כח 12
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כח 12
הוספה למועדפים
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אבי רט (נולד ב-17 ביולי 1959, י"א בתמוז תשי"ט) סופר, איש חינוך ותקשורת ישראלי. מרצה לתחומי יהדות, היסטוריה, חינוך, תנ"ך ותקשורת במסגרות אקדמאיות ואחרות ברחבי הארץ והעולם. עורך התלמוד הישראלי, ראש מכון ש"י באוניברסיטת בר-אילן וחבר ארגון רבני צוהר.

רט הוא בן לניצולי שואה. נולד ברחובות, ולמד בצעירותו בבית ספר תחכמוני בעיר זו ובישיבה התיכונית קריית הרצוג בבני ברק. לאחר מכן למד בישיבת הכותל, במסגרת ה'הסדר'. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, ושימש בתפקידי מפקד טנק וכסמל מבצעים. לאחר שחרורו מצה"ל עסק בחינוך, ושימש, בין היתר, כמחנך כיתה בחטיבת ביניים אדר"ת בבת ים. רט נישא לחגית לבית קמיל, נינתו של קרוב משפחתו הרב משולם ראטה, ובתו של המהנדס והמדען צבי קמיל, חתן פרס ביטחון ישראל, ויו"ר הבטג"ר-הועדה לביטחון גרעיני של מדינת ישראל.

רט מתגורר בגבעת שמואל החל משנת 1984. בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני בלימודי יהדות והיסטוריה והחל לימודי דוקטורט בנושא תקשורת והיסטוריה.

הודיה בונן-אלק (נולדה בשנת 1987) היא סופרת ישראלית.

בונן-אלק גדלה בעיר נהריה, בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ובתקשורת מאוניברסיטת בר-אילן, תואר שני בספרות בהתמחות בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת חיפה,תלמידת מחקר בחוג לספרות עברית והשוואתית שבאוניברסיטת חיפה.
במהלך השנים האחרונות היא מעבירה סדנאות כתיבה יוצרת לילדים מצטיינים. הילדים בסדנאות עובדים לאורך השנה על ספר משלהם ובסופה מוציאים אותו לאור.

תקציר

למסיבת יום הולדת ה-11 של חן הופיעה סבתה עם מתנה מוזרה:שעון קוקייה עתיק-יומין, העובר במשפחה זה דורות. חן המאוכזבת מתקשה להבין מדוע החליטה סבתא להציב את שעון העץ החום, הגדול והמיושן דווקא בחדרה, עד שיום אחד היא נדהמה לגלות פתק צהוב עם חידה מסתורית אחוז במקורה של ציפור הקוקייה. מכאן ואילך יוצאת חן למסע קסום ומרתק. בכל פעם מחדש היא מפענחת את הצופן בהצלחה, פוסעת אל תוככי השעון ויוצאת לטיסות מופלאות ולפגישות עם נשים מיוחדות, ששינו את פני ההיסטוריה היהודית. היא מתארחת באוהלה של שרה אימנו, עולה לקברה של חנה סנש בהר הרצל, פוגשת את אסתר המלכה בשושן הבירה, צועדת בעקבותיה של שרה אהרונסון בזכרון יעקב, מסיירת בארמונה המפואר של דונה גרציה וצופה ברות המואבייה מלקטת שיבולים בבית-לחם – ומכולן לומדת על הערכים הנצחיים והבלתי-משתנים, על הגבורה, הנאמנות, התורה, החסד, התקווה והתפילה שבכל הדורות, ורואה את החוט המקשר והמחבר בין גיבורות העבר הרחוק והקרוב. לכבוד בת-המצווה שלה מתכננת חן לערוך מסיבת ממתקים, וחולמת על עוגה בעלת שלוש קומות, על פסלוני שוקולד משובח ועל גלידה בכל הטעמים שניתן להעלות על הדעת. אך בעקבות הטיסה האחרונה, שבה נפתרות תעלומות משפחתיות מרגשות, היא רוצה לעשות דבר-מה נוסף – ומחליטה לגלות בגרות, אחריות ומעורבות חברתית גם בעתיד. כיצד תממש חן את "כוח 12"?

פרק ראשון

 שעון הקוקייה

אם עוד פעם אחת אשמע את הקוקייה המעצבנת הזאת, אשבור אותה לרסיסים. הקולות הללו מוציאים אותי מדעתי. נמאס לי כבר. הם לא יכולים להכריח אותי לסבול את הרעש הנוראי הזה!
העפתי מעלי את השמיכה וקמתי ממיטתי בצעדים מהירים. זה פשוט בלתי נסבל, חשבתי. זו כבר הפעם הרביעית שאני מתעוררת. מחר בבוקר הדבר הזה עף מכאן. בכלל לא אכפת לי לאן.
אטמתי את אוזנַי בידַי, אך ללא הועיל. התריס החום הקטן נסגר ונפתח ברעש, והקוקייה צווחה שוב: "קו‑קו, קו‑קו"... נשפתי ברוגז ולחצתי בחוזקה על מתג מנורת הלילה. שעון הקוקייה נגלה לעינַי במלוא הדרו. אוף, אמרתי לעצמי בכעס. בשביל מה היא היתה צריכה לתת לי אותו בכלל?!
גם באור החלקי ששרר בחדר ראיתי אותו בבירור: שעון עץ חום כהה, מבריק וממורט, ובעיקר - גדול. גדול כל‑כך עד שאפשר להיכנס לתוכו, חשבתי בתסכול.
המחוגים העתיקים והכסופים נצצו בחשכה, והמשקולות המוזהבות והכבדות התנודדו תחתיהם. "גלילאו גליליי גילה את מחזוריות המטוטלת במאה ה‑17," הסביר לי אבא בידענות. "הוא פיתח וייצר שעונים שהתבססו על תנועה מחזורית, ולכן הקוקייה משמיעה את הצליל 'קו‑קו' מספר פעמים כמספר השעה."
הלוואי שגלילאו גליליי לא היה מגלה את זה, מילמלתי בזעף. אז אולי לא הייתי צריכה לסבול את הקוקייה המעצבנת הזאת שלוש‑מאות שנים אחר‑כך. ועוד בחופש הגדול! אולי בעוד כמה ימים, כשאחזור ללימודים, יהיה טוב שהצלצולים האלה יעירו אותי לבית‑הספר; אבל עכשיו - עכשיו זה פשוט נורא ואיום...!
עיני נדדו ונתקלו בשלט הצבעוני שתלתה אמא לכבודי, עם הכיתוב "יום‑הולדת שמח לחן!" יום‑ההולדת היה הרבה יותר שמח בלי המתנה הזאת, חשבתי והבטתי בתריס העץ הקטן מעל למחוגים הגדולים. אתה נראה תמים ובלתי מזיק, אה? דיברתי אליו בלי קול. רק אני יודעת באיזה רעש מגיחה מתוכך ציפור הקוקייה הקטנה הזאת וצווחת, "קו‑קו, קו‑קו"...
הסבתי ממנו את מבטי. עדיף להתעלם ממנו ודי, החלטתי. פשוט לא אסתכל עליו כלל. חזרתי למיטתי ומשכתי אלי את השמיכה החדשה, המעוטרת בפרחים קטנטנים, שקיבלתי במתנה מדודה מיכל. למה היא לא הביאה לי כזו מתנה, למשל? שאלתי את עצמי. למה היא לא הסתפקה במתנה אופנתית ויפה, כמו בכל יום‑הולדת? ספר, שרשרת, דיסק, פוסטר או עגילים, כמו תמיד? מי קבע שהיא צריכה להפתיע במתנה שונה ומיוחדת? ובכלל - איזו מין מתנה זאת ליום‑הולדת 11, שעון קוקייה עתיק?!
נשענתי לאחור וסקרתי את חלל החדר בגאווה לא מבוטלת. מימין למיטה היה תלוי מובייל החרוזים הצבעוניים והזוהרים, שהכנתי בעצמי בחוג מלאכת‑יד בכיתה ד' לפני שנתיים. על הספרייה עמדו בשורה ישרה ומדויקת הספרים האהובים עלי, ולידם נחו הדיסקים שלי בקופסה מעוצבת בצורת לב ורוד.
בצידו השני של החדר, על הכורסה הרחבה, נערמו כריות פרחוניות. בבואתי נשקפה אלי מן המראה הסגולה, שעליה מצוירים פרפרים קטנים ותכולים. דובוני הפרווה הרכים והצמריריים נחו בסדר מופתי על השידה הבהירה. ובמדף העליון - חייכתי לעצמי חיוך קטן - במדף העליון שכן אוסף בובות הברבי היפהפה שלי.
לפני כחודשיים ניסתה אמא לרמוז לי בעדינות, שלדעתה הגיע הזמן להעביר את הבובות למישהו אחר. "את כבר ילדה גדולה," היא טענה. "את לא משחקת בבובות, אין טעם לשמור אותן. אולי כדאי למסור אותן הלאה, ולשמח את מי שאין ביכולתו לרכוש צעצועים?"
"בשום פנים ואופן לא," אמרתי במחאה. "את האוסף הזה טיפחתי במשך שנים ארוכות, והוא נשאר בדיוק כאן, במדף העליון מול הכניסה, כך שכל מי שנכנס לחדר יוכל לראות אותו."
קמתי ממיטתי וחציתי את החדר לכיוון החלון. הסטתי את הווילון הוורדרד ממקומו ופתחתי את החלון לרווחה. אני לא מתחרטת על ההחלטה להשאיר אותן כאן, חשבתי. הן שלי, וזהו זה. נשענתי על אדן החלון הרחב ונשמתי נשימה איטית, עמוקה. מבטי נדד שוב ושוב לכיוון השעון, נגד רצוני. הצבע החום הזה כל‑כך מיושן, חשבתי, כל‑כך לא מתאים לרהיטים הבהירים שלי. ובכלל, הוא תופס כל‑כך הרבה מקום מיותר... השאלות שבו והטרידו את מנוחתי. מדוע חרגה סבתא ממנהגה ולא לקחה אותי לבחור את מתנת יום‑ההולדת ה‑11 שלי בעצמי? מדוע החליטה להעניק לי דווקא את השעון חסר התועלת הזה? ולְמה היא התכוונה כשלחשה באוזני "אני יודעת שאתם עוד תהיו חברים טובים"?

הכול בעצם התחיל לפני כשבוע, מספר ימים לפני מסיבת יום‑הולדת ה‑11 שלי.
"שלום," קראתי וזרקתי את הילקוט לפינת המטבח. "מה יש לאכול?"
"בטטות עם עגבניות! בתוספת עוף ותפוזים!" הכריז אבא בגאווה בשעה שחתך את הבטטות, "טעמתי הבוקר אצל סבתא והחלטתי לנסות בעצמי!"
"אוי ואבוי..." מילמלתי לעצמי בשקט וניסיתי להסוות את החיוך שעלה על פנַי.
"מה, חמודה? לא שמעתי מה אמרת..." אמר אבא, הרים קלמנטינה ובחן אותה בהתלהבות גלויה. "איזה תפוז נחמד," שמעתי אותו ממלמל לעצמו.
"אמרתי שזה נורא נחמד שהחלטת שוב לנסות לבשל, אף‑על‑פי שבכל פעם התבשילים לא מצליחים לך כל‑כך. ודרך אגב, אבא, זו קלמנטינה..." עניתי.
"הפעם זה יצליח!" הוא אמר ונופף בידו בביטחון. "סבתא נתנה לי היום הוראות מדויקות. מה אמרת לגבי התפוז?"
"לא משנה. רגע, למה היית אצלה היום, ולא במשרד?" שאלתי בסקרנות.
"הבוקר הגיע הקונה של הבית שלה, והם חתמו על חוזה מכירת הדירה. היא ביקשה שאבוא לפגישה ואייעץ לה," הוא הסביר.
"אני בכלל לא מבינה למה היא עוברת דירה," אמרתי והצצתי לסיר בחשדנות רבה, תוהה אם המתכון של סבתא כולל עגבניות שלמות הצפות מעל התבשיל.
"היא רוצה לעבור לעיר כדי להיות קרובה יותר לנכדים," הוא ענה וריחרח את הסיר בהנאה גלויה.
"ואיפה היא מתכננת לשים את כל החפצים שלה? ואת כל הספרים שיש לה? הרי הבית של סבתא הוא חצי מוזיאון..."
"חצי מוזיאון וחצי ארכיון," הוא צחק וערבב את הרוטב בחדווה, "היא תעביר חלק מהרהיטים, כמובן. אולי היא תתרום קצת ספרים לספרייה שבה היא עובדת... ואת שאר הדברים אני מניח שהיא תחלק בינינו. בכל מקרה, היא טוענת שקשה לה לגור כל‑כך רחוק מאיתנו, ושהנכדים חשובים יותר מחפצים."
"אה," פלטתי והוספתי במתח, "אגב, סבתא... הזכירה... או אמרה... משהו לגבי יום‑ההולדת שלי?"
"לא נראה לי," הוא ענה ושפך מלח לתוך הסיר, "למה את שואלת?"
"כי היא עוד לא התקשרה לקבוע יום שבו נלך יחד, רק אני והיא, לבחור מתנה..."
"אז אולי היא כבר קנתה לך מתנה?"
"לא יכול להיות," קבעתי, "אתה הרי יודע שזו כבר מסורת. סבתא תמיד מתקשרת לפני יום‑ההולדת, ואנחנו קובעות תאריך שבו נצא יחד לקניון לבחור מתנה..."
"כן, אני זוכר," אבא חייך, "והיא צופרת שלוש פעמים כשהיא מגיעה, כדי שתדעי שהיא ממתינה לך בחניה."
"בדיוק," אישרתי, "אבל אתה הרי יודע שאני לא זקוקה לצפירה כדי לדעת שהיא כבר כאן..."
"...כי את רעש המנוע של המכונית שלה שומעים כבר מרחוק!" הוא צחק בחיבה והוסיף עוד קצת מלח לסיר המבעבע. "נדמה לי שסבתא שלך לעולם לא תסכים להיפטר מהמכונית הישנה והחבוטה הזאת..."
"אבא, אני חושבת שאתה שם יותר מדי מלח," הערתי בעדינות והעפתי מבט מוטרד לכיוון פלחי הקלמנטינה שצפו יחד עם העגבניות השלמות.
"אין לך מה לדאוג!" הוא הכריז, "אתם עוד תלקקו את השפתיים!"
"כן, אני בטוחה. וממש מעניין מה קרה לסבתא..." אמרתי בפיזור‑נפש והתיישבתי על אחד הכסאות, שקועה במחשבות.
"אולי היא שכחה?" הציע אבא באהדה, "זה לא פשוט לעבור דירה, יש לה הרבה דברים על הראש כרגע."
"היא לא שכחה!" הכריזה בעליזות אמא, שנכנסה לפתע למטבח.
"איך את יודעת?" קפצתי ממקומי, "דיברת איתה על זה?"
"כן, דיברתי עם אמא שלי הבוקר," היא ענתה בקול שליו וחייכה חיוך מסתורי.
"נו, אם היא לא שכחה, למה היא עוד לא התקשרה?" הקשיתי.
"כי השנה היא כבר בחרה לך מתנה בעצמה," השיבה אמא, ניגשה לסיר וטעמה מהבטטות בהיסוס ניכר לעין.
"נכון שזה טעים?" שאל אבא בציפייה, "אמרתי לחן שההצלחה מובטחת!"
"אה..." השתעלה אמא, "בוא... נסה... בעצמך..."
אבא טעם וירק את הבטטה מפיו. "אני לא מאמין שזה שוב קורה לי!" הוא קרא באכזבה, "שמתי יותר מדי מלח!"
"לא נורא," ניחמה אותו אמא, "העוף נראה אכיל. אם כי נדמה לי שאמא שלי לא מבשלת אותו עם קלמטינה..."
"אם כבר מדברים על אמא שלך," הוא התנער לפתע והבעת הייאוש שעל פניו פינתה את מקומה לתחינה, "אל תספרו לה שזרקתי את התבשיל," הפציר, "אתן יודעות שהיא תפתח בהרצאה שלמה על כך ש -"
"- אסור לזרוק אף פירור," השלימה אמא את המשפט בחיוך משועשע. "כן, אתה צודק, עדיף לשמור את זה בינינו. ואגב," היא הוסיפה והביטה בי בחיוך קטן, יודע סוד, "תזכירו לי ביום המסיבה - סבתא תצטרך עזרה בהובלת המתנה ממכוניתה עד אלינו. זו מתנה כבדה..."

ביום המסיבה נכנסה סבתא לביתנו בהופעה רבת רושם. "שימו לב, שימו לב," היא הכריזה בקול, "והרי המתנה!" באיחור‑מה הופיעו אחריה ראובן, בעלה של דודתי רינה, ובן‑דודי תומר, כשהם מתנשפים ומזיעים, ובידיהם חבילה ענקית עטופה בנייר מפוספס בצבע אדום וירוק זרחני, קשורה בסרט זהב מסולסל.
"יוווו! גדול!" קרא רון, אחי הקטן בן החמש. ראובן ותומר הביטו בסבתא בכעס עצור והניחו את החבילה המסתורית על רצפת הסלון, ליד שלל המתנות שכבר היו שם.
"באמת גדול," אמר ראובן. פרצופו העגול והרחב האדים במהירות, ושפמו הסתלסל בזעם. הוא ניגב את מצחו המיוזע במטפחת קטנה שהוציא מכיסו והתנשם בכבדות.
"יותר גדול מזה אי‑אפשר לבקש," גיחך תומר בהסכמה. הוא התנשף קלות, הסיר את מקטורן העור החום שלו ומזג לשניהם כוס מיץ אשכוליות משולחן הכיבוד העמוס לעייפה.
סבתא ניגשה אלי וחיבקה אותי חיבוק גדול. "השנה יש לי מתנה לא שגרתית," היא ציינה בעליצות. "אני יודעת שהפרתי את ההסכם הבלתי‑כתוב שלנו, אבל תראי שעוד תודי לי על כך. חנהל'ה, מתנה כזו לא היינו מוצאות בשום קניון בארץ!"
"חן. סבתא, קוראים לי חן..." תיקנתי אותה בחיוך והשבתי לה חיבוק, "מתי תתחילי לקרוא לי בשמי?"
"בשבילי את חנהל'ה!" היא פסקה וקרצה בעינה, "ואת כבר יודעת שאין מה לעשות בעניין הזה!"
בזמן שהאורחים ובני המשפחה פנו לקדם את פניה של סבתא המחייכת, לטש רון את עיניו בחבילה הגדולה ולחש בסקרנות גדולה: "מה זה יכול להיות...?"
"אין לי מושג..." מילמלתי.
"אולי אווירון‑צעצוע?" הוא הציע. "אולי מתלה לבגדים? אולי מנורת קריאה גבוהה במיוחד? ואולי..." הוא עצר ועיניו ברקו בהתרגשות, "אולי סבתא יודעת שאת אוהבת ממתקים והביאה לך חבילה ענקית של שוקולדים וסוכריות?"
הבטתי ימינה ושמאלה כדי לוודא שאיש איננו מסתכל, ניגשתי לערימת המתנות ומיששתי את החבילה הגדולה. זה היה מוצק והשמיע צליל נקישה. "זו לא יכולה להיות חבילה ענקית של שוקולדים," בישרתי לרון, "וגם לא מתלה לבגדים..." נקשתי שוב, הפעם בחוזקה. "האמת היא שזה בכלל נשמע כמו... רהיט."
"רהיט?" התפלאה דודה מיכל, אחותה הגדולה של אמא, שעברה במקרה ושמעה את משפטי האחרון, "למה סבתא הביאה לך רהיט במתנה?"




















"אני לא יודעת..." נשכתי את שפתי באכזבה.
"משונה," קמט קל עלה במצחה בשעה שחשבה בקול, "מה תעשי עם רהיט? הרי החדר שלך מרוהט. לא סתם מרוהט; הוא מלא וגדוש עד אפס מקום."
"נכון," הצטרפה אמא לשיחה, צוחקת, "אני תמיד אומרת שאת החיבה לאוספים וחפצים ישנים היא ירשה מאמא. כבר חודשים שאני מנסה לשכנע אותה להיפטר מאוסף בובות הברבי שלה - הרי היא כבר ילדה גדולה..."
"ילדה גדולה מאוד!" קראה דודה רינה בקול מעברו השני של שולחן הכיבוד בשעה שלעסה עוגיות שוקולד במרץ. היא לבשה שמלה רחבה וגדולה בצבע אדום עז, מעוטרת בכוכבים צהובים, ואת זרועותיה השמנות כיסו צמידי זהב שצילצלו עם כל תנועה. "עולה לכיתה ו' בעוד כמה ימים! בשנה הבאה בת‑מצווה! זה לא צחוק!" קראה בקול רועם.
"אוהו, בת‑מצווה..." טפח בעלה ראובן על שכמי ובחן בורקס תרד בהתעניינות גדולה. "בת‑מצווה זה לא סתם יום‑הולדת..." הוא טעם את מילוי הבורקס בקצה לשונו בחשד ושאל: "נו, ואיך את מתכננת לחגוג את בת‑המצווה שלך?"
"אני חגגתי את בת‑המצווה שלי בחצר המושב שבו גדלתי..." הפליגה דודה רינה על כנפי הזכרונות ותחבה לפיה עוד עוגיית שוקולד. "ואמא שלי, עליה השלום, תפרה לי שמלה לבנה מתחרה וקישוטי מלמלה... אני חושבת שיש לי אפילו תמונה..."
"מה, היו מצלמות כשהיית ילדה?" שאל רון בהפתעה.
"בוודאי שהיו," נעלבה דודה רינה ונטלה עוגיית ריבה. "במשך שבועות היא טרחה ועמלה עד שהיתה מרוצה מהשמלה... אה, הייתי יפהפייה אז בשמלה הלבנה ההיא..." היא סיכמה, נאנחה בסיפוק והושיטה יד לקחת פרוסת עוגת פרג ואגוזים.
"אני הייתי שרה אמנו בהצגה שהעלינו בכיתה ו' בבית‑הספר!" אמרה יעל, אחותו הצעירה של אבא. היא הסיטה את שערה הארוך והחלק לאחור, ועיניה הירוקות נצצו בשעה שאמרה: "דיקלמתי דקלום קצר ועליתי לבמה עם מטפחת לבנה, קשורה בסגנון תנ"כי... ונעלתי סנדלים תנ"כיים..."
"והתחלנו את ההצגה כשכל בנות הכיתה נכנסו לאולם בית‑הספר בשמלות לבנות!" נזכרה גלי, תאומתה, בעודה בוחנת את דמותה מול המראה העגולה בחדר הכניסה. "לצלילי השיר... איזה שיר זה היה...?"
"בואי כלה!" הן קראו יחד וצחקו בקול.
"זה היה כל‑כך מזמן..." אמרה יעל ומזגה לעצמה כוס דיאט קולה.
"מי שישמע!" צקצקה דודה רינה בלשונה, צילצלה בצמידיה המרובים והצליחה במאמץ כביר לדחוס עוד עוגה לפיה, "מה אני, אחותכן הגדולה, אגיד? בנות 22 - ותראו איך הן מדברות...!"
"נו, ולמה אתם לא אוכלים שום דבר? מה קורה פה?" קטעה סבתא את השיחה וסקרה בחרדה את השולחן העמוס, "תראו את השולחן, הוא מלא לגמרי! לא חבל?!"
"תפסיקי להאכיל אותנו," רטנה יעל בחיוך ולגמה מכוסה, "כל הזמן אוכלים במשפחה שלכם..."
"בכל פעם שאנחנו באות אליכם, אני מפריזה באכילה," הסכימה גלי וכרסמה שזיף קטן באיטיות.
"טוב מאוד!" קראה סבתא ודחפה לידַי צלחת גדושה בקרקרים וגבינה. "אוכל בשום פנים ואופן לא זורקים. אפילו לא פירור!"
"אני לא רוצה לאכול את זה," אמרתי ונתתי לה את הצלחת. "אכלתי מספיק."
"מה פתאום?" היא הזדעקה והחזירה לי את הצלחת. "קדימה, תאכלי עוד קצת. תראי איך את נראית. ככה את רוצה להגיע לבית‑הספר בעוד כמה ימים? רזה כל‑כך! כמו ציפור! אני לא זזה מכאן עד שתסיימי הכול!"
"אני מציעה לך לאכול," אמרה דודה מיכל וחייכה חיוך נעים, "גם איתי ועם אמא שלך היא התנהגה כך... אי‑אפשר להימלט מזה...!"
"בדיוק, אין לך ברירה," צחק אבא. "הספקת להכיר את הסבתא שלך..."
"נכון, נכון," הסכימה סבתא. היא העבירה את ידה בשערה האפור, הקצר, ואמרה בטוב‑לב: "את הרי יודעת שבענייני אוכל, איתי לא מסתבכים!"
בשעה שלעסתי את הקרקרים בחוסר רצון בולט, ניגש בן‑דודי תומר, שעוד לא התאושש מהובלת המתנה, לשולחן הכיבוד ושתה כוסות מיץ בזו אחר זו.
"החלטת כבר באיזה אולם את רוצה לערוך את מסיבת בת‑המצווה?" הוא התעניין.
"אה..." אמרתי, "האמת היא ש..."
"כדאי לך לחגוג ב'גן הוורדים'," אמר מנחם, אחיה של סבתא, ליטף את כרסו הגדולה והתרווח בשביעות רצון על כורסת הסלון. "האולם הזה שייך לחבר של הבן שלי, אורן. הוא קצין בצבא, את יודעת!" הוא נופף בידיו בנחרצות והוסיף: "החבר הזה היה איתו בפלוגה, חבר טוב מאוד! רק תגידי שאני דוד של אמא שלך, ותראי איך תסתדרי... את המנות הכי טובות הוא ייתן לנו! עופות משובחים! דגים יקרים! אולי אפילו זיקוקים בחינם!"
"אבל אני בכלל לא רוצה שיהיו עופות ודגים במסיבה שלי," אמרתי בהחלטיות ועיקמתי את אפי.
"לא?" התאכזב מנחם. "למה לא? כדאי לך, אני אומר לך. תסמכי עלי..."
"לא," עניתי. "אני רוצה לחגוג באופן מקורי, עם תפריט שונה ומיוחד. אני לא רוצה שזו תהיה סתם עוד בת‑מצווה..."
"את צודקת," הסכימה יעל, "גם בכיתה שלנו זה היה כך. כולן חגגו באותה הצורה, ואחרי כמה פעמים זה נהיה נורא משעמם..."
"אז איך בכל זאת את מתכוונת לחגוג?" שאלה דודה מיכל בסקרנות ונטלה וופל קטן, "יש לך רעיון אחר?"
"אני חולמת על... מסיבת ממתקים," אמרתי.
"מסיבת ממתקים?!" שאלו גלי ויעל פה אחד.
"אף‑פעם לא שמעתי על מסיבת ממתקים," אמר תומר, וגבותיו הזדקפו בפליאה.
"מסיבת ממתקים," חזרתי על דברַי, "עם עוגה ענקית בעלת שלוש קומות, מצופה במרציפן ורוד... על כל שולחן ושולחן יוצב פסלון שוקולד בלגי משובח בצורת המספר '12'... למנה ראשונה יוגש לשולחן מרק שוקולד לבן בתוספת הררי לבבות מרשמלו ורודים וסגולים, מעוטר בקרם וניל... המנה העיקרית תכלול טבלאות שוקולד ממולאות באגוזים, צימוקים ושקדים, מצופות בזיגוג שמנת מיוחד, ומעליהן פירות מסוכרים הטובלים ברוטב תות... לידם קרמבו במילוי מוקה ולצידו כדורי שוקולד מצופים בסוכריות קטנטנות בצבע זהב וכסף... ולקינוח..." נשמתי נשימה עמוקה וליקקתי את שפתַי בעונג, "לקינוח יוגשו גביעים עמוסי גלידה בכל הטעמים שניתן רק לחשוב עליהם... גלידת פצפוצים, פקאן סיני, וניל עוגיות, קפה, תות, ריבת חלב, תפוז, פיסטוק, קוקוס... הכדורים יכוסו כמובן בתלי‑תלים של קצפת, מעליה סירופ קרמל ומעליו סוכריות צבעוניות; ובסוף בסוף, בקצה הגביע - דובדבן גדול ואדום..."
"נו, ומה את אומרת על זה, אמא?" שאלה דודה מיכל את סבתא בחיוך.
"אני בעד!" הכריזה סבתא, "מבחינתי זה מצוין, העיקר ש..."
"לא ייזרק אף פירור," השלימו כולם את המשפט וצחקו.
"נכון," ענתה סבתא ופנתה אלי: "את יודעת שאסור בשום פנים ואופן לזרוק אף פירור? דעי לך שאוכל זה העיקר, ואת צריכה לאכול, לגדול ולהשמין קצת!"
"אוכל זה באמת העיקר," הרעימה דודה רינה בקולה וניגבה את פירורי העוגות מפניה, "ואני בכלל לא מבינה איך ילדה שכל היום אוכלת ממתקים נשארת כל‑כך רזה..."

כאשר הגיע זמן פתיחת המתנות, התאספו כל בני המשפחה בסקרנות סביב השולחן וציפו לדבר אחד - לגלות מה מכילה אריזת הענק, העטופה בנייר מפוספס בצבע אדום וירוק זרחני וקשורה בסרט זהב מסולסל.
"אני לא זז מפה עד שאני רואה מה סחבתי," אמר ראובן לאשתו רינה בהחלטיות. "אם את רוצה ללכת - לכי..."
ראשית פתחתי את עטיפות שאר המתנות שקיבלתי מבני המשפחה. שרשרת ועגילי זהב מדודה רינה, שמיכה מעוטרת בפרחים מדודה מיכל, ספרי קריאה מדוד מנחם, דיסק מגלי ויעל, תיק מתומר... על כל מתנה ומתנה אמרתי בנימוס "תודה רבה," אך בסתר ליבי השתוקקתי להסיר את נייר העטיפה המפוספס ולגלות מה מכילה האריזה המוזרה והמסתורית של סבתא.

"שעון הקוקייה הזה גדול מדי," אמרתי לאמא לאחר המסיבה. "אין לי מקום בשבילו. חוץ מזה, הצבע החום בכלל לא מתאים למצעים הסגולים ולווילון הוורדרד..."
"אין ברירה," אמרה אמא בפסקנות, "סבתא תיעלב אם לא תציבי את השעון בחדר כפי שהיא ביקשה. את צריכה להיות גאה שהיא החליטה להעניק אותו דווקא לך, נכדתה הבכורה. את הרי יודעת ש..."
"השעון הזה עובר בירושה כבר שלושה דורות," השלמתי את המשפט במרירות. "הוא היה אצל המשפחה של סבתא עוד לפני השואה, אני יודעת. סבתא סיפרה לי את זה פעם... ואת הבאת אותו מפולין כשהיית צעירה - גם את זה כבר סיפרו לי..."
"נכון מאוד," הינהנה אמא במרץ והחלה להזיז את השידה ימינה כדי לפנות מקום לשעון. "סבתא היתה בערך בגילך במלחמת העולם השנייה; ועל השעון הזה, יחד עם עוד כמה חפצים יקרי ערך, שמרה האשה הפולנייה שהצילה את חייה. מלבד זאת, הוא נדיר מאוד. ייצרו אותו במיוחד עבור המשפחה שלנו, ואת ה -"
"- ואת הקוקייה גילף אבא של סבתא, ואמא של סבתא צבעה את המקור ואת הכנפיים," המשכתי את דבריה בקוצר‑רוח.
"נו, אז את מכירה את כל הסיפור," אמרה אמא ונאנחה בעייפות. "סבתא סומכת עלייך, את לא יכולה לאכזב אותה. במיוחד לא בתקופה זו, כשהיא עוברת דירה ומחליפה אזור מגורים. ובכלל," היא דחפה את השידה קצת שמאלה, הביטה בי והמשיכה, "ובכלל, אני לא מבינה אותך. את הרי כל‑כך אוהבת את סבתא..."

חזרתי למיטה, הרמתי את השמיכה אל מעל לראשי והיטבתי את סידור הכרית. נכון, חשבתי. אני אוהבת מאוד את סבתא, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לאכזב אותה, אבל...
מבטי נתקל בתריס העץ הקטן. יכולתי לראות את הציפור הקטנה אורבת מאחוריו וממתינה לשעת הכושר, שבה תגיח ותצווח "קו‑קו, קו‑קו". עצמתי את עינַי בחוזקה, אך עדיין ראיתי אותה בבירור - קוקייה בעלת מקור אדום ועיניים בולטות ושחורות. נדמה היה לי שהיא מביטה בי בתוכחה. אילו היית שם, אמרתי לה בלי קול ופקחתי את עינַי לרווחה, אילו היית במסיבה לא היית מביטה בי כך.

סוף‑סוף הגיע תור מתנתה של סבתא.
"נו כבר," האיץ בי רון, מכרכר סביב החבילה הענקית בקוצר‑רוח.
"אני מודה, גם אני כבר סקרן לדעת מסתתר שם..." אמר אבא.
"פתחי, פתחי..." דחקה בי סבתא ונתנה לי נשיקה על הלחי.
הסרתי באיטיות את סרט הזהב המסולסל והנחתי אותו על השולחן. נטלתי זוג מספריים, גזרתי בעדינות את נייר העטיפה - ונאלמתי דום.
לרגע קט השתררה דממה מוחלטת.
"איזו... מתנה מיוחדת!" אמרה דודה רינה במהירות מרשימה.
"שעון הקוקייה העתיק... איזה יופי!" מצא אבא את קולו.
דוד מנחם נעץ מבט מופתע בסבתא, שחייכה אליו חיוך רחב בתגובה.
בזווית העין ראיתי את יעל וגלי מביטות זו בזו ומרימות גבה בתמיהה.
"וואו..." הן אמרו, "זה משהו... לא רגיל!"
"אצא לי אל היער לראות את הקוקית..." החל רון לזמר בקול את שיר הילדים הידוע. "והנה קול מיער, הן זוהי הקוקית..."
"וַיַעַן," תיקנתי אותו מבלי משים בעצבנות, "וַיַעַן קול מיער, לא 'והנה'."
"קו‑קו, קו‑קו, הן זוהי הקוקית..." הוא התעלם ממני ושר בקולי קולות.
לפתע הרגשתי את מבטי כל הנוכחים נעוצים בי. בלעתי את הגוש הגדול שעמד בגרוני וחנקתי את דמעות האכזבה, שעמדו לפרוץ בכל רגע מעינַי.
"אה... תודה רבה," אמרתי ונתתי לסבתא נשיקה חפוזה על לֶחְיָהּ.
"בבקשה רבה, חמודה שלי," היא השיבה ואימצה אותי בחום אל חיקה. "אני בטוחה שעכשיו, כשבביתי החדש אין מקום לשעון, המקום הטוב ביותר עבורו הוא אצלך בחדר. ואני גם יודעת עוד משהו..." היא הביטה לתוך עינַי, צחקה ולחשה באוזני: "אני גם יודעת שאתם עוד תהיו חברים טובים..."

אבי רט (נולד ב-17 ביולי 1959, י"א בתמוז תשי"ט) סופר, איש חינוך ותקשורת ישראלי. מרצה לתחומי יהדות, היסטוריה, חינוך, תנ"ך ותקשורת במסגרות אקדמאיות ואחרות ברחבי הארץ והעולם. עורך התלמוד הישראלי, ראש מכון ש"י באוניברסיטת בר-אילן וחבר ארגון רבני צוהר.

רט הוא בן לניצולי שואה. נולד ברחובות, ולמד בצעירותו בבית ספר תחכמוני בעיר זו ובישיבה התיכונית קריית הרצוג בבני ברק. לאחר מכן למד בישיבת הכותל, במסגרת ה'הסדר'. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, ושימש בתפקידי מפקד טנק וכסמל מבצעים. לאחר שחרורו מצה"ל עסק בחינוך, ושימש, בין היתר, כמחנך כיתה בחטיבת ביניים אדר"ת בבת ים. רט נישא לחגית לבית קמיל, נינתו של קרוב משפחתו הרב משולם ראטה, ובתו של המהנדס והמדען צבי קמיל, חתן פרס ביטחון ישראל, ויו"ר הבטג"ר-הועדה לביטחון גרעיני של מדינת ישראל.

רט מתגורר בגבעת שמואל החל משנת 1984. בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני בלימודי יהדות והיסטוריה והחל לימודי דוקטורט בנושא תקשורת והיסטוריה.

הודיה בונן-אלק (נולדה בשנת 1987) היא סופרת ישראלית.

בונן-אלק גדלה בעיר נהריה, בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ובתקשורת מאוניברסיטת בר-אילן, תואר שני בספרות בהתמחות בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת חיפה,תלמידת מחקר בחוג לספרות עברית והשוואתית שבאוניברסיטת חיפה.
במהלך השנים האחרונות היא מעבירה סדנאות כתיבה יוצרת לילדים מצטיינים. הילדים בסדנאות עובדים לאורך השנה על ספר משלהם ובסופה מוציאים אותו לאור.

עוד על הספר

כח 12 אבי רט, הודיה בונן אלק

 שעון הקוקייה

אם עוד פעם אחת אשמע את הקוקייה המעצבנת הזאת, אשבור אותה לרסיסים. הקולות הללו מוציאים אותי מדעתי. נמאס לי כבר. הם לא יכולים להכריח אותי לסבול את הרעש הנוראי הזה!
העפתי מעלי את השמיכה וקמתי ממיטתי בצעדים מהירים. זה פשוט בלתי נסבל, חשבתי. זו כבר הפעם הרביעית שאני מתעוררת. מחר בבוקר הדבר הזה עף מכאן. בכלל לא אכפת לי לאן.
אטמתי את אוזנַי בידַי, אך ללא הועיל. התריס החום הקטן נסגר ונפתח ברעש, והקוקייה צווחה שוב: "קו‑קו, קו‑קו"... נשפתי ברוגז ולחצתי בחוזקה על מתג מנורת הלילה. שעון הקוקייה נגלה לעינַי במלוא הדרו. אוף, אמרתי לעצמי בכעס. בשביל מה היא היתה צריכה לתת לי אותו בכלל?!
גם באור החלקי ששרר בחדר ראיתי אותו בבירור: שעון עץ חום כהה, מבריק וממורט, ובעיקר - גדול. גדול כל‑כך עד שאפשר להיכנס לתוכו, חשבתי בתסכול.
המחוגים העתיקים והכסופים נצצו בחשכה, והמשקולות המוזהבות והכבדות התנודדו תחתיהם. "גלילאו גליליי גילה את מחזוריות המטוטלת במאה ה‑17," הסביר לי אבא בידענות. "הוא פיתח וייצר שעונים שהתבססו על תנועה מחזורית, ולכן הקוקייה משמיעה את הצליל 'קו‑קו' מספר פעמים כמספר השעה."
הלוואי שגלילאו גליליי לא היה מגלה את זה, מילמלתי בזעף. אז אולי לא הייתי צריכה לסבול את הקוקייה המעצבנת הזאת שלוש‑מאות שנים אחר‑כך. ועוד בחופש הגדול! אולי בעוד כמה ימים, כשאחזור ללימודים, יהיה טוב שהצלצולים האלה יעירו אותי לבית‑הספר; אבל עכשיו - עכשיו זה פשוט נורא ואיום...!
עיני נדדו ונתקלו בשלט הצבעוני שתלתה אמא לכבודי, עם הכיתוב "יום‑הולדת שמח לחן!" יום‑ההולדת היה הרבה יותר שמח בלי המתנה הזאת, חשבתי והבטתי בתריס העץ הקטן מעל למחוגים הגדולים. אתה נראה תמים ובלתי מזיק, אה? דיברתי אליו בלי קול. רק אני יודעת באיזה רעש מגיחה מתוכך ציפור הקוקייה הקטנה הזאת וצווחת, "קו‑קו, קו‑קו"...
הסבתי ממנו את מבטי. עדיף להתעלם ממנו ודי, החלטתי. פשוט לא אסתכל עליו כלל. חזרתי למיטתי ומשכתי אלי את השמיכה החדשה, המעוטרת בפרחים קטנטנים, שקיבלתי במתנה מדודה מיכל. למה היא לא הביאה לי כזו מתנה, למשל? שאלתי את עצמי. למה היא לא הסתפקה במתנה אופנתית ויפה, כמו בכל יום‑הולדת? ספר, שרשרת, דיסק, פוסטר או עגילים, כמו תמיד? מי קבע שהיא צריכה להפתיע במתנה שונה ומיוחדת? ובכלל - איזו מין מתנה זאת ליום‑הולדת 11, שעון קוקייה עתיק?!
נשענתי לאחור וסקרתי את חלל החדר בגאווה לא מבוטלת. מימין למיטה היה תלוי מובייל החרוזים הצבעוניים והזוהרים, שהכנתי בעצמי בחוג מלאכת‑יד בכיתה ד' לפני שנתיים. על הספרייה עמדו בשורה ישרה ומדויקת הספרים האהובים עלי, ולידם נחו הדיסקים שלי בקופסה מעוצבת בצורת לב ורוד.
בצידו השני של החדר, על הכורסה הרחבה, נערמו כריות פרחוניות. בבואתי נשקפה אלי מן המראה הסגולה, שעליה מצוירים פרפרים קטנים ותכולים. דובוני הפרווה הרכים והצמריריים נחו בסדר מופתי על השידה הבהירה. ובמדף העליון - חייכתי לעצמי חיוך קטן - במדף העליון שכן אוסף בובות הברבי היפהפה שלי.
לפני כחודשיים ניסתה אמא לרמוז לי בעדינות, שלדעתה הגיע הזמן להעביר את הבובות למישהו אחר. "את כבר ילדה גדולה," היא טענה. "את לא משחקת בבובות, אין טעם לשמור אותן. אולי כדאי למסור אותן הלאה, ולשמח את מי שאין ביכולתו לרכוש צעצועים?"
"בשום פנים ואופן לא," אמרתי במחאה. "את האוסף הזה טיפחתי במשך שנים ארוכות, והוא נשאר בדיוק כאן, במדף העליון מול הכניסה, כך שכל מי שנכנס לחדר יוכל לראות אותו."
קמתי ממיטתי וחציתי את החדר לכיוון החלון. הסטתי את הווילון הוורדרד ממקומו ופתחתי את החלון לרווחה. אני לא מתחרטת על ההחלטה להשאיר אותן כאן, חשבתי. הן שלי, וזהו זה. נשענתי על אדן החלון הרחב ונשמתי נשימה איטית, עמוקה. מבטי נדד שוב ושוב לכיוון השעון, נגד רצוני. הצבע החום הזה כל‑כך מיושן, חשבתי, כל‑כך לא מתאים לרהיטים הבהירים שלי. ובכלל, הוא תופס כל‑כך הרבה מקום מיותר... השאלות שבו והטרידו את מנוחתי. מדוע חרגה סבתא ממנהגה ולא לקחה אותי לבחור את מתנת יום‑ההולדת ה‑11 שלי בעצמי? מדוע החליטה להעניק לי דווקא את השעון חסר התועלת הזה? ולְמה היא התכוונה כשלחשה באוזני "אני יודעת שאתם עוד תהיו חברים טובים"?

הכול בעצם התחיל לפני כשבוע, מספר ימים לפני מסיבת יום‑הולדת ה‑11 שלי.
"שלום," קראתי וזרקתי את הילקוט לפינת המטבח. "מה יש לאכול?"
"בטטות עם עגבניות! בתוספת עוף ותפוזים!" הכריז אבא בגאווה בשעה שחתך את הבטטות, "טעמתי הבוקר אצל סבתא והחלטתי לנסות בעצמי!"
"אוי ואבוי..." מילמלתי לעצמי בשקט וניסיתי להסוות את החיוך שעלה על פנַי.
"מה, חמודה? לא שמעתי מה אמרת..." אמר אבא, הרים קלמנטינה ובחן אותה בהתלהבות גלויה. "איזה תפוז נחמד," שמעתי אותו ממלמל לעצמו.
"אמרתי שזה נורא נחמד שהחלטת שוב לנסות לבשל, אף‑על‑פי שבכל פעם התבשילים לא מצליחים לך כל‑כך. ודרך אגב, אבא, זו קלמנטינה..." עניתי.
"הפעם זה יצליח!" הוא אמר ונופף בידו בביטחון. "סבתא נתנה לי היום הוראות מדויקות. מה אמרת לגבי התפוז?"
"לא משנה. רגע, למה היית אצלה היום, ולא במשרד?" שאלתי בסקרנות.
"הבוקר הגיע הקונה של הבית שלה, והם חתמו על חוזה מכירת הדירה. היא ביקשה שאבוא לפגישה ואייעץ לה," הוא הסביר.
"אני בכלל לא מבינה למה היא עוברת דירה," אמרתי והצצתי לסיר בחשדנות רבה, תוהה אם המתכון של סבתא כולל עגבניות שלמות הצפות מעל התבשיל.
"היא רוצה לעבור לעיר כדי להיות קרובה יותר לנכדים," הוא ענה וריחרח את הסיר בהנאה גלויה.
"ואיפה היא מתכננת לשים את כל החפצים שלה? ואת כל הספרים שיש לה? הרי הבית של סבתא הוא חצי מוזיאון..."
"חצי מוזיאון וחצי ארכיון," הוא צחק וערבב את הרוטב בחדווה, "היא תעביר חלק מהרהיטים, כמובן. אולי היא תתרום קצת ספרים לספרייה שבה היא עובדת... ואת שאר הדברים אני מניח שהיא תחלק בינינו. בכל מקרה, היא טוענת שקשה לה לגור כל‑כך רחוק מאיתנו, ושהנכדים חשובים יותר מחפצים."
"אה," פלטתי והוספתי במתח, "אגב, סבתא... הזכירה... או אמרה... משהו לגבי יום‑ההולדת שלי?"
"לא נראה לי," הוא ענה ושפך מלח לתוך הסיר, "למה את שואלת?"
"כי היא עוד לא התקשרה לקבוע יום שבו נלך יחד, רק אני והיא, לבחור מתנה..."
"אז אולי היא כבר קנתה לך מתנה?"
"לא יכול להיות," קבעתי, "אתה הרי יודע שזו כבר מסורת. סבתא תמיד מתקשרת לפני יום‑ההולדת, ואנחנו קובעות תאריך שבו נצא יחד לקניון לבחור מתנה..."
"כן, אני זוכר," אבא חייך, "והיא צופרת שלוש פעמים כשהיא מגיעה, כדי שתדעי שהיא ממתינה לך בחניה."
"בדיוק," אישרתי, "אבל אתה הרי יודע שאני לא זקוקה לצפירה כדי לדעת שהיא כבר כאן..."
"...כי את רעש המנוע של המכונית שלה שומעים כבר מרחוק!" הוא צחק בחיבה והוסיף עוד קצת מלח לסיר המבעבע. "נדמה לי שסבתא שלך לעולם לא תסכים להיפטר מהמכונית הישנה והחבוטה הזאת..."
"אבא, אני חושבת שאתה שם יותר מדי מלח," הערתי בעדינות והעפתי מבט מוטרד לכיוון פלחי הקלמנטינה שצפו יחד עם העגבניות השלמות.
"אין לך מה לדאוג!" הוא הכריז, "אתם עוד תלקקו את השפתיים!"
"כן, אני בטוחה. וממש מעניין מה קרה לסבתא..." אמרתי בפיזור‑נפש והתיישבתי על אחד הכסאות, שקועה במחשבות.
"אולי היא שכחה?" הציע אבא באהדה, "זה לא פשוט לעבור דירה, יש לה הרבה דברים על הראש כרגע."
"היא לא שכחה!" הכריזה בעליזות אמא, שנכנסה לפתע למטבח.
"איך את יודעת?" קפצתי ממקומי, "דיברת איתה על זה?"
"כן, דיברתי עם אמא שלי הבוקר," היא ענתה בקול שליו וחייכה חיוך מסתורי.
"נו, אם היא לא שכחה, למה היא עוד לא התקשרה?" הקשיתי.
"כי השנה היא כבר בחרה לך מתנה בעצמה," השיבה אמא, ניגשה לסיר וטעמה מהבטטות בהיסוס ניכר לעין.
"נכון שזה טעים?" שאל אבא בציפייה, "אמרתי לחן שההצלחה מובטחת!"
"אה..." השתעלה אמא, "בוא... נסה... בעצמך..."
אבא טעם וירק את הבטטה מפיו. "אני לא מאמין שזה שוב קורה לי!" הוא קרא באכזבה, "שמתי יותר מדי מלח!"
"לא נורא," ניחמה אותו אמא, "העוף נראה אכיל. אם כי נדמה לי שאמא שלי לא מבשלת אותו עם קלמטינה..."
"אם כבר מדברים על אמא שלך," הוא התנער לפתע והבעת הייאוש שעל פניו פינתה את מקומה לתחינה, "אל תספרו לה שזרקתי את התבשיל," הפציר, "אתן יודעות שהיא תפתח בהרצאה שלמה על כך ש -"
"- אסור לזרוק אף פירור," השלימה אמא את המשפט בחיוך משועשע. "כן, אתה צודק, עדיף לשמור את זה בינינו. ואגב," היא הוסיפה והביטה בי בחיוך קטן, יודע סוד, "תזכירו לי ביום המסיבה - סבתא תצטרך עזרה בהובלת המתנה ממכוניתה עד אלינו. זו מתנה כבדה..."

ביום המסיבה נכנסה סבתא לביתנו בהופעה רבת רושם. "שימו לב, שימו לב," היא הכריזה בקול, "והרי המתנה!" באיחור‑מה הופיעו אחריה ראובן, בעלה של דודתי רינה, ובן‑דודי תומר, כשהם מתנשפים ומזיעים, ובידיהם חבילה ענקית עטופה בנייר מפוספס בצבע אדום וירוק זרחני, קשורה בסרט זהב מסולסל.
"יוווו! גדול!" קרא רון, אחי הקטן בן החמש. ראובן ותומר הביטו בסבתא בכעס עצור והניחו את החבילה המסתורית על רצפת הסלון, ליד שלל המתנות שכבר היו שם.
"באמת גדול," אמר ראובן. פרצופו העגול והרחב האדים במהירות, ושפמו הסתלסל בזעם. הוא ניגב את מצחו המיוזע במטפחת קטנה שהוציא מכיסו והתנשם בכבדות.
"יותר גדול מזה אי‑אפשר לבקש," גיחך תומר בהסכמה. הוא התנשף קלות, הסיר את מקטורן העור החום שלו ומזג לשניהם כוס מיץ אשכוליות משולחן הכיבוד העמוס לעייפה.
סבתא ניגשה אלי וחיבקה אותי חיבוק גדול. "השנה יש לי מתנה לא שגרתית," היא ציינה בעליצות. "אני יודעת שהפרתי את ההסכם הבלתי‑כתוב שלנו, אבל תראי שעוד תודי לי על כך. חנהל'ה, מתנה כזו לא היינו מוצאות בשום קניון בארץ!"
"חן. סבתא, קוראים לי חן..." תיקנתי אותה בחיוך והשבתי לה חיבוק, "מתי תתחילי לקרוא לי בשמי?"
"בשבילי את חנהל'ה!" היא פסקה וקרצה בעינה, "ואת כבר יודעת שאין מה לעשות בעניין הזה!"
בזמן שהאורחים ובני המשפחה פנו לקדם את פניה של סבתא המחייכת, לטש רון את עיניו בחבילה הגדולה ולחש בסקרנות גדולה: "מה זה יכול להיות...?"
"אין לי מושג..." מילמלתי.
"אולי אווירון‑צעצוע?" הוא הציע. "אולי מתלה לבגדים? אולי מנורת קריאה גבוהה במיוחד? ואולי..." הוא עצר ועיניו ברקו בהתרגשות, "אולי סבתא יודעת שאת אוהבת ממתקים והביאה לך חבילה ענקית של שוקולדים וסוכריות?"
הבטתי ימינה ושמאלה כדי לוודא שאיש איננו מסתכל, ניגשתי לערימת המתנות ומיששתי את החבילה הגדולה. זה היה מוצק והשמיע צליל נקישה. "זו לא יכולה להיות חבילה ענקית של שוקולדים," בישרתי לרון, "וגם לא מתלה לבגדים..." נקשתי שוב, הפעם בחוזקה. "האמת היא שזה בכלל נשמע כמו... רהיט."
"רהיט?" התפלאה דודה מיכל, אחותה הגדולה של אמא, שעברה במקרה ושמעה את משפטי האחרון, "למה סבתא הביאה לך רהיט במתנה?"




















"אני לא יודעת..." נשכתי את שפתי באכזבה.
"משונה," קמט קל עלה במצחה בשעה שחשבה בקול, "מה תעשי עם רהיט? הרי החדר שלך מרוהט. לא סתם מרוהט; הוא מלא וגדוש עד אפס מקום."
"נכון," הצטרפה אמא לשיחה, צוחקת, "אני תמיד אומרת שאת החיבה לאוספים וחפצים ישנים היא ירשה מאמא. כבר חודשים שאני מנסה לשכנע אותה להיפטר מאוסף בובות הברבי שלה - הרי היא כבר ילדה גדולה..."
"ילדה גדולה מאוד!" קראה דודה רינה בקול מעברו השני של שולחן הכיבוד בשעה שלעסה עוגיות שוקולד במרץ. היא לבשה שמלה רחבה וגדולה בצבע אדום עז, מעוטרת בכוכבים צהובים, ואת זרועותיה השמנות כיסו צמידי זהב שצילצלו עם כל תנועה. "עולה לכיתה ו' בעוד כמה ימים! בשנה הבאה בת‑מצווה! זה לא צחוק!" קראה בקול רועם.
"אוהו, בת‑מצווה..." טפח בעלה ראובן על שכמי ובחן בורקס תרד בהתעניינות גדולה. "בת‑מצווה זה לא סתם יום‑הולדת..." הוא טעם את מילוי הבורקס בקצה לשונו בחשד ושאל: "נו, ואיך את מתכננת לחגוג את בת‑המצווה שלך?"
"אני חגגתי את בת‑המצווה שלי בחצר המושב שבו גדלתי..." הפליגה דודה רינה על כנפי הזכרונות ותחבה לפיה עוד עוגיית שוקולד. "ואמא שלי, עליה השלום, תפרה לי שמלה לבנה מתחרה וקישוטי מלמלה... אני חושבת שיש לי אפילו תמונה..."
"מה, היו מצלמות כשהיית ילדה?" שאל רון בהפתעה.
"בוודאי שהיו," נעלבה דודה רינה ונטלה עוגיית ריבה. "במשך שבועות היא טרחה ועמלה עד שהיתה מרוצה מהשמלה... אה, הייתי יפהפייה אז בשמלה הלבנה ההיא..." היא סיכמה, נאנחה בסיפוק והושיטה יד לקחת פרוסת עוגת פרג ואגוזים.
"אני הייתי שרה אמנו בהצגה שהעלינו בכיתה ו' בבית‑הספר!" אמרה יעל, אחותו הצעירה של אבא. היא הסיטה את שערה הארוך והחלק לאחור, ועיניה הירוקות נצצו בשעה שאמרה: "דיקלמתי דקלום קצר ועליתי לבמה עם מטפחת לבנה, קשורה בסגנון תנ"כי... ונעלתי סנדלים תנ"כיים..."
"והתחלנו את ההצגה כשכל בנות הכיתה נכנסו לאולם בית‑הספר בשמלות לבנות!" נזכרה גלי, תאומתה, בעודה בוחנת את דמותה מול המראה העגולה בחדר הכניסה. "לצלילי השיר... איזה שיר זה היה...?"
"בואי כלה!" הן קראו יחד וצחקו בקול.
"זה היה כל‑כך מזמן..." אמרה יעל ומזגה לעצמה כוס דיאט קולה.
"מי שישמע!" צקצקה דודה רינה בלשונה, צילצלה בצמידיה המרובים והצליחה במאמץ כביר לדחוס עוד עוגה לפיה, "מה אני, אחותכן הגדולה, אגיד? בנות 22 - ותראו איך הן מדברות...!"
"נו, ולמה אתם לא אוכלים שום דבר? מה קורה פה?" קטעה סבתא את השיחה וסקרה בחרדה את השולחן העמוס, "תראו את השולחן, הוא מלא לגמרי! לא חבל?!"
"תפסיקי להאכיל אותנו," רטנה יעל בחיוך ולגמה מכוסה, "כל הזמן אוכלים במשפחה שלכם..."
"בכל פעם שאנחנו באות אליכם, אני מפריזה באכילה," הסכימה גלי וכרסמה שזיף קטן באיטיות.
"טוב מאוד!" קראה סבתא ודחפה לידַי צלחת גדושה בקרקרים וגבינה. "אוכל בשום פנים ואופן לא זורקים. אפילו לא פירור!"
"אני לא רוצה לאכול את זה," אמרתי ונתתי לה את הצלחת. "אכלתי מספיק."
"מה פתאום?" היא הזדעקה והחזירה לי את הצלחת. "קדימה, תאכלי עוד קצת. תראי איך את נראית. ככה את רוצה להגיע לבית‑הספר בעוד כמה ימים? רזה כל‑כך! כמו ציפור! אני לא זזה מכאן עד שתסיימי הכול!"
"אני מציעה לך לאכול," אמרה דודה מיכל וחייכה חיוך נעים, "גם איתי ועם אמא שלך היא התנהגה כך... אי‑אפשר להימלט מזה...!"
"בדיוק, אין לך ברירה," צחק אבא. "הספקת להכיר את הסבתא שלך..."
"נכון, נכון," הסכימה סבתא. היא העבירה את ידה בשערה האפור, הקצר, ואמרה בטוב‑לב: "את הרי יודעת שבענייני אוכל, איתי לא מסתבכים!"
בשעה שלעסתי את הקרקרים בחוסר רצון בולט, ניגש בן‑דודי תומר, שעוד לא התאושש מהובלת המתנה, לשולחן הכיבוד ושתה כוסות מיץ בזו אחר זו.
"החלטת כבר באיזה אולם את רוצה לערוך את מסיבת בת‑המצווה?" הוא התעניין.
"אה..." אמרתי, "האמת היא ש..."
"כדאי לך לחגוג ב'גן הוורדים'," אמר מנחם, אחיה של סבתא, ליטף את כרסו הגדולה והתרווח בשביעות רצון על כורסת הסלון. "האולם הזה שייך לחבר של הבן שלי, אורן. הוא קצין בצבא, את יודעת!" הוא נופף בידיו בנחרצות והוסיף: "החבר הזה היה איתו בפלוגה, חבר טוב מאוד! רק תגידי שאני דוד של אמא שלך, ותראי איך תסתדרי... את המנות הכי טובות הוא ייתן לנו! עופות משובחים! דגים יקרים! אולי אפילו זיקוקים בחינם!"
"אבל אני בכלל לא רוצה שיהיו עופות ודגים במסיבה שלי," אמרתי בהחלטיות ועיקמתי את אפי.
"לא?" התאכזב מנחם. "למה לא? כדאי לך, אני אומר לך. תסמכי עלי..."
"לא," עניתי. "אני רוצה לחגוג באופן מקורי, עם תפריט שונה ומיוחד. אני לא רוצה שזו תהיה סתם עוד בת‑מצווה..."
"את צודקת," הסכימה יעל, "גם בכיתה שלנו זה היה כך. כולן חגגו באותה הצורה, ואחרי כמה פעמים זה נהיה נורא משעמם..."
"אז איך בכל זאת את מתכוונת לחגוג?" שאלה דודה מיכל בסקרנות ונטלה וופל קטן, "יש לך רעיון אחר?"
"אני חולמת על... מסיבת ממתקים," אמרתי.
"מסיבת ממתקים?!" שאלו גלי ויעל פה אחד.
"אף‑פעם לא שמעתי על מסיבת ממתקים," אמר תומר, וגבותיו הזדקפו בפליאה.
"מסיבת ממתקים," חזרתי על דברַי, "עם עוגה ענקית בעלת שלוש קומות, מצופה במרציפן ורוד... על כל שולחן ושולחן יוצב פסלון שוקולד בלגי משובח בצורת המספר '12'... למנה ראשונה יוגש לשולחן מרק שוקולד לבן בתוספת הררי לבבות מרשמלו ורודים וסגולים, מעוטר בקרם וניל... המנה העיקרית תכלול טבלאות שוקולד ממולאות באגוזים, צימוקים ושקדים, מצופות בזיגוג שמנת מיוחד, ומעליהן פירות מסוכרים הטובלים ברוטב תות... לידם קרמבו במילוי מוקה ולצידו כדורי שוקולד מצופים בסוכריות קטנטנות בצבע זהב וכסף... ולקינוח..." נשמתי נשימה עמוקה וליקקתי את שפתַי בעונג, "לקינוח יוגשו גביעים עמוסי גלידה בכל הטעמים שניתן רק לחשוב עליהם... גלידת פצפוצים, פקאן סיני, וניל עוגיות, קפה, תות, ריבת חלב, תפוז, פיסטוק, קוקוס... הכדורים יכוסו כמובן בתלי‑תלים של קצפת, מעליה סירופ קרמל ומעליו סוכריות צבעוניות; ובסוף בסוף, בקצה הגביע - דובדבן גדול ואדום..."
"נו, ומה את אומרת על זה, אמא?" שאלה דודה מיכל את סבתא בחיוך.
"אני בעד!" הכריזה סבתא, "מבחינתי זה מצוין, העיקר ש..."
"לא ייזרק אף פירור," השלימו כולם את המשפט וצחקו.
"נכון," ענתה סבתא ופנתה אלי: "את יודעת שאסור בשום פנים ואופן לזרוק אף פירור? דעי לך שאוכל זה העיקר, ואת צריכה לאכול, לגדול ולהשמין קצת!"
"אוכל זה באמת העיקר," הרעימה דודה רינה בקולה וניגבה את פירורי העוגות מפניה, "ואני בכלל לא מבינה איך ילדה שכל היום אוכלת ממתקים נשארת כל‑כך רזה..."

כאשר הגיע זמן פתיחת המתנות, התאספו כל בני המשפחה בסקרנות סביב השולחן וציפו לדבר אחד - לגלות מה מכילה אריזת הענק, העטופה בנייר מפוספס בצבע אדום וירוק זרחני וקשורה בסרט זהב מסולסל.
"אני לא זז מפה עד שאני רואה מה סחבתי," אמר ראובן לאשתו רינה בהחלטיות. "אם את רוצה ללכת - לכי..."
ראשית פתחתי את עטיפות שאר המתנות שקיבלתי מבני המשפחה. שרשרת ועגילי זהב מדודה רינה, שמיכה מעוטרת בפרחים מדודה מיכל, ספרי קריאה מדוד מנחם, דיסק מגלי ויעל, תיק מתומר... על כל מתנה ומתנה אמרתי בנימוס "תודה רבה," אך בסתר ליבי השתוקקתי להסיר את נייר העטיפה המפוספס ולגלות מה מכילה האריזה המוזרה והמסתורית של סבתא.

"שעון הקוקייה הזה גדול מדי," אמרתי לאמא לאחר המסיבה. "אין לי מקום בשבילו. חוץ מזה, הצבע החום בכלל לא מתאים למצעים הסגולים ולווילון הוורדרד..."
"אין ברירה," אמרה אמא בפסקנות, "סבתא תיעלב אם לא תציבי את השעון בחדר כפי שהיא ביקשה. את צריכה להיות גאה שהיא החליטה להעניק אותו דווקא לך, נכדתה הבכורה. את הרי יודעת ש..."
"השעון הזה עובר בירושה כבר שלושה דורות," השלמתי את המשפט במרירות. "הוא היה אצל המשפחה של סבתא עוד לפני השואה, אני יודעת. סבתא סיפרה לי את זה פעם... ואת הבאת אותו מפולין כשהיית צעירה - גם את זה כבר סיפרו לי..."
"נכון מאוד," הינהנה אמא במרץ והחלה להזיז את השידה ימינה כדי לפנות מקום לשעון. "סבתא היתה בערך בגילך במלחמת העולם השנייה; ועל השעון הזה, יחד עם עוד כמה חפצים יקרי ערך, שמרה האשה הפולנייה שהצילה את חייה. מלבד זאת, הוא נדיר מאוד. ייצרו אותו במיוחד עבור המשפחה שלנו, ואת ה -"
"- ואת הקוקייה גילף אבא של סבתא, ואמא של סבתא צבעה את המקור ואת הכנפיים," המשכתי את דבריה בקוצר‑רוח.
"נו, אז את מכירה את כל הסיפור," אמרה אמא ונאנחה בעייפות. "סבתא סומכת עלייך, את לא יכולה לאכזב אותה. במיוחד לא בתקופה זו, כשהיא עוברת דירה ומחליפה אזור מגורים. ובכלל," היא דחפה את השידה קצת שמאלה, הביטה בי והמשיכה, "ובכלל, אני לא מבינה אותך. את הרי כל‑כך אוהבת את סבתא..."

חזרתי למיטה, הרמתי את השמיכה אל מעל לראשי והיטבתי את סידור הכרית. נכון, חשבתי. אני אוהבת מאוד את סבתא, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לאכזב אותה, אבל...
מבטי נתקל בתריס העץ הקטן. יכולתי לראות את הציפור הקטנה אורבת מאחוריו וממתינה לשעת הכושר, שבה תגיח ותצווח "קו‑קו, קו‑קו". עצמתי את עינַי בחוזקה, אך עדיין ראיתי אותה בבירור - קוקייה בעלת מקור אדום ועיניים בולטות ושחורות. נדמה היה לי שהיא מביטה בי בתוכחה. אילו היית שם, אמרתי לה בלי קול ופקחתי את עינַי לרווחה, אילו היית במסיבה לא היית מביטה בי כך.

סוף‑סוף הגיע תור מתנתה של סבתא.
"נו כבר," האיץ בי רון, מכרכר סביב החבילה הענקית בקוצר‑רוח.
"אני מודה, גם אני כבר סקרן לדעת מסתתר שם..." אמר אבא.
"פתחי, פתחי..." דחקה בי סבתא ונתנה לי נשיקה על הלחי.
הסרתי באיטיות את סרט הזהב המסולסל והנחתי אותו על השולחן. נטלתי זוג מספריים, גזרתי בעדינות את נייר העטיפה - ונאלמתי דום.
לרגע קט השתררה דממה מוחלטת.
"איזו... מתנה מיוחדת!" אמרה דודה רינה במהירות מרשימה.
"שעון הקוקייה העתיק... איזה יופי!" מצא אבא את קולו.
דוד מנחם נעץ מבט מופתע בסבתא, שחייכה אליו חיוך רחב בתגובה.
בזווית העין ראיתי את יעל וגלי מביטות זו בזו ומרימות גבה בתמיהה.
"וואו..." הן אמרו, "זה משהו... לא רגיל!"
"אצא לי אל היער לראות את הקוקית..." החל רון לזמר בקול את שיר הילדים הידוע. "והנה קול מיער, הן זוהי הקוקית..."
"וַיַעַן," תיקנתי אותו מבלי משים בעצבנות, "וַיַעַן קול מיער, לא 'והנה'."
"קו‑קו, קו‑קו, הן זוהי הקוקית..." הוא התעלם ממני ושר בקולי קולות.
לפתע הרגשתי את מבטי כל הנוכחים נעוצים בי. בלעתי את הגוש הגדול שעמד בגרוני וחנקתי את דמעות האכזבה, שעמדו לפרוץ בכל רגע מעינַי.
"אה... תודה רבה," אמרתי ונתתי לסבתא נשיקה חפוזה על לֶחְיָהּ.
"בבקשה רבה, חמודה שלי," היא השיבה ואימצה אותי בחום אל חיקה. "אני בטוחה שעכשיו, כשבביתי החדש אין מקום לשעון, המקום הטוב ביותר עבורו הוא אצלך בחדר. ואני גם יודעת עוד משהו..." היא הביטה לתוך עינַי, צחקה ולחשה באוזני: "אני גם יודעת שאתם עוד תהיו חברים טובים..."