צל האזדרכת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

יוסיפיה פורת

תושבת נהריה. ספרה הראשון "פניצילין ועוד סיפורים" יצא לאור ב-2009. "הארונית הקסומה של סבתא" יצא לאור ב-2011. "לראות בשדות זרים-" יצא לאור ב- 2012  ספרה "צל האזדרכת" יצא לאור ב 2016. 

סיפורים מפרי עטה ראו אור ב ynet  ו'מאזניים' של אגודת הסופרים ובכתבי עת שונים.

תקציר

"הוא לא היה גבוה או יפה תואר באופן מיוחד, אבל בניגוד שבין מראהו הפראי לבין הטון השקט ואופן הדיבור הרהוט והשנון היה משהו כובש. לא התנגדתי כשנטל את ידי וליטף בעדינות את כפי, וגם כאשר טייל באצבעותיו החשופות על זרועי וידו עלתה אל מתחת לחולצה. נשאתי ראשי אל חלונם המואר של הוריי ולרגע אחד קם החינוך השמרני אל מול תחושות העונג שזרמו בי. ריח משכר שלא ידעתי כמוהו עם איש ריחף מעלינו ושפתותינו נפגשו. הנשיקה התמה והמגע העדין על עורי לאחריה הבעירה בי אש של תשוקה. נרתעתי לאחור, חוששת מעצמי ומתאוותיי." 
כך מתחיל סיפור אהבתם של אבשי וליאורה. ליאורה מחליטה לממש את אהבתה למרות התנגדותם הנמרצת של הוריה, ובכך היא מטלטלת את מערכת היחסים בינה לבין אחיותיה. תסכולים ישנים וסודות שנטמנו עמוק נחשפים ומזעזעים את המשפחה ומעוררים את שאלת הנאמנות המשפחתית, והאם דם באמת סמיך ממים. 
עלילת הספר מתרחשת בין חיפה לעכו ולבוסתן הגליל, לשם נודדת המשפחה בעקבות רצונו של אב המשפחה להגשים את חלום הציונות ולהיות איכר בארץ ישראל. חלומו המנופץ מחזיר את המשפחה לחיפה.  ולשכונה נטולת השם – בין רחוב עיראק לעיר התחתית שממנה ביקש להימלט.
יוסיפיה פורת, ילידת 1944 - אם לשלשה וסבתא ל-עשרה נכדים. מתגוררת כיום בנהריה. זהו ספרה השלישי למבוגרים. כתבה גם שני ספרי ילדים. אחד מהם תורגם לאנגלית ונמכר באתר הבינלאומי של אמזון.
סיפורים מפרי עטה ראו אור ב ynet  ו'מאזניים' של אגודת הסופרים ובכתבי עת שונים.

פרק ראשון

א
 
1
 
צפירת אמבולנס החרידה את השכונה השלווה בצהרי יום שבת, וחובשים בחלוקים הלבנים העלו את נחום פלדמן, אבא שלי, על אלונקה.
בבוקר יצא אבי במצב רוח מרומם לבית הכנסת. נכדו הצעיר הגיע למצוות ועולה לתורה והוא לא יניח לשום דבר לפגום בשמחתו, הרהר בעודו פוסע בצעדים קלילים על המדרכה. על הכאבים בחזה שפקדו אותו בימים האחרונים לא סיפר לאיש, אף לא לרעייתו מרים שנפשה שברירית, והוא קיווה שאלו יחלפו במהרה. רוח מהססת של שעת בוקר מוקדמת עקצצה את פניו בעת שפנה אל שביל האספלט הכבוש למחצה בינות לחצרות האחוריות של מבני המגורים הכעורים. מטרים ספורים בלבד צעד על השביל עד שפנה לשמאל וטיפס במעלה המדרגות המובילות לרחוב הראל, שבקצהו שכן בית הכנסת 'פאר התהילה'. בעברו הרחוק ידע בית הכנסת ימים יפים ושמו נישא ברחבי חיפה. בחגים נרכשו המושבים זמן רב לפני כן ובעלי השמחות חויבו להזמין מקומות לאירועים המשפחתיים כמה שבועות מראש תמורת סכום לא גדול שנתרם לרווחת המתפללים. עתה ביקרו בו קומץ מתפללים בלבד, ורוב ימות השנה הפעילות בו הייתה דלה. הצעירים נטשו את השכונה לטובת הפרברים החדשים, ובמקומם הגיעו עולים מברית המועצות, חלקם הגדול חילוניים שלא לומר אפיקורסים גמורים. הנותרים הזדקנו והתקשו לעשות דרכם עד לקצה הרחוב ולטפס במדרגות שהוליכו אליו.
המבנה המרשים שימש בעברו כבית קולנוע והייתה בו ערבוביה חיננית של סגנון הבאוהאוס והמודרניזם. חזיתו - גזוזטרה חיצונית עגולה שהקיפה אותו נסכה נופך של פאר ישן שהתנוסס בהדר מעל בתיה המלבניים והאפורים של השכונה חסרת החן. פנים בית הכנסת שופץ באהבה בידי תלמידי הישיבה הסמוכה ובעידודו של הרב שעמד בראשה - צעיר ג'ינג'י נמרץ ואדום פנים. בחגים או באירועים כמו עליה לתורה ושבת חתן ניאותו חסידי הרב - צעירים בשטריימלים ובחליפות שחורות - להתפלל עם האורחים וקרובי המשפחה של החתנים, וכך התמלאו הספסלים ומקצת מתהילתו של בית הכנסת שבה אליו.
דקירה חדה כשל להב סכין משוננת פילחה את חזהו של נחום בלי התרעה מוקדמת. תחת עיניו, שהתערפלו ברגע, נפרשה השכונה המנומנמת העטופה בעצלות של בוקר שבת. שביליה הצרים היו שוממים מאדם, ומלבד חתולה מוכתמת אחת שקפצה מתוך השיחים ביללה ונעצה בו זוג עיניים ירוקות, לא נראתה עליהם נפש חיה.
נחום נשען על מעקה המדרגות ואמד את הדרך שעוד נותרה. הכאב בחזה המשיך להעיק והמרחק הקצר נדמה בעיניו כיעד מרוחק ובלתי ניתן להשגה. לרגע אחזה בו בהלה. ביד רועדת הוציא מכיס חולצתו את הכדור הקטנטן שנשא עמו למקרים כגון אלה והניח אותו תחת לשונו בהתאם להמלצת רופאו. דקות ארוכות עמד שעון בגבו על המעקה, שואף ונושף, נושף ושואף, בניסיון נואש להרגיע את קצב נשימותיו המהירות עד שחש הקלה. את שארית הדרך עשה בצעדים קטנים ובנשימות מדודות. לבסוף עמד מול הדלת החומה קלופת הצבע וכשסובב את המפתח ונכנס פנימה אורו עיניו.
בחדר שעד לפני כמה ימים היה ריק מרהיטים העמידו תלמידיו של הרב שולחן - שני משטחי עץ כבדים הנתמכים בחמורי ברזל - ואת כיסאות הפלסטיק הלבנים הניחו מסביב לו. אם כך, העבודה הקשה נחסכה ממנו, וכל שנותר היה להכין את המקום לסעודה שלאחר העלייה לתורה. החום והאוויר הדחוס הקשו על תנועותיו, ואלה נעשו אטיות מהרגיל. זיעה קרה כיסתה את מצחו, וכשפרש את המפות הלבנות על השולחנות חש בצמרמורת העולה מעצם הזנב ועד צווארו ואת גרונו לפתה תחושת מחנק. החדר כולו חג סביבו. רגליו כשלו.
מאוחר יותר, ניסה לזכור מה קדם למה וכמה זמן חלף מהרגע שבו נאחז בקיר עד ששמע את קולותיהם המתקרבים של חתן בר המצווה ואביו. 'נחום,' סח עם עצמו כהרגלו במקרי דחק, 'תנשום עמוק ותיקח את עצמך בידיים. אין מקום להתפנק ביום שמח שכזה ואין צורך להדאיג איש,' שב ואמר בקול.
הרעד בידיים והפנים החיוורות לא נעלמו מעיניו של זאביק, שנכנס באותה שעה פנימה.
"הכול בסדר אבא?" שאל בדאגה.
"וודאי שהכול בסדר", הרגיע אותו, "יש לנו בר מצווה להכין ואין זמן לשיחות חולין בטלות", השיב בקול שאינו משתמע לשני פנים. "תן גם אתה יד, גיליניק'ה", פנה אל נכדו, "יחד נסיים את ההכנות בזמן".
נחישותו של אבא לא הותירה מקום לוויכוחים, וכולם נרתמו למלאכה. גילי חילק את הבייגלך והחטיפים המלוחים, וזאביק פרס את עוגת הספוג הצהבהבה לפרוסות שמנמנות. את הקוגל הניחה דיתה לתפארה במרכז השולחן. אדי הקוגל שהתחמם כל השבת על הפלטה היתמרו אל על, וריח שכבת הקרמל הפריכה העוטפת את עיסת האטריות הרכה והמתקתקה המתובלת קלות בפלפל שחור התפזר סביב. לא היה בלבה ספק כי הקוגל עתיד להיות גולת הכותרת של האירוח.
שבע רצון הביט אבא בשולחנות הערוכים.
"תהיה לך יופי של סעודת בר מצווה", אמר והביט בחיבה בנכדו. התספורת הקצרה שהתחדש בה, החולצה הבהירה המכופתרת והמכנסיים הכהים והארוכים הפכו אותו באחת מילד ביישן לנער. דיתה גיסתי, לא אהבה אירועים רבי משתתפים. משכך, הרימה גבה משהביע בנה את רצונו הנחוש לחגוג את מסיבת בר המצווה באולם. הצורך לעטות בגדים מיופייפים לחייך חיוך מעושה ולהיות נחמדה גם למי שאינו חביב עליה הרתיע אותה והיא העלתה בפניו רעיונות והצעות חילופיות, אך כולן נדחו במחי יד צעירה, "כאשר אבדנו, אבדנו", אמרה דיתה חצי בייאוש, חצי בצחוק.
אך בכך לא היה די. "לא חייבים", פלטה דיתה בעת שישבו אל שולחן האוכל וגיל הביע רצונו לקרוא גם את ההפטרה בבית הכנסת. נטייתו לגמגם בעת התרגשות הדאיגה אותה, אולם גם הפעם עמד על דעתו בנחרצות לא אופיינית והיא נאלצה לוותר.
לא פעם תהיתי איך לזאביק ולדיתה, זוג מוחצן ושופע ביטחון, יצא ילד מופנם ורגיש כל כך. רצונו לעלות לתורה בבית הכנסת התמיה את כולנו.
"גילי נחוש להצליח", סיפרה דיתה כמעט בכל הזדמנות. "בכל ערב הוא עומד מול המראה, מתכונן ועושה חזרות".
ואבא, שלימד את כל נכדיו את ההפטרה, התגייס בשמחה למשימה. "פרשת השבוע שלו ארוכה והוא עומד בה יפה. זה בסדר גמור להתרגש, גם אני נרגש", טפח על כתפו של נכדו בשעה שהכין את הקרקע למופע.
נוכחותו של אבא החדירה בגילי ביטחון. הוא קרא ושר בקול רם וצלול בלי לזייף ובלי שחיכך בגרונו ולו פעם אחת. אבא התמוגג מנחת, זאביק הזדקף על מקומו והביט בנוכחים במבטי תוכחה ודיתה הזילה דמעה.
אמה קינחה את אפה בממחטת הנייר שהוציאה מכיס שמלתה. "תראו אותו", התפעלה. "בן לילה הפך לגבר של ממש", הביעה את רחשי לבה בקול, ורות, אימה של דיתה, הנהנה. "מי היה מאמין..." מלמלה. הרדיד הירקרק גלש משערה וירד עד כתפיה הדקות. לעומתה נראתה אימא חגיגית במיוחד בשמלתה המנוקדת בלבן ובכובע הברט הכחול שחבשה. שתי הסבתות ישבו סמוכות זו לזו ומדי פעם הטו את גופן אל מעבר למעקה כדי לצפות מקרוב בנעשה למטה. דורק'ה, שרק'ה, תמי ואנוכי, דודותיו, הצטופפנו בספסל העץ שמאחוריהן.
"המכנסיים עברו בשלום את משמרת הצניעות של אבא?" זקפה דורק'ה גבה על לבושי.
"תתפלאי!" אמרתי. "ובינינו, הם צנועים בהרבה מהשמלות שיש לי בארון...".
"ואני רצתי לקנות בגדים חדשים..." אמרה והחליקה בכף ידה על חצאיתה, "לידך אני נראית כמו ה'רבצען'..."
"לא נורא", הגבתי בחיוך, "את יפה בכל לבוש".
"קצ'קס! ששש... אתן מפריעות!" נחפזה שרק'ה להשתיק אותנו. מטפחת המשי הלבנה שכרכה לראשה ונקשרה מאחור וחולצתה הבהירה שיוו לה מראה נקי וחף מגנדרנות. תמי, שהייתה שקועה בסידור תפילותיה, הרימה לרגע את עיניה אך מיד חזרה לעקוב אחר קריאת הפרשה ולא התערבה בשיחה.
בסיום התפילה ולאחר שנאספו סוכריות הטופי שהעתרנו עליו מעזרת הנשים, נדחקו המתפללים בחדר הקטן ועטו על הכיבוד ועל הקוגל כמורעבים שלא בא אוכל אל פיהם ימים רבים. אבא התהלך ביניהם גאה כטווס וחיוך של אושר זרוע על פניו. רק אימא הביטה בו בדאגה. "הוא לבן כמו סיד ונוטף זיעה", חיוותה דעתה בקול שמנבא את העתיד. "אני חוששת לו, הוא נראה חולה".
חששה של אימא היה מוצדק. עוד בטרם אספו המתפללים את השאריות המתוקות של הקוגל איבד נחום פלדמן, אבא שלי, את שווי משקלו והתמוטט על רצפת בית הכנסת הקרה.
"את הרי מכירה אותו", התנצל זאביק בפני אימא, "הוא הצליח לעבוד עליי. האמנתי לו כשטען שהוא מרגיש מצוין".
 
2
שלושה ימים שכב נחום פלדמן, אבא שלי, במחלקה לטיפול נמרץ.
"לא עשו לו שם כלום מלבד בדיקות", יידעה אותי דורק'ה, "ואתמול העבירו אותו למחלקה הפנימית להשגחה. "זה בבניין הישן. תלחצי על קומה שלוש במעלית. אני לא זוכרת את מספר החדר", עדכנה אותי בטלפון הנייד, "תשאלי בקבלה".
האחות חיטטה בניירות שלפניה.
"נחום פלדמן... נחום..". האחות, ששמה 'קלרה' היה רקום על כיס חלוקה, תלתה עיניה במחשב, וחזרה שנית על השם במבטא רוסי קל. המתנו בשקט עד שאיתרה אותו.
"חדר שלוש מאות חמישים וחמש", אמרה קלרה בקול מכני שהיה בו גם השתתפות בצער והסבירה בסבלנות שעלינו לחלוף על פני המסדרון ולפנות שמאלה. "עדיין יש להקפיד על מעט מבקרים ועל שקט", ליווה אותנו קולה. סניטר בחלוק לבן יצא בבהילות מהמעלית והסיע את החולה בכיסא הגלגלים אל המסדרון שהדיף ריח חריף של חמרי חיטוי ונוזלי רצפה מתקתקים והתמלאתי בתחושת קבס.
"אני שונאת בתי חולים", סיננתי לאבשי.
"אני לא מכיר מישהו שאוהב אותם", הגיב, "אלו החיים, ליאורה, ולפעמים אין בררה אלא לקבל גם מה שלא אוהבים", הבהיר כמו הייתי ילדתו הקטנה.
 
הדלת בחדר שלוש מאות חמישים וחמש הייתה פעורה לרווחה. נכנסנו פנימה בצעדים מדודים. בחדר עמדו שלוש מיטות, והמיטה של אבא הייתה האחרונה בשורה. הבטתי באבא שלי, שהיה כחוש מתמיד. שתי עצמות לחייו בלטו כמו גבעות טרשים וזיפים אפרפרים צמחו עליהם.
"אבא", אמרתי לו.
הוא התרומם באטיות ומתח את רגליו שהציצו מבעד לשמיכה, ואימא קמה מכיסא הפלסטיק הלבן ומיהרה לכסותן. את כותנת בית החולים חושפת גב ואחוריים הנקשרת מאחור בשני שרוכים מדובללים סירב ללבוש, והיא קנתה לו פיג'מה בגווני שמיים. צבעה רק הדגיש את חיוורונו.
"הבאת כלי גילוח?" שאל אבשי.
אבא התלהב. "עשינו עסק", אמר ותקע כף יד גרומה אל כפו של בעלי.
עקבתי אחרי ידיו של אהובי המלחלחות ומקציפות את פניו של אבא בסבון הרך, ומעבירות את התער על לחייו השקועות פעם מלמעלה מגובה העין ועד הצוואר ואחר כך מלמטה מהצוואר ועד הלחיים. לאט לאט נגלו מתוך הקצף הלבן הלחיים, ואחריהן נחשף הסנטר.
"סיימנו", הכריז אבישי בקול שנשמע כמו קולה של אחות שזה עתה סיימה לשאוב דם מהווריד. אבא חכך בכף ידו את סנטרו לחוש את פניו החלקות למשעי ומבט מחויך נשקף מעיניו. מבחוץ עלו קולות שקשוק צלחות ואחות יפה נכנסה לחדר ולפניה עגלת האוכל.
"אתם רואים איך מפנקים אותי?" אמר בבדיחות למראה המגש עם הדייסה והגבינה הלבנה. עווית עלתה על פניי למראה פרוסות הלחם היבש והדייסה.
"בפעם הבאה אביא לכאן קופסאות מהבית", אמרתי.
"מה רע בלחם עם גבינה?" הגיב אבא.
טפחתי על שתי הכריות בראש המיטה כדי שיוכל להשעין עליהן את גבו בנוחות והנחתי לפניו את המגש. הוא טעם כזית מהאוכל והעמיד פני ילד סרבן למראה הכוס המלאה במיץ תפוזים שהגשנו לו.
"הלוא אתם רואים בעצמכם, אני מרגיש מצוין!" כך אמר בהחלטיות, "יש לכם עיסוקים מלבדי ובמילא עוד מעט אשכב לישון", הוסיף והאיץ בנו להחזיר את אימא הביתה. "אל תחששו. הרי הבטחתי שלא אמות!" חייך אלינו בעידוד. השבנו לו בחיוך רפה.
ניסיונותיו של אבא לשכנע את הרופאים לשחרר אותו מבית החולים כשלו. "מה הם מחזיקים אותי פה? אני מרגיש מצוין", התלונן בפנינו כשביקרנו אותו כעבור יומיים. מעט מהחיוּת חזרה אליו והוא נראה כמי שמתחיל להתאושש.
"הרופאים מחכים לתוצאות הבדיקות", הסברנו.
"בדיקות שבדיקות", הגיב בזלזול. "הכול שטויות. מה הטעם לבזבז כספי מדינה ולאשפז אותי במקום את אלה שבאמת צריכים להיות מאושפזים, אה?"
"ומה אתה, מתחזה?" התבדח אתו אבישי, "ובמה ישנו עוד יום או יומיים למאזן הכספים של המדינה? נצל את ההזדמנות ותתפנק".
"גם כן פינוק!" השיב אבא בחיוך המוכר שבו היה מקבל את פנינו בכל פעם שהתאספנו בדירתם הקטנה שגודלה כקופסת גפרורים אך נדמה שהיא מתרחבת לכבודנו עד שהכילה את כולנו.
 
אימא ישבה באוטו וייבבה. "אסור היה להכניס אותו לבית חולים. משם כבר לא יוצאים".
"לא הייתה אפשרות אחרת", ניסיתי להתגונן, "בעצמך אמרת שהוא בקושי נשם. אנחנו לא יכולים לטפל בו, לשם כך הוקמו בתי חולים".
"הרופאים אופטימיים. גם אני אופטימי יותר היום", ניסה גם אבישי את כוחו לעודדה.
אימא לא התנחמה והמשיכה לקונן. "זה הסוף. משם הוא כבר לא ייצא".
"אבא איש חזק", שלפתי תירוץ שחוק, "והיום הוא נראה ממש מאושש. נכון, אבישי?" פניתי אליו לחיזוק.
אבישי הנהן והתניע את הרכב.
אימא שלחה בנו מבט של 'מה אתם בכלל מבינים, זו אני שאצטרך להתמודד ולחזור לבית ריק', והצטנפה על מושבה. החשש לשלומו של אבא סדק חריצים של דאגה בפניה. אימא הייתה צעירה מאבא בשבע שנים ואך צפוי היה שיעזוב את העולם לפניה. אנחנו העדפנו לטמון את ראשינו בחול ולדחוק את פחד המוות שחיכה לו בפינה. אם לא נחשוב עליו, אולי לא יופיע בכלל.
אבישי עצר את הרכב והחנה אותו במקומו הקבוע תחת עץ האזדרכת, שהיה עתה בשיא יופיו ופרחיו הסגלגלים הדיפו בשומת מתוקה ברחוב כולו. הוא נשאר במכונית ואני טיפסתי עם אימא במעלה המדרגות ותמכתי בזרועה.
התיישבתי על הספה בסלון והצעתי שאכין לה משהו חם לשתות.
"בעשר בלילה?"
"חשבתי שתרצי".
הפעם לא הגיבה, רק בהתה בנקודה דמיונית בחלל ולא הצליחה למקד את שתי עיניה, שכל אחת מהן פזלה לכיוון אחר.
ישבתי אתה עוד דקות אחדות בשתיקה. לא היו שום הצעות מועילות באמתחתי.
"תלכי, תלכי, בעלך מחכה לך", אמרה לבסוף בטון מריר.
הלכתי.

יוסיפיה פורת

תושבת נהריה. ספרה הראשון "פניצילין ועוד סיפורים" יצא לאור ב-2009. "הארונית הקסומה של סבתא" יצא לאור ב-2011. "לראות בשדות זרים-" יצא לאור ב- 2012  ספרה "צל האזדרכת" יצא לאור ב 2016. 

סיפורים מפרי עטה ראו אור ב ynet  ו'מאזניים' של אגודת הסופרים ובכתבי עת שונים.

עוד על הספר

צל האזדרכת יוסיפיה פורת
א
 
1
 
צפירת אמבולנס החרידה את השכונה השלווה בצהרי יום שבת, וחובשים בחלוקים הלבנים העלו את נחום פלדמן, אבא שלי, על אלונקה.
בבוקר יצא אבי במצב רוח מרומם לבית הכנסת. נכדו הצעיר הגיע למצוות ועולה לתורה והוא לא יניח לשום דבר לפגום בשמחתו, הרהר בעודו פוסע בצעדים קלילים על המדרכה. על הכאבים בחזה שפקדו אותו בימים האחרונים לא סיפר לאיש, אף לא לרעייתו מרים שנפשה שברירית, והוא קיווה שאלו יחלפו במהרה. רוח מהססת של שעת בוקר מוקדמת עקצצה את פניו בעת שפנה אל שביל האספלט הכבוש למחצה בינות לחצרות האחוריות של מבני המגורים הכעורים. מטרים ספורים בלבד צעד על השביל עד שפנה לשמאל וטיפס במעלה המדרגות המובילות לרחוב הראל, שבקצהו שכן בית הכנסת 'פאר התהילה'. בעברו הרחוק ידע בית הכנסת ימים יפים ושמו נישא ברחבי חיפה. בחגים נרכשו המושבים זמן רב לפני כן ובעלי השמחות חויבו להזמין מקומות לאירועים המשפחתיים כמה שבועות מראש תמורת סכום לא גדול שנתרם לרווחת המתפללים. עתה ביקרו בו קומץ מתפללים בלבד, ורוב ימות השנה הפעילות בו הייתה דלה. הצעירים נטשו את השכונה לטובת הפרברים החדשים, ובמקומם הגיעו עולים מברית המועצות, חלקם הגדול חילוניים שלא לומר אפיקורסים גמורים. הנותרים הזדקנו והתקשו לעשות דרכם עד לקצה הרחוב ולטפס במדרגות שהוליכו אליו.
המבנה המרשים שימש בעברו כבית קולנוע והייתה בו ערבוביה חיננית של סגנון הבאוהאוס והמודרניזם. חזיתו - גזוזטרה חיצונית עגולה שהקיפה אותו נסכה נופך של פאר ישן שהתנוסס בהדר מעל בתיה המלבניים והאפורים של השכונה חסרת החן. פנים בית הכנסת שופץ באהבה בידי תלמידי הישיבה הסמוכה ובעידודו של הרב שעמד בראשה - צעיר ג'ינג'י נמרץ ואדום פנים. בחגים או באירועים כמו עליה לתורה ושבת חתן ניאותו חסידי הרב - צעירים בשטריימלים ובחליפות שחורות - להתפלל עם האורחים וקרובי המשפחה של החתנים, וכך התמלאו הספסלים ומקצת מתהילתו של בית הכנסת שבה אליו.
דקירה חדה כשל להב סכין משוננת פילחה את חזהו של נחום בלי התרעה מוקדמת. תחת עיניו, שהתערפלו ברגע, נפרשה השכונה המנומנמת העטופה בעצלות של בוקר שבת. שביליה הצרים היו שוממים מאדם, ומלבד חתולה מוכתמת אחת שקפצה מתוך השיחים ביללה ונעצה בו זוג עיניים ירוקות, לא נראתה עליהם נפש חיה.
נחום נשען על מעקה המדרגות ואמד את הדרך שעוד נותרה. הכאב בחזה המשיך להעיק והמרחק הקצר נדמה בעיניו כיעד מרוחק ובלתי ניתן להשגה. לרגע אחזה בו בהלה. ביד רועדת הוציא מכיס חולצתו את הכדור הקטנטן שנשא עמו למקרים כגון אלה והניח אותו תחת לשונו בהתאם להמלצת רופאו. דקות ארוכות עמד שעון בגבו על המעקה, שואף ונושף, נושף ושואף, בניסיון נואש להרגיע את קצב נשימותיו המהירות עד שחש הקלה. את שארית הדרך עשה בצעדים קטנים ובנשימות מדודות. לבסוף עמד מול הדלת החומה קלופת הצבע וכשסובב את המפתח ונכנס פנימה אורו עיניו.
בחדר שעד לפני כמה ימים היה ריק מרהיטים העמידו תלמידיו של הרב שולחן - שני משטחי עץ כבדים הנתמכים בחמורי ברזל - ואת כיסאות הפלסטיק הלבנים הניחו מסביב לו. אם כך, העבודה הקשה נחסכה ממנו, וכל שנותר היה להכין את המקום לסעודה שלאחר העלייה לתורה. החום והאוויר הדחוס הקשו על תנועותיו, ואלה נעשו אטיות מהרגיל. זיעה קרה כיסתה את מצחו, וכשפרש את המפות הלבנות על השולחנות חש בצמרמורת העולה מעצם הזנב ועד צווארו ואת גרונו לפתה תחושת מחנק. החדר כולו חג סביבו. רגליו כשלו.
מאוחר יותר, ניסה לזכור מה קדם למה וכמה זמן חלף מהרגע שבו נאחז בקיר עד ששמע את קולותיהם המתקרבים של חתן בר המצווה ואביו. 'נחום,' סח עם עצמו כהרגלו במקרי דחק, 'תנשום עמוק ותיקח את עצמך בידיים. אין מקום להתפנק ביום שמח שכזה ואין צורך להדאיג איש,' שב ואמר בקול.
הרעד בידיים והפנים החיוורות לא נעלמו מעיניו של זאביק, שנכנס באותה שעה פנימה.
"הכול בסדר אבא?" שאל בדאגה.
"וודאי שהכול בסדר", הרגיע אותו, "יש לנו בר מצווה להכין ואין זמן לשיחות חולין בטלות", השיב בקול שאינו משתמע לשני פנים. "תן גם אתה יד, גיליניק'ה", פנה אל נכדו, "יחד נסיים את ההכנות בזמן".
נחישותו של אבא לא הותירה מקום לוויכוחים, וכולם נרתמו למלאכה. גילי חילק את הבייגלך והחטיפים המלוחים, וזאביק פרס את עוגת הספוג הצהבהבה לפרוסות שמנמנות. את הקוגל הניחה דיתה לתפארה במרכז השולחן. אדי הקוגל שהתחמם כל השבת על הפלטה היתמרו אל על, וריח שכבת הקרמל הפריכה העוטפת את עיסת האטריות הרכה והמתקתקה המתובלת קלות בפלפל שחור התפזר סביב. לא היה בלבה ספק כי הקוגל עתיד להיות גולת הכותרת של האירוח.
שבע רצון הביט אבא בשולחנות הערוכים.
"תהיה לך יופי של סעודת בר מצווה", אמר והביט בחיבה בנכדו. התספורת הקצרה שהתחדש בה, החולצה הבהירה המכופתרת והמכנסיים הכהים והארוכים הפכו אותו באחת מילד ביישן לנער. דיתה גיסתי, לא אהבה אירועים רבי משתתפים. משכך, הרימה גבה משהביע בנה את רצונו הנחוש לחגוג את מסיבת בר המצווה באולם. הצורך לעטות בגדים מיופייפים לחייך חיוך מעושה ולהיות נחמדה גם למי שאינו חביב עליה הרתיע אותה והיא העלתה בפניו רעיונות והצעות חילופיות, אך כולן נדחו במחי יד צעירה, "כאשר אבדנו, אבדנו", אמרה דיתה חצי בייאוש, חצי בצחוק.
אך בכך לא היה די. "לא חייבים", פלטה דיתה בעת שישבו אל שולחן האוכל וגיל הביע רצונו לקרוא גם את ההפטרה בבית הכנסת. נטייתו לגמגם בעת התרגשות הדאיגה אותה, אולם גם הפעם עמד על דעתו בנחרצות לא אופיינית והיא נאלצה לוותר.
לא פעם תהיתי איך לזאביק ולדיתה, זוג מוחצן ושופע ביטחון, יצא ילד מופנם ורגיש כל כך. רצונו לעלות לתורה בבית הכנסת התמיה את כולנו.
"גילי נחוש להצליח", סיפרה דיתה כמעט בכל הזדמנות. "בכל ערב הוא עומד מול המראה, מתכונן ועושה חזרות".
ואבא, שלימד את כל נכדיו את ההפטרה, התגייס בשמחה למשימה. "פרשת השבוע שלו ארוכה והוא עומד בה יפה. זה בסדר גמור להתרגש, גם אני נרגש", טפח על כתפו של נכדו בשעה שהכין את הקרקע למופע.
נוכחותו של אבא החדירה בגילי ביטחון. הוא קרא ושר בקול רם וצלול בלי לזייף ובלי שחיכך בגרונו ולו פעם אחת. אבא התמוגג מנחת, זאביק הזדקף על מקומו והביט בנוכחים במבטי תוכחה ודיתה הזילה דמעה.
אמה קינחה את אפה בממחטת הנייר שהוציאה מכיס שמלתה. "תראו אותו", התפעלה. "בן לילה הפך לגבר של ממש", הביעה את רחשי לבה בקול, ורות, אימה של דיתה, הנהנה. "מי היה מאמין..." מלמלה. הרדיד הירקרק גלש משערה וירד עד כתפיה הדקות. לעומתה נראתה אימא חגיגית במיוחד בשמלתה המנוקדת בלבן ובכובע הברט הכחול שחבשה. שתי הסבתות ישבו סמוכות זו לזו ומדי פעם הטו את גופן אל מעבר למעקה כדי לצפות מקרוב בנעשה למטה. דורק'ה, שרק'ה, תמי ואנוכי, דודותיו, הצטופפנו בספסל העץ שמאחוריהן.
"המכנסיים עברו בשלום את משמרת הצניעות של אבא?" זקפה דורק'ה גבה על לבושי.
"תתפלאי!" אמרתי. "ובינינו, הם צנועים בהרבה מהשמלות שיש לי בארון...".
"ואני רצתי לקנות בגדים חדשים..." אמרה והחליקה בכף ידה על חצאיתה, "לידך אני נראית כמו ה'רבצען'..."
"לא נורא", הגבתי בחיוך, "את יפה בכל לבוש".
"קצ'קס! ששש... אתן מפריעות!" נחפזה שרק'ה להשתיק אותנו. מטפחת המשי הלבנה שכרכה לראשה ונקשרה מאחור וחולצתה הבהירה שיוו לה מראה נקי וחף מגנדרנות. תמי, שהייתה שקועה בסידור תפילותיה, הרימה לרגע את עיניה אך מיד חזרה לעקוב אחר קריאת הפרשה ולא התערבה בשיחה.
בסיום התפילה ולאחר שנאספו סוכריות הטופי שהעתרנו עליו מעזרת הנשים, נדחקו המתפללים בחדר הקטן ועטו על הכיבוד ועל הקוגל כמורעבים שלא בא אוכל אל פיהם ימים רבים. אבא התהלך ביניהם גאה כטווס וחיוך של אושר זרוע על פניו. רק אימא הביטה בו בדאגה. "הוא לבן כמו סיד ונוטף זיעה", חיוותה דעתה בקול שמנבא את העתיד. "אני חוששת לו, הוא נראה חולה".
חששה של אימא היה מוצדק. עוד בטרם אספו המתפללים את השאריות המתוקות של הקוגל איבד נחום פלדמן, אבא שלי, את שווי משקלו והתמוטט על רצפת בית הכנסת הקרה.
"את הרי מכירה אותו", התנצל זאביק בפני אימא, "הוא הצליח לעבוד עליי. האמנתי לו כשטען שהוא מרגיש מצוין".
 
2
שלושה ימים שכב נחום פלדמן, אבא שלי, במחלקה לטיפול נמרץ.
"לא עשו לו שם כלום מלבד בדיקות", יידעה אותי דורק'ה, "ואתמול העבירו אותו למחלקה הפנימית להשגחה. "זה בבניין הישן. תלחצי על קומה שלוש במעלית. אני לא זוכרת את מספר החדר", עדכנה אותי בטלפון הנייד, "תשאלי בקבלה".
האחות חיטטה בניירות שלפניה.
"נחום פלדמן... נחום..". האחות, ששמה 'קלרה' היה רקום על כיס חלוקה, תלתה עיניה במחשב, וחזרה שנית על השם במבטא רוסי קל. המתנו בשקט עד שאיתרה אותו.
"חדר שלוש מאות חמישים וחמש", אמרה קלרה בקול מכני שהיה בו גם השתתפות בצער והסבירה בסבלנות שעלינו לחלוף על פני המסדרון ולפנות שמאלה. "עדיין יש להקפיד על מעט מבקרים ועל שקט", ליווה אותנו קולה. סניטר בחלוק לבן יצא בבהילות מהמעלית והסיע את החולה בכיסא הגלגלים אל המסדרון שהדיף ריח חריף של חמרי חיטוי ונוזלי רצפה מתקתקים והתמלאתי בתחושת קבס.
"אני שונאת בתי חולים", סיננתי לאבשי.
"אני לא מכיר מישהו שאוהב אותם", הגיב, "אלו החיים, ליאורה, ולפעמים אין בררה אלא לקבל גם מה שלא אוהבים", הבהיר כמו הייתי ילדתו הקטנה.
 
הדלת בחדר שלוש מאות חמישים וחמש הייתה פעורה לרווחה. נכנסנו פנימה בצעדים מדודים. בחדר עמדו שלוש מיטות, והמיטה של אבא הייתה האחרונה בשורה. הבטתי באבא שלי, שהיה כחוש מתמיד. שתי עצמות לחייו בלטו כמו גבעות טרשים וזיפים אפרפרים צמחו עליהם.
"אבא", אמרתי לו.
הוא התרומם באטיות ומתח את רגליו שהציצו מבעד לשמיכה, ואימא קמה מכיסא הפלסטיק הלבן ומיהרה לכסותן. את כותנת בית החולים חושפת גב ואחוריים הנקשרת מאחור בשני שרוכים מדובללים סירב ללבוש, והיא קנתה לו פיג'מה בגווני שמיים. צבעה רק הדגיש את חיוורונו.
"הבאת כלי גילוח?" שאל אבשי.
אבא התלהב. "עשינו עסק", אמר ותקע כף יד גרומה אל כפו של בעלי.
עקבתי אחרי ידיו של אהובי המלחלחות ומקציפות את פניו של אבא בסבון הרך, ומעבירות את התער על לחייו השקועות פעם מלמעלה מגובה העין ועד הצוואר ואחר כך מלמטה מהצוואר ועד הלחיים. לאט לאט נגלו מתוך הקצף הלבן הלחיים, ואחריהן נחשף הסנטר.
"סיימנו", הכריז אבישי בקול שנשמע כמו קולה של אחות שזה עתה סיימה לשאוב דם מהווריד. אבא חכך בכף ידו את סנטרו לחוש את פניו החלקות למשעי ומבט מחויך נשקף מעיניו. מבחוץ עלו קולות שקשוק צלחות ואחות יפה נכנסה לחדר ולפניה עגלת האוכל.
"אתם רואים איך מפנקים אותי?" אמר בבדיחות למראה המגש עם הדייסה והגבינה הלבנה. עווית עלתה על פניי למראה פרוסות הלחם היבש והדייסה.
"בפעם הבאה אביא לכאן קופסאות מהבית", אמרתי.
"מה רע בלחם עם גבינה?" הגיב אבא.
טפחתי על שתי הכריות בראש המיטה כדי שיוכל להשעין עליהן את גבו בנוחות והנחתי לפניו את המגש. הוא טעם כזית מהאוכל והעמיד פני ילד סרבן למראה הכוס המלאה במיץ תפוזים שהגשנו לו.
"הלוא אתם רואים בעצמכם, אני מרגיש מצוין!" כך אמר בהחלטיות, "יש לכם עיסוקים מלבדי ובמילא עוד מעט אשכב לישון", הוסיף והאיץ בנו להחזיר את אימא הביתה. "אל תחששו. הרי הבטחתי שלא אמות!" חייך אלינו בעידוד. השבנו לו בחיוך רפה.
ניסיונותיו של אבא לשכנע את הרופאים לשחרר אותו מבית החולים כשלו. "מה הם מחזיקים אותי פה? אני מרגיש מצוין", התלונן בפנינו כשביקרנו אותו כעבור יומיים. מעט מהחיוּת חזרה אליו והוא נראה כמי שמתחיל להתאושש.
"הרופאים מחכים לתוצאות הבדיקות", הסברנו.
"בדיקות שבדיקות", הגיב בזלזול. "הכול שטויות. מה הטעם לבזבז כספי מדינה ולאשפז אותי במקום את אלה שבאמת צריכים להיות מאושפזים, אה?"
"ומה אתה, מתחזה?" התבדח אתו אבישי, "ובמה ישנו עוד יום או יומיים למאזן הכספים של המדינה? נצל את ההזדמנות ותתפנק".
"גם כן פינוק!" השיב אבא בחיוך המוכר שבו היה מקבל את פנינו בכל פעם שהתאספנו בדירתם הקטנה שגודלה כקופסת גפרורים אך נדמה שהיא מתרחבת לכבודנו עד שהכילה את כולנו.
 
אימא ישבה באוטו וייבבה. "אסור היה להכניס אותו לבית חולים. משם כבר לא יוצאים".
"לא הייתה אפשרות אחרת", ניסיתי להתגונן, "בעצמך אמרת שהוא בקושי נשם. אנחנו לא יכולים לטפל בו, לשם כך הוקמו בתי חולים".
"הרופאים אופטימיים. גם אני אופטימי יותר היום", ניסה גם אבישי את כוחו לעודדה.
אימא לא התנחמה והמשיכה לקונן. "זה הסוף. משם הוא כבר לא ייצא".
"אבא איש חזק", שלפתי תירוץ שחוק, "והיום הוא נראה ממש מאושש. נכון, אבישי?" פניתי אליו לחיזוק.
אבישי הנהן והתניע את הרכב.
אימא שלחה בנו מבט של 'מה אתם בכלל מבינים, זו אני שאצטרך להתמודד ולחזור לבית ריק', והצטנפה על מושבה. החשש לשלומו של אבא סדק חריצים של דאגה בפניה. אימא הייתה צעירה מאבא בשבע שנים ואך צפוי היה שיעזוב את העולם לפניה. אנחנו העדפנו לטמון את ראשינו בחול ולדחוק את פחד המוות שחיכה לו בפינה. אם לא נחשוב עליו, אולי לא יופיע בכלל.
אבישי עצר את הרכב והחנה אותו במקומו הקבוע תחת עץ האזדרכת, שהיה עתה בשיא יופיו ופרחיו הסגלגלים הדיפו בשומת מתוקה ברחוב כולו. הוא נשאר במכונית ואני טיפסתי עם אימא במעלה המדרגות ותמכתי בזרועה.
התיישבתי על הספה בסלון והצעתי שאכין לה משהו חם לשתות.
"בעשר בלילה?"
"חשבתי שתרצי".
הפעם לא הגיבה, רק בהתה בנקודה דמיונית בחלל ולא הצליחה למקד את שתי עיניה, שכל אחת מהן פזלה לכיוון אחר.
ישבתי אתה עוד דקות אחדות בשתיקה. לא היו שום הצעות מועילות באמתחתי.
"תלכי, תלכי, בעלך מחכה לך", אמרה לבסוף בטון מריר.
הלכתי.