ארבע ההסכמות

פתח דבר
מראת העשן

לפני שלושת אלפים שנה חי לו אדם, כמוכם וכמוני, בסמוך לעיר מוקפת בהרים. הוא למד את הידע של אבותיו הקדמונים כדי להפוך לאיש סגולה, אך התקשה להסכים עם כל מה שלמד. בליבו חש שחייב להיות משהו יותר מזה.

באחד הימים, כאשר ישן במערה, חלם שהוא רואה את גופו הישֵן. הוא יצא מהמערה בליל מולד הירח. השמיים היו בהירים, והוא ראה מיליוני כוכבים. ואז התחולל בתוכו דבר־מה ששינה את חייו לנצח. הוא הביט בידיו, חש את גופו, ואז שמע את קולו שלו אומר: "אני עשוי מאור, אני עשוי מכוכבים."

הוא שב להביט בכוכבים, והבין שלא הכוכבים הם היוצרים את האור כי אם האור הוא היוצר את הכוכבים. "הכול עשוי מאור," אמר, "והמרחב שבין לבין איננו רֵיק." והוא ידע כי כל מה שקיים הוא ישות חיה אחת, וכי האור הוא שליח החיים, מפני שהוא חי ומכיל את כל המידע.

אז הבין שאף שהוא עשוי מכוכבים, הוא איננו הכוכבים. "אני בתווך, בינות לכוכבים," חשב. וכך קרא לכוכבים 'הטוֹנָאל' ולָאור שבין הכוכבים 'הנָגוּאַל', וידע שמה שיצר את ההרמוניה והמרחב שביניהם הוא החיים או הכוונה. בלעדי החיים, הטוֹנָאל והנָגוּאַל לא יכלו להתקיים. החיים הם הכוח של המוחלט, העליון, הבורא אשר בורא הכול.

וזה מה שהוא גילה: כל מה שקיים הוא ביטוי גשמי של הישות החיה האחת שאנו מכנים בשם אלוהים. הכול הוא אלוהים, והוא הסיק כי התפיסה האנושית היא בעצם אור הקולט אור. הוא גם הבין שהחומר הוא מראָה — כל דבר הוא מראָה המשקפת אור ויוצרת בבואות של אותו אור — ועולם האשליה והחלום הוא כמו עשן שאינו מאפשר לנו לראות מה אנחנו רוצים באמת. "האני האמיתי שלנו הוא אהבה טהורה, אור טהור," אמר.

הבנה זו שינתה את חייו. משידע מה הוא באמת, התבונן סביב בבני אדם אחרים ובטבע ונדהם. הוא ראה את עצמו בכל דבר — בכל אדם, בכל חיה, בכל עץ, במים, בגשם, בעננים, באדמה. והוא ראה שהחיים ערבבו את הטוֹנָאל והנָגוּאַל בדרכים שונות, כדי ליצור מיליארדי ביטויים של חיים.

באותם רגעים ספורים הכול היה נהיר לו וליבו נמלא שלווה. הוא חיכה בקוצר רוח לרגע שיספר לבני עמו מה גילה, אך לא היו מילים להסביר זאת. הוא ניסה לספר לאחראים, אך הם לא הבינו. הם ראו שהוא השתנה, שמשהו יפהפה קורן מעיניו ומקולו. הם הבחינו כי לא הייתה בו עוד כל שיפוטיות כלפי שום דבר ואף אחד. שוב לא היה כמו כולם.

הוא היה יכול להבין היטב את כולם, אך איש לא היה יכול להבין אותו. הם האמינו שהוא היה התגלמות של אלוהים בדמות אדם, והוא חייך כששמע זאת ואמר, "זה נכון, אני אלוהים. אבל גם אתם אלוהים. אנחו זהים, אתם ואני. אנחנו בבואות של אור. אנחנו אלוהים." ובכל זאת, האנשים לא הבינו אותו.

הוא גילה שהוא משַמֵש מראָה לשאר בני האדם, מראָה שבה היה יכול לראות את עצמו. "כל אחד הוא מראָה," אמר. הוא ראה את עצמו בכל אחד, אך אף אחד לא ראה אותו כעצמו.

והוא הבין שכולם חולמים, אך ללא מוּדעוּת, בלי לדעת מה הם באמת. הם לא יכלו לראות אותו כעצמם מפני שחומת עשן או ערפל חצצה בין המראות. וחומת ערפל זו קמה מהפרשנות של בבואות האור — החלום של בני האדם.

ברגע ההוא ידע שעד מהרה ישכח את כל מה שלמד. הוא השתוקק לזכור את כל החזיונות שראה, ולכן החליט לקרוא לעצמו מראת העשן, כדי שתמיד יֵדע כי החומר הוא מראה וכי העשן שבין לבין הוא המונע מאיתנו לדעת מה אנחנו. הוא אמר, "אני מראת העשן, מפני שאני רואה את עצמי בכולכם, אך בגלל העשן החוצץ בינינו איננו מזהים זה את זה. עשן זה הוא החלום, והמראָה היא אתם, החולמים."