כרוניקה של מוות ידוע מראש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כרוניקה של מוות ידוע מראש
מכר
מאות
עותקים
כרוניקה של מוות ידוע מראש
מכר
מאות
עותקים

כרוניקה של מוות ידוע מראש

4.4 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: טל ניצן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 115 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 55 דק'

גבריאל גרסיה מארקס

גבריאל גרסיה מארקס נולד ב־1927 בעיירה ארקטקה שבצפון קולומביה, וגר שם עד גיל שמונה בבית סבו וסבתו. אחר כך עבר לגור עם הוריו בסוקרה. את רוב שנות לימודיו בבית-הספר עשה בפנימיות, וכשסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד – ברצון הוריו ובניגוד לרצונו – משפטים באוניברסיטה בבוגוטה. בסוף שנות הארבעים החל לעבוד כעיתונאי וכתב את סיפוריו הראשונים. ב־1950 עזב את לימודיו באוניברסיטה והחליט להתמסר לכתיבה. הוסיף לעבוד בעיתונאות בכתב ובתפקידים אחרים בקולומוביה ומחוץ לה, בין השאר ברומא, פריס, ברצלונה, לה הבאנה, קרקס וניו יורק. תקופה ארוכה התגורר במקסיקו סיטי ואחר כך בערים שונות בדרום אמריקה ובאירופה. במשך השנים גברה מעורבותו הפוליטית. באמצע שנות החמישים החלו לצאת לאור ספריו הראשונים וב־1967 קנה לו תהילה בינלאומית עם פרסום הספר מאה שנים של בדידות. בעם עובד ראו אור בעברית ב"ספרייה לעם": מאה שנים של בדידות, סתיו של פטריארך, אהבה בימי כולרה, גנרל במבוך, שנים עשר סיפורים נודדים, על אהבה ושדים אחרים, ידיעה על חטיפה, לחיות כדי לספר; זכרונות מהזונות העצובות שלי וסיפורו של ניצול. ב"פרוזה אחרת" - כרוניקה של מוות ידוע מראש.
 
בשנת 1982 קיבל מארקס את פרס נובל לספרות.

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

ספרו זה של גבריאל גרסיה מארקס נכתב בז'אנר שונה מכל ספריו האחרים. לכאורה, ספר מתח מובהק, שבמרכז עלילתו פרשת רצח. ואולם פרט חשוב אחד בו אינו אופייני כלל לספרי מתח: סופו ידוע למן המשפט הראשון. 
 
האחים ויקאריו מספרים על כוונתם לרצוח את סאנטיאגו נסאר לכל מי שנקרה בדרכם, עד שלבסוף נודעת השמועה בעיירה כולה. ואף על פי כן, עם שחר, האיש נרצח למוות בפתח ביתו. הרצח היה אפוא כה צפוי ונמנע, עד שמימושו דווקא נהפך לתעלומה מסתורית. ספר מפתיע, מלא הומור ודמיון, וגם בו, כבשאר ספריו של גרסיה מארקס, מצטיירת העיירה הקולומביאנית בצבעים חיים ועזים מכוח כתיבתו הנפלאה של הסופר.
 
גבריאל גרסיה מארקס, הסופר הקולומביאני, נולד ב-1928 בעיירה אראקאטאקה, היא "מקונדו" האגדית העוברת כחוט השני בכל יצירתו. כסופרים רבים של אמריקה הלאטינית נדד גרסיה מארקס לארצות שונות, בהן מכסיקו, שם שהה שש שנים, וספרד שבה חי שלוש שנים. ב-1971 שב לארצו. מספריו בעברית: "מאה שנים של בדידות", "אין לקולונל מי שיכתוב עליו", "סתיו של פטריארך", "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית". הספר "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ראה אור ב-1980.

פרק ראשון

ביום שעמדו להָרגוֹ, קם סַנטיאגוֹ נַסאר בחמש ושלושים בבוקר לחכות לאנייה המביאה את הבישוף. הוא חלם שהוא הולך ביער של תאנים, תחת גשם דקיק ורענן, ובחלומו היה מאושר רגע, אבל כשהתעורר הרגיש שהוא מכוסה כולו חריוני ציפורים. ״תמיד חלם על עצים,״ אמרה לי פְּלַאסִידָה לינֶרוֹ, אמו, כעבור עשרים ושבע שנים, כשנזכרה בפרטיו של יום שני האומלל ההוא. ״שבוע לפני כן חלם שהוא טס לבדו באווירון עשוי נייר כסף, שחולף בין השקדיות בלי להיתקל בהן,״ אמרה לי. ידועה היתה, ובצדק, כמומחית גדולה בפתרון חלומות, בתנאי שסופרו לה על קיבה ריקה, אבל בשני החלומות האלה של בנה לא מצאה שום אות מבשר רעות, וגם לא בחלומות אחרים על עצים, שסיפר לה בבקרים שלפני מותו.
גם סנטיאגוֹ נַסאר לא עמד על הנבואה שבהם. הוא ישן שינה חטופה וטרופה, בלי לפשוט את בגדיו, וכשהתעורר חש בראשו, ובחִכּו עמד משקע טעמו של ארכּוֹף נחושת — פגעיה הטבעיים, כך נדמָה לו, של הסביאה בחתונה שנמשכה עד אחרי חצות. האנשים הרבים שפגש מרגע שיצא מביתו, בשש וחמש דקות, ועד שנטבח כחזיר כעבור שעה, זכרו שהיה מנומנם מעט אבל רוחו היתה טובה עליו, ולכולם אמר בדרך אגב שיום נפלא הוא. איש לא ידע בוודאוּת אם התכוון למזג־האוויר. רבים היו תמימי־דעים וזכרו את הבוקר ההוא כבוקר זוהר שרוח ים קלה נושבת בו דרך מטעי הבננות, וקרוב לוודאי שכך היו הבקרים בחודש פברואר טוב בעת ההיא. אבל רוב האנשים טענו שמזג־האוויר היה קודר דווקא, השמים עכורים והריח ריחם הדחוס של מים עומדים, וברגע האסון ירד גשם דקיק כמו הגשם שראה סנטיאגוֹ נַסאר ביער חלומו. אני עצמי התאוששתי אז מהילולת החתונה בחיקה האפּוֹסטוֹלי של מריָה אָלֶחַנְדְרִינָה סֶרְוַנטֶס, וגם צלצולי האזעקה של הפעמונים לא העירו אותי ממש, כי חשבתי שהם מצלצלים לכבוד הבישוף.
סנטיאגוֹ נַסאר לבש מכנסיים וחולצה של פשתן לבן, לא מעומלנים, כמו הבגדים שלבש ביום הקודם, בחתונה. אלה היו בגדי החג שלו. לולא ביקורו של הבישוף היה לובש את בגדי החאקי ואת מגפי הרכיבה, כבכל יום שני, כשיצא אל ״פני האלוהים״, חוות הבקר שירש מאביו וניהל בתבונה, אם כי בלי רווח גדול. על ההר היה חוגר אקדח מַאגנוּם 357, שקליעי הפלדה שלו עשויים, כך אמר, לפלח סוס במותניו. בעונת החוגלות היה לוקח עמו גם את הבזים המאולפים שלו. מלבד זה היו לו בארונו רובה מָלינצֶ'ר שוֹנָאוּאֶר 30.06, רובה הולנד מַאגנוּם 300, הוֹרְנֶט 20 עם כוונת טלסקופית כפולת עוצמה, וּוִינצ'סטר חצי־אוטומטי. ישֵן היה תמיד כמו שישן אביו, נשקו חבוי בתוך ציפית הכר, אבל ביום ההוא, לפני שיצא מהבית הוציא ממנו את הקליעים וטמן אותו במגירת שולחן־הלילה. ״אף פעם לא השאיר אותו טעון,״ אמרה לי אמו. אני ידעתי זאת, וגם ידעתי שאת כלי הנשק היה שׂם במקום אחד ואת התחמושת הסתיר במקום אחר, רחוק מאוד, כדי שלא יתפתה איש, אפילו לא במקרה, לטעון אותם בתוך הבית. זה היה מנהג נבון שהנהיג אביו מאז אותו הבוקר שאחת המשרתות ניערה את הכר להסיר מעליו את הציפית, והאקדח נחבט ברצפה וירה מעצמו, והקליע הרס את הארון שבחדר, ניקב את קיר חדר האורחים, חלף ברעם קְרָב בחדר האוכל של הבית הסמוך ופורר לאבק פסל גבס של קדוש, בגודל טבעי, שעמד על במת הכנסייה שמעבר לכיכר. סנטיאגוֹ נַסאר, שהיה אז ילד קטן, לא שכח עוד את לקח התאונה ההיא.
המראה האחרון שנשאר לאמו ממנו היה הליכתו החפוזה בחדר השינה. הוא העיר אותה כשגישש וחיפש אספירין בארון התרופות שבחדר האמבטיה, והיא הדליקה את האור וראתה אותו עומד בפתח וכוס מים בידו, וכך תזכור אותו תמיד. סנטיאגוֹ נַסאר סיפר לה אז את חלומו, אבל היא לא נתנה את דעתה על העצים.
״כל חלום שיש בו ציפורים הוא סגולה לבריאות,״ אמרה.
היא ראתה אותו אז מאותו ערסל ומאותה תנוחה שבהם מצאתי אותה עתה, כורעת תחת האורות האחרונים של הזִקנה, כשחזרתי לישוב הנשכח הזה לנסות להרכיב מהמון הרסיסים הפזורים את ראי הזכרון השבור. אפילו באור מלא התקשתה לזהות צורות, ועל צדעיה היו עלי מרפא נגד כאב הראש התמידי שהוריש לה בנה כשעבר בחדר השינה בפעם האחרונה. שוכבת היתה על צדה ומתאמצת להיאחז ברצועות הכרית של הערסל ולהזדקף, ובצללים עמד הריח ההוא של אגן טבילה, שהפתיע אותי בבוקר הרצח.
ברגע שהופעתי על סף הדלת טעתה וראתה בי את זכרו של סנטיאגוֹ נַסאר. ״שם עמד,״ אמרה לי, ״בבגדי הפשתן הלבנים שכובסו רק במים, כי עורו היה עדין כל־כך, שלא יכול לסבול את רשרוש העמילן.״ שעה ארוכה ישבה על הערסל ולעסה גרגרי קרדמין, עד שהתפכחה מן האשליה כי בנה חזר. אז נאנחה: ״הוא היה הגבר של חיי.״
ראיתי אותו בזִכרונה. בשבוע האחרון של חודש ינואר מלאו לו עשרים ואחת, תמיר היה וחיוור, וריסיו ערביים ושׂערו מתולתל, כשל אביו. בן יחיד היה מנישואים של תועלת, שלא היה בהם אף רגע אחד של אושר, אבל הוא עצמו, כמדומה, היה מאושר עם אביו עד שמת האב פתאום, שלוש שנים קודם לכן, ודומה שהוסיף להיות מאושר גם עם אמו הגלמודה עד יום שני ההוא, יום מותו. מן האם ירש את האינסטינקטים. מאביו למד בשחר ילדותו להשתמש בנשק חם, לאהוב סוסים ולאלף עופות דורסים מגביהי עוף, אבל למד ממנו גם את חוכמת האומץ ואת חוכמת הזהירות. ביניהם דיברו ערבית, אבל לא בנוכחותה של פְּלאסידה לינֶרוֹ, כדי שלא תרגיש כמנוּדָה. מעולם לא נראו חמושים בעיירה, ואת הבזים המאולפים שלהם לא הביאו אלא פעם אחת, לתצוגת ראווה ביריד צדקה. מות אביו אילץ אותו להפסיק את לימודיו אחרי בית־הספר התיכון ולנהל את חוות המשפחה. מטבע ברייתו היה סנטיאגוֹ נַסאר אדם עליז, שלֵיו ולבבי.
ביום שעמדו להָרגוֹ, כשראתה אותו אמו לבוש לבן היתה סבורה שטעתה בתאריך. ״הזכרתי לו שיום שני היום,״ אמרה לי. אבל הוא הסביר לה שהתלבש כּאפיפיור כי אולי יזדמן לו לנשק את טבעת הבישוף. היא לא הראתה כל עניין.
״הוא אפילו לא יֵרד מהאנייה,״ אמרה לו, ״יברך ברכה חטופה, לצאת ידי חובה, כמו תמיד, ויחזור למקום שבא ממנו. הוא שונא את העיירה הזאת.״
סנטיאגוֹ נַסאר ידע שהצדק אתה, אבל גינוני הכנסייה משכו אותו בחבלי קסם. ״זה כמו קולנוע,״ אמר לי פעם. ואילו את אמו לא עִניין בביקור הבישוף אלא דבר אחד: שבנה לא יירטב בגשם, שכן שמעה אותו מתעטש בשנתו. היא יעצה לו לקחת מטרייה, אך הוא נופף לה בידו לשלום ויצא מהחדר. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו.
ויקטוריה גוּסמאן, הטבחית, היתה בטוחה שלא יָרד גשם ביום ההוא, ואף לא בחודש פברואר כולו. ״להיפך,״ אמרה לי כשבאתי לבקרה, זמן קצר לפני מותה, ״השמש התחילה לחמם יותר מוקדם מאשר באוגוסט.״ כשנכנס סנטיאגוֹ נַסאר למטבח עמדה וביתרה שלושה ארנבים לארוחת הצהריים, וסביבה כלבים מלחיתים. ״תמיד היה קם עם פרצוף של אחד שישן רע,״ נזכרה ויקטוֹריה גוּסמאן ללא חיבה. דיבינה פלוֹר, בתה, נערה על סף הפריחה, הגישה לסנטיאגוֹ נַסאר קפה מר עם יי״ש, כמו בכל יום שני, לעזור לו להתאושש מהלילה. המטבח העצום, על האש המלחשת בו והתרנגולות הישֵנות על המוטות, התנשם בחשאי. סנטיאגוֹ נַסאר לעס עוד גלולת אספירין אחת וישב לשתות מספל הקפה בלגימות אטיות, מחשבותיו מתונות ומבטו אינו סר משתי הנשים המוציאות את מעי הארנבים על הכירה. ויקטוֹריה גוּסמאן נשתמרה יפה, על אף שנותיה. הילדה, עדיין פראית במקצת, נראתה כנִשנקת מדחף בּלוּטותיה. כשבאה לקבל ממנו את הספל הריק תפס אותה סנטיאגוֹ נַסאר בפרק ידה.
״הגיע הזמן לאלף אותך,״ אמר לה.
ויקטוֹריה גוּסמאן הראתה לו את הסכין הנוטפת דם.
״עזוב אותה, לָבָן,״ ציוותה עליו ברצינות גמורה, ״מהמים האלה לא תשתה כל עוד אני חיה.״
איבּראהים נַסאר פיתה אותה בנעוריה. שנים רבות אהב אותה בסתר באורווֹת החווה, וכשגווע הרגש הביא אותה לשרת בביתו. דיבינה פלוֹר, שנולדה מזיווג מאוחר יותר, ידעה שהיא מיועדת לאהבהבים חטופים במיטתו של סנטיאגוֹ נַסאר, ורעיון זה עורר בה השתוקקוּת בטרם עת. ״לא נולד עוד גבר כמוהו,״ אמרה לי, שמנה וכמושה, מוקפת צאצאים פרי אהבות אחרות. ״הוא היה בדיוק כמו אביו, נבֵלה,״ ענתה לה ויקטוֹריה גוּסמאן. אבל היא לא הצליחה לכבוש פרץ של אימה כשנזכרה בַּזעזוע שאחז את סנטיאגוֹ נַסאר כשעקרה את מעיו המהבילים של אחד הארנבים וזרקה אותם אל הכלבים.
״אל תהיי בּרבָּרית,״ אמר לה, ״תארי לך שזה היה יצור אנושי.״
כמעט עשרים שנה עברו עד שהצליחה ויקטוֹריה גוּסמאן להבין כיצד אדם שהיה רגיל להרוג חיות חסרות־מגן הביע פתאום זעזוע שכזה. ״אלוהים אדירים,״ קראה בבהלה, ״אם ככה, זו היתה התגלוּת!״ ואף־על־פי־כן, כל־כך הרבה זעם עצור הצטבר בה עד בוקר הרצח, שהוסיפה להלעיט את הכלבים בקרביהם של הארנבים האחרים, רק כדי למרר לסנטיאגוֹ נַסאר את ארוחת הבוקר שלו. אלה היו מעשיהם כשהתעוררה העיירה כולה לקול געייתה המצמררת של אניית הקיטור המביאה עמה את הבישוף.
הבית היה מחסן ישן בן שתי קומות, שקירותיו עשויים קורות עץ מחוספסות וגגו הדו־שיפועי עשוי פח גלי, ומעליו האוזניות אורבות לפסולת מהנמל. הוא נבנה בימים שהיה הנהר נוח כל־כך עד שדוברות־ים רבות, ואפילו כמה ספינות גבוהות, היו מעִזוֹת לשוט עד כאן דרך הבִּיצוֹת של שפך הנהר. כשהגיע איבראהים נַסאר עם הערבים האחרונים בשלהי מלחמת האזרחים, לא באו עוד ספינות מהים בגלל התמורות שחלו בנהר, והמחסן יצא מכלל שימוש. איבראהים נַסאר קנה אותו בחצי־חינם כדי להקים בו חנות למוצרי יבוא. את החנות לא הקים מעולם, ורק סמוך לנישואיו הפך את המחסן לבית מגורים. בקומת הקרקע פתח אולם ששימש לכל מטרה, ובירכתיים בנה אורווה לארבעה בעלי־חיים, חדרי משרתים ומטבח מֶשק שחלונותיו פונים אל הנמל וצחנת המים נכנסת בעדם בכל שעות היום. הדבר היחיד שהשאירו כמות שהוא באוּלם היה כּבש מדרגות לולייניות שנִמשה מאנייה טובעת. בקומה השנייה, שלפנים היו בה משרדי המכס, בנה שני חדרי שינה מרוּוחים וחמישה חדרונים לַבּנים הרבים שתיכנן להוליד, וגם מרפסת עץ בנה מעל לשקדיות שבכיכר, שם היתה פְּלאסידה לינֶרוֹ יושבת בערבי חודש מארס להתנחם על בדידותה. בחזית השאיר את הדלת הראשית והתקין שני חלונות רגילים עם מסגרות חרוטות. גם את הדלת האחורית השאיר ורק הגביההּ מעט כדי שיהיה אפשר לעבור בה על סוס, ואף הוסיף להשתמש בחלק מהמזח הישן. תמיד השתמשו בעיקר בדלת הזאת, לא רק משום שהיתה המעבר הטבעי אל האורווֹת ואל המטבח, אלא משום שהוליכה אל רחוב הנמל החדש בלי לעבור דרך הכיכר. דלת החזית היתה סגורה ונעולה על בריח כל הימים, חוץ מאשר בימי חג. אף־על־פי־כן, בצד הזה, ולא על־יד הדלת האחורית, ארבו לסנטיאגוֹ נַסאר האנשים שעמדו להָרגוֹ, ומן הצד הזה יצא הוא לקבל את פני הבישוף, אף שהיה עליו להקיף את הבית כולו כדי להגיע אל הנמל.
איש לא הצליח להבין כל־כך הרבה צירופי מקרים מצערים. השופט־החוקר שבא מרִיוֹאָצָ'ה השגיח בהם, אבל דומה שלא העז להודות בכך, כי בדין־וחשבון שלו בולט רצונו להסבירם על דרך ההגיון. הדלת הפונה אל הכיכר נזכרת בו כמה פעמים בכינוי המתאים לרומן זול: ״הדלת הגורלית״. בעצם, ההסבר היחיד שהתקבל כמדומה על הדעת היה הסברהּ של פְּלאסידה לינֶרוֹ, שהשיבה על השאלה בתבונת אם: ״בני לא יצא מעולם דרך הדלת האחורית כשלבש את בגדיו הטובים.״ אמת זו נראתה פשוטה כל־כך, שהחוקר ציין אותה בהערת שוליים, אך לא כלל אותה בדין־וחשבון.
ואילו ויקטוֹריה גוּסמאן ענתה בהחלטיות שלא היא ולא בתה לא ידעו שמחכים לסנטיאגוֹ נַסאר להָרגוֹ. אבל ברבות השנים הודתה ששתיהן ידעו זאת כשנכנס למטבח לשתות קפה. הדבר נודע לה מפי אשה שבאה אחרי חמש לבקש לה נדבת חלב קטנה, והיא גילתה להן גם את המניעים ואת מקום המארב. ״לא הזהרתי אותו כי חשבתי שאלה פטפוטי שיכורים,״ אמרה לי. אבל דיבינה פלוֹר גילתה לי, כשביקרתי אצלה לאחר זמן, אחרי מות אמה, שהאם לא אמרה כלום לסנטיאגוֹ נַסאר מפני שבעומק לבה רצתה שיהרגוהו. ואילו היא עצמה לא הזהירה אותו כי לא היתה אז אלא ילדה מבוהלת שאינה מסוגלת להחליט החלטות משלה, והיא נבהלה הרבה יותר כשתפס את פרק ידה והיא הרגישה שידו קפואה ונוקשה, כידו של מת.
גבריאל גרסיה מארקס נולד ב־1927 בעיירה ארקטקה שבצפון קולומביה, וגר שם עד גיל שמונה בבית סבו וסבתו. אחר כך עבר לגור עם הוריו בסוקרה. את רוב שנות לימודיו בבית-הספר עשה בפנימיות, וכשסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד – ברצון הוריו ובניגוד לרצונו – משפטים באוניברסיטה בבוגוטה. בסוף שנות הארבעים החל לעבוד כעיתונאי וכתב את סיפוריו הראשונים. ב־1950 עזב את לימודיו באוניברסיטה והחליט להתמסר לכתיבה. הוסיף לעבוד בעיתונאות בכתב ובתפקידים אחרים בקולומוביה ומחוץ לה, בין השאר ברומא, פריס, ברצלונה, לה הבאנה, קרקס וניו יורק. תקופה ארוכה התגורר במקסיקו סיטי ואחר כך בערים שונות בדרום אמריקה ובאירופה. במשך השנים גברה מעורבותו הפוליטית. באמצע שנות החמישים החלו לצאת לאור ספריו הראשונים וב־1967 קנה לו תהילה בינלאומית עם פרסום הספר מאה שנים של בדידות. בעם עובד ראו אור בעברית ב"ספרייה לעם": מאה שנים של בדידות, סתיו של פטריארך, אהבה בימי כולרה, גנרל במבוך, שנים עשר סיפורים נודדים, על אהבה ושדים אחרים, ידיעה על חטיפה, לחיות כדי לספר; זכרונות מהזונות העצובות שלי וסיפורו של ניצול. ב"פרוזה אחרת" - כרוניקה של מוות ידוע מראש.
 
בשנת 1982 קיבל מארקס את פרס נובל לספרות.

עוד על הספר

  • תרגום: טל ניצן
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 115 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 55 דק'

ניתן למצוא גם ב -

כרוניקה של מוות ידוע מראש גבריאל גרסיה מארקס
ביום שעמדו להָרגוֹ, קם סַנטיאגוֹ נַסאר בחמש ושלושים בבוקר לחכות לאנייה המביאה את הבישוף. הוא חלם שהוא הולך ביער של תאנים, תחת גשם דקיק ורענן, ובחלומו היה מאושר רגע, אבל כשהתעורר הרגיש שהוא מכוסה כולו חריוני ציפורים. ״תמיד חלם על עצים,״ אמרה לי פְּלַאסִידָה לינֶרוֹ, אמו, כעבור עשרים ושבע שנים, כשנזכרה בפרטיו של יום שני האומלל ההוא. ״שבוע לפני כן חלם שהוא טס לבדו באווירון עשוי נייר כסף, שחולף בין השקדיות בלי להיתקל בהן,״ אמרה לי. ידועה היתה, ובצדק, כמומחית גדולה בפתרון חלומות, בתנאי שסופרו לה על קיבה ריקה, אבל בשני החלומות האלה של בנה לא מצאה שום אות מבשר רעות, וגם לא בחלומות אחרים על עצים, שסיפר לה בבקרים שלפני מותו.
גם סנטיאגוֹ נַסאר לא עמד על הנבואה שבהם. הוא ישן שינה חטופה וטרופה, בלי לפשוט את בגדיו, וכשהתעורר חש בראשו, ובחִכּו עמד משקע טעמו של ארכּוֹף נחושת — פגעיה הטבעיים, כך נדמָה לו, של הסביאה בחתונה שנמשכה עד אחרי חצות. האנשים הרבים שפגש מרגע שיצא מביתו, בשש וחמש דקות, ועד שנטבח כחזיר כעבור שעה, זכרו שהיה מנומנם מעט אבל רוחו היתה טובה עליו, ולכולם אמר בדרך אגב שיום נפלא הוא. איש לא ידע בוודאוּת אם התכוון למזג־האוויר. רבים היו תמימי־דעים וזכרו את הבוקר ההוא כבוקר זוהר שרוח ים קלה נושבת בו דרך מטעי הבננות, וקרוב לוודאי שכך היו הבקרים בחודש פברואר טוב בעת ההיא. אבל רוב האנשים טענו שמזג־האוויר היה קודר דווקא, השמים עכורים והריח ריחם הדחוס של מים עומדים, וברגע האסון ירד גשם דקיק כמו הגשם שראה סנטיאגוֹ נַסאר ביער חלומו. אני עצמי התאוששתי אז מהילולת החתונה בחיקה האפּוֹסטוֹלי של מריָה אָלֶחַנְדְרִינָה סֶרְוַנטֶס, וגם צלצולי האזעקה של הפעמונים לא העירו אותי ממש, כי חשבתי שהם מצלצלים לכבוד הבישוף.
סנטיאגוֹ נַסאר לבש מכנסיים וחולצה של פשתן לבן, לא מעומלנים, כמו הבגדים שלבש ביום הקודם, בחתונה. אלה היו בגדי החג שלו. לולא ביקורו של הבישוף היה לובש את בגדי החאקי ואת מגפי הרכיבה, כבכל יום שני, כשיצא אל ״פני האלוהים״, חוות הבקר שירש מאביו וניהל בתבונה, אם כי בלי רווח גדול. על ההר היה חוגר אקדח מַאגנוּם 357, שקליעי הפלדה שלו עשויים, כך אמר, לפלח סוס במותניו. בעונת החוגלות היה לוקח עמו גם את הבזים המאולפים שלו. מלבד זה היו לו בארונו רובה מָלינצֶ'ר שוֹנָאוּאֶר 30.06, רובה הולנד מַאגנוּם 300, הוֹרְנֶט 20 עם כוונת טלסקופית כפולת עוצמה, וּוִינצ'סטר חצי־אוטומטי. ישֵן היה תמיד כמו שישן אביו, נשקו חבוי בתוך ציפית הכר, אבל ביום ההוא, לפני שיצא מהבית הוציא ממנו את הקליעים וטמן אותו במגירת שולחן־הלילה. ״אף פעם לא השאיר אותו טעון,״ אמרה לי אמו. אני ידעתי זאת, וגם ידעתי שאת כלי הנשק היה שׂם במקום אחד ואת התחמושת הסתיר במקום אחר, רחוק מאוד, כדי שלא יתפתה איש, אפילו לא במקרה, לטעון אותם בתוך הבית. זה היה מנהג נבון שהנהיג אביו מאז אותו הבוקר שאחת המשרתות ניערה את הכר להסיר מעליו את הציפית, והאקדח נחבט ברצפה וירה מעצמו, והקליע הרס את הארון שבחדר, ניקב את קיר חדר האורחים, חלף ברעם קְרָב בחדר האוכל של הבית הסמוך ופורר לאבק פסל גבס של קדוש, בגודל טבעי, שעמד על במת הכנסייה שמעבר לכיכר. סנטיאגוֹ נַסאר, שהיה אז ילד קטן, לא שכח עוד את לקח התאונה ההיא.
המראה האחרון שנשאר לאמו ממנו היה הליכתו החפוזה בחדר השינה. הוא העיר אותה כשגישש וחיפש אספירין בארון התרופות שבחדר האמבטיה, והיא הדליקה את האור וראתה אותו עומד בפתח וכוס מים בידו, וכך תזכור אותו תמיד. סנטיאגוֹ נַסאר סיפר לה אז את חלומו, אבל היא לא נתנה את דעתה על העצים.
״כל חלום שיש בו ציפורים הוא סגולה לבריאות,״ אמרה.
היא ראתה אותו אז מאותו ערסל ומאותה תנוחה שבהם מצאתי אותה עתה, כורעת תחת האורות האחרונים של הזִקנה, כשחזרתי לישוב הנשכח הזה לנסות להרכיב מהמון הרסיסים הפזורים את ראי הזכרון השבור. אפילו באור מלא התקשתה לזהות צורות, ועל צדעיה היו עלי מרפא נגד כאב הראש התמידי שהוריש לה בנה כשעבר בחדר השינה בפעם האחרונה. שוכבת היתה על צדה ומתאמצת להיאחז ברצועות הכרית של הערסל ולהזדקף, ובצללים עמד הריח ההוא של אגן טבילה, שהפתיע אותי בבוקר הרצח.
ברגע שהופעתי על סף הדלת טעתה וראתה בי את זכרו של סנטיאגוֹ נַסאר. ״שם עמד,״ אמרה לי, ״בבגדי הפשתן הלבנים שכובסו רק במים, כי עורו היה עדין כל־כך, שלא יכול לסבול את רשרוש העמילן.״ שעה ארוכה ישבה על הערסל ולעסה גרגרי קרדמין, עד שהתפכחה מן האשליה כי בנה חזר. אז נאנחה: ״הוא היה הגבר של חיי.״
ראיתי אותו בזִכרונה. בשבוע האחרון של חודש ינואר מלאו לו עשרים ואחת, תמיר היה וחיוור, וריסיו ערביים ושׂערו מתולתל, כשל אביו. בן יחיד היה מנישואים של תועלת, שלא היה בהם אף רגע אחד של אושר, אבל הוא עצמו, כמדומה, היה מאושר עם אביו עד שמת האב פתאום, שלוש שנים קודם לכן, ודומה שהוסיף להיות מאושר גם עם אמו הגלמודה עד יום שני ההוא, יום מותו. מן האם ירש את האינסטינקטים. מאביו למד בשחר ילדותו להשתמש בנשק חם, לאהוב סוסים ולאלף עופות דורסים מגביהי עוף, אבל למד ממנו גם את חוכמת האומץ ואת חוכמת הזהירות. ביניהם דיברו ערבית, אבל לא בנוכחותה של פְּלאסידה לינֶרוֹ, כדי שלא תרגיש כמנוּדָה. מעולם לא נראו חמושים בעיירה, ואת הבזים המאולפים שלהם לא הביאו אלא פעם אחת, לתצוגת ראווה ביריד צדקה. מות אביו אילץ אותו להפסיק את לימודיו אחרי בית־הספר התיכון ולנהל את חוות המשפחה. מטבע ברייתו היה סנטיאגוֹ נַסאר אדם עליז, שלֵיו ולבבי.
ביום שעמדו להָרגוֹ, כשראתה אותו אמו לבוש לבן היתה סבורה שטעתה בתאריך. ״הזכרתי לו שיום שני היום,״ אמרה לי. אבל הוא הסביר לה שהתלבש כּאפיפיור כי אולי יזדמן לו לנשק את טבעת הבישוף. היא לא הראתה כל עניין.
״הוא אפילו לא יֵרד מהאנייה,״ אמרה לו, ״יברך ברכה חטופה, לצאת ידי חובה, כמו תמיד, ויחזור למקום שבא ממנו. הוא שונא את העיירה הזאת.״
סנטיאגוֹ נַסאר ידע שהצדק אתה, אבל גינוני הכנסייה משכו אותו בחבלי קסם. ״זה כמו קולנוע,״ אמר לי פעם. ואילו את אמו לא עִניין בביקור הבישוף אלא דבר אחד: שבנה לא יירטב בגשם, שכן שמעה אותו מתעטש בשנתו. היא יעצה לו לקחת מטרייה, אך הוא נופף לה בידו לשלום ויצא מהחדר. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו.
ויקטוריה גוּסמאן, הטבחית, היתה בטוחה שלא יָרד גשם ביום ההוא, ואף לא בחודש פברואר כולו. ״להיפך,״ אמרה לי כשבאתי לבקרה, זמן קצר לפני מותה, ״השמש התחילה לחמם יותר מוקדם מאשר באוגוסט.״ כשנכנס סנטיאגוֹ נַסאר למטבח עמדה וביתרה שלושה ארנבים לארוחת הצהריים, וסביבה כלבים מלחיתים. ״תמיד היה קם עם פרצוף של אחד שישן רע,״ נזכרה ויקטוֹריה גוּסמאן ללא חיבה. דיבינה פלוֹר, בתה, נערה על סף הפריחה, הגישה לסנטיאגוֹ נַסאר קפה מר עם יי״ש, כמו בכל יום שני, לעזור לו להתאושש מהלילה. המטבח העצום, על האש המלחשת בו והתרנגולות הישֵנות על המוטות, התנשם בחשאי. סנטיאגוֹ נַסאר לעס עוד גלולת אספירין אחת וישב לשתות מספל הקפה בלגימות אטיות, מחשבותיו מתונות ומבטו אינו סר משתי הנשים המוציאות את מעי הארנבים על הכירה. ויקטוֹריה גוּסמאן נשתמרה יפה, על אף שנותיה. הילדה, עדיין פראית במקצת, נראתה כנִשנקת מדחף בּלוּטותיה. כשבאה לקבל ממנו את הספל הריק תפס אותה סנטיאגוֹ נַסאר בפרק ידה.
״הגיע הזמן לאלף אותך,״ אמר לה.
ויקטוֹריה גוּסמאן הראתה לו את הסכין הנוטפת דם.
״עזוב אותה, לָבָן,״ ציוותה עליו ברצינות גמורה, ״מהמים האלה לא תשתה כל עוד אני חיה.״
איבּראהים נַסאר פיתה אותה בנעוריה. שנים רבות אהב אותה בסתר באורווֹת החווה, וכשגווע הרגש הביא אותה לשרת בביתו. דיבינה פלוֹר, שנולדה מזיווג מאוחר יותר, ידעה שהיא מיועדת לאהבהבים חטופים במיטתו של סנטיאגוֹ נַסאר, ורעיון זה עורר בה השתוקקוּת בטרם עת. ״לא נולד עוד גבר כמוהו,״ אמרה לי, שמנה וכמושה, מוקפת צאצאים פרי אהבות אחרות. ״הוא היה בדיוק כמו אביו, נבֵלה,״ ענתה לה ויקטוֹריה גוּסמאן. אבל היא לא הצליחה לכבוש פרץ של אימה כשנזכרה בַּזעזוע שאחז את סנטיאגוֹ נַסאר כשעקרה את מעיו המהבילים של אחד הארנבים וזרקה אותם אל הכלבים.
״אל תהיי בּרבָּרית,״ אמר לה, ״תארי לך שזה היה יצור אנושי.״
כמעט עשרים שנה עברו עד שהצליחה ויקטוֹריה גוּסמאן להבין כיצד אדם שהיה רגיל להרוג חיות חסרות־מגן הביע פתאום זעזוע שכזה. ״אלוהים אדירים,״ קראה בבהלה, ״אם ככה, זו היתה התגלוּת!״ ואף־על־פי־כן, כל־כך הרבה זעם עצור הצטבר בה עד בוקר הרצח, שהוסיפה להלעיט את הכלבים בקרביהם של הארנבים האחרים, רק כדי למרר לסנטיאגוֹ נַסאר את ארוחת הבוקר שלו. אלה היו מעשיהם כשהתעוררה העיירה כולה לקול געייתה המצמררת של אניית הקיטור המביאה עמה את הבישוף.
הבית היה מחסן ישן בן שתי קומות, שקירותיו עשויים קורות עץ מחוספסות וגגו הדו־שיפועי עשוי פח גלי, ומעליו האוזניות אורבות לפסולת מהנמל. הוא נבנה בימים שהיה הנהר נוח כל־כך עד שדוברות־ים רבות, ואפילו כמה ספינות גבוהות, היו מעִזוֹת לשוט עד כאן דרך הבִּיצוֹת של שפך הנהר. כשהגיע איבראהים נַסאר עם הערבים האחרונים בשלהי מלחמת האזרחים, לא באו עוד ספינות מהים בגלל התמורות שחלו בנהר, והמחסן יצא מכלל שימוש. איבראהים נַסאר קנה אותו בחצי־חינם כדי להקים בו חנות למוצרי יבוא. את החנות לא הקים מעולם, ורק סמוך לנישואיו הפך את המחסן לבית מגורים. בקומת הקרקע פתח אולם ששימש לכל מטרה, ובירכתיים בנה אורווה לארבעה בעלי־חיים, חדרי משרתים ומטבח מֶשק שחלונותיו פונים אל הנמל וצחנת המים נכנסת בעדם בכל שעות היום. הדבר היחיד שהשאירו כמות שהוא באוּלם היה כּבש מדרגות לולייניות שנִמשה מאנייה טובעת. בקומה השנייה, שלפנים היו בה משרדי המכס, בנה שני חדרי שינה מרוּוחים וחמישה חדרונים לַבּנים הרבים שתיכנן להוליד, וגם מרפסת עץ בנה מעל לשקדיות שבכיכר, שם היתה פְּלאסידה לינֶרוֹ יושבת בערבי חודש מארס להתנחם על בדידותה. בחזית השאיר את הדלת הראשית והתקין שני חלונות רגילים עם מסגרות חרוטות. גם את הדלת האחורית השאיר ורק הגביההּ מעט כדי שיהיה אפשר לעבור בה על סוס, ואף הוסיף להשתמש בחלק מהמזח הישן. תמיד השתמשו בעיקר בדלת הזאת, לא רק משום שהיתה המעבר הטבעי אל האורווֹת ואל המטבח, אלא משום שהוליכה אל רחוב הנמל החדש בלי לעבור דרך הכיכר. דלת החזית היתה סגורה ונעולה על בריח כל הימים, חוץ מאשר בימי חג. אף־על־פי־כן, בצד הזה, ולא על־יד הדלת האחורית, ארבו לסנטיאגוֹ נַסאר האנשים שעמדו להָרגוֹ, ומן הצד הזה יצא הוא לקבל את פני הבישוף, אף שהיה עליו להקיף את הבית כולו כדי להגיע אל הנמל.
איש לא הצליח להבין כל־כך הרבה צירופי מקרים מצערים. השופט־החוקר שבא מרִיוֹאָצָ'ה השגיח בהם, אבל דומה שלא העז להודות בכך, כי בדין־וחשבון שלו בולט רצונו להסבירם על דרך ההגיון. הדלת הפונה אל הכיכר נזכרת בו כמה פעמים בכינוי המתאים לרומן זול: ״הדלת הגורלית״. בעצם, ההסבר היחיד שהתקבל כמדומה על הדעת היה הסברהּ של פְּלאסידה לינֶרוֹ, שהשיבה על השאלה בתבונת אם: ״בני לא יצא מעולם דרך הדלת האחורית כשלבש את בגדיו הטובים.״ אמת זו נראתה פשוטה כל־כך, שהחוקר ציין אותה בהערת שוליים, אך לא כלל אותה בדין־וחשבון.
ואילו ויקטוֹריה גוּסמאן ענתה בהחלטיות שלא היא ולא בתה לא ידעו שמחכים לסנטיאגוֹ נַסאר להָרגוֹ. אבל ברבות השנים הודתה ששתיהן ידעו זאת כשנכנס למטבח לשתות קפה. הדבר נודע לה מפי אשה שבאה אחרי חמש לבקש לה נדבת חלב קטנה, והיא גילתה להן גם את המניעים ואת מקום המארב. ״לא הזהרתי אותו כי חשבתי שאלה פטפוטי שיכורים,״ אמרה לי. אבל דיבינה פלוֹר גילתה לי, כשביקרתי אצלה לאחר זמן, אחרי מות אמה, שהאם לא אמרה כלום לסנטיאגוֹ נַסאר מפני שבעומק לבה רצתה שיהרגוהו. ואילו היא עצמה לא הזהירה אותו כי לא היתה אז אלא ילדה מבוהלת שאינה מסוגלת להחליט החלטות משלה, והיא נבהלה הרבה יותר כשתפס את פרק ידה והיא הרגישה שידו קפואה ונוקשה, כידו של מת.