עוד לא היה מאוחר מדי לחזור. לֶטי, שנהגה בערפל בחצות וחמש־עשרה דקות, חיכתה לשלטי היציאה שהופיעו ללא אזהרה, משדלת את עצמה לרדת מהכביש המהיר ולחזור על עקבותיה. אבל בכל הזדמנות של שבריר שנייה היא היססה רק רגע אחד יותר מדי. היציאות באו והלכו, והיא לא נותרה אלא עם חומה של ערפל והטקילה בבקבוק המים שלה, שדירבנו אותה להמשיך הלאה — על פני סן חוזה ולוס בּאנוס וקולינגה ודרך עננת הריח החמצמץ של חוות האריס, מאיצה עוד ועוד עד שאפילו הקו הצהוב, שהתחקתה אחריו לאורך יותר משלוש מאות קילומטרים, הפך ללובן רוהט.
היא עזבה את הילדים שלה.
זה לא היה מתוכנן, היא אמרה לעצמה, כאילו יש בכך כדי להפוך את המעשה לנפשע פחות. ונכון שזה קרה מהר — מהר כל כך, עד שלא הספיקה לחשוב, או להעיר אותם, או לקחת אותם איתה. היא חזרה הביתה ומצאה את שניהם ישנים במיטותיהם בדירה ריקה, ועל שולחן המטבח נח מכתב ששורבט בחופזה. כשקראה אותו, הפאניקה הכריעה אותה, ולטי עשתה את הדבר היחיד שעלה בדעתה לעשות: היא הוסיפה את שמה בתחתית המכתב ויצאה מהבית בריצה.
בתה הצעירה לוּנה ישנה באלכסון. לטי דמיינה אותה עכשיו, שרועה בפישוט איברים על המיטה שחלקו, מגששת אחר אמה בחשיכה. הידיים של לונה ודאי קרות, השמיכות מוטלות בערימה על הרצפה. בצדו השני של החדר, במיטה הקטנה תחת החלון, אלכס ודאי נוחר רכות או מדבר בשנתו — גיבוב של מילים מדעיות שרק לטי זכתה לשמוע, ואיש — כולל אלכס — לא האמין לה.
"אני אחזור עוד לפני שתקומו," לחשה לטי וייחלה לכך שזאת האמת.
אבל היא המשיכה לנסוע מהם והלאה.
למרגלות הרי הטָהָצ'אפּי זרקה לטי את שאריות מֵי־הטקילה מהחלון ומיקדה את מבטה בלילה. בנקודה כלשהי לפניה קירטע אוטובוס של גרייהאונד לעבר הגבול עם מקסיקו, וכוח המשיכה שלו חזק כאילו חבל קשר את לבה ההולם אל הפגוש. פעם היא אולי היתה חותכת את החבל הזה ופורצת בריצה בכיוון ההפוך. אבל זה היה לפני זמן רב. חיים שלמים של טעויות לימדו אותה את מה שכולם סביבה כבר חשבו: שהיא לא יכולה לעשות את זה; שלבד אין בה די, ולכן זה מכבר הפקידה את חייה בידי האדם היחיד בעולם שיכול לשמור אותם בשלמותם.
היא צריכה את אימא שלה.
