גוג ומגוג

א
החוזה

גבעת הארמון אשר בקרן צפונית מזרחית של לובלין העיר, לפנים מוקפת היתה ביצות שממה. מעולם לא עלה על דעתו של אדם להתיישב באדמת ישימון זו. והנה אירע, לפני כארבע מאות שנה, שיהודים שהיו עוסקים במסחר בלובלין והישיבה בה אסורה עליהם, נתנו דעתם לרכוש להם שטחים מאדמה זו ולהתיישב כאן מחוץ לתחומי העיר. ייבשו את הביצה שמסביב לגבעה, בנו בית כנסת ועד מהרה הקימו בתים רבים על ידו. תחילה נבנו בתי העשירים, אחריהם בתי הבינוניים ואחריהם בתי העניים. נדחקו הבתים והלכו אל הגבעה, עד שלבסוף התנשא אותו ארמון עתיק, המוקף חומה בצורה ובתוכה מגדל וכנסייה, מעל לסבך של רחובות, סמטאות וקמרונים של יהודים.
כשאתה עובר ברחוב הראשי של עיר יהודים זו, שנקרא "הרחוב הרחב", אתה בא לבית שאינו נבדל במאומה מן הבתים הסמוכים לו; אך משנכנסת דרך המסדרון האפלולי אל החצר אתה רואה לפניך בניין אחר, נמוך משאר כל הבניינים אבל מרווח מהם, והוא מכוסה גג של נסרים. על פי השורה הארוכה של חלונות גדולים ועכורים אתה יכול להבחין מיד שאין כאן בית דירה אלא מקום המשמש בית ועד לבני אדם. פותח אתה את הדלת ומציץ פנימה ואתה רואה לפניך אולם גדול שקירותיו מוכתמים ותקרתו מפויחת. בבית הגבוה שבחצר, בקומתו העליונה, היה יושב באותם הימים, בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, "החוזה" רבי יעקב יצחק. באותה חצר עמד גם "הקלוֹיז" שלו ובו היה מתפלל ולומד תורה וחסידות עם אנשי שלומו.
קראו לו בשם "החוזה" על שום שחוזה היה. אומרים עליו על רבי יעקב יצחק, שבשעת לידתו חונן בסגולה מיוחדת שיהא רואה מסוף העולם ועד סופו. (כדרך שנאמר על אדם [הראשון]: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.) משראה הילד את כל הרע שמציף את העולם, נבהל כל כך עד שביקש שייטלו ממנו סגולה זו ושמכאן ואילך לא יהא רואה עוד אלא כברת ארץ מסביב לו. משמלאו לו ליעקב יצחק שתים עשרה שנה לא היה יכול לסבול גם את זה, עמד וכרך מטפחת על עיניו. שבע שנים רצופות היו עיניו קשורות עד שנעשה קצר רואי. מבטו תשוש היה, אבל הנשמה חוזה בלא רפיון. מסתכל היה במצחו של אדם שבא לבקש ישועה ממנו - עניים באו לבקש פרנסה, חולים דרשו רפואה, חשוכי בנים שאלו זרע של קיימא, חוטאים רצו בתשובה - נטל מידו את הפתקא, שעליה רשומים שם מגישהּ, שם אמו ובקשתו, והקריבה סמוך לעיניו, שהימנית שבהן גדולה במקצת מן השמאלית, קרא את המילים המעטות הכתובות בה, חזר וקרא אותן. אחר כך פשפש בפתקא שעה קלה עד שמסרהּ בידי משמשו למשמרת. על פי העיניים שהיו משתנות פתאום, על פי אישוניהן שנתרחבו להפליא והלובן שבהן שנתקשה, הרגישו האנשים שהוא חוזה. במה חזה? להיכן? בעיניים "שהיו ברשותו", כך מספרים, היה חוזה בעמקי הזמן ורואה את שלשלת היוחסין של הנשמה שנתלבשה בגופו של האדם העומד לפניו לבקש על נפשו. עד לשורשה באדם הראשון ראה - כגון, אם נשתלשלה אותה נשמה מקין או מהבל, כמה פעמים נתגלגלה בגוף אדם ומה תיקנה בכל גלגול וגלגול.
ומאחר שסיפרנו על חרדתו הגדולה מפני הרע שמציף את העולם ועל כוחו להבחין באדם אם נשמתו מוצאה מקין אם מהבל,* אל נא יעלה על דעתכם שהיה החוזה מסתיר פניו מן החוטאים ולא משגיח בהם כלל. אדרבא, גלוי וידוע ששום דבר בעולם לא היה נוגע כל כך אל לבו כמו עניין החוטא. מעשה ובאו לפניו וקבלו על רשעים שאינם מתביישים במעשיהם הרעים, ענה ואמר: "חביב עלי רשע שיודע כי רשע הוא, מצדיק שיודע כי צדיק הוא." (וכאן יש לזכור שלרבם של חסידים קראו בשם "צדיק".) לימים נשתגרה אותה מימרא בפיו אלא שלפעמים היה מוסיף ואומר: "יש גם כאלה (לא אמר 'צדיקים כאלה'), שרשעים הם ואינם יודעים שהם רשעים. עליהם נאמר: 'אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים בתשובה.' שהרי איש כזה כשמוליכים אותו לגיהינום ודאי מדמה בנפשו שמוליכים אותו לשם כדי להציל כמה וכמה נפשות, וכשבא לתוך הגיהינום שוב אין מניחים לו לצאת." צחק וחזר ואמר: "כשבא לתוכו שוב אין מניחים לו לצאת." ולא זו בלבד אלא שמעולם לא העלים שמתנגד** נלהב קרוב ללבו יותר מחסיד מתון. האחד, לכשיתעורר לבו עתיד ליעשות חסיד נלהב ואילו האחר אין עוד תקווה ממנו. מכאן אנו למדים עד מה חשוב היה בעיני הרבי "הלהט", החשק, מה שקוראים בשם יצר הרע ממש, שבלעדיו, כידוע, אין הולדה לא לגוף ולא לנפש; אלא שלא די בכוח המוליד סתם, העיקר הוא - מה מולידים. אולם אף בזה לא הסתפק החוזה. בין סיפורי מעשיות שמספרים חסידים עד היום הזה מתוך נענוע ראש סודי, המופלא ביותר הוא הסיפור על חוטא גדול שהיה יוצא ונכנס בביתו של הצדיק, והחוזה מקרבו, מאיר לו פנים ומסיח עמו מדי פעם בפעם שיחה ארוכה. וכשתמהו לפניו אנשי שלומו על כך: "היאך סובל רבנו איש כזה בקרבתו?" השיב ואמר: "מה שידוע לכם ידוע גם לי. אבל מה אעשה? אוהב אני את השמחה ושונא את העצבות. דרכם של חוטאים, כשהם עוברים עברה, מיד מתחרטים ולו גם לשעה קלה בלבד ועל מנת לשוב עד מהרה לכסלם, ואילו אותו אדם הוא בעל עברה גדול כל כך, שאפילו מיד לאחר שעבר עברה הוא עומד בפני העצבות ואינו מתחרט. שמחתו היא שמושכת אותי." צאו וראו עד היכן היה רבי יעקב יצחק שונא את העצבות: מעשה פעם אחת בהיותו בדרך לא יכול היה להירדם במיטה החדשה שהכין בעל האכסניה במיוחד למענו, משום שהנגר שעשאה עשה אותה בתשעת הימים,* וכיוון שירא שמים היה, התעצב בשעת עשייתה על חורבן בית המקדש, ועצבותו, שנתדבקה במיטה, דקרה את בשרו של הרבי כאלפי מחטים. הרי שעצבות היתה קשה עליו יותר מן העברה. פעם אחת בא איש והתאונן לפניו שהרהורים רעים מציקים לנפשו והוא בא לידי מרה שחורה. מיד חיזק הצדיק את לבו, נתן לו עצה ואמר: "התרחק מן העצבות שמזיקה לעבודת השם יתברך יותר מן החטא המעציב אותך. תכלית יגיעתו של השטן אינה להביא את האדם לידי עברה, אלא להביאו לידי עצבות על שהוא חוטא וחוזר וחוטא. כך הוא לוכד את הנשמה העלובה ברשת הייאוש."
כאן יש להוסיף דבר שאמר פעם אחת בשעה שהמתיק סוד עם אחד מתלמידיו והוא נמסר לנו מפיו של אותו תלמיד: "תמה אני שבני אדם כשבאים אצלי שרויים הם במרה שחורה, וכשנוסעים ממני פניהם מאירים, בעוד שאני עצמי..." ביקש לומר ביהודית* "מָרֶה שחוֹרֶה' נִיק", אלא אמר: "בעוד שאני בעצמי שחור ואינני מאיר."