רק אלוהים יודע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רק אלוהים יודע
הוספה למועדפים

רק אלוהים יודע

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים

תקציר

כשהייתי בן ארבע עשרה התאהבתי בנערה שקראו לה שרית. היו לה את החיוכים הכי יפים בעולם והעיניים שלה זרחו ממש כמו השמש ברגעים שהיא הכי מתעייפת. ופעם אחת, כשממש אזרתי אומץ בבית ספר העזתי אפילו להתקרב כדי להריח לה את השיער. ובלילות הייתי יושב על המיטה וחושב כמה נפלא זה יהיה אם שרית הייתה אוהבת אותי בחזרה. והייתי מרים את הראש למעלה לכיוון השמיים ומבקש מאלוהים כמו תפילה כזאת בלב, שאם הוא יגשים את המעט שאני רוצה אז אני אהיה מוכן לתת לו כל מה שהוא יבקש בתמורה. אבל הוא אף פעם לא השיב לתפילות האלו שלי וגם עם שרית מעולם לא דיברתי. והיום כשאני כבר בן ארבעים, אז אני חושב על זה מדי פעם, שכל זה קרה בגלל התקרה שהפרידה ביני לבינו.
"רק אלוהים יודע" הוא מקבץ ייחודי, בן חמישים ושניים סיפורים קצרים המחברים ברגשות עזים של אהבה, אושר וכאב את האדם אל עצמו ואל הסביבה העוטפת אותו. סיפורים אלו, כמו רבים אחרים שטרם פורסמו, מוגשים בסגנון הכתיבה המחבק של אולוקיטה העושה שימוש בעולם דימויים עשיר ומיוחד.
בספרו הרביעי מגיש איי. וי אולוקיטה לקוראיו מנה מעורבת של רגשות עזים הנקשרים זה אל זה ויוצרים פסיפס מרהיב של תובנות ייחודיות על החיים. 
ספריו הקודמים של אולוקיטה: "עשרה חוקים פשוטים", "להרוג את אלוהים" והספר "רעה", זכו כולם לתהודה רבה בזכות התכנים והגיבורים המפתיעים, עלילות מורכבות וסגנון הכתיבה המייחד כל כך את אולוקיטה.

פרק ראשון

על נשימה ונשמה
 
מאות נקודות קטנות אך כבדות משקל היו מנסות לצמצם את נפחן, לדבוק האחת אל השנייה עד שתיכשל הרוח במשימתה ולא תצליח לשאת אותן על גבה אל מקום אחר.
 
והן האמינו שיש בכך תכלית, שלא סתם כך פרחו להן הפנים האדומות והיפות האלו שלה עד שדבקו אליהן מתחת. על כן היו משיבות לה אהבה ונצמדות אליה באדיקות עזה כל כך, עד שלא יכלה להן גם החזקה מרוחות השמים.
 
ועם הזמן החולף תחת קרניה של שמש ומעל העשב המוריק הזה, הפכו הנקודות השחורות האלו לחלק ממנה, לנקודות השחורות שלה. של נורית. והיא הייתה כבר לחלק מהן, לנורית שלהן.
 
 
ובשדה בו היא הייתה פורחת, כמוה היו עוד רבות אחרות, אדומות וזקופות קומה. מרבד נוריות יפיפיות ואלפי נקודות שחורות קטנטנות מנקדות את פניהן. והנוריות היו מביטות בכמיהה אל השמש זמן משכו המתקצר של היום מחמם, מתגאות ביופיין עד אשר היו שבות ומתכנסות אל עצמן לעת ערב, לחשוב. ואילו הנקודות, הן היו נוהגות כהרגל של הטבע וכמיהתן אל רגבי אדמת השדה איננה יודעת גבולות.
ולאף אחת מהן לא הציק הדבר שהיה דבק גוף אחר אל גופן, להאפיל על יופיין, לכסות על צבען בצבע אחר.
ורק נורית אחת קראה תיגר אל הרוח, שתבוא, שתיקח אותן ממנה שתישא אותן עמה. שתותיר אותה יפה, אדומה וקירחת כפי שברא לה האל.
אך הן דבקו בה, כי גם לרוח הגדולה ביותר אין די כוח לבדה להפרידן גוף מאל גוף.
 
ובעבור האביב על פניהן ועונות השנה התחלפו, הרכינה הנורית את ראשה אל אימא אדמה לבכות כי הנה כבר תמו ימיה על הארץ הזאת ופניה, פניה עודן נושאות אותו כתם. ונעצבו גם נקודות שחורות וקטנות על שהחביאה אותן הנורית מן הארץ והן קרבות אל סופן ביחד עמה.
 
ויום אחד כך לפתע, קמלה הנורית וחייה כמעט ונגוזו. ונפלו הנקודות מעליה כמו היו נפרדות. והרוח הקלה נושבת בהן, נושאת את גופן רחוק מאותן הפנים שנותרו אדומות וקרחות כמו עומדות להרקיב.
ונורית כבר כמעט ואיננה, נותרה היא כרמש קמל בשדה. והן עוד שחורות וקטנות נישאות עלי רוח.
וכל כך בודדה הנורית בלי אותן הנקודות. וכל כך מתביישות הנקודות בלי אותה הנורית.
 
ויכול שבחורף הבא עוד ישובו השתיים לפרוח ביחד, או אולי יחדלו לעולם, כל אחת לבדה.
וכמו שאלת הנורית והכתם הזה שדבק לה, וכל הנקודות שהסתירו קטיפה של נורית אדומה,
 
הן מהו הטעם לבן האדם, בגוף ללא נשמה.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
רק אלוהים יודע איי. וי אולוקיטה
על נשימה ונשמה
 
מאות נקודות קטנות אך כבדות משקל היו מנסות לצמצם את נפחן, לדבוק האחת אל השנייה עד שתיכשל הרוח במשימתה ולא תצליח לשאת אותן על גבה אל מקום אחר.
 
והן האמינו שיש בכך תכלית, שלא סתם כך פרחו להן הפנים האדומות והיפות האלו שלה עד שדבקו אליהן מתחת. על כן היו משיבות לה אהבה ונצמדות אליה באדיקות עזה כל כך, עד שלא יכלה להן גם החזקה מרוחות השמים.
 
ועם הזמן החולף תחת קרניה של שמש ומעל העשב המוריק הזה, הפכו הנקודות השחורות האלו לחלק ממנה, לנקודות השחורות שלה. של נורית. והיא הייתה כבר לחלק מהן, לנורית שלהן.
 
 
ובשדה בו היא הייתה פורחת, כמוה היו עוד רבות אחרות, אדומות וזקופות קומה. מרבד נוריות יפיפיות ואלפי נקודות שחורות קטנטנות מנקדות את פניהן. והנוריות היו מביטות בכמיהה אל השמש זמן משכו המתקצר של היום מחמם, מתגאות ביופיין עד אשר היו שבות ומתכנסות אל עצמן לעת ערב, לחשוב. ואילו הנקודות, הן היו נוהגות כהרגל של הטבע וכמיהתן אל רגבי אדמת השדה איננה יודעת גבולות.
ולאף אחת מהן לא הציק הדבר שהיה דבק גוף אחר אל גופן, להאפיל על יופיין, לכסות על צבען בצבע אחר.
ורק נורית אחת קראה תיגר אל הרוח, שתבוא, שתיקח אותן ממנה שתישא אותן עמה. שתותיר אותה יפה, אדומה וקירחת כפי שברא לה האל.
אך הן דבקו בה, כי גם לרוח הגדולה ביותר אין די כוח לבדה להפרידן גוף מאל גוף.
 
ובעבור האביב על פניהן ועונות השנה התחלפו, הרכינה הנורית את ראשה אל אימא אדמה לבכות כי הנה כבר תמו ימיה על הארץ הזאת ופניה, פניה עודן נושאות אותו כתם. ונעצבו גם נקודות שחורות וקטנות על שהחביאה אותן הנורית מן הארץ והן קרבות אל סופן ביחד עמה.
 
ויום אחד כך לפתע, קמלה הנורית וחייה כמעט ונגוזו. ונפלו הנקודות מעליה כמו היו נפרדות. והרוח הקלה נושבת בהן, נושאת את גופן רחוק מאותן הפנים שנותרו אדומות וקרחות כמו עומדות להרקיב.
ונורית כבר כמעט ואיננה, נותרה היא כרמש קמל בשדה. והן עוד שחורות וקטנות נישאות עלי רוח.
וכל כך בודדה הנורית בלי אותן הנקודות. וכל כך מתביישות הנקודות בלי אותה הנורית.
 
ויכול שבחורף הבא עוד ישובו השתיים לפרוח ביחד, או אולי יחדלו לעולם, כל אחת לבדה.
וכמו שאלת הנורית והכתם הזה שדבק לה, וכל הנקודות שהסתירו קטיפה של נורית אדומה,
 
הן מהו הטעם לבן האדם, בגוף ללא נשמה.