בצמתים מכריעים

הקדמה 

מאת אהוד ברק

 

״בצמתים מכריעים״, הספר שלפנינו, הוא קודם לכל ספר זכרונות אישי של הילד שלמה ויינשטיין, שנולד באיסטנבול וצמח להיות ממניחי היסודות לכוח המגן של ה״מדינה שבדרך״, לגיבוש מערך המודיעין של צה״ל ולעיצוב יחסה של ישראל אל שכנינו ובפרט אל הפלסטינים. אל תוך סיפורו האישי, המסופר באבחנה, צניעות (יתר) וחוש הומור מעודן, משתלב סיפורו של הדור, דור התקומה, במבט אישי, נבון, בהיר ותמציתי, גם ביקורתי. מבט המאפשר לקורא להציץ דרך חלון ייחודי אל התקופה, אל אירועים מעצבים שלימים הפכו לימי זכרון, חג וטקסים, ואל דמויות איקוניות שהפכו לשמות רחובות, ככרות, בתי ספר, ולהתבונן בהתרחשויות ובאישים כפי שנראו ונחוו על ידי בני התקופה, אלה שלחמו ונשאו את האירועים על כתפיהם.

הפלמ״ח ומלחמת השחרור מקבלים פנים אנושיות ופשוטות של אירועים וחוויות קונקרטיות, כמעט יומיומיות, לצד ״רוח הזמן״ שבנוכחותה, גם במהלך הקשים שבמבחנים, מעולם לא הטילו הנושאים בעול ספק בצדקת הדרך וטעמה - וגם לא בכך שננצח. בהמשך נפרשים לפנינו מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, ההתמודדות עם השליטה שנפלה בחלקנו לפתע בחלקי מולדת ששוחררו ושטחים שנכבשו, והאוכלוסיה הפלסטינית בתוכם. וכך אל מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, ושנות הטלטלה בעקבותיהן בואכה השלום עם מצרים. כל אלה נפרשים לפנינו בעושר גדל והולך של פרטים ואבחנות על ידי אדם שתפס בהן חלק מרכזי יותר ויותר - מכוח כשרונותיו וייחודו.

ואכן, בוגרי הפלמ״ח הביאו אל הישגי תש״ח ואל צה״ל שלאחריו את הרוח הבלתי נכנעת, שאינה מניחה שהמענה לאתגר צומח מתרגולת רגימנטלית, אלא מחשיבה ישירה, שוברת מסגרות, על לב הבעיה: איך מנצחים כאן, היום, על הגבעה הזאת, גם כנגד כל הנתונים. מכאן ריכוז הכוח והתחבולה, ״חיוב הגיון האויב״ והכרתו, ומעל הכל ההעזה - בתכנון ובביצוע.

שלמה גזית הוא איש פלמ״ח, וכבר בקורס מ״כים של הפלמ״ח למד ככל מפקד צעיר לחשוב על התמונה הרחבה, ״ראש גדול״ - ספק מח״ט, ספק מצביא. שלמה ביצע את משימותיו בכל מקום ובכל רגע ונטל חלק בפעולות פלמ״ח שהיו לאגדה. אולם הבראוואדו המצ'ואיסטי שהיה חלק, אולי הכרחי, מהווית הפלמ״ח, לא היה המאטרייה הטבעית של שלמה, והיטיבה לזהות גלה (לימים רעייתו), כמו חבריו לנשק כבר אז, ששלמה הוא מיוחד, ״אינטליגנטי״, אחר - חכם, מעמיק ומרחיק ראות. אם כל מ״כ למד לחשוב כמפקד חטיבה - שלמה בא מצויד מהגנים, האינטליגנציה הטבעית, הראש הסקרן והפורה והקריאה והעיון העצמי (שלא היו תמיד מקובלים אז), בראייה של מדינאי, עוד כאיש צעיר, בהבנה דיאלקטית עמוקה של ה״גשטאלט״, של הסבך שכאילו איננו ניתן לפענוח, של היסטוריה, התנגשות רצונות לאומיים ושאיפות קולקטיביות, אילוצים מדיניים ויצרים וחולשות אנושיים.

הראשון שהבחין בכך היה משה דיין, לכשעצמו אישיות מקורית ומרתקת. דיין (ובצורה קצת אחרת - שמעון פרס) נכרך בשלמה, לא פחות מששלמה נכרך בהערכה עמוקה לדיין. כראש לשכת הרמטכ״ל של משה דיין, כרמ״ח מחקר באמ״ן, אך מעל לכל ב-12 שנה מרתקות ומכריעות בתולדות הסכסוך - 7 שנים כמתאם פעולות הממשלה - ״צאר״ השטחים, תחת דיין כשר הביטחון, ו-5 שנים כראש אמ״ן לאחר משבר יום הכיפורים, הותיר שלמה חותם אישי רב ערך על אירועי התקופה, על המדיניות הישראלית והוצאתה לפועל, ועל תולדותינו כולן.

על שתי התקופות המכריעות הללו זכינו לקבל הארה יוצאת דופן בספר הזה, אבל כפי שאני יכול להעיד, כמי שנחשף אל שלמה במשך כמעט שנה (76-77) באמ״ן - אין דומה שום תיאור, מחמת ענוותנותו היתירה של האיש, לחוויה שהוענקה למי שזכה לשרת תחתיו. יחד עם עמיתי אל״מ חיים יעבץ טרחנו במשך כשבועיים על ניסוח ״סיכום הערכת המצב השנתית״ לשנת 77 שעמדה בפתח. אני ניסחתי את הפרק הצבאי וחיים יעבץ - את המדיני. היצגנו, לא בלי התרגשות מסוימת, לראמ״ן שלמה ובכירי המחקר. שלמה הקשיב ואף שאל מספר שאלות הבהרה. התפזרנו לשַבָּת. ביום ראשון בבוקר מסר לנו שלמה מסמך בן 22 עמודים, בכתב ידו דמוי הפנינים, ששילב את שתי הערכות המצב בעושר רעיונות, אלגנטיוּת וניסוח מקוריים שלא היה לנו שום סיכוי להגיע אליהם.

שיעור שני: בדיון המסכם של הערכת המצב, כמעט שנה מאוחר יותר, עמדה במוקד הדיון, כבכל שנה, ה״שאלה״ בהא הידיעה של אמ״ן: האם ייתכן שאנו, חלילה, מחמיצים את הסימנים המעידים לאפשרות של מלחמה בשנה הקרובה? כשלפתע העלה שלמה בכל הרצינות את השאלה ההפוכה לכאורה - האם ייתכן שאנו מחמיצים סימנים לאפשרות של פריצה לכיוון הסדר שלום? ואף תהה בקול רם אם ייתכן שהנזק בהחמצה כזאת דומה משהו בסיכונו, חרף כל ההבדלים.

הנקודה לא סוכמה, אך נחרתה עמוק בזכרוני. אחר שיחות קמפ דייויד של סאדאת ובגין, שנה מאוחר יותר, עקבתי מסטנפורד. בדיעבד הייתי משוכנע ששלמה ידע על השיחות במרוקו ובחר לתעתע קמעא בנו, קציניו. כששבתי ארצה חקרתי בעניין. שלמה לא ידע ולא יכול היה לדעת באותה עת. שלמה פשוט ניחן בהשראה ובעומק ראייה שלא היו באמתחתנו.

דמויות רבות, במיוחד דיין, אבל גם רבים אחרים, זוכות בספר לתיאור תמציתי, קולח. אבל גם כשהתיאור אינו מחמיא, הוא אינו פוגעני, והוא נאמן לאמת של שלמה, כפי שהוא ראה אותה.

היו בשלמה בשנים הללו צירוף נדיר של יכולת גבוהה, בהירות מחשבה נדירה ואישיות עצמאית, לצד יכולת הקשבה פתוחה ואמיתית - תוך שמירת ריחוק, שמאפשר הליכה שלא בתלם ואומץ אזרחי, ללא הרמת קול, רעשים וצילצולים, בוויכוחים עם הממונים עליו. גם במפגשים עם חשובי האקדמאים ועם מדינאים מהעולם, ידעת תמיד שמשלמה תשמע את ״סיכום הסיכומים״, המכיל את כל מה שנחוץ, מדלג על כל המיותר, ומציב כל דבר דבור על אופניו.

גם לאחר פרישתו מצה״ל המשיך שלמה לתרום, באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובסוכנות היהודית, משכלו, תבונתו, ניסיונו ואורך רוחו בשירות הציבור בתחומים עליהם הופקד, וגם על כך הוא מספר. אך אין ספק כי שנותיו כאיש הביצוע של השליטה בפלסטינים וכאיש המופקד כ״צופה לבית ישראל״ הגיעה לשיאה תרומתו לחיי כולנו.

שלמה המשיך תמיד לכתוב. ואלפי הטורים נקראים בשקיקה על ידי אלפים, אולי רבבות מאיתנו גם בימים אלה, כשבהירות המחשבה, עומקה וחדותה - העין שלא כהתה והעט שלא נס ליחו - עודם עימו כבראשונה. מה חבל שאין תובנותיו מאומצות על ידי מעצבי דרכנו לעתיד - כיום. על העיוורון הזה עלולים עוד כולנו לשלם.

מי לנו עוד אנשים שהשתתפו בפעולת הפלמ״ח ב״ליל הגשרים״, השפיעו רבות כל כך על דרכנו מאז, ועדיין כותבים, כוחם במותניהם, דברי טעם חשובים.

קריאה מהנה. ולשלמה - איחולי בריאות והמשך חשיבה וכתיבה פוריות.

 

אהוד ברק

יולי 2016