ביום שישי אחד באביב 1972, בדיוק כשהכומר בכנסיית סַנדֶפיוֹרד עמד לנעול את דלתו, באו אליו אורחים יוצאי דופן. הוא החליט להשאיר את לשכתו פתוחה בגללם עוד זמן־מה.
הוא מעולם לא ראה את האישה הצעירה, אבל הוא ידע היטב מיהו הגבר הצעיר. הוא היה בנו הבכור של האיש המוערך בעיר, איל ספנות, שלא זו בלבד שהיה מעשירי הארץ, אלא היה גם מעמודי התווך של הכנסייה, ותרומתו אִפשרה עשר שנים קודם לכן להציב בכנסייה, בין השאר, קישוט מזבח מגולף מעץ מהגוני, מעשה ידיו של הפסל דאגפין וֶרֶנשוֹלד, המתאר שבע־עשרה תמונות מחייו של ישוע, קישוט שהכומר התגאה בו עד מאוד.
הצעיר והצעירה הביעו משאלה יוצאת דופן. הם ביקשו להתחתן, ושהכומר ישיא אותם בחשאי. בדרך כלל זו בקשה לא חריגה במיוחד, אבל הפרטים סביב העניין כולו היו כה משונים, עד שהכומר חשב תחילה שמדובר בבדיחה. אבל הוא הכיר היטב את איל הספנות, ידע כמה האיש הזקן דתי ושמרן, ולבסוף השתכנע שכוונותיו של הזוג רציניות. איל הספנות היה לאחרונה חולה מאוד, והשמועות אמרו שהוא שוכב על ערש דווי. הגבר הצעיר שישב עכשיו מולו יירש בקרוב הון אדיר, אבל אביו הציב דרישה כתנאי לקבלת הירושה. אסור שדם זר יתערבב בדמה של המשפחה. אסור בשום פנים ואופן שלאישה שיוֹרשוֹ יבחר יהיו ילדים מנישואים קודמים. וזו הייתה הבעיה. לאישה הצעירה, שבנו של איל הספנות היה מאוהב בה עד כלות, היו, למרבה הצער, ילדים מבן זוגה הקודם. בת קטנה בת שנתיים ובן קטן בן ארבע. יש להעלים את הילדים, והכומר חייב להשיא את הזוג כדי שהאישה תעמוד בדרישות שהציב איל הספנות השמרן. האם זה אפשרי?
התוכנית שהזוג הכין הייתה כזאת: לגבר הצעיר הייתה קרובת משפחה רחוקה באוסטרליה. היא הסכימה לשמור על הילדים עד שהעניינים הרשמיים יסתדרו, שנה או שנתיים, ואז ייסעו בני הזוג להחזיר את הילדים. מי יודע, אולי ימצא איל הספנות את דרכו לשמים עוד קודם? מה דעתו של הכומר? האם יואיל בטובו לעזור להם לצאת מהמשבר הזה?
הכומר העמיד פנים שהוא מתלבט קצת, אבל למען האמת, כבר החליט. המעטפה שהגבר הצעיר הניח בצנעה על השולחן לפניו הייתה עבה, ולמה לא לעזור לזוג צעיר במצוקה? והרי דרישתו של איל הספנות הזקן אינה סבירה בעליל! הכומר הסכים לחתן את הזוג, וכעבור פחות משבוע, בטקס קטן שנערך בכנסייה סגורה מול קישוט המזבח הססגוני, נישאו בני הזוג זה לזה.
כעבור קצת פחות משנה, בינואר 1973, נשמעה שוב דפיקה על דלת לשכתו של הכומר, והפעם זו הייתה האישה הצעירה לבדה. ניכר שהייתה מודאגת. היא אמרה שלא ידעה למי לפנות מלבדו. משהו אינו כשורה. היא לא שמעה מילה מהילדים. הבטיחו לה תמונות, מכתבים, אבל דבר לא הגיע, אף מילה, למען האמת, היא התחילה לשאול את עצמה אם הקרובה הזאת באוסטרליה קיימת בכלל. האישה סיפרה גם שהאיש שנישאה לו אינו מי שחשבה. הם כבר אינם מדברים זה עם זה, אפילו לא חולקים חדר שינה, וגם יש לו סודות, סודות אפלים, דברים שהיא אפילו לא מעיזה לומר בקול, כמעט לא מעיזה לחשוב עליהם. האם יוכל הכומר לעזור לה? הכומר הרגיע אותה, אמר שיעזור, כמובן, הוא יהרהר בעניין מעט, וביקש שתחזור בעוד כמה ימים.
למחרת בבוקר נמצאה האישה הצעירה מתה. היא הייתה רכונה מעל ההגה במכוניתה בתעלה עמוקה ליד ביתה המפואר של משפחת איל הספנות בווֶסְטֶראיָה, לא הרחק ממרכז סנדפיורד. בעיתון נרמז שהאישה נהגה בהשפעת אלכוהול, ושהמשטרה רואה במקרה תאונה מצערת.
הכומר תמך במשפחה בזמן ההלוויה, ואחר כך ערך ביקור אצל איל הספנות הצעיר. הוא אמר את האמת, סיפר שהאישה הצעירה הייתה אצלו יום לפני התאונה. שהביעה דאגה לילדיה. שחששה שמשהו אולי לא לגמרי... כשורה. איל הספנות הצעיר הקשיב והנהן. הסביר שלמרבה הצער, אשתו הייתה חולה מאוד בזמן האחרון. נטלה תרופות. שתתה יותר מדי. כן, הרי הכומר בעצמו ראה איך הסתיימה הטרגדיה. אחר כך רשם איל הספנות הצעיר שורה של סְפרוֹת על דף נייר ודחף אותו לעברו האחר של השולחן. העיר הזאת קטנה מדי בשביל הכומר, לא? לא עדיף לשרת את האל בתפקיד אחר, אולי קרוב יותר לעיר הבירה? כעבור כמה דקות הגיעו להסכמה בדבר הפרטים. הכומר קם מהכיסא, וזו הייתה הפעם האחרונה שראה את איל הספנות הצעיר ורב־ההשפעה.
כעבור כמה שבועות ארז את מזוודתו.
כף רגלו מעולם לא דרכה שוב בסנדפיורד.
