דגלים שחורים- העלייה של דאעש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דגלים שחורים- העלייה של דאעש
מכר
מאות
עותקים
דגלים שחורים- העלייה של דאעש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דגלים שחורים- העלייה של דאעש

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כיצד הצליחה קבוצה זעירה ושולית של אסלאמיסטים קיצונים והזויים לצמוח לארגון טרור מפלצתי שמאיים על העולם כולו? בדרמטיות מצמררת מתאר ג'ובי ווריק, זוכה פרס פוליצר לשנת 2016 על ספר זה, את עלייתו של ארגון המדינה האסלאמית – דאעש, בעזרתם הלא-מודעת של שני נשיאים אמריקאים.
 
החל באבו מוּסעבּ אַ-זַרְקָאווי, בריון ירדני שאפתן שנהפך לארכי-טרוריסט כמעט במקרה בסוף שנות התשעים, עבור בכריתות הראשים ובפיגועי ההתאבדות הרצחניים ועד להנפת דגלי דאעש בשטחים עצומים של סוריה ועיראק, מבהיר המחבר, צעד אחר צעד, כיצד הגענו למצב שבו פיגועים בסדרי גודל שלא ייאמנו מתרחשים מדי יום בכל רחבי תבל.
 
באמצעות שילוב מרתק בין פרטי הפרטים המבצעיים לזווית הראייה של דיפלומטים ואנשי ביון, קציני צבא בכירים וראשי מדינות – שרבים מהם חזו את הזוועה שעומדת להתרחש וניסו נואשות למנוע את היווצרות דאעש – דגלים שחורים מספק תיעוד מבריק וחד-משמעי אשר חושף במלוא היקפו את האיום המסוכן והקיצוני ביותר על שלומו של העולם.
 
ג'ובי ווריק הוא עיתונאי ב"וושינגטון פוסט" מאז 1996. הוא זכה בפרס פוליצר לכתיבה עיתונאית וכתב את הספר The Triple Agent. זהו ספרו השני.

פרק ראשון

פתח דבר 
עמאן, ירדן, 3 בפברואר 2015
 
מיד אחרי רדת החשיכה הגיע אל בית הסוהר המרכזי לנשים בעיר צו המורה להוציא להורג את סָג'ידָה אל־רישָאווי. ההוראה הגיעה ישירות מהמלך עבדאללה השני, שהיה אז בוושינגטון בביקור מדיני, ונשלחה ממטוסו הפרטי לארמון שלו בבירה הירדנית. פקיד העביר את הידיעה למשרד הפנים ואחר כך למחלקת בתי הסוהר, שם היא חוללה התרוצצות בהולה. הוצאות להורג מטעם המדינה הן עניין מורכב, הדורש הרבה צעדים, אבל הרצון של המלך היה ברור: האישה צריכה לעלות לגרדום לפני זריחת השמש למחרת.
הסוהר הראשי עשה את דרכו אל התא, שבו ישבה אל־רישאווי כבר קרוב לעשור במעין בדידות של צינוק שהטילה על עצמה. האסירה בת הארבעים וחמש, כבר לא רזה כבעבר, העבירה את רוב הזמן בצפייה בטלוויזיה או בקריאה בעותק של הקוראן בכריכה רכה. היא לא ראתה אף אחד, ושמרה את המחשבות שלה מתחת לרעלה השמנונית שסיפק בית הכלא. היא לא היתה טיפשה, אבל נראתה מנותקת לגמרי מכל מה שהתרחש סביבה. ״מתי אחזור הביתה?״ היא שאלה את עורך הדין שהממשלה מינתה עבורה, בזמן פגישותיהם הנדירות שנערכו בחודשים אחרי שנידונה למוות. בסופו של דבר, אפילו הביקורים האלה נפסקו.
עכשיו, אחרי שהסוהר הושיב אותה כדי להסביר לה שהיא תמות בבוקר, סג'ידה הנהנה אבל לא אמרה דבר. אם היא בכתה או התפללה או קיללה - אף אחד בכלא לא שמע.
העובדה שסג'ידה תוצא להורג לא הפתיעה אף אחד. ב־2006 דן אותה שופט להוצאה להורג בתלייה על חלקה בפיגוע הטרור הנורא ביותר שהתרחש אי־פעם בירדן: שלושה פיצוצים בו בזמן בשלושה מלונות, שחיסלו שישים אנשים, רובם אורחים בחתונה. היא היתה המחבלת המתאבדת שנותרה בחיים ואולצה להתייצב בצורה מגושמת מול מצלמות הטלוויזיה ולהראות את אפוד הנפץ שלה שלא התפוצץ. כולם בעמאן הכירו אז את הסיפור שלה: איך האישה העיראקית הרווקה, בת השלושים וחמש, הסכימה להתחתן עם זר רק כדי שיוכלו להיות צוות מתאבד של בעל ואישה; איך היא נכנסה לפאניקה וברחה; איך הסתובבה במונית בשכונות הצפוניות בעיר ועצרה אנשים ברחוב כדי לבקש הנחיות נסיעה, כשהבגדים והנעליים שלה עדיין מגואלים בדם.
אבל עברו כמעט עשר שנים. המלונות שוקמו ושינו את שמם, ואל־רישאווי נעלמה בתוך מבוך מערכת הענישה הירדנית. בבית הסוהר לנשים ג'וּוָאיְדָה, השם שלה כבר היטשטש בזיכרון, כמו חפץ מוזיאוני יקר שאף אחד לא מביט בו יותר. כמה מהוותיקים יותר בשירות הביטחון של המדינה כינו אותה ״האישה של א־זרקאווי״ - התייחסות לעגנית לטרוריסט הירדני הידוע לשמצה אבו מוסעב א־זרקאווי, שהורה על הפיגועים במלונות. הצעירים בקושי זכרו אותה.
ואז, בפרק זמן של חודש - הכול השתנה; התברר שהחסידים של א־זרקאווי לא שכחו אותה. הטרוריסטים שינו במשך השנים את תדמיתם ואת שמם והוכרו עכשיו בירדן בראשי התיבות הערביים דאעש (באנגלית ISIS). ובינואר 2015 דרשו לקבל את אל־רישאווי בחזרה.
הדרישה לשחרורה הגיעה באמצע המשבר החמור ביותר שפקד את ירדן בשנים האחרונות; מטוס של חיל האוויר הירדני התרסק בסוריה, והטייס הצעיר נלכד בחיים על ידי לוחמי דאעש. הלוחמים פרסמו תמונות של הטייס המפוחד והעירום כמעט לגמרי, כשמסביבו צועדים ג'יהאדיסטים מחויכים, וחלקם אף מתקרבים אליו כדי לגעת במתנה הגדולה הזאת שאללה שלח אליהם מהשמים.
מהארמון ועד לסוכנויות המודיעין, המלך ויועציו הכינו את עצמם לחדשות נוראות אפילו יותר; הם חששו מהאפשרות שדאעש יטבחו בפומבי את הטייס, או שהטרוריסטים ידרשו מחיר איום כדי לשחרר אותו.
דאעש, כהרגלם, הודיעו על החלטתם באופן מקאברי. פחות משבוע אחרי התרסקות המטוס, משפחת הטייס השבוי קיבלה הביתה שיחת טלפון, שהגיעה מהטלפון הסלולרי של הטייס עצמו. מהעבר השני של הקו נשמע איש זר, שדיבר ערבית במבטא עיראקי והכריז על הדרישה הייחודית של הארגון.
אנחנו רוצים את אחותנו סג'ידה, הוא אמר.
אותה הדרישה חזרה על עצמה, ביחד עם כמה דרישות חדשות, במשא ומתן פתלתול וברובו חד־צדדי. כל הדרישות נותבו אל מטה המוּחָבָּרַאת, שירות המודיעין הירדני, וכולן נחתו בסופו של דבר על שולחנו של אבו חַייתאם, הבריגדיר (תת־אלוף) בן הארבעים ושבע, שניהל את האגף ללוחמה בטרור. אפילו בארגון הידוע לשמצה בקשיחות שלו, אבו חַייתאם - גבר בעל מבנה גוף חסון של לוחם רחוב ואישיות חזקה כפלדה - היה בולט במיוחד. הוא לחם בדאעש בגלגולים הרבים והשונים של הארגון, ונודע בכך שהצליח לשבור בחקירה כמה מהפעילים הבכירים בו. א־זרקאווי עצמו נכלא כבר כמה פעמים בעבר בתא המעצר שלו, וכמוהו גם סג'ידה אל־רישאווי, האישה שאנשי דאעש ביקשו עכשיו לשחרר.
מחוץ לירדן לא כל כך הבינו את ההיגיון בדרישה של דאעש. לאל־רישאווי לא היה ערך כלוחמת או כמנהיגה, או אפילו כסמל. היה ידוע שהיא השתתפה רק בפיגוע טרור אחד, ושאפילו בו היא כשלה. היא היתה רחוקה מלהיות ״האישה של א־זרקאווי״, והיא אפילו לא פגשה מעולם את האיש שעמד מאחורי הפיגוע. אם דאעש לא היו מזכירים את שמה, סביר להניח שהיא היתה מעבירה בשקט בכלא את השנים שנותרו לה, ובסופו של דבר אף היו מבטלים את הוצאתה להורג.
אבל אבו חייתאם הבין. הטרוריסטים, שהזכירו את שמה של אל־רישאווי, חזרו כך בעצם לשורשי הארגון, לתקופה שלפני דאעש, לפני מלחמת האזרחים בסוריה, לפני ההתפוררות בעיראק שהולידה את התנועה, אפילו לפני שהעולם שמע על טרוריסט בשם א־זרקאווי. אנשי המוחבראת ניסו אז למנוע מארגון הטרור לזכות באיזושהי דריסת רגל. הם נכשלו - לעתים בגלל טעויות שלהם, ולפעמים ובעיקר בגלל חישובים שגויים של אחרים. עכשיו נהפכה התנועה הג'יהאדיסטית של א־זרקאווי למדינה מטעם עצמה, עם תביעות טריטוריאליות הנושקות לשני גבולותיה של ירדן. ואל־רישאווי, המחבלת שנכשלה, היתה בין החובות הישנים הרבים שדאעש רצו לִגבות.
בדרישתם לקבל בחזרה את רוח הרפאים הנשכחת הזאת, הזכירו אנשי דאעש מחדש את אחד הלילות האיומים ביותר בהיסטוריה של המדינה, לילה שנצרב בזיכרון בני דורו של אבו חייתאם - קציני מודיעין זוטרים לשעבר, חוקרים וסגנים, שנהפכו מאז לסגל הפיקוד הבכיר של המוחבראת. בעבר הצליח א־זרקאווי לפגוע ישירות בלבה של ירדן, ועכשיו, כשהטייס הירדני בידיו, עמד הארגון לעשות זאת שוב.
אבו חַייתאם נכח באותו לילה. הוא זכר כל פרט בפשע שבגינו הורשעה אל־רישאווי ונידונה לתלייה. הוא זכר בדיוק את ההרגשה באותו הלילה, את ריח הדם והעשן. את יללות הפצועים.
הוא זכר בעיקר את שתי הילדות.
הן היו דודניות, בנות תשע וארבע־עשרה, והוא הכיר את שמותיהן: לינה וריהאם. בנות מקומיות מעמאן שיצאו לחתונה. שתיהן היו לבושות בלבן, והפנים הקטנות שלהן היו מקסימות וחיוורות ושלוות לגמרי. ״בדיוק כמו מלאכיות,״ הוא חשב.
הן עדיין היו לבושות בשמלות התחרה הכמעט זהות ובנעלי הריקוד האופנתיות שהוריהן קנו עבורן במיוחד לחתונה. כשאבו חייתאם ראה אותן לראשונה, שכובות זו לצד זו על אלונקה, באותם רגעים ראשונים כאוטיים בבית החולים, הוא תהה אם הן ישנות או רק פצועות, כי באורח נסי כמעט לא היתה עליהן אפילו שריטה. בבקשה, הלוואי שהן ישנות, הוא התפלל.
אבל אז הוא ראה את החורים הנוראים שהרסיסים גרמו.
כשזה קרה, כמו כולם, הבנות עמדו וקפצו ומחאו כפיים בזמן שהחתן והכלה התכוננו להיכנס לאולם הנשפים במלון רדיסון בעמאן, שהיה מואר כמו קרנבל מדברי בערב צונן באמצע נובמבר. האבות הנרגשים של החתן והכלה לבשו חליפות טוקסידו שכורות, חייכו חיוכים רחבים ותפסו את מקומם על הבמה. כלי הנשיפה והתופים בתזמורת הערבית הרעישו בקול רם כל כך עד שפקידי המלון בלובי נאלצו לצעוק כדי שישמעו אותם. החתונה הגיעה לשיאה הרועש, המיוזע והנלהב. נראה שאף אחד לא הבחין בשתי דמויות במעילים כהים, שדשדשו בגמלוניות ליד הכניסה, ואחר כך נדחקו לחזית האולם בין שורות של אורחים מריעים.
ואז היה הבזק מסמא עיניים, ואחריו - תחושה שהכול מתמוטט: התקרה, הקירות, הרצפה. גל ההדף הקפיץ ממיטותיהם את האורחים בקומות העליונות של המלון ופוצץ את דלתות הזכוכית העבות בלובי. היה רעם, ואז שקט. ואז צעקות.
רק אחת מהפצצות התפוצצה, אבל היא שיספה את אולם הנשפים כמו נחיל של סכיני גילוח מעופפים. מאות כדורי פלדה, שנדחסו בקפידה מסביב לליבת הפצצה, פילחו את קישוטי החתונה, את מגשי המזון ואת הריפוד. הם ביקעו שולחנות עץ וניפצו אריחי שיש. הם ביתרו שמלות ערב וחליפות, חולצות מעומלנות ושמלות לבנות מצויצות, מהסוג שילדות לובשות באירועים רשמיים.
באותו יום רביעי, בתחילת נובמבר 2005, אבו חייתאם בדיוק סיים משמרת ארוכה נוספת. השעה היתה קצת לפני תשע בערב כשהגיע הטלפון הראשון שדיווח על פיצוץ מסוג כלשהו במלון גרנד היאט בעיר. ההשערה הראשונה היתה שמכל גז התפוצץ, אבל אז הגיע דיווח על פיצוץ שני במלון דייז אין. ואז על פיצוץ שלישי - גרוע הרבה יותר מהשניים האחרים - במלון רדיסון. אבו חייתאם הכיר היטב את המלון; הוא היה בניין ידוע ונוצץ בעמאן, ששכן על גבעה ונראה כמעט מכל זווית בעיר, כולל מבניין המשרדים שלו, שהיה ממוקם כמעט שלושה קילומטרים משם.
הוא דהר אל המלון, פילס את דרכו בין אנשי החילוץ, הניצולים הזועקים והגופות שנגררו על עגלות מזוודות והונחו בחניה. באולם הנשפים, מבעד לעשן ולאורות החירום, הוא הבחין בגופות נוספות. חלקן היו מוטלות באקראי, כאילו ענק השליך אותן. אחרות היו חסרות איברים. על הבמה המרוסקת שכבו ללא חיים שתי דמויות בטוקסידו - האבות של החתן והכלה היו ליד המחבל ונהרגו מיד.
אבו חייתאם מינה צוותים שעבדו במשך הלילה בשלושת אתרי הפיגועים ואספו את כל השרידים שיכלו למצוא, כולל שרידים של שלושת המחבלים. רק מאוחר יותר, בבית החולים, כשעמד מעל לוח עץ בחדר מתים מאולתר, הכתה בו הזוועה: הגופות השסועות. עשרות הפצועים. ריח הדם והעשן. הילדות לינה וריהאם ששכבו דמומות בשמלות הלבנות הקרועות שלהן. לאבו חייתאם, אב אוהב, היו בנות בדיוק באותו הגיל.
״איך,״ הוא שאל בקול רם, ״איך מישהו עם לב אדם יכול לעשות דבר כזה?״
אחרי יומיים התקבל דיווח שאחת מחברי צוות המחבלים שרדה וברחה. יום לאחר מכן, סג'ידה אל־רישאווי כבר ישבה מולו בכיסא.
היא בטח יודעת משהו אם יש לה קשר למשימה כל כך חשובה ומתוכננת היטב. איפה הטרוריסטים יכו שוב? אילו תוכניות עוד מתוכננות?
״אני לא יודעת, אני לא יודעת,״ הצליחה האישה למלמל מדי פעם. היא חזרה על כך באִטיות, כאילו היתה מסוממת.
אבו חייתאם התחנן אליה. איים עליה. פנה למצפון שלה, לדת, לאללה. אבל השעות חלפו - והוא פחד שאלה שעות קריטיות.
״איזו שטיפת מוח עשו לך!״ הוא צרח בשלב מסוים. ״למה את מגִנה על האנשים שהביאו אותך למצב הזה?״
אל־רישאווי לא שחררה אפילו הברה מועילה אחת, לא אז וגם לא בחודשים שלאחר מכן, אחרי שהורשעה ונידונה למוות. אבל אבו חייתאם כבר ידע מי עמד מאחורי פעולת הטרור. כל אנשי המוחבראת ידעו, אפילו לפני שהגיעה ההקלטה שבה התרברב האשם באחריותו למעשה. כל הסימנים היו שם: הפיצוצים המתוזמנים, כולם בתוך עשר דקות; הפריסה של מתאבדים בשר ודם, שעל כל אחד מהם הורכבו במיומנות חומר נפץ פלסטי, RDX, ברמה צבאית, וכמות מספקת של חלקי מתכת כדי להבטיח טבח מקסימלי. הפרט הכי חושפני היה בחירת המטרות: בתי מלון רגילים, שבהם מתכנסים מדי ערב במיטב בגדיהם בני המעמד הבינוני של עמאן, כדי לחגוג חתונה או אירוע חגיגי אחר. לא היה סיכוי שסוכן ביון כלשהו יימצא בלובי של מלון רדיסון בתשע בערב באמצע השבוע. אבל המוני ירדנים, כאלה הדבקים בטקסי החיים הנורמליים במדינה הגובלת באזור מלחמה, כן.
הקול בהקלטה היו שייך בבירור לא־זַרקאווי, איש שאנשי המוּחָבָּרַאת הכירו מצוין. בזמן הפיגועים הוא עמד בראש רשת טרור אכזרית במיוחד, שנקראה אל־קאעידה ופעלה בעיראק. אבל הירדנים הכירו אותו עוד מהימים שנקרא אחמד הבריון - תלמיד שנשר מהתיכון עם מוניטין של שתיין כבד ואלים. הם עקבו אחריו כשנסע לאפגניסטן בסוף שנות השמונים כדי להילחם בקומוניסטים, וחזר בתור קנאי דתי ולוחם מיומן. אחרי ניסיון טרור ראשון, הוא נעלם באחד מבתי הסוהר האפלים בירדן. ומשם הגיח שוב בתור קנאי דתי ולוחם מיומן, אבל גם בתור מנהיג.
אבו חייתאם היה בין אלה שניסו לשנות את דרכו של א־זרקאווי אחרי שהותו בכלא. הוא היה קצין המודיעין האחרון שנפגש איתו ב־1999, לפני שא־זרקאווי קיבל אישור לעזוב את ירדן לתמיד ולנסוע שוב לאפגניסטן, לעתיד - כך חשבו הירדנים - שהציע לו בוודאות רק ריקנות וקבר מאובק.
ואז, בשורת אירועים בלתי־סבירה ביותר, אמריקה נכנסה לתמונה. מעטים מלבד אנשי הביון בכלל שמעו על א־זרקאווי, כשוושינגטון הפכה אותו לטרוריסט־כוכב והכריזה ב־2003 קבל עם ועדה שהירדני האלמוני הוא החוליה המקשרת בין הדיקטטורה העיראקית לבין האנשים שעמדו מאחורי מתקפת הטרור על אמריקה ב־11 בספטמבר 2001.
הטענה היתה שגויה. אבל כעבור כמה שבועות, כשהחיילים האמריקאים פלשו לעיראק, הטרוריסט, שהתפרסם זה עתה והיה ממומן היטב, זכה להכרה ובתוך זמן קצר גם לאלפי חסידים. במשך שלוש שנים סוערות הוא דחף בכוונה את עיראק עד לסִפה של מלחמת דת, והוציא לפועל סדרה של פיגועים אכזריים באזרחים שיעים, במסגדים שלהם, בשווקים ובבתי הספר. הוא הטיל אימה על מיליונים עם צורה חדשה של טרור אינטימי במיוחד: צילום בווידיאו של כריתת ראשי בני ערובה והפצת הסרטונים ברחבי העולם תוך שימוש בכוחו החדש של האינטרנט. לאורך הדרך הוא הצליף בפראות במולדתו ירדן וסייע להפוך את הניצחון האמריקאי המהיר כברק בעיראק למבצע הצבאי היקר ביותר מאז וייטנאם.
אולם ההישג המשמעותי ביותר של א־זרקאווי התברר רק שנים אחר כך. אף שהיו כאלה שהגדירו את התנועה שלו כתא של אל־קאעידה, א־זרקאווי לא עבד עבור אף אחד. המודל שלו לג'יהאד היה מקורי עד אכזריות. אוסאמה בן לאדן ביקש לשחרר בהדרגה את אומות האסלאם מהשפעות מערביות מַשחיתות, כדי שיוכלו יום אחד להתאחד לתיאוקרטיה מוסלמית אחת - חליפוּת. א־זרקאווי, לעומתו, התעקש ליצור את החליפוּת שלו באופן מיידי. הוא ביקש להקים את מלכות האל על פני האדמה באמצעות מעשים פראיים בלתי־נתפסים, מתוך אמונה כי מופעים תיאטרליים של אלימות קיצונית ימשכו לצדו את רוב הג'יהאדיסטים הקיצונים ויגרמו לכל השאר לפחד ולהיכנע. האסטרטגיה שלו טלטלה את האזור כולו באופן שאל־קאעידה לא הצליח לעשות מעולם.
אבל הדרך של א־זרקאווי גם העמיקה את הנחישות של יריביו. מיד אחרי פיגועי ההתאבדות בבתי המלון, לאבו חייתאם ולשאר סוכני המוחבראת היתה מטרה פשוטה: לחסל את האיש שהורה על הפיגועים. ב־2006, אחרי שסיפקו לארצות הברית מידע שעזר לה לאתר את מקום המסתור של א־זרקאווי, נראה שהטרוריסט והארגון שלו חוסלו. במקום זה החסידים שלו פשוט נסוגו, וצברו בשקט כוח במחוזות חסרי החוק בסוריה, עד שפרצו שוב לעין הציבור ב־2013. ולא כארגון טרור, אלא כצבא.
הפעם, אמריקה העייפה ממלחמות סירבה לעזור, עד שכבר היה מאוחר מדי. לא היה מאמץ רציני לחמש את המורדים המתונים, שביקשו למנוע מדאעש חוף מבטחים, ולא היו התקפות אוויריות שנועדו להשמיד את הנהגת דאעש ואת נתיבי האספקה. פעמיים במשך עשור איים גל ג'יהאד לסחוף את האזור. ופעמיים נראָה לירדנים שהאמריקאים חוררו חור חדש בסירת ההצלה.
ממשיכיו של א־זרקאווי קראו לעצמם בכמה שמות עד שהתקבעו על השם דאעש - או בפשטות ״המדינה האסלאמית״. אבל הם המשיכו להתייחס אל א־זרקאווי כ״שייח' מוּגָ'אהיד״, כמייסד שהאמין שהוא יכול לשרטט מחדש את גבולות המזרח התיכון. וכמו א־זרקאווי, הם האמינו שהניצחונות שלהם לא יסתיימו שם.
א־זרקאווי ניסח את נבואתו האישית כשקרא בקטעים הנבואיים בכתבי הקודש המוסלמיים, הנקראים ״חָדִית״. לדידו, הוא ואנשיו היו החיילים לבושי השחורים, שעליהם כתבו המלומדים הקדמונים: ״הדגלים השחורים יגיעו מן המזרח, ויינשאו על ידי אנשים אדירים, ארוכי שיער ומזוקנים, ושם משפחתם יתבסס על מקומות הולדתם.״ הכובשים האלה לא רק יתבעו בחזרה את ארצות האסלאם העתיקות, אלא גם יעודדו למאבק אדירים, שיסתיים בהשמדת הצבאות הגדולים של המערב בצפון סוריה.
״הביטו וראו, הניצוץ הוצת בעיראק,״ הטיף א־זרקאווי, ״והאש שלו רק תגדל עוד ועוד עד שתשרוף את צבאות הצלבנים בדאבִּיק.״
אנשי המוחבראת שמעו מספיק דיבורים כאלה מא־זרקאווי עוד כשהיה אסיר שלהם. עכשיו התביעות החצופות הגיעו מממשיכי דרכו - שלושים אלף חיילים חיכו מעבר לגבול ודרשו את אחותם סג'ידה.
סיפור חילופי השבויים השערורייתיים הסתיים ב־3 בפברואר 2015, יום אחרי שמלך ירדן הגיע לוושינגטון לביקור רשמי. בשביל עבדאללה השני היה זה האחרון בסדרת ביקורים מתישים, שבהם הוא חזר שוב ושוב על בקשתו לעזרה. ארצו הקטנה נאבקה בשתי בעיות מהותיות שנכפו עליה מבחוץ: שיטפון אנושי של פליטים מסוריה - בערך שש מאות אלף עד כה - ומחיר ההשתתפות במערכה הצבאית המערבית-ערבית המשותפת נגד דאעש. הביקור לא התנהל בצורה מיטבית עבורו: חברי הקונגרס הציעו סימפטיה, אבל לא הרבה מעבר לכך. פקידי הבית הלבן ציטטו את המחויבויות הרגילות לסייע בהגנת ירדן ובמאמץ הכלכלי שלה, אבל סוג הסיוע שעבדאללה נזקק לו יותר מכול - לא נראה באופק.
האכזבה של המלך נהפכה מהר מאוד לתרעומת. בביקוריו הקודמים של המלך, הנשיא אובמה סירב לבקשותיו לקבל נשק מונחה לייזר ואמצעי לחימה מתוחכמים אחרים - כאלה שיוכלו לחסל את המשאיות והטנקים של דאעש. בביקור הזה לא היתה אפילו התחייבות ברורה לכך ששני המנהיגים ייפגשו.
עבדאללה נפגש בגבעת הקפיטול עם ג'ון מֶקֵיין, הסנטור הרפובליקני ויו״ר ועדת השירותים המזוינים של הסנאט, וניסה לשכנע אותו בנחיצות בקשותיו, ולפתע ביקש אחד מעוזריו את תשומת לבו הדחופה. המלך יצא למסדרון ועל גבי המסך הקטן של טלפון חכם ראה את ההצהרה האחרונה של דאעש על הצעת חילופי השבויים. בזמן שמצלמות הווידיאו צילמו, ג'יהאדיסטים רעולים הובילו את הטייס הירדני הצעיר לתוך כלוב מתכת קטן, לא לפני ששפכו לתוכו דלק. אחר כך הם הדליקו אש וצילמו את הטייס נשרף בעודו בחיים.
כשעבדאללה חזר לישיבה, גם העוזרים של מקיין כבר הספיקו לראות את הסרטון. המלך שמר על איפוק, אבל מקיין ראה שהוא מזועזע.
״אנחנו יכולים לעשות עוד משהו בשבילך?״ שאל מקיין.
״אני לא מקבל תמיכה מהצד שלכם!״ אמר עבדאללה לבסוף. ״אני עדיין מקבל רק פצצות רגילות, ואנחנו אפילו לא מקבלים אספקה חדשה של פצצות כאלה. בינתיים אנחנו יוצאים לטיסות מבצעיות פי שניים יותר מכל חברות הקואליציה ביחד, לא כולל ארצות הברית.״
המלך המשיך בפגישותיו המתוכננות, אבל בתוכו כבר החליט לחזור הביתה. הוא התחיל בסידורים לקראת הנסיעה, כשלפתע קיבל שיחה מהבית הלבן והצעה לפגישה של רבע שעה עם הנשיא. עבדאללה הסכים.
בתוך החדר הסגלגל הביע אובמה את תנחומיו למשפחת הטייס והודה למלך על התרומה של ירדן למערכה הצבאית נגד דאעש. הממשל עושה ככל יכולתו כדי לתמוך בו, הבטיח הנשיא למלך.
״לא, אדוני, הוא לא,״ ענה עבדאללה בתקיפות, ואז מנה שורה של כלי נשק ואספקה שנזקק להם.
״נשארו לי פצצות לשלושה ימים בלבד,״ אמר עבדאללה לאחד הפקידים שנכח בפגישה. ״כשאחזור הביתה, אצא למלחמה, ואני עומד להשתמש בכל פצצה שיש לי עד שהם יסתלקו.״
אבל היתה עוד סוגיה אחת לטפל בה לפני שישוב; עבדאללה התקשר מנמל התעופה לעוזרים שלו בעמאן כדי לפתוח בהליכים לקראת שתי הוצאות להורג. בשורת הנידונים למוות בירדן היו שני אסירים שהורשעו בביצוע פעולות רצחניות מטעם א־זרקאווי. הראשון היה טרוריסט עיראקי, פעיל בדרג בינוני בהתקוממות העיראקית של א־זרקאווי. והשנייה היתה סג'ידה אל־רישאווי. ההוראה היתה להוציא את שניהם להורג בלי עיכובים.
המלך צפה שממשלות מערביות ימחו נגד ההוצאות להורג כפעולות נקמה, אף ששני האסירים נשפטו והורשעו הרבה לפני כן כחלק מהליכי המשפט הרגילים. אבל הוא לא נרתע. הוא מסר לעוזריו שככל שזה תלוי בו, הפגישה עם התליין כבר התעכבה יותר מדי.
״אני לא רוצה לשמוע מילה מאף אחד,״ אמר עבדאללה.
המלך היה עדיין באוויר בשתיים לפנות בוקר, זמן עמאן, כשהשומרים הגיעו לקחת את סג'ידה אל־רישאווי מתאה. היא סירבה לארוחה האחרונה המסורתית ולמקלחת הטקסית שמוסלמים אדוקים נוהגים לעשות כדי לנקות את גופם הפיזי כהכנה לעולם הבא. רק ביום האחרון היא לבשה את המדים האדומים שהנידונים למוות לובשים, וכן רעלה רגילה.
הובילו אותה אל מחוץ לבית הסוהר, לוואן שחיכה עם ליווי צבאי, כדי לנסוע לא־סְוָואקָה, בית הסוהר הגדול ביותר בירדן, שהיה ממוקם על גבעה מדברית כתשעים קילומטרים מדרום לבירה. כלי הרכב הגיעו קצת לפני ארבע בבוקר, בזמן שהירח המלא, שנראה מבעד לאובך קל, שקע באופק הדרום־מערבי.
המראה האחרון שהיא ראתה לפני שכיסו את עיניה היה תא קטן של הוצאה להורג, עם קירות לבנים ושורת חלונות זעירים, וכמה פנים עייפות שהסתכלו למעלה מיציע העדים בדיוק מתחתיה. אימאם התפלל בזמן שהניחו על צווארה את הלולאה העבה, ושופט שאל אותה אם יש לה בקשה אחרונה. היא לא ענתה.
היא גם לא השמיעה שום קול כשהבסיס מתחת לרגליה נשמט, והיא צללה בחוזקה לתוך החשיכה. השעה היתה 5:05, כמעט תשעים דקות לפני הזריחה, כשרופא הכלא בדק את הדופק שלה.
״האישה של א־זרקאווי״ מתה. ההוצאה להורג היתה סצנת הסיום בפיגוע הטרור החמור ביותר בתולדות ירדן. אבל בינתיים, ילדיו של א־זרקאווי כבר חתרו לעבר השאיפות הגדולות הרבה יותר של אביהם המייסד: חיסול ירדן והמלך שלה, מחיקת הגבולות הבינלאומיים והרס המדינות המודרניות במזרח התיכון. ואז, כשדגלים שחורים יתנוססו מעל הבירות המוסלמיות מהלבנט ועד המפרץ הפרסי, הם יוכלו להתחיל בעימות האפוקליפטי עם המערב.

עוד על הספר

דגלים שחורים- העלייה של דאעש ג'ובי ווריק
פתח דבר 
עמאן, ירדן, 3 בפברואר 2015
 
מיד אחרי רדת החשיכה הגיע אל בית הסוהר המרכזי לנשים בעיר צו המורה להוציא להורג את סָג'ידָה אל־רישָאווי. ההוראה הגיעה ישירות מהמלך עבדאללה השני, שהיה אז בוושינגטון בביקור מדיני, ונשלחה ממטוסו הפרטי לארמון שלו בבירה הירדנית. פקיד העביר את הידיעה למשרד הפנים ואחר כך למחלקת בתי הסוהר, שם היא חוללה התרוצצות בהולה. הוצאות להורג מטעם המדינה הן עניין מורכב, הדורש הרבה צעדים, אבל הרצון של המלך היה ברור: האישה צריכה לעלות לגרדום לפני זריחת השמש למחרת.
הסוהר הראשי עשה את דרכו אל התא, שבו ישבה אל־רישאווי כבר קרוב לעשור במעין בדידות של צינוק שהטילה על עצמה. האסירה בת הארבעים וחמש, כבר לא רזה כבעבר, העבירה את רוב הזמן בצפייה בטלוויזיה או בקריאה בעותק של הקוראן בכריכה רכה. היא לא ראתה אף אחד, ושמרה את המחשבות שלה מתחת לרעלה השמנונית שסיפק בית הכלא. היא לא היתה טיפשה, אבל נראתה מנותקת לגמרי מכל מה שהתרחש סביבה. ״מתי אחזור הביתה?״ היא שאלה את עורך הדין שהממשלה מינתה עבורה, בזמן פגישותיהם הנדירות שנערכו בחודשים אחרי שנידונה למוות. בסופו של דבר, אפילו הביקורים האלה נפסקו.
עכשיו, אחרי שהסוהר הושיב אותה כדי להסביר לה שהיא תמות בבוקר, סג'ידה הנהנה אבל לא אמרה דבר. אם היא בכתה או התפללה או קיללה - אף אחד בכלא לא שמע.
העובדה שסג'ידה תוצא להורג לא הפתיעה אף אחד. ב־2006 דן אותה שופט להוצאה להורג בתלייה על חלקה בפיגוע הטרור הנורא ביותר שהתרחש אי־פעם בירדן: שלושה פיצוצים בו בזמן בשלושה מלונות, שחיסלו שישים אנשים, רובם אורחים בחתונה. היא היתה המחבלת המתאבדת שנותרה בחיים ואולצה להתייצב בצורה מגושמת מול מצלמות הטלוויזיה ולהראות את אפוד הנפץ שלה שלא התפוצץ. כולם בעמאן הכירו אז את הסיפור שלה: איך האישה העיראקית הרווקה, בת השלושים וחמש, הסכימה להתחתן עם זר רק כדי שיוכלו להיות צוות מתאבד של בעל ואישה; איך היא נכנסה לפאניקה וברחה; איך הסתובבה במונית בשכונות הצפוניות בעיר ועצרה אנשים ברחוב כדי לבקש הנחיות נסיעה, כשהבגדים והנעליים שלה עדיין מגואלים בדם.
אבל עברו כמעט עשר שנים. המלונות שוקמו ושינו את שמם, ואל־רישאווי נעלמה בתוך מבוך מערכת הענישה הירדנית. בבית הסוהר לנשים ג'וּוָאיְדָה, השם שלה כבר היטשטש בזיכרון, כמו חפץ מוזיאוני יקר שאף אחד לא מביט בו יותר. כמה מהוותיקים יותר בשירות הביטחון של המדינה כינו אותה ״האישה של א־זרקאווי״ - התייחסות לעגנית לטרוריסט הירדני הידוע לשמצה אבו מוסעב א־זרקאווי, שהורה על הפיגועים במלונות. הצעירים בקושי זכרו אותה.
ואז, בפרק זמן של חודש - הכול השתנה; התברר שהחסידים של א־זרקאווי לא שכחו אותה. הטרוריסטים שינו במשך השנים את תדמיתם ואת שמם והוכרו עכשיו בירדן בראשי התיבות הערביים דאעש (באנגלית ISIS). ובינואר 2015 דרשו לקבל את אל־רישאווי בחזרה.
הדרישה לשחרורה הגיעה באמצע המשבר החמור ביותר שפקד את ירדן בשנים האחרונות; מטוס של חיל האוויר הירדני התרסק בסוריה, והטייס הצעיר נלכד בחיים על ידי לוחמי דאעש. הלוחמים פרסמו תמונות של הטייס המפוחד והעירום כמעט לגמרי, כשמסביבו צועדים ג'יהאדיסטים מחויכים, וחלקם אף מתקרבים אליו כדי לגעת במתנה הגדולה הזאת שאללה שלח אליהם מהשמים.
מהארמון ועד לסוכנויות המודיעין, המלך ויועציו הכינו את עצמם לחדשות נוראות אפילו יותר; הם חששו מהאפשרות שדאעש יטבחו בפומבי את הטייס, או שהטרוריסטים ידרשו מחיר איום כדי לשחרר אותו.
דאעש, כהרגלם, הודיעו על החלטתם באופן מקאברי. פחות משבוע אחרי התרסקות המטוס, משפחת הטייס השבוי קיבלה הביתה שיחת טלפון, שהגיעה מהטלפון הסלולרי של הטייס עצמו. מהעבר השני של הקו נשמע איש זר, שדיבר ערבית במבטא עיראקי והכריז על הדרישה הייחודית של הארגון.
אנחנו רוצים את אחותנו סג'ידה, הוא אמר.
אותה הדרישה חזרה על עצמה, ביחד עם כמה דרישות חדשות, במשא ומתן פתלתול וברובו חד־צדדי. כל הדרישות נותבו אל מטה המוּחָבָּרַאת, שירות המודיעין הירדני, וכולן נחתו בסופו של דבר על שולחנו של אבו חַייתאם, הבריגדיר (תת־אלוף) בן הארבעים ושבע, שניהל את האגף ללוחמה בטרור. אפילו בארגון הידוע לשמצה בקשיחות שלו, אבו חַייתאם - גבר בעל מבנה גוף חסון של לוחם רחוב ואישיות חזקה כפלדה - היה בולט במיוחד. הוא לחם בדאעש בגלגולים הרבים והשונים של הארגון, ונודע בכך שהצליח לשבור בחקירה כמה מהפעילים הבכירים בו. א־זרקאווי עצמו נכלא כבר כמה פעמים בעבר בתא המעצר שלו, וכמוהו גם סג'ידה אל־רישאווי, האישה שאנשי דאעש ביקשו עכשיו לשחרר.
מחוץ לירדן לא כל כך הבינו את ההיגיון בדרישה של דאעש. לאל־רישאווי לא היה ערך כלוחמת או כמנהיגה, או אפילו כסמל. היה ידוע שהיא השתתפה רק בפיגוע טרור אחד, ושאפילו בו היא כשלה. היא היתה רחוקה מלהיות ״האישה של א־זרקאווי״, והיא אפילו לא פגשה מעולם את האיש שעמד מאחורי הפיגוע. אם דאעש לא היו מזכירים את שמה, סביר להניח שהיא היתה מעבירה בשקט בכלא את השנים שנותרו לה, ובסופו של דבר אף היו מבטלים את הוצאתה להורג.
אבל אבו חייתאם הבין. הטרוריסטים, שהזכירו את שמה של אל־רישאווי, חזרו כך בעצם לשורשי הארגון, לתקופה שלפני דאעש, לפני מלחמת האזרחים בסוריה, לפני ההתפוררות בעיראק שהולידה את התנועה, אפילו לפני שהעולם שמע על טרוריסט בשם א־זרקאווי. אנשי המוחבראת ניסו אז למנוע מארגון הטרור לזכות באיזושהי דריסת רגל. הם נכשלו - לעתים בגלל טעויות שלהם, ולפעמים ובעיקר בגלל חישובים שגויים של אחרים. עכשיו נהפכה התנועה הג'יהאדיסטית של א־זרקאווי למדינה מטעם עצמה, עם תביעות טריטוריאליות הנושקות לשני גבולותיה של ירדן. ואל־רישאווי, המחבלת שנכשלה, היתה בין החובות הישנים הרבים שדאעש רצו לִגבות.
בדרישתם לקבל בחזרה את רוח הרפאים הנשכחת הזאת, הזכירו אנשי דאעש מחדש את אחד הלילות האיומים ביותר בהיסטוריה של המדינה, לילה שנצרב בזיכרון בני דורו של אבו חייתאם - קציני מודיעין זוטרים לשעבר, חוקרים וסגנים, שנהפכו מאז לסגל הפיקוד הבכיר של המוחבראת. בעבר הצליח א־זרקאווי לפגוע ישירות בלבה של ירדן, ועכשיו, כשהטייס הירדני בידיו, עמד הארגון לעשות זאת שוב.
אבו חַייתאם נכח באותו לילה. הוא זכר כל פרט בפשע שבגינו הורשעה אל־רישאווי ונידונה לתלייה. הוא זכר בדיוק את ההרגשה באותו הלילה, את ריח הדם והעשן. את יללות הפצועים.
הוא זכר בעיקר את שתי הילדות.
הן היו דודניות, בנות תשע וארבע־עשרה, והוא הכיר את שמותיהן: לינה וריהאם. בנות מקומיות מעמאן שיצאו לחתונה. שתיהן היו לבושות בלבן, והפנים הקטנות שלהן היו מקסימות וחיוורות ושלוות לגמרי. ״בדיוק כמו מלאכיות,״ הוא חשב.
הן עדיין היו לבושות בשמלות התחרה הכמעט זהות ובנעלי הריקוד האופנתיות שהוריהן קנו עבורן במיוחד לחתונה. כשאבו חייתאם ראה אותן לראשונה, שכובות זו לצד זו על אלונקה, באותם רגעים ראשונים כאוטיים בבית החולים, הוא תהה אם הן ישנות או רק פצועות, כי באורח נסי כמעט לא היתה עליהן אפילו שריטה. בבקשה, הלוואי שהן ישנות, הוא התפלל.
אבל אז הוא ראה את החורים הנוראים שהרסיסים גרמו.
כשזה קרה, כמו כולם, הבנות עמדו וקפצו ומחאו כפיים בזמן שהחתן והכלה התכוננו להיכנס לאולם הנשפים במלון רדיסון בעמאן, שהיה מואר כמו קרנבל מדברי בערב צונן באמצע נובמבר. האבות הנרגשים של החתן והכלה לבשו חליפות טוקסידו שכורות, חייכו חיוכים רחבים ותפסו את מקומם על הבמה. כלי הנשיפה והתופים בתזמורת הערבית הרעישו בקול רם כל כך עד שפקידי המלון בלובי נאלצו לצעוק כדי שישמעו אותם. החתונה הגיעה לשיאה הרועש, המיוזע והנלהב. נראה שאף אחד לא הבחין בשתי דמויות במעילים כהים, שדשדשו בגמלוניות ליד הכניסה, ואחר כך נדחקו לחזית האולם בין שורות של אורחים מריעים.
ואז היה הבזק מסמא עיניים, ואחריו - תחושה שהכול מתמוטט: התקרה, הקירות, הרצפה. גל ההדף הקפיץ ממיטותיהם את האורחים בקומות העליונות של המלון ופוצץ את דלתות הזכוכית העבות בלובי. היה רעם, ואז שקט. ואז צעקות.
רק אחת מהפצצות התפוצצה, אבל היא שיספה את אולם הנשפים כמו נחיל של סכיני גילוח מעופפים. מאות כדורי פלדה, שנדחסו בקפידה מסביב לליבת הפצצה, פילחו את קישוטי החתונה, את מגשי המזון ואת הריפוד. הם ביקעו שולחנות עץ וניפצו אריחי שיש. הם ביתרו שמלות ערב וחליפות, חולצות מעומלנות ושמלות לבנות מצויצות, מהסוג שילדות לובשות באירועים רשמיים.
באותו יום רביעי, בתחילת נובמבר 2005, אבו חייתאם בדיוק סיים משמרת ארוכה נוספת. השעה היתה קצת לפני תשע בערב כשהגיע הטלפון הראשון שדיווח על פיצוץ מסוג כלשהו במלון גרנד היאט בעיר. ההשערה הראשונה היתה שמכל גז התפוצץ, אבל אז הגיע דיווח על פיצוץ שני במלון דייז אין. ואז על פיצוץ שלישי - גרוע הרבה יותר מהשניים האחרים - במלון רדיסון. אבו חייתאם הכיר היטב את המלון; הוא היה בניין ידוע ונוצץ בעמאן, ששכן על גבעה ונראה כמעט מכל זווית בעיר, כולל מבניין המשרדים שלו, שהיה ממוקם כמעט שלושה קילומטרים משם.
הוא דהר אל המלון, פילס את דרכו בין אנשי החילוץ, הניצולים הזועקים והגופות שנגררו על עגלות מזוודות והונחו בחניה. באולם הנשפים, מבעד לעשן ולאורות החירום, הוא הבחין בגופות נוספות. חלקן היו מוטלות באקראי, כאילו ענק השליך אותן. אחרות היו חסרות איברים. על הבמה המרוסקת שכבו ללא חיים שתי דמויות בטוקסידו - האבות של החתן והכלה היו ליד המחבל ונהרגו מיד.
אבו חייתאם מינה צוותים שעבדו במשך הלילה בשלושת אתרי הפיגועים ואספו את כל השרידים שיכלו למצוא, כולל שרידים של שלושת המחבלים. רק מאוחר יותר, בבית החולים, כשעמד מעל לוח עץ בחדר מתים מאולתר, הכתה בו הזוועה: הגופות השסועות. עשרות הפצועים. ריח הדם והעשן. הילדות לינה וריהאם ששכבו דמומות בשמלות הלבנות הקרועות שלהן. לאבו חייתאם, אב אוהב, היו בנות בדיוק באותו הגיל.
״איך,״ הוא שאל בקול רם, ״איך מישהו עם לב אדם יכול לעשות דבר כזה?״
אחרי יומיים התקבל דיווח שאחת מחברי צוות המחבלים שרדה וברחה. יום לאחר מכן, סג'ידה אל־רישאווי כבר ישבה מולו בכיסא.
היא בטח יודעת משהו אם יש לה קשר למשימה כל כך חשובה ומתוכננת היטב. איפה הטרוריסטים יכו שוב? אילו תוכניות עוד מתוכננות?
״אני לא יודעת, אני לא יודעת,״ הצליחה האישה למלמל מדי פעם. היא חזרה על כך באִטיות, כאילו היתה מסוממת.
אבו חייתאם התחנן אליה. איים עליה. פנה למצפון שלה, לדת, לאללה. אבל השעות חלפו - והוא פחד שאלה שעות קריטיות.
״איזו שטיפת מוח עשו לך!״ הוא צרח בשלב מסוים. ״למה את מגִנה על האנשים שהביאו אותך למצב הזה?״
אל־רישאווי לא שחררה אפילו הברה מועילה אחת, לא אז וגם לא בחודשים שלאחר מכן, אחרי שהורשעה ונידונה למוות. אבל אבו חייתאם כבר ידע מי עמד מאחורי פעולת הטרור. כל אנשי המוחבראת ידעו, אפילו לפני שהגיעה ההקלטה שבה התרברב האשם באחריותו למעשה. כל הסימנים היו שם: הפיצוצים המתוזמנים, כולם בתוך עשר דקות; הפריסה של מתאבדים בשר ודם, שעל כל אחד מהם הורכבו במיומנות חומר נפץ פלסטי, RDX, ברמה צבאית, וכמות מספקת של חלקי מתכת כדי להבטיח טבח מקסימלי. הפרט הכי חושפני היה בחירת המטרות: בתי מלון רגילים, שבהם מתכנסים מדי ערב במיטב בגדיהם בני המעמד הבינוני של עמאן, כדי לחגוג חתונה או אירוע חגיגי אחר. לא היה סיכוי שסוכן ביון כלשהו יימצא בלובי של מלון רדיסון בתשע בערב באמצע השבוע. אבל המוני ירדנים, כאלה הדבקים בטקסי החיים הנורמליים במדינה הגובלת באזור מלחמה, כן.
הקול בהקלטה היו שייך בבירור לא־זַרקאווי, איש שאנשי המוּחָבָּרַאת הכירו מצוין. בזמן הפיגועים הוא עמד בראש רשת טרור אכזרית במיוחד, שנקראה אל־קאעידה ופעלה בעיראק. אבל הירדנים הכירו אותו עוד מהימים שנקרא אחמד הבריון - תלמיד שנשר מהתיכון עם מוניטין של שתיין כבד ואלים. הם עקבו אחריו כשנסע לאפגניסטן בסוף שנות השמונים כדי להילחם בקומוניסטים, וחזר בתור קנאי דתי ולוחם מיומן. אחרי ניסיון טרור ראשון, הוא נעלם באחד מבתי הסוהר האפלים בירדן. ומשם הגיח שוב בתור קנאי דתי ולוחם מיומן, אבל גם בתור מנהיג.
אבו חייתאם היה בין אלה שניסו לשנות את דרכו של א־זרקאווי אחרי שהותו בכלא. הוא היה קצין המודיעין האחרון שנפגש איתו ב־1999, לפני שא־זרקאווי קיבל אישור לעזוב את ירדן לתמיד ולנסוע שוב לאפגניסטן, לעתיד - כך חשבו הירדנים - שהציע לו בוודאות רק ריקנות וקבר מאובק.
ואז, בשורת אירועים בלתי־סבירה ביותר, אמריקה נכנסה לתמונה. מעטים מלבד אנשי הביון בכלל שמעו על א־זרקאווי, כשוושינגטון הפכה אותו לטרוריסט־כוכב והכריזה ב־2003 קבל עם ועדה שהירדני האלמוני הוא החוליה המקשרת בין הדיקטטורה העיראקית לבין האנשים שעמדו מאחורי מתקפת הטרור על אמריקה ב־11 בספטמבר 2001.
הטענה היתה שגויה. אבל כעבור כמה שבועות, כשהחיילים האמריקאים פלשו לעיראק, הטרוריסט, שהתפרסם זה עתה והיה ממומן היטב, זכה להכרה ובתוך זמן קצר גם לאלפי חסידים. במשך שלוש שנים סוערות הוא דחף בכוונה את עיראק עד לסִפה של מלחמת דת, והוציא לפועל סדרה של פיגועים אכזריים באזרחים שיעים, במסגדים שלהם, בשווקים ובבתי הספר. הוא הטיל אימה על מיליונים עם צורה חדשה של טרור אינטימי במיוחד: צילום בווידיאו של כריתת ראשי בני ערובה והפצת הסרטונים ברחבי העולם תוך שימוש בכוחו החדש של האינטרנט. לאורך הדרך הוא הצליף בפראות במולדתו ירדן וסייע להפוך את הניצחון האמריקאי המהיר כברק בעיראק למבצע הצבאי היקר ביותר מאז וייטנאם.
אולם ההישג המשמעותי ביותר של א־זרקאווי התברר רק שנים אחר כך. אף שהיו כאלה שהגדירו את התנועה שלו כתא של אל־קאעידה, א־זרקאווי לא עבד עבור אף אחד. המודל שלו לג'יהאד היה מקורי עד אכזריות. אוסאמה בן לאדן ביקש לשחרר בהדרגה את אומות האסלאם מהשפעות מערביות מַשחיתות, כדי שיוכלו יום אחד להתאחד לתיאוקרטיה מוסלמית אחת - חליפוּת. א־זרקאווי, לעומתו, התעקש ליצור את החליפוּת שלו באופן מיידי. הוא ביקש להקים את מלכות האל על פני האדמה באמצעות מעשים פראיים בלתי־נתפסים, מתוך אמונה כי מופעים תיאטרליים של אלימות קיצונית ימשכו לצדו את רוב הג'יהאדיסטים הקיצונים ויגרמו לכל השאר לפחד ולהיכנע. האסטרטגיה שלו טלטלה את האזור כולו באופן שאל־קאעידה לא הצליח לעשות מעולם.
אבל הדרך של א־זרקאווי גם העמיקה את הנחישות של יריביו. מיד אחרי פיגועי ההתאבדות בבתי המלון, לאבו חייתאם ולשאר סוכני המוחבראת היתה מטרה פשוטה: לחסל את האיש שהורה על הפיגועים. ב־2006, אחרי שסיפקו לארצות הברית מידע שעזר לה לאתר את מקום המסתור של א־זרקאווי, נראה שהטרוריסט והארגון שלו חוסלו. במקום זה החסידים שלו פשוט נסוגו, וצברו בשקט כוח במחוזות חסרי החוק בסוריה, עד שפרצו שוב לעין הציבור ב־2013. ולא כארגון טרור, אלא כצבא.
הפעם, אמריקה העייפה ממלחמות סירבה לעזור, עד שכבר היה מאוחר מדי. לא היה מאמץ רציני לחמש את המורדים המתונים, שביקשו למנוע מדאעש חוף מבטחים, ולא היו התקפות אוויריות שנועדו להשמיד את הנהגת דאעש ואת נתיבי האספקה. פעמיים במשך עשור איים גל ג'יהאד לסחוף את האזור. ופעמיים נראָה לירדנים שהאמריקאים חוררו חור חדש בסירת ההצלה.
ממשיכיו של א־זרקאווי קראו לעצמם בכמה שמות עד שהתקבעו על השם דאעש - או בפשטות ״המדינה האסלאמית״. אבל הם המשיכו להתייחס אל א־זרקאווי כ״שייח' מוּגָ'אהיד״, כמייסד שהאמין שהוא יכול לשרטט מחדש את גבולות המזרח התיכון. וכמו א־זרקאווי, הם האמינו שהניצחונות שלהם לא יסתיימו שם.
א־זרקאווי ניסח את נבואתו האישית כשקרא בקטעים הנבואיים בכתבי הקודש המוסלמיים, הנקראים ״חָדִית״. לדידו, הוא ואנשיו היו החיילים לבושי השחורים, שעליהם כתבו המלומדים הקדמונים: ״הדגלים השחורים יגיעו מן המזרח, ויינשאו על ידי אנשים אדירים, ארוכי שיער ומזוקנים, ושם משפחתם יתבסס על מקומות הולדתם.״ הכובשים האלה לא רק יתבעו בחזרה את ארצות האסלאם העתיקות, אלא גם יעודדו למאבק אדירים, שיסתיים בהשמדת הצבאות הגדולים של המערב בצפון סוריה.
״הביטו וראו, הניצוץ הוצת בעיראק,״ הטיף א־זרקאווי, ״והאש שלו רק תגדל עוד ועוד עד שתשרוף את צבאות הצלבנים בדאבִּיק.״
אנשי המוחבראת שמעו מספיק דיבורים כאלה מא־זרקאווי עוד כשהיה אסיר שלהם. עכשיו התביעות החצופות הגיעו מממשיכי דרכו - שלושים אלף חיילים חיכו מעבר לגבול ודרשו את אחותם סג'ידה.
סיפור חילופי השבויים השערורייתיים הסתיים ב־3 בפברואר 2015, יום אחרי שמלך ירדן הגיע לוושינגטון לביקור רשמי. בשביל עבדאללה השני היה זה האחרון בסדרת ביקורים מתישים, שבהם הוא חזר שוב ושוב על בקשתו לעזרה. ארצו הקטנה נאבקה בשתי בעיות מהותיות שנכפו עליה מבחוץ: שיטפון אנושי של פליטים מסוריה - בערך שש מאות אלף עד כה - ומחיר ההשתתפות במערכה הצבאית המערבית-ערבית המשותפת נגד דאעש. הביקור לא התנהל בצורה מיטבית עבורו: חברי הקונגרס הציעו סימפטיה, אבל לא הרבה מעבר לכך. פקידי הבית הלבן ציטטו את המחויבויות הרגילות לסייע בהגנת ירדן ובמאמץ הכלכלי שלה, אבל סוג הסיוע שעבדאללה נזקק לו יותר מכול - לא נראה באופק.
האכזבה של המלך נהפכה מהר מאוד לתרעומת. בביקוריו הקודמים של המלך, הנשיא אובמה סירב לבקשותיו לקבל נשק מונחה לייזר ואמצעי לחימה מתוחכמים אחרים - כאלה שיוכלו לחסל את המשאיות והטנקים של דאעש. בביקור הזה לא היתה אפילו התחייבות ברורה לכך ששני המנהיגים ייפגשו.
עבדאללה נפגש בגבעת הקפיטול עם ג'ון מֶקֵיין, הסנטור הרפובליקני ויו״ר ועדת השירותים המזוינים של הסנאט, וניסה לשכנע אותו בנחיצות בקשותיו, ולפתע ביקש אחד מעוזריו את תשומת לבו הדחופה. המלך יצא למסדרון ועל גבי המסך הקטן של טלפון חכם ראה את ההצהרה האחרונה של דאעש על הצעת חילופי השבויים. בזמן שמצלמות הווידיאו צילמו, ג'יהאדיסטים רעולים הובילו את הטייס הירדני הצעיר לתוך כלוב מתכת קטן, לא לפני ששפכו לתוכו דלק. אחר כך הם הדליקו אש וצילמו את הטייס נשרף בעודו בחיים.
כשעבדאללה חזר לישיבה, גם העוזרים של מקיין כבר הספיקו לראות את הסרטון. המלך שמר על איפוק, אבל מקיין ראה שהוא מזועזע.
״אנחנו יכולים לעשות עוד משהו בשבילך?״ שאל מקיין.
״אני לא מקבל תמיכה מהצד שלכם!״ אמר עבדאללה לבסוף. ״אני עדיין מקבל רק פצצות רגילות, ואנחנו אפילו לא מקבלים אספקה חדשה של פצצות כאלה. בינתיים אנחנו יוצאים לטיסות מבצעיות פי שניים יותר מכל חברות הקואליציה ביחד, לא כולל ארצות הברית.״
המלך המשיך בפגישותיו המתוכננות, אבל בתוכו כבר החליט לחזור הביתה. הוא התחיל בסידורים לקראת הנסיעה, כשלפתע קיבל שיחה מהבית הלבן והצעה לפגישה של רבע שעה עם הנשיא. עבדאללה הסכים.
בתוך החדר הסגלגל הביע אובמה את תנחומיו למשפחת הטייס והודה למלך על התרומה של ירדן למערכה הצבאית נגד דאעש. הממשל עושה ככל יכולתו כדי לתמוך בו, הבטיח הנשיא למלך.
״לא, אדוני, הוא לא,״ ענה עבדאללה בתקיפות, ואז מנה שורה של כלי נשק ואספקה שנזקק להם.
״נשארו לי פצצות לשלושה ימים בלבד,״ אמר עבדאללה לאחד הפקידים שנכח בפגישה. ״כשאחזור הביתה, אצא למלחמה, ואני עומד להשתמש בכל פצצה שיש לי עד שהם יסתלקו.״
אבל היתה עוד סוגיה אחת לטפל בה לפני שישוב; עבדאללה התקשר מנמל התעופה לעוזרים שלו בעמאן כדי לפתוח בהליכים לקראת שתי הוצאות להורג. בשורת הנידונים למוות בירדן היו שני אסירים שהורשעו בביצוע פעולות רצחניות מטעם א־זרקאווי. הראשון היה טרוריסט עיראקי, פעיל בדרג בינוני בהתקוממות העיראקית של א־זרקאווי. והשנייה היתה סג'ידה אל־רישאווי. ההוראה היתה להוציא את שניהם להורג בלי עיכובים.
המלך צפה שממשלות מערביות ימחו נגד ההוצאות להורג כפעולות נקמה, אף ששני האסירים נשפטו והורשעו הרבה לפני כן כחלק מהליכי המשפט הרגילים. אבל הוא לא נרתע. הוא מסר לעוזריו שככל שזה תלוי בו, הפגישה עם התליין כבר התעכבה יותר מדי.
״אני לא רוצה לשמוע מילה מאף אחד,״ אמר עבדאללה.
המלך היה עדיין באוויר בשתיים לפנות בוקר, זמן עמאן, כשהשומרים הגיעו לקחת את סג'ידה אל־רישאווי מתאה. היא סירבה לארוחה האחרונה המסורתית ולמקלחת הטקסית שמוסלמים אדוקים נוהגים לעשות כדי לנקות את גופם הפיזי כהכנה לעולם הבא. רק ביום האחרון היא לבשה את המדים האדומים שהנידונים למוות לובשים, וכן רעלה רגילה.
הובילו אותה אל מחוץ לבית הסוהר, לוואן שחיכה עם ליווי צבאי, כדי לנסוע לא־סְוָואקָה, בית הסוהר הגדול ביותר בירדן, שהיה ממוקם על גבעה מדברית כתשעים קילומטרים מדרום לבירה. כלי הרכב הגיעו קצת לפני ארבע בבוקר, בזמן שהירח המלא, שנראה מבעד לאובך קל, שקע באופק הדרום־מערבי.
המראה האחרון שהיא ראתה לפני שכיסו את עיניה היה תא קטן של הוצאה להורג, עם קירות לבנים ושורת חלונות זעירים, וכמה פנים עייפות שהסתכלו למעלה מיציע העדים בדיוק מתחתיה. אימאם התפלל בזמן שהניחו על צווארה את הלולאה העבה, ושופט שאל אותה אם יש לה בקשה אחרונה. היא לא ענתה.
היא גם לא השמיעה שום קול כשהבסיס מתחת לרגליה נשמט, והיא צללה בחוזקה לתוך החשיכה. השעה היתה 5:05, כמעט תשעים דקות לפני הזריחה, כשרופא הכלא בדק את הדופק שלה.
״האישה של א־זרקאווי״ מתה. ההוצאה להורג היתה סצנת הסיום בפיגוע הטרור החמור ביותר בתולדות ירדן. אבל בינתיים, ילדיו של א־זרקאווי כבר חתרו לעבר השאיפות הגדולות הרבה יותר של אביהם המייסד: חיסול ירדן והמלך שלה, מחיקת הגבולות הבינלאומיים והרס המדינות המודרניות במזרח התיכון. ואז, כשדגלים שחורים יתנוססו מעל הבירות המוסלמיות מהלבנט ועד המפרץ הפרסי, הם יוכלו להתחיל בעימות האפוקליפטי עם המערב.