בראי השפה

בראי השפה | פתח דבר 

מן השפה ולפנים: לשון, תרבות ומחשבה 

 

"ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן העולם," קובע התלמוד הירושלמי, ואלו הן: יוונית לזֶמר, רומית לקרב, ארמית לקינה ועברית לדיבור. מקורות בני־סמכא אחרים החזיקו בדעה נחרצת לא פחות על ייעודן של שפות שונות. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך ספרד והארכידוכס של אוסטריה, ששלט לא רק בחלקים גדולים של אירופה אלא גם בכמה וכמה שפות אירופיות, התגאה בכך שהוא מדבר "ספרדית עם אלוהים, איטלקית עם נשים, צרפתית עם גברים וגרמנית עם הסוס שלי."

שפתו של עם, כך מספרים לנו, משקפת את התרבות, הלכי הנפש ודרכי החשיבה שלו. על עמים החיים באקלימים טרופיים נאמר שהם עצלים כל־כך, שאין פלא שהם מפקירים על אם הדרך את מרבית העיצורים שלהם. ואין לנו אלא להשוות את צליליה הרכים של הפורטוגזית לנוקשותה של הספרדית כדי להבין את ההבדל המובהק בין שתי התרבויות השכנות הללו. יש שפות שהדקדוק שלהן פשוט לא הגיוני דיו כדי להביע רעיונות מורכבים. גרמנית, לעומת זאת, היא כלי אידיאלי לניסוח התיאוריות הפילוסופיות העמוקות ביותר, מפני שהיא שפה שיטתית במיוחד, ובזכותה ניחנו הגרמנים בחשיבה כה מסודרת. (ואולם, האם לא שומעים את צעידת הקלגסים בצליליה המגושמים ונטולי ההומור?) בשפות מסוימות אין כלל זמן עתיד: לפיכך ברור שדובריהן אינם מסוגלים להבין את מושג העתיד.

הבבלים היו מן הסתם מתקשים להבין את 'החטא ועונשו' כי בשפתם אותה מילה עצמה שימשה לתיאור שני המושגים האלה. צוקי הפיורדים המחורצים מהדהדים באינטונציה התלולה של הנורווגית, ואפשר לשמוע את הל' הקודרת של הרוסית במלודיות העגמומיות של צ'ייקובסקי. צרפתית היא לא רק שפה רומאנית, אלא גם שפה רומנטית. אנגלית היא שפה מתירנית, אפילו מופקרת, ואיטלקית - אחחח, איטלקית!

שיחות סלון רבות מתהדרות באמרות כנף כאלה, שכן מעטים הם הנושאים המזמינים כל־כך והנגישים כל־כך לדיון כמו האופי של שפות שונות ודובריהן. אבל אם נעביר את ההבחנות הנשגבות האלה מן ההתרועעות החמימה של חדר האורחים לצינתו של חדר העבודה, הן יקרסו עד מהרה כסוּפלֶה של אנקדוטות אווריריות: במקרה הטוב משעשעות וחסרות משמעות; במקרה הרע גזעניות ומגוחכות.

רוב האנשים אינם מבחינים כלל בין הנורווגית ההררית למישוריה האינסופיים של השוודית. הדֶנים הפרוטסטנטים החרוצים שמטו יותר עיצורים אל אדמתם הקפואה וסחופת הרוחות מכל שבט טרופי בטלן. ואם לגרמנים יש אמנם מוח שיטתי, הרי הדבר עשוי לנבוע באותה מידה מכך שהאנדרלמוסיה המשתוללת בשפתם מיצתה עד תום את יכולתם להתמודד עם יוצאי דופן נוספים. דוברי עברית יכולים לנהל שיחות ארוכות על אירועים עתידיים אך ורק בזמן הווה (אני נוסע לאילת בשבוע הבא), ולא נראה שהדבר פוגע כלל בתפיסתם את מושג העתיד. שום שפה - גם לא שפותיהם של השבטים ה"פרימיטיביים" ביותר - אינה בלתי מוכשרת מטבעה לביטוי הרעיונות המורכבים ביותר.

כל פגם ביכולתה של שפה להתפלסף נובע מהעדר עגה מקצועית של מילים מופשטות, ואולי גם מהעדר כמה מבנים תחביריים, אך את אלה אפשר לשאול בקלות רבה משפה אחרת, ממש כפי שכל השפות האירופיות שאלו את ארגז הכלים הפילוסופי שלהן מן הלטינית, שמצידה קנתה אותו בסיטונות מן היוונית. אילו רק רצו, היו דובריה של כל שפה שבטית יכולים לעשות זאת בקלות בימינו, ואפשר היה לדון ביתרונות ובחסרונות של האמפריציזם והרציונליזם בזוּלוּ, או להתפלמס בסוגיות של פֶנוֹמֶנוֹלוֹגיה אקזיסטנציאליסטית בגרינלנדית־מערבית.

אילו היה נהוג ללהג על עמים ושפות רק בשעת הסעודה, היינו יכולים לפטור זאת כבידור לא מזיק, גם אם חסר בסיס. אך מתברר שהנושא העסיק גם לא מעט מלומדים נכבדים במרוצת השנים. פילוסופים בני כל הדתות והלאומים קבעו פה אחד שכל שפה משקפת את תכונותיו של העם הדובר אותה. בתחילת המאה ה־17 האנגלי פרנסיס בייקון הסביר שאפשר להסיק "מלשונם של עמים ולאומים מסקנות חשובות על טבעם והתנהגותם". "כל מה שאנחנו רואים," הסכים כעבור מאה שנה הצרפתי אטיין דה קוֹנדיאק, "מאשש את העובדה שכל שפה מבטאת את אופיו של העם הדובר אותה."

בן תקופתו הגרמני יוהאן גוטפריד הֶרדֶר, טען ש"האינטלקט והאופי של כל לאום טבוע בשפתו". לעמים חרוצים, הוא אמר, "יש שפע נטיות לפעלים, בעוד שלעמים מעודנים יותר יש שמות עצם רבים שהתעלו לדרגת מושגים מופשטים". ובקצרה, "אין דבר החושף את קלסתרו של עם יותר מן הפיזיונומיה של לשונו." האמריקאי רלף וולדו אמרסון סיכם את העניין ב־1844: "אפשר ללמוד על רוחה של אומה במידה רבה משפתה, שהיא מעין אנדרטה שכל אדם בעל השפעה תרם לה, אי־אז בתולדותיה ארוכות השנים, אבן אחת."

יש רק בעיה אחת בתמימות הדעים הבינלאומית המרשימה הזו: היא קורסת ברגע שההוגים עוזבים את העקרונות הכלליים ומתחילים להרהר באיכויות המסוימות של שפות מסוימות, ובמה שהאיכויות הלשוניות האלה עשויות לגלות לנו על המעלות (או המגרעות) של עמים שונים. ב־1889 השתתף ברטרנד ראסל בן השבע־עשרה בשיעורי הכנה מזורזים בלונדון לקראת בחינת הכניסה לטריניטי קולג', קיימברידג'; אחת המשימות הייתה לכתוב חיבור שכותרתו היא הציטטה של אמרסון שהובאה לעיל. ראסל השיב בפנינים אלו: "אנו יכולים לחקור את אופיו של עם מתוך הרעיונות ששפתו מיטיבה להביע. צרפתית, למשל, כוללת מילים כגון spirituel [רוחני] או l'esprit [רוח], שבאנגלית אנחנו יכולים להביע אך בקושי; מכאן אנו למדים, והתבוננות בפועל מאששת זאת על נקלה, שלצרפתים יש יותר esprit, והם יותר spirituels, מהאנגלים."

קיקרו, לעומת זאת, הסיק מהעדרה של מילה בשפה את המסקנה ההפוכה בדיוק. בחיבורו 'על הנואם' מ־55 לפנה"ס, הוא פותח דיון מעמיק בהעדרה של מקבילה יוונית למילה הלטינית ineptus (שפירושה "גס רוח" או "חסר טקט"). ראסל היה מסיק שנימוסיהם של היוונים הם כה חסרי דופי, שאין להם כל צורך במילה שתתאר ליקוי שאינו קיים. בעיני קיקרו, העדרה של המילה דווקא הוכיח שהפגם כה נפוץ בקרב היוונים, שהם אפילו לא מבחינים בו.

שפתם של תושבי רומא עצמה לא הייתה תמיד חסינה מפני ביקורת. אלף ומאתיים שנה אחרי קיקרו סקר דנטה אליגיירי את הדיאלקטים של איטליה בחיבורו 'על צחות לשון הדיבור', והצהיר כי "שפתם של הרומאים אינה דיאלקט כי אם עגה מאוסה... ואין זה פלא, שכן בין כל האיטלקים הם מתבלטים גם בכיעור של התנהגותם ושל הופעתם החיצונית."

איש לא יחלום לומר דברים דומים על הצרפתית, שאינה רק רררוֹמנטית ורררוּחנית אלא גם, כמובן, התגלמות הבהירות וההיגיון. אנו מסתמכים כאן על בני סמכא לא פחות מהימנים מאשר הצרפתים עצמם. מבקר הספרות הנודע פרדינן בּרוּנטייר סיפר ב־1894 לחברי האקדמיה הצרפתית, בנאום לכבוד היבחרו למוסד המהולל הזה, שצרפתית היא "השפה ההגיונית ביותר, הצלולה ביותר והשקופה ביותר שעלתה אי־פעם על שפתיו של בן אנוש." ברונטייר, מצידו, הסתמך על שורה ארוכה של מלומדים, לרבות וולטר שקבע במאה ה־18 שסגולותיה המיוחדות של השפה הצרפתית טמונות בבהירותה ובארגונה. וולטר עצמו חב את התובנה הזו לתגלית מרעישה שמקורה מאה שנים לפני כן, ליתר דיוק ב־1669.

חוקרי הדקדוק הצרפתים במאה ה־17 חיפשו במשך עשרות שנים תשובה לשאלה מדוע צרפתית היא הבהירה שבין שפות העולם, ומדוע, כפי שהתנסח אחד מחברי האקדמיה, התברכה הצרפתית בבהירות ודיוק כאלה, שכאשר מתרגמים אליה משפה אחרת דומה שהכתוב עובר פרשנות מנהירה.

בסופו של דבר, אחרי שנים של עבודה מאומצת, היה זה לוּאי לֶה לבּוּרר שגילה ב־1669 כי התשובה היא הפשטות בהתגלמותה. מחקרי הדקדוק הקפדניים שלו גילו כי בניגוד לדובריהן של שפות אחרות, "אנחנו הצרפתים שומרים במשפטינו במדויק על סדר המחשבה, שהוא סדרו של הטבע." לא ייפלא אפוא שהצרפתים לא מסוגלים להיות עמומים. כפי שקבע ההוגה המאוחר יותר אנטואן דה ריבארוֹל: "מה שלא ברור יכול להיות באנגלית, איטלקית, יוונית או לטינית," אבל "ce qui n'est pas clair n'est pas francais" [מה שלא ברור, זה לא צרפתית].

אולם לא כל מלומדי העולם התאחדו מאחורי הניתוח הזה. הוגים נכבדים לא פחות - רובם, ראו זה פלא, מחוץ לצרפת - השמיעו דעות סותרות. הבלשן הדני הנודע אוטו יֶספֶּרסן, למשל, הסביר בשנת 1905 שאנגלית עולה על צרפתית בהיבטים רבים, לרבות היבט ההיגיון, שכן בניגוד לצרפתית, אנגלית היא "שפה מתודולוגית, אנרגטית, עניינית ומפוכחת, שאין לה חיבה יתרה לגינוני טקס ולהידור, אך היא מחבבת עד מאוד עקביות לוגית." יספרסן מסכם: "כַּשָׂפָה כך האומה."

מוחות דגולים הניבו יבול נאה עוד יותר כשהתקדמו מהשאלה איך השפה משקפת את אופי דובריה לשאלה הגדולה ממנה: איך השפה משפיעה על תהליכי המחשבה של דובריה. בנג'מין לי וורף, שנחזור אליו באחד הפרקים בהמשך, הלהיב דור שלם כאשר טען שמנהגנו לחלק את העולם לעצמים (כמו אבן) ולפעולות (כמו נפילה) אינו שיקוף אמיתי של המציאות אלא רק חלוקה שנכפתה עלינו על־ידי הדקדוק של שפתנו. לפי וורף, שפות אינדיאניות, המצרפות את הפועל והמושא למילה אחת, מחילות על העולם "תפיסה מוֹניסטית", ולכן דובריהן אינם מבינים את ההבחנה שלנו בין עצמים לפעולות.

דור אחד מאוחר יותר, ב־1975, טען ג'ורג' שטיינר בספרו 'אחרי בבל' ש"מוסכמות התנועה־קדימה בדקדוק שלנו" - או במילים אחרות, קיומו של זמן עתיד בשפתנו - הן־הן המעניקות לנו תקווה לעתיד ומצילות אותנו מניהיליזם, ואפילו מהתאבדות המונית. "אילו הייתה מערכת הזמנים שלנו שברירית יותר," אמר שטיינר, "אולי לא היינו שורדים." (ללא ספק נחה עליו רוח הנבואה: עשרות שפות שאין בהן זמן עתיד נכחדות לאחרונה מדי שנה).

לא מזמן חולל פילוסוף אחד מהפכה במחקר ההיסטורי של שושלת טיוּדוֹר כשחשף את הגורם האמיתי לקרע בין הנרי השמיני לבין הכנסייה הקתולית. המהפכה האנגליקנית, הוא קובע, לא נבעה מרצונו הנואש של המלך ביורש, כפי שהניחו קודם, וגם לא הייתה תרגיל ציני שנועד לחלוב את אוצרותיה ורכושה של הכנסייה. למעשה, התיאולוגיה האנגליקנית נולדה באורח בלתי נמנע מתוך צורך דחוף של השפה האנגלית: הדקדוק האנגלי, אשר עומד באמצע הדרך בין הצרפתית לגרמנית, דחף את הלוך הרוח הדתי באנגליה בכוח שאין לעמוד כנגדו לעבר אמצע הדרך בין קתוליות (צרפתית) לפרוטסטנטיות (גרמנית).