ממד הרזה

הרי הטאורוס עולים ממש מתוך הים התיכון. הם מיתמרים בהדרגה, מהקצף הלבן של הגלים המתנפצים אל החוף ועד לפסגותיהם. מעל הים משייטים תמיד עננים לבנים עגלגלים. החופים שטוחים, אדמותיהם אדמות חומר חלקות מבהיקות. אדמת החומר כמוה כבשר. החופים מדיפים כל העת ריחות ים ומלח הנישאים עד לפנים היבשת. ריחו של המלח עז וחריף. אחרי אדמת הסחף, אדמת החומר החלקה, מתחילות ערבות צ'וּקוּרְאוֹבָה. אלה שטחים בגוון ירוק כהה המשתרעים כל מלוא העין ומכוסים שיחים צפופים המשתרגים זה בזה, בקנים, באטדים ובצמחי בר מטפסים. הם אפלים ופראיים יותר מכל יער אפל!
מעט פנימה משם, ההולכים לאָנָוַורְזָה שבצד אחד או לאיסְלָהִיֶיה שבצד השני, דרך אוֹסְמָנִיֶיה, מגיעים לשטח ביצות רחב. בחודשי הקיץ הביצות תוססות בקול בעבוע. רפש וזוהמה שוררים בכול. בגלל ריחן של הביצות אי־אפשר להתקרב אליהן. הקנים, העשבים, העצים, האדמה, כולם מדיפים צחנת ריקבון. בחורף, לעומת זאת, מוצף השטח מים צלולים ונוצצים. בקיץ אי־אפשר לראות את פני המים מרוב עשבים וקנים, אבל בחורף נפרשים המים מעל הביצות כסדין. אחרי הביצות משתרעים שדות חרושים. האדמה שמנונית ומבהיקה. כשמעבדים אותה היא מניבה יבול שופע. היא חמימה ורכה.

אחרי הגבעות המכוסות שיחי הדס שניחוחם הכבד תלוי ממעל, מתחיל פתאום שטח מסולע. פתאומיות הופעתו מבהילה כמעט. בד בבד נגלים לעין גם עצי אורן. האורנים מגירים טיפות שרף נוצצות כבדולח הנוטפות אל האדמה. אחרי האורנים הראשונים שוב מתחילים מישורים. אדמתם של המישורים האלה היא אדמת בור, אדמה חשופה שאינה מצמיחה דבר... מכאן נראות פסגותיהם המושלגות של הרי הטאורוס קרובות, במרחק נגיעה כמעט.
דיקֶנְלידוּזוּ הוא אחד המישורים הללו. חמישה כפרים שוכנים בדיקנלידוזו. תושבי חמשת הכפרים אינם בעלי אדמות. כל האדמות שייכות לאדון אַבְּדי. דיקנלידוזו מנותק מן העולם החיצון וכמוהו כעולם נפרד המתנהל על פי חוקים ומנהגים משלו. אנשי המקום כמעט שאינם מכירים מקומות מחוץ לכפריהם. לעתים רחוקות הם יוצאים מדיקנלידוזו. בה במידה, מחוץ לדיקנלידוזו איש אינו מכיר את כפרי המקום, את תושביהם ואת אורח חייהם של התושבים. אפילו גובֶה המסים מגיע רק פעם בשנתיים־שלוש, וגם אז אין הוא נפגש עם הכפריים ואין הוא מגלה בהם כל עניין. הוא נפגש עם אדון אבדי והולך.

הכפר דֶאירְמֶנְאוֹלוּק הוא הגדול שבכפרי דיקנלידוזו. אדון אבדי מתגורר בכפר הזה. הכפר נמצא בצדו המזרחי של העמק, לרגלי הסלעים. הסלעים סגולים־ארגמניים ומכוסים כתמים בשלל צבעים: כסופים, ירקרקים ולבנים כשלג.
בכניסה לכפר ניצב במלוא הדרו עץ דולב זקן. שנים רבות מספור הוא עומד שם, וענפיו המסועפים נוטים מטה מרוב זוקן. במרחק של מאה מטרים מהעץ לא נשמע כל צליל. מסביב דממה מוחלטת. דממה מפחידה. גם במרחק עשרים וחמישה מטרים לא נשמע דבר... עשרה מטרים, הדממה נמשכת. רק כשמתקרבים לעץ וכבר נפנים ממנו משתנה הכול. רעש פורץ פתאום. הפתעה... תחילה הרעש מחריש אוזניים. אחר כך הוא נחלש בהדרגה.
מקור הרעש הוא המעיין של דאירמנאולוק. בעצם אין זה מעיין, אך כך מכנים אותו המקומיים. זה מה שהם יודעים. המים מתפרצים בשצף קצף מבסיסו של סלע. אם משליכים לתוכם פיסת עץ, אפשר לראותה מרקדת על פני המים במשך יום, יומיים ואף שבוע. יש הטוענים שאפילו אבן תרקד על פני המים הגועשים ולא תשקע בהם. אך המים אינם נובעים כאן. הם מגיעים מרחוק, מאַקְצָ'דָה, לאחר שעברו דרך יערות אורנים וספגו ריחות של קורנית ושל נענע פראית. כאן הם חודרים מתחת לפני הסלע ומגיחים מעברו האחר בשצף קצף ובשאון מטורף.
מכאן ועד לאקצ'דה הרי הטאורוס כה מסולעים ותלולים עד שאין למצוא בהם חלקת אדמה הגדולה משטחו של בית. עצים אדירי ממדים, אורן ואלה לבנה, מזדקרים השמימה בין הסלעים. בשטחים המסולעים אין כמעט בעלי חיים. רק לפעמים, בשעות הערב, וגם זאת לעתים נדירות, עומד אייל על קצה סלע מחודד, מטה לאחור את קרניו הגדולות והמסועפות, מותח את רגליו ונראה כמביט אל האינסוף.