פנום-פן של מטה

 

חמש שניות לא שמעתי כלום ואז שוב הגיע בום. ועוד אחד, ועוד אחד. ארבעה בסך הכל. כל הפיצוצים לא ארכו יותר מחמש דקות. מצאתי את עצמי שרוע על הגב, מדמם, מבלי לדעת מאיפה. לצדי שכבה אישה שצרחה. לא שמעתי אותה, האוזניים שלי עדיין צלצלו. רק ראיתי אותה בזווית העין. אני מניח שקראה לעזרה, ואז התחלתי גם אני לצרוח: פיגוע! פיגוע! הצילו, הצילו! תמיד בזמן לחץ אני חוזר לדבר בעברית. בכלל, ארבעה או חמישה מצבים מחזירים פתאום את שפת האם: כשמקללים, כשלחוצים, כשסופרים וכשעושים סקס. בטח יש עוד, אבל אני לא זוכר כרגע. בכל אופן שכבתי לי שם, מתקשה לזוז, והרגשתי שזהו זה: אני אסיים את חיי בעיר הקשה הזו. פנום־פן (PHNOM PENH). עיר של טלאים, עיר של חטאים. הדבר היחיד שיפה בה זה ארמון המלך, וגם הוא, למרות ניקיונו הניכר, עלוב בלשון המעטה. חיכיתי שמישהו יבוא לחלץ, לעזור. בארץ היו מגיעים לחלץ אותך תוך חמש דקות. קדושת החיים וכל זה. אבל פה, בקמבודיה, הרגשתי אבוד. איפה המטומטמים האלה! צרחתי בלב, ומיד אחר כך חשבתי שאולי עדיף ככה. אולי עדיף לא להתפנות לבית חולים בעיר הזאת, לך תדע מה מחכה לך שם, ואז התחלתי להיפרד. זה נשמע קצת מוגזם, כל התיאורים האלה של אנשים שניצלו ממוות, שסיפרו שהם ראו ברוחם את המשפחה שלהם ואת כל חייהם חולפים לנגד עיניהם. לא במקרה שלי. מה שקפץ לי לראש היה קדיש. מוזר לומר קדיש על עצמך, ועוד יותר מוזר כיוון שאני לא אדם מאמין במיוחד. אחר כך כנראה התעלפתי. התעוררתי בבית חולים מקומי, מהריח החזק של הקטורת. אולי נכון יותר לומר שנחנקתי. כל המקום היה אפוף עשן, והוא הקשה עלי לנשום מלוא האוויר.

"השעה 16:00 והרי מבזק החדשות מפי עידית מיכאל. הוד מעלתו מלך קמבודיה ינחת בעוד שעה קלה בנמל התעופה בן־גוריון לביקור ראשון בישראל. במהלך הביקור, שיארך חמישה ימים, יבקר המלך עם פמלייתו בין היתר בכנסת ובמוזיאון יד ושם בירושלים ויסעד על שולחנו של נשיא המדינה. ממשלת ישראל מייחסת חשיבות רבה לביקור בשל הצורך העולה וגובר בחיזוק קשרים עם מדינות אסיה השונות, המהוות לדברי ראש הממשלה כוח עולה בפוליטיקה העולמית. ובתוך כך, נשיא איראן מביע תרעומת על ביקור המלך, שנותן לגיטימציה לדבריו להמשך פשעיה של הישות הציונית, ומוסיף ואומר כי..."

3

"לסיום, רבותיי, אבקש להדגיש כי המסר המרכזי של הסיור הוא דווקא של המשכיות היצירה — גם כאשר התנאים קשים עד מאוד ונראים כבלתי־מתאימים: בלתי־מתאימים לשירה, בלתי־מתאימים לכתיבה, להצגות, לשמירה על חוקים אזרחיים ודתיים כאחד. בלתי־מתאימים לחיים עצמם. חשוב להדגיש כי איפה שהוצגה היצירה וההתחדשות, ראשי התערוכה המתחלפת, יכלו גם יכלו להציג את המסכנות בלבד, אך לא כך עשו. בצורה זו הם ביקשו להדגיש כי החיים חזקים יותר מהכול. אני מודה לכם על ההקשבה, פה במוזיאון אנחנו יודעים שלא קל להכיל כל כך הרבה מידע בשעה וחצי. בעניין אחר, אני מבקש שתמלאו בדרך החוצה שאלון קצר על טיב ההדרכה. למי ששכח, שמי הוא דניאל שוורץ. תודה וכל טוב."

***

קוראים לי דניאל שוורץ. אני בן 27, יליד ירושלים. אני חלק משלישייה, ויש לנו אחות גדולה. אני ואחיי התאומים נולדנו בחודש ינואר הגשום של שנת 1984, בבית החולים 'ביקור חולים' שבבירה. רצה הגורל, ויום הולדתנו חל ביום שישי. יום שישי ה־13 ליתר דיוק. לדברי הוריי, מסיבה כלשהי שעדיין לא הובהרה עד לזמן הזה, הרופא המיילד של אמי לא היה יכול להגיע לבית החולים, ובמקומו הוקפצה לתפקיד רופאה מיילדת נוצריה והיא, כך התברר לנו בהמשך, ניסתה להשפיע על אמי שלא ללדת ולחכות ככל שתוכל עד ליום המחרת. למרות תחינותיה והפצרותיה של הרופאה, הטבע החל את פעולתו, ואנו הגחנו לאוויר העולם בבוקרו של יום שישי ה־13.

שלוש שנים למדתי היסטוריה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית על הר הצופים. לא חיכיתי הרבה ודי מיד המשכתי לתואר שני באותו תחום. קשה לי להגיד בדיוק מה משך אותי למקצוע הזה. אולי זה הפאר של העבר, אולי דווקא הדמיון בין תרבויות. בתחילת התואר עבדתי כקצין ביטחון במלון Jerusalem Hotel, שבתקופה ההיא עדיין היה חלק מרשת וולד־וורטוס היוקרתית. הייתי בטוח שמדובר בעבודה קלה, בלי חשיבה רבה יותר מדי ועם משמרות גמישות לסטודנטים, אלא שדי מהר הבנתי שעבודה קלה ונוחה או לא, העמידה המתישה במשך שמונה שעות משמרת בכניסה למלון פשוט מוציאה אותי מדעתי. למזלי, זמן קצר לאחר מכן הציעה לי אמו של החבר של אחותי לעבוד כמדריך במוזיאון יד ושם. די התלבטתי אם בכלל ללכת לראיון או לא. הדבר האחרון שרציתי אחרי יום לימודים מלא זה להרגיש את ההיסטוריה יושבת לי על הכתף לעוד שמונה שעות. בסופו של דבר החלטתי שאין לי מה להפסיד — מקסימום אתפטר. וכך, אחרי סדרת ראיונות ומבחנים התקבלתי לעבוד כמדריך, ומאז אני מלווה קבוצות של ישראלים וזרים, ועל הדרך פוגש גם אנשים מעניינים.

באותו יום, בדיוק כשסיימתי להדריך קבוצה, שמעתי ברדיו של חדר המדריכים את הידיעה על ביקורו הצפוי של הוד מעלתו מלך קמבודיה.

"מי מדריך אותו, נחמה?" שאלתי את המזכירה הבכירה של הבית. אני אומר "מזכירה" אבל בתכלס זה תפקיד הרבה יותר רחב, היא למעשה מנהלת אדמיניסטרטיבית. הכול היא יודעת, וכל אחד שמקבל תפקיד הדרכתי, או מקודם, צריך לדעת שהוא קיבל את ברכתה ואת המלצתה. מנהל המוזיאון מר שמעון גרינפלד נסמך עליה כמו שעיוור נסמך על כלב הנחייה שלו. להיות מיודד איתה, משמע להיות מיודד עם הבוס עצמו.

"על מי אתה מדבר?" שאלה אותי וקרצה.

"את יודעת על מי אני מדבר..."

"שמעון עדיין לא החליט, אבל אני ממליצה לך לבקש ממנו את התפקיד. היחיד חוץ ממך שכשיר להדריך אותו זה עודד, ושמעון עדיין כועס על הפאשלה שלו עם ראש העירייה."

"את פשוט מלאך!" צעקתי לה בעודי רץ למשרדו של המנהל.

כשהגעתי מצאתי מהומת אלוהים. כמו כוורת דבורים, היתה הכניסה מלאה באנשים מעונבים שמעולם לא ראיתי לפני כן. מהמשרד עצמו עלו קולות גבוהים וצורמים, ואפשר היה להבין בבירור שמישהו בפנים לא מרוצה. בזמן שהמתנתי בחנתי את המצב, והגעתי למסקנה שיהיה לא בריא להציק לבוס שלי כשהוא עצבני. אחרי הכול, אני הוא זה שרוצה משהו ממנו ולא להפך, מה גם שהתקבצות האנשים הזרים במשרד ההנהלה רמזה לי שבלאו הכי לא יהיה לו זמן בשבילי. אין ברירה אלא לחזור למוזיאון להמשך העבודה. הנהלים קבעו, ואני מצטט, ש"כאשר אין קבוצות להדרכה, על העובד לתור ולהסתובב ברחבי המוזיאון, תוך כדי חיפוש של פגמים במיצגים השונים". בעניין זה, מהרגע שהתחלתי לעבוד פה, הבנתי שיש שני סוגי עובדים. הראשון, לאחר שסיים להדריך, לוקח דף ועט, מתחיל להסתובב ברחבי המוזיאון, ומעמיד פנים שהוא מחפש פגמים בתערוכות ובמיצגים השונים. הסוג השני עושה עבודתו נאמנה ומחפש פגמים. אני השתייכתי לסוג השני, אבל לא מנמרצות יתר, אלא פשוט מרצון להימנע כמה שיותר ממגע מיותר עם צוות האחראים. האוצרים של התערוכות השונות דיווחו על כל מי שלדעתם לא ביצע ברצינות את עבודת הבידוק, ואלה היו נקראים לשיחה עם סגנית המנהל שהטיפה להם כאילו היו ילדים קטנים. החשבון, אם כך, היה פשוט: אני אעבוד כמו שצריך, מה שאומר לעשות בדיוק את אותה עבודה שעשיתי יום קודם לכן, ואולי אפילו שעתיים קודם לכן, וכך איש לא יציק לי.

התחלתי לבדוק את המיצג שעסק בסמלים נאציים לעומת סמלים יהודיים, כאשר לפתע ראיתי את מנהל המוזיאון מלווה בפמליה של אנשים, אותם אנשים שראיתי קודם לכן במבואת המשרד. מר גרינפלד עצמו נראה כעוס ומותש, והסביר לאותה פמליה דברים מסוימים שלא הצלחתי לשמוע. לאחר האירוע החריג הזה עוד הוספתי לעבוד כמה שעות עד שבסופו של היום נקראתי אל משרדו של מר גרינפלד. מיכה, איש הביטחון, קרא לי בשם המנהל וביקש שאזדרז, ולכן שלא כהרגלי מיהרתי. כשהגעתי לפתח משרדו של מר גרינפלד, שוב לא היה איש ממתין ומצפה, חוץ ממזכירתו האישית הגב' דרורה פיין. "אתה יכול להיכנס," אמרה לי בקרירות האופיינית לה. השבתי בתודה מנומסת ונכנסתי למשרד.

"אדוני, ביקשת לקרוא לי," אמרתי בהיסוס. בדרך כלל דיברתי עם שמעון בביטחון, אבל הפעם הייתי במתח, כאילו המפגש עם המלך הוא גורלי. "כן, דניאל. כנס וסגור הדלת בבקשה." הוא נראה עייף ורצוץ עוד יותר ממקודם. "כפי שעיניך רואות, הנני עסוק במקצת. ביקורו של מלך קמבודיה מדיר שינה מעיניהם של בכירי משרד החוץ, וכתוצאה מכך, גם מעיניי שלי. ממשלת ישראל, כך מסתבר, מייחסת חשיבות עליונה להצלחת הביקור בכל המישורים, כולל במישור של 'יד ושם'. הם חושבים שאני טירון בכל מה שקשור לאירוח והדרכת מנהיגים זרים, במיוחד הצעירים במשרד החוץ, חושבים שהם יודעים הכול, ושאני לא מבין דבר! חצופים שכמותם. כשהם עדיין ינקו משדי אימותיהם, אני כבר ניהלתי את המקום הזה! בכל אופן דניאל, אין ברצוני להלאות אותך בפרטים. אגש ישר לעניין. החלטתי למנות אותך למדריך אשר יסייר עם המלך הקמבודי במוזיאון. נחמה אמרה לי שאתה מעוניין בתפקיד, ואישית אני סבור שאתה מסוגל וראוי להדריך אותו. אבקשך להקפיד על הופעה נאותה, קרי, גילוח מלא ולמשעי, נעליים מצוחצחות, חולצה מגוהצת. כמו כן, אבקש שתקרא באינטרנט על רצח העם הקמבודי שהתרחש בערך משנת 1975 ועד 1979. ברצוני שלאחר הקריאה תדבר גם עם ד"ר מנשה מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. הגב' פיין תיתן לך את המספר כשתצא. נקודה חשובה להדגשה: אל תשווה בשום צורה בין האירועים הקשים שפקדו את עמנו לבין אלו שפקדו את בני העם הקמבודי. להבנתי, המלך רגיש במיוחד להשוואות אלו. מחר יום שישי. אתה משוחרר מכל מטלת הדרכה. סידרתי זאת מול הגב' פיין, וכבר נמצאה מחליפה שתמלא את מקומך. לקראת הסגירה אני אתלווה אליך יחד עם אנשי משרד החוץ ואתה תדריך אותנו באנגלית. אין זו פעולה מסובכת. כבר עשית זאת בעבר, ובטוחני שתעשה זאת שוב בצורה נאותה. האם יש לך שאלות?"

"לא, אדוני. אני... תודה על האמון ועל ההזדמנות."

"אין על מה, דניאל. תהיה מוכן כנדרש."

הייתי בשוק. לא מזה שקיבלתי את התפקיד. האמנתי שאקבל אותו, במיוחד כשנחמה היתה בסביבה. ידעתי שתמליץ עלי. הייתי בשוק מכך שהמנהל כעס והתעצבן בנוכחותי על אנשי משרד החוץ. בעניין זה, חשוב שארחיב ואפרט. שמעון גרינפלד הוא האדם הממלכתי ביותר שיצא לי להכיר בכל עשרים ושבע שנותיי. מעולם לא שמעתי חצי מילה רעה יוצאת מפיו על גורם כלשהו. אם כעס על מישהו בכיר שמעליו, מעולם לא שמעתי על כך. ביציאה ממשרדו של המנהל ולאחר שקיבלתי את מספר הטלפון של הד"ר מאוניברסיטת חיפה, צלצלתי אל מי שהיתה החברה שלי בחמש השנים האחרונות. קבענו שנפגש במדרחוב בן־יהודה ליד בנק הפועלים, לא רחוק מהמקום שבו שכנה פעם תחנת המוניות של כיכר ציון. כשנפגשנו היא נראתה נסערת במקצת, אך כששאלתי אותה על כך, השיבה שהכול בסדר גמור, ושאינה מבינה מה אני רוצה ממנה. תשובה קצת מוזרה למיכל גרינברג, שתמיד היתה משתפת אותי בכל פיסת מידע מחייה הפרטיים, בין אם ביקשתי זאת ובין אם לא. נכנסנו ל"בבית" והזמנתי לשנינו את הרגיל שלנו, שזה וופל בלגי מעולה עם קרם חמאה וקרם שוקולד חצי מריר־חצי חלב. מי שלא טעם וופל בלגי של "בבית" כנראה לא טעם מעודו וופל בלגי ראוי וטעים. כל השאר פשוט לא מגיעים לאותה רמת טעם.

גם כאן, במקום לאכול בתאבון כמו בדרך כלל, מיכל התנהגה בצורה מוזרה. רגלה קיפצה בעצבנות כל הזמן, ועל כל דבר שאמרתי לה, היא השיבה כמו על אוטומט ב־"אה... יופי".

"מיכל, מה העניין? מה עובר עלייך היום?" שאלתי. "כבר אמרתי לך מקודם, דני... הכול בסדר!" את המילה האחרונה היא אמרה בקול רם וגבוה, וכל מי שנכח בתוך בית הקפה הקטן גם ככה, הרים את המבט שלו אלינו. "טוב מיכלי," המשכתי, "הרי ברור לך שאני רואה שמשהו עובר עלייך. אם את לא רוצה להגיד לי מה עובר עלייך, לפחות אל תוציאי את זה עלי. כבר דיברנו על זה. זה פשוט לא יעבוד בינינו אם כל פעם שמשהו יפריע לך, תצעקי עלי... אני הולך. דברי איתי כשתרצי."

קמתי ויצאתי משם מבלי להסתובב. ספרתי בלב אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש... מישהו נגע בכתפי. היה לי ברור שהיא תרוץ אחרי. היא היתה משוגעת עלי. אף פעם לא הבנתי למה. יש גברים עם כריזמה, יש כאלה שהם גבוהים וחטובים. אני הייתי אדם רגיל. לא גבוה במיוחד, לא שרירי במיוחד וגם לא עם כריזמה יוצאת דופן. איכשהו מיכל התאהבה בי, ואת זה אף פעם לא הצלחתי להבין, למה מכל הגברים בעולם דווקא בי התאהבה. בחורה יפה כמוה, מוכשרת, חכמה. בכל פעם שהיינו רבים היא תמיד היתה מוותרת. וגם את זה לא הצלחתי להבין. ממה היה לה לפחד? למה היא מעולם לא אמרה בדיוק את מה שהיא חושבת עלי? אני יודע שהרבה פעמים התנהגתי איתה כמו מניאק. יצאתי עם חברים בלי לתאם איתה, עשיתי תוכניות לסוף שבוע, פלירטטתי עם בחורות יותר ממה שהייתי צריך. כל זה לא הגיע לה, אבל היא אף פעם לא הראתה כעס על זה. תמיד נתנה לי להרגיש שאני כמו מלך וההתנהגות הזו שלה, שכל גבר נורמלי היה שמח לקבל, היא שעודדה אותי להתנהג כמו שאני מתנהג ובכל זאת, למרות התנהגותי הלא מושלמת בלשון המעטה — אני מאמין שבאמת אהבתי אותה .

"מיכל, תגידי לי מה העניין במקום למשוך אותי ככה באף." הלכנו ביחד צמודים אחד לשנייה. העלייה הקצרה מכיכר ציון ועד למקום שפעם היה רחבת המשביר היתה איטית ושקטה. ריחו המתוק של שיערה סחרר אותי קלות. לבסוף כשהגענו לתחנת האוטובוס היא התחילה לדבר. "אני כועסת שלא סיפרת לי. כועסת על הצורה שבה אתה מביך אותי, אני לא הייתי צריכה לשמוע על זה אחרונה! אני לא מוכנה שתיסע לארבע שנים. אם תעשה את זה, אני ואתה לא נהיה ביחד יותר. אני לא מוכנה יותר. לא לשטויות שאתה חושב שאני לא רואה ולא להעלמת מידע חשוב שקשור לשנינו." הייתי בשוק. פעם ראשונה בקשר שלנו היא מעזה לעמוד מולי. מעזה להביע רצון אישי ודעה. "אין לי מושג על מה את מדברת. אני לא נוסע לשום מקום. אני נשאר כאן איתך." לפתע השתנו פניה של מיכל. הפנים הנעימות ביותר שראיתי מעודי הפכו באחת לפנים קשות. פנים כועסות. עיניה הצטמצמו לכדי סדק צר ושפתיה, שהרגישו לי לרגע כאילו התיישבו על אדם אחר, לחשו: "אל תעז לשקר לי. המרשעת הזו שלומדת איתך ורודפת אחריך כבר חצי שנה סיפרה לי שגם היא הגישה מועמדות לאותו מקום כמוך! ככה דניאל! ככה שמעתי על המלגה שביקשת לסיום התואר השני, וגם על הכוונה שלך להישאר באירופה, אלוהים יודע בשביל מה! אם תעשה את זה, תאבד אותי. אם תשקר לי עוד פעם, תאבד אותי." אחרי דקה נוספת של דממה היא פנתה ממני, ועלתה על אוטובוס שזה עתה הגיע. אני צריך לחשוב, אבל גם צריך להתכונן להדרכה שלי. לא ידעתי מה לעשות. לראשונה בחיי הייתי מבולבל בגלל בחורה. אני ממש לא דון ז'ואן, אבל עם כל בחורה שהייתי איתה הרגשתי חופשי לעשות כל שארצה. מיכל לא היתה שונה מבחינה זו. זה לא שבגדתי בה, אבל הייתי עושה הרבה שטויות, ומיכל, בין שידעה ובין שלא, מעולם לא הראתה לי רמז קל שבקלים על כך. עד להיום. בלא מעט הזדמנויות שונות הזהירו אותי שלושת אחיי, אירית, אמיר וענבל, מההתנהגות שלי אליה. "מיכל היא לא אחת שמשחקים איתה" היו אומרים לי כולם. אך אני התעלמתי מדבריהם. ההפתעה הגדולה בשבילי היתה ההרגשה שהנה אני עומד על פי תהום, ועוד רגע אפול. כל הערב חשבתי עליה אבל לא העזתי להתקשר. גם למחרת לא התקשרתי. הייתי חייב איכשהו להושיב את עצמי ולתרגל את הדברים שאומר למלך בעת ביקורו. שיחה עם מיכל היתה מוציאה אותי שוב מאיזון רגשי.

בסוף הגיע יום ראשון, יום הביקור של המלך במוזיאון. כשהגעתי בבוקר, כל המוזיאון היה כמרקחה. שוב נעו במסדרונות אנשים לא מוכרים, שנראה כאילו נושאים הם בתפקידים חשובים. שוב נראה שמעון גרינפלד עצבני ולחוץ ביותר. שמעתי אותו צועק על אחד מלובשי החליפות השחורות. מר גרינפלד סירב בתוקף לפרישת שטיח אדום בפני המלך. "הנכנס לפה שווה לכל אדם ואדם, בדיוק כמו שאדם מת שווה לכל מת אחר. להזכירך, זהו מוזיאון לזכר הנספים ולא מועדון פאר! כל עוד אני מנהל את המוסד המכובד הזה, לא ייפרש שטיח אדום בפני איש, יהיה אשר יהיה. בבואו לכאן, הוא ככל האדם." לאחר מכן הוחלפו עוד דין ודברים בין השניים, ולבסוף הוחלט על ידי מנכ"ל משרד החוץ, שאיתו נועץ האדם בחליפה השחורה, כי דעתו של מר גרינפלד מקובלת עליו, וכי לא ייפרש שטיח אדום. זאת, למורת רוחו של אותו נציג בחליפה השחורה.

בשעה ארבע, שלוש שעות מאוחר מן הצפוי, עצרה שיירתו של המלך בפתח מוזיאון 'יד ושם'. מן הרכב יצא גבר בעל קומה רגילה למדי, ומראה פנים אסייתי טיפוסי. דבר במראה שלו לא רימז לי כי בפני ניצב מלך, ואם לא הייתי יודע על כך מראש, ככל הנראה הייתי חושב אותו לאדם פשוט.

"הוד מעלתך, שמי הוא שמעון גרינפלד. אני מנהל את המוזיאון. לכבוד הוא לי שאתה מבקר פה. המדריך אשר ילווה אותך במהלך ביקורך, הוא האדון הצעיר הזה, מר דניאל שוורץ." מהלך העניינים היה מהיר מכפי שצפיתי. לאחר דבריו של מר גרינפלד, וללא גינונים מקדימים, פנה אלי אחד מעושי דברו של המלך וביקש ממני להדריך את הקבוצה באותו אופן בו אני מדריך קבוצות אחרות. אנשי הפמליה לא פצו פה במשך הביקור כולו. מפעם לפעם, שאל המלך מספר שאלות, ולאחר שעניתי עליהן מיהר להנהן בראשו ולשוב אל חיקה של השתיקה. לאחר כשעה מעיקה מבחינתי, הסתיימה לה ההדרכה, ופמליית המלך נפנתה ממני לכיוון 'אוהל יזכור'.

בתמימות חשבתי שלאחר הדרכה קשה שכזו, יתנו לי קצת לנוח בשקט, אבל לא. מיד אחרי שהפמליה עזבה, פנה אלי אחד מאוצרי תערוכת 'נס המרד' וביקש ממני לבדוק האם יש פגמים או בעיות במצגות האור־קוליות של אחת התערוכות. בשש בערב סיימתי את המטלה שהוא הפיל עלי ורק אז נזכרתי באזכרה של סבתא שלי, שהיתה אמורה להתחיל ברבע לשבע בבית הכנסת השכונתי שלנו "עץ החיים". שיט! יהרגו אותי אם גם הפעם אאחר. יצאתי מהר מהעבודה ולמזלי תפסתי טרמפ לקצה השני של העיר עם אותו אוצר תערוכה מעצבן שהפיל עלי את 'התיק האור־קולי'. אני אומר מזל, כיוון שאחרי השעה 17:00 אין מבקרים ובקושי נשאר מישהו במוזיאון. רק מי שצריך לעשות מטלת בדיקה כמו שלי, נשאר עד שהמנקות הערביות מסיימות את העבודה.