אז נניח שצמיד משובץ יהלומים נוצצים נפל לידיכם בירושה, וגם נניח שאתם רוצים אותו קרוב אליכם, בבית פנימה. היכן תחביאו אותו? בשביל השעשוע הבה נקבע שכספת איננה אופציה. כעת הביטו סביבכם וחשבו - מהו המקום הטוב ביותר להסתיר בו את המטמון? מתחת לבלטות? בשקית יחד עם העוף הקפוא בפריזר? בעציץ? בשדרתו של ספר ישן? כמובן - המקום המבוקש צריך להיות כמה שפחות מתבקש, כזה שגם גנב שצפה שעות רבות בסרטי מתח, לא יעלה על דעתו.
בחרנו בחיים זוגיים בגלל האוצרות הגדולים שידענו שנמצא שם - אהבה קרובה, אכפתיות, חום, שותפות, אינטימיות - ועד כמה שהרשינו לעצמנו לפנטז, חשבנו שנפגוש את כל אלה בכמות ואיכות יותר מבכל החברויות המוכרות לנו. אבל כשנכנסנו אל ביתנו המשותף, ראינו שהאוצר המיוחל איננו מחכה באריזת מתנה על שולחן הכניסה. מאז נדמה לנו שהפכנו כל פינה בבית, ואחד הדברים החשובים שלמדנו בחיפושים הארוכים הוא, שלרוב האוצר איננו במקום שאנחנו מצפים למצוא אותו.
יש שאצלם הפער בין הפנטזיות למציאות נסבל ואפשרי, ואילו אצל אחרים הוא מר וקשה. הרי זה המקור לאין ספור בדיחות ואמרות ציניות על טיב הנישואים. כך למשל מקובל לומר שהנישואים הם כמו עיר נצורה - אלה שבחוץ רוצים להיכנס, ואלה שבפנים רוצים לצאת. וגם דברים מעין: האהבה עיוורת, והנישואים פוקחי עיניים; אהבה היא חלום מתוק, והנישואים הם שעון מעורר; אהבה היא אובססיה והנישואים הם התרופה לה, ועוד אמרות שפר רבות.
מספרים על אדם שנכנס אל ביתו והודיע לאשתו שעוד דקות אחדות יגיע אליהם חברו הטוב לארוחת ערב. ״השתגעת?״ שאלה אותו האישה, ״הבית הפוך לגמרי, אין שום דבר במקרר, הכלים מלוכלכים, ואין לי שום כוונה לארגן עכשיו ארוחה מושקעת״. ״כן, אני יודע, יקירתי״, השיב האיש באדישות. ״אז למה הזמנת אותו דווקא הערב?״ שאלה. ״כי המסכן חושב להתחתן״.
גם אלה המנהלים חיי נישואים שנוכחים בהם אהבה, קרבה ואושר, נתקלים בהתמודדויות וקשיים מרובים. במקרים הטובים יותר הנטייה היא להתייחס לכל אלה כאל ״צפרדע״ שכדאי לבלוע במחיר הטוב הנלווה.
אז זהו, על זה בדיוק הספר הזה...
הטענה המלווה את הדברים היא שמחוזות הקושי אינם רק בני לוויה הכרחיים של המתיקות, אלא שהם בעצמם מקום המסתור שבו טמונים האושר והקרבה. שם, במתח, בניכור, בפערי הסגנון והרצונות השונים, בפגיעוּת וברגישות, בדיוק שם מסתתר האוצר. אנחנו נוטים לחפש אותו ״מתחת לפנס״ ומחמיצים מפני כך הזדמנויות רבות לגילויים חדשים. אנחנו מתפתים לחפש את אושר הזוגיות בנעימות הטבעית, בהתאמה ובדמיון שבינינו, ובהיותנו נאהבים, ומחמיצים את עומק האושר הנמצא בשוני, במתח ובהיותנו אוהבים.
נדמה לנו כי אלה עניינים סותרים. הרי התחתנו כדי למצוא אדם שיקבל אותנו כפי שהננו, כדי למצוא מקום שבו נהיה עטופים בתשומת לב ורגישות, התחתנו כדי למצוא ביתיות טבעית ופשוטה. לא חשבנו שאנחנו מתחתנים כדי לגשר ולפשר, כדי לצאת מעצמנו, להשתנות או להזדקק למלאכותיות ועמל.
אכן, האוצר שאנחנו מחפשים טמון במקומות מפתיעים.
מקור הכתוב בספר הזה הוא הרצאות שהתקיימו בהזדמנויות שונות בלי כוונת תחילה לאגד אותן יחד. והנה כשנערכו הדברים נמצאו שני עקרונות החוזרים על עצמם באשר למקום שבו נגלה את המטמון.
את צמיד היהלומים שלנו נוכל להחביא במקומות קשים או בלתי נעימים להגעה, כמו פח הזבל, מתחת לערמת גרוטאות במחסן וכדומה; וכן במקומות תמימים למראה, מקומות נגישים ומוכרים, אך כאלה שאינם מסגירים את המסתתר בהם - בארון מטבח, מאחורי תמונה על קיר וכדומה.
גם את אוצר אושר הזוגיות נמצא בשני סוגי מקומות ששונים ממה שאנחנו מצפים לו לרוב. נמצא את האושר במחוזות הקושי והניכור, ונמצא אותו במחוזות השגרה היומיומית, במעשים הפעוטים והמובנים מאליהם.
הרב קוק כותב שתיקון העולם צועד בשני נתיבים1 - הנתיב האחד הוא הפיכת רע לטוב, והאחר הוא הפיכת קוטן לגודל. כך גם בתיקון עולמנו הפרטי - החלקים היקרים והמשמחים ביותר בו הם אלה שבהם אנחנו מצליחים להפוך את אש המריבה לאש אהבה, ואלה שבהם אנחנו מצליחים להבחין באהבה שבמחוות מובנות מאליהן, בשגרה האפורה ובמחויבות פשוטה נטולת להט, וללבות את כל אלה לאהבה גלויה ומפורשת.
לתת אמון בַלחץ
ד״ר קלי מקגוניגל, פסיכולוגית רפואית עטורת פרסים, מספרת שעשר שנים לימדה משהו שהיא חוששת שגורם נזק יותר מתועלת. לאורך השנים הייתה מזהירה אנשים ממצבי לחץ, ומספרת להם כמה הם מזיקים לבריאותם. מחקרים מבוססים רבים חשפו קשר ישיר בין דחק למצב בריאותי. לחץ מגביר את הסיכון ללקות במחלות מסוכנות כגון מחלות לב או לחץ דם גבוה, אבל גם את סכנת ההידבקות במחלות קלות כמו הצטננות. היא מתארת מחקר שעקב אחרי שלושים אלף מבוגרים בארצות הברית במשך שמונה שנים. החוקרים שאלו את המשתתפים: ״כמה לחץ חווית בשנה האחרונה?״ הם בחנו את תמותת המשתתפים במהלך השנים, וגילו שאנשים שחוו לחץ רב בשנה החולפת היו בסיכון תמותה גבוה בארבעים ושלושה אחוזים מאחרים!
אבל אין זאת התמונה כולה. לא כל ה״לחוצים״ היו בסיכון תמותה גבוה. החוקרים שאלו את הנבדקים גם: ״האם אתה מאמין שהלחץ מזיק לבריאותך?״ מתברר שסכנת התמותה הגבוהה פגעה רק באלה שהשיבו בחיוב לשאלה הזאת! ומפתיע הרבה יותר - האנשים שחוו לחץ רב אבל לא חשבו שהוא מזיק, לא רק שלא היו בסכנת תמותה גבוהה, אלא שסיכון התמותה שלהם היה הנמוך ביותר בין כל הנבדקים, נמוך יותר גם מאנשים שחוו רמת לחץ נמוכה יחסית! המשמעות היא שלא הלחץ מסוכן, אלא אמונה בנזק שגורם לחץ היא המסוכנת, והיא אחד מגורמי התמותה העיקריים!
מקגוניגל המשיכה וחקרה את הנושא. היא בחנה אם ניתן ללמד אנשים להתייחס ללחץ שלהם בצורה שונה מזאת שהם רגילים לה, ובכך להפוך את הלחץ לגורם מסייע. בניסוי שערכה היא הדריכה אנשים לפרש סימני דחק גופניים כסימנים חיוביים. היא הסבירה להם שעליהם לומר לעצמם שסימני הדחק מעידים על עוררות בריאה לקראת תפקוד מוצלח בפעילות מאתגרת. אלה שנהגו באופן זה אכן תפקדו טוב יותר נפשית וגופנית.
מקגוניגל מעידה שבעקבות הגילוי הזה מטרתה כפסיכולוגית רפואית השתנתה. היא איננה מבקשת עוד מאנשים להיפטר מהלחץ שלהם אלא לעשות בו שימוש נכון.
המטרה בספר זה איננה בהכרח סיוע לשחרור מהלחץ, מהחיכוך והמתח שבנישואים, או מתהליכי שינוי, ואפילו אבדן, הכרוכים בכל זה. המטרה היא לאפשר להשתמש בהם כך שיוסיפו חיים בכמות ובאיכות, להפוך את הדחק הזוגי למוקד של תסיסה רעננה ומחדשת.
את התוכן הפנימי של העניין הזה תיארו חכמינו בלשונם. בהתייחס ללשון פסוקי מעשה הבריאה ״ויהי ערב, ויהי בוקר״2, אמרו חכמים: ״בתחילה חושך, ואחר כך אור״3. המהר״ל מפראג התבטא בסגנון דומה ואמר: ״ההעדר קודם להתהוות״4. כל תהליכי הצמיחה, הגופניים, השכליים והרגשיים, כרוכים באבדן המביא לבניין חדש ומופלא.
הקשיים בחיים הזוגיים מביאים אותנו לא פעם לחוויות קצה, עד שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו עומדים לצאת מדעתנו.
נפלא.
יציאה מהדעת היא אחד הדברים הטובים ביותר שעשויים לקרות לנו במערכת הזוגית. אך לשם כך אסור שניבהל ממצב הדחק הזה, אלא נשמח לקראתו, נהנה מההתרגשות ומהעוררות הכרוכות בו, ונאמר לעצמנו שמה שעובר עלינו הוא סימנים של היוולדות מחדש, של לימוד עמוק, של נגיעה במחוזות אהבה חדשים ומופלאים, מחוזות שמעולם לא ידענו.
״יציאה מהדעת״ היא שחרור מהאישיות המצומקת שלנו והזדמנות להתרחב ולגדול, ולכן היא אחד ממוקדי האושר החשובים והעמוקים ביותר של הנישואים. בה נמצא את צמיד היהלומים שלנו.
עלינו לשמוח בהזדמנות לצאת מדעתנו ככל שרק נוכל. עלינו לצאת מדעתנו ולהסכים להיכנס לדעתו, להעדפותיו ולרצונותיו של האדם שאנו חיים אתו. עלינו לצאת ממה שידוע לנו ומוכר, מתבניות ותפיסות נוקשות שסיגלנו לעצמנו, לצאת, לדעת ולהכיר באמת אדם אחר ושונה מאתנו מאוד.
מפני כך כשמתארת התורה את החיבור בין איש לאשתו היא עושה זאת בלשון: ״והאדם ידע את חווה אשתו״5.
לצד זה אנחנו גם זוכרים את מאמר החכם: ״תכלית הידיעה היא שלא נדע״6, אנחנו יודעים שתהליך ההתוודעות הוא אינסופי, וככל שנרבה לצאת מדעתנו ונדע יותר את בן הזוג שלנו, יגדלו הפלא והתעלומה, אופקים קסומים חדשים ייפרשו וילכו לנגד עינינו.
*
לא פשוט לעסוק בכאבים ובפצעי העומק של מערכת היחסים הזוגית. הספר נכתב מתוך רצון לנגוע בכל זה ברגישות ובחיוך שיקל את כובד המשא. אלא ששימוש בהומור, ובייחוד בעניינים טעונים, הוא אתגר בפני עצמו. אפשרות ההתייחסות בחיוך לעניינים כואבים כרוכה לרוב במידה של ציניות, ונוסף על כך נוטה ההומור להיות סטריאוטיפי. כתיבת הדברים נעשתה תוך ניסיון לצעוד בנתיב הזה בצורה מאוזנת. תפגשו במהלך הדברים בדיחות ציניות ומעט מרירות, אך אלה לא נועדו להעצים את המרירות, אלא דווקא לשחרר מנוקשות הכאב. תפגשו גם תיאורים סטריאוטיפיים על הענייניות הגברית עד כדי אטימות ועל עודף הרגישות הנשית, כמו גם על חלוקת התפקידים בין הגבר, היוצא לעבודתו כדי לפרנס, לאישה, המטפלת בילדים ומבצעת את מטלות הבית. התיאורים האלה לא נועדו להתוות דרך או לתאר דווקא את הרצוי, אלא את המוכר ומה שבמקרים רבים עדיין מצוי. דווקא מתוך כך תתאפשר גם גמישות והתבוננות מחודשת בחלוקת התפקידים הזאת, ואולי גם בחירה שונה ועיצוב מחודש של דפוסי ההתנהלות.
פרקי הספר מלווים את רצף החיים הזוגיים. הפרק הראשון נועד בעיקר לאלה שעדיין מחפשים אהבה, והבאים אחריו עוסקים בחיי הנישואים עצמם - בגוונים השונים שבהם ובהתמודדויות המלוות אותם - המתחים וחילוקי הדעות, השחיקה, הספקות המתעוררים, ולבסוף גם אתגר הזוגיות בגיל מבוגר. לקראת סוף הספר מרוכזים מגוון תרגילים וכלים מעשיים לשכלול ופיתוח המיומנויות הזוגיות שלנו, ולהטמעה בחיים של התכנים שבפרקים האחרים. בסוף כל פרק מצורפת תפילה, אשר עשויה לסייע לנו להפוך את התוכן העיוני למשאלת לב, ואשר נועדה לפנות אל בורא העולם בבקשה שיסייע לנו בהגשמת מאוויינו. התפילות נכתבו בלשון נקבה ולשון זכר לסירוגין. אחרית הדבר של הספר מזמינה להתבוננות ממעוף הציפור בתהליכים ההיסטוריים שעוברים על אופיים של החיים הזוגיים ובטביעת אצבעו של א–להים בכל זה.
לעתים באה לשון הספר כביכול מפי בני הזוג עצמם, ועל כן לפעמים מתחלפת לשון זכר בלשון נקבה ולהפך במשפטים סמוכים.
חלק מן הציטוטים עובדו קלות כדי לסייע בהבנתם. ציטוטים שבמקורם נכתבו בארמית הובאו בתרגום לעברית.
בטיחות במסע לחיפוש האוצר
הבהרה חשובה הנוגעת למגמת הספר בכללה:
כל האמור כאן מנסה לגעת באושר ובשמחה שבחיי הנישואים, אלא שאת האושר הזה הוא דולה לרוב מתוך כאב. הנחת היסוד המלווה את הדברים היא שמקומות הקושי הם הזדמנות להוסיף קרבה ואהבה. דווקא משום כך ההנחה הזאת מצריכה הסתייגות וזהירות בצידה. הדברים בספר אמורים ביחס למערכות יחסים בריאות בבסיסן, כאלה שאולי כרוכות בכאבים ואכזבות גדולות, מתחים ו״פיצוצים״, אבל שיש בהן גם איזו אנושיות טבעית נכונה. המילים כאן מכוונות לזוגיות שיש בה פוטנציאל לאהבה בריאה, גם אם הפוטנציאל הזה עמום, ואפילו חבוט ודהוי. מימוש הפוטנציאל תלוי ביכולת לצאת מעולמנו ולהיכנס לנעליו ולעולמו של בן זוגנו.
ישנם מקרים יוצאי דופן, שבהם מגמת העבודה אינה צריכה להיות היפתחות לעולמו השונה של בן הזוג. אלה הם מקרים שבהם נוהג בן הזוג באלימות פיזית, מילולית או רגשית, ובהם אסור שדרכו תיחשב לגיטימית, ובוודאי אסור שתעורר הזדהות, שתובן או תוצדק. אדרבה, אחת המלכודות הגדולות שבהן נופלים אלה החווים אלימות מבן זוגם היא הנטייה להצדיק אותו ואת מעשיו, להבין את המצוקה שמתוכה הוא פועל, לתלות את האשמה בהם עצמם וכו'. הבנה ואמפטיה במקרים כאלה לרוב רק מעצימות את הסבל ומקבעות אותו במסלולים שההיחלצות מהם נעשית קשה מיום ליום.
בן זוג אלים איננו בהכרח כזה שמסתובב כל היום עם מבט של רצח בעיניים. בן זוג אלים עשוי להיות בעל קסם אישי כובש, חייכן, מוכשר, עדין ורגיש לרוב. בכל זאת, יש מקרים שבהם התנהלותו צריכה להדליק נורת אזהרה:
• אם בן הזוג שתלטן - אם הוא קובע מה מותר ואסור לבת זוגו; אם הוא תובע היענות נוקשה לגחמותיו ומילוי משאלותיו; אם הוא מבודד את בת זוגו מחברים או בני משפחה אחרים; אם הוא מונע את בת הזוג משימוש בכסף.
• אם בן הזוג קנאי בצורה שאיננה סבירה - אם איננו מניח לזוגתו לדבר עם גברים אחרים, ואפילו כשמדובר בצרכים ענייניים ונורמטיביים; אם הוא דורש שתדווח לו היכן הייתה בכל רגע נתון.
• אם הוא מיטלטל בין מצבי רוח קיצוניים של זעם ואהבה מדומה, ובעיקר אם הוא פוגע בבת הזוג ואחרי כן מביע חרטה עמוקה, לעתים אפילו נואשת, אבל חוזר על אותו דפוס שוב ושוב.
• אם הוא מתמסר, עוטף, קונה מתנות ומפנק, אך עלול בפתאומיות ״להתאכזב״, להיפגע ולכעוס על כך שאהבתו איננה נענית ״כראוי״.
• אם הוא מאיים על בת זוגו.
• אם הוא משפיל אותה, מזלזל בערכה, מסביר לה איזו זכות נפלה בחלקה שפרש עליה את חסותו ושחייה לא יהיו חיים בלעדיו (כי מי ירצה אותה וכדומה).
• אם הוא אובססיבי כלפיה ותלותי באופן מוגזם - מספר כי בלעדיה חייו אינם חיים, נתון בדיכאון כשמרגיש שהיא מתרחקת ממנו, ועד כדי איום בהתאבדות אם תעזוב אותו (הדבר אפשרי בד בבד עם האמור בסעיף הקודם).
(הדברים מתארים אלימות מצד האיש כלפי האישה, מצב שאכן רווח יותר, אבל ישנם גם מצבים הפוכים).
במקרים כאלה חובה לשתף קרובים נבונים ואף להיוועץ באנשי מקצוע המכירים את התחום, ודווקא מפני שבדרך כלל השיתוף הזה קשה מאוד. כפי שנאמר, בני זוג שחווים אלימות עלולים בקלות להשתכנע שעליהם להתאמץ יותר להבין את בן זוגם (והדבר הופך אצלם לרוב להאשמה עצמית), כשלמעשה זה הדבר האחרון שעליהם לעשות. לא כל מערכת יחסים שיש בה תוקפנות צריכה בהכרח להסתיים בפרידה, אבל העבודה הנדרשת במערכת כזאת שונה מהמוצע כאן, ובוודאי גם דורשת ליווי ופיקוח.
קיימים מקרים קלים יותר, שבהם שני בני הזוג באמת ״בסדר״, אינם פוגעניים או שתלטנים מטבעם, ואף–על–פי–כן חייהם המשותפים הם סבל מתמשך, שגם עבודה זוגית מאומצת איננה יכולה לפתור. ישנם מקרים נדירים שבהם, מתוך כובד ראש וזהירות גדולים, נכון לפרק את החבילה בגלל חוסר התאמה וחוסר יכולת לחיות בשותפות מכבדת. במקרים כאלה, שלא כמו במה שתואר לעיל, עבודה זוגית היא דבר מבורך ואף מחויב בטרם תתקבל הכרעה כבדת משקל כל–כך. גם אם לבסוף יוחלט שהנכון הוא להיפרד, עשויים התהליכים המוצעים כאן לאפשר פרידה רכה ומכבדת יותר. נוסף על כך, החלטה כזאת, כשהיא מתקבלת אחרי מאמץ פנימי וכן לשנות ולתקן, מתקבלת מתוך השלמה ופיוס פנימי גדולים יותר, והמחשבות הטורדות על החמצה אפשרית פחות נוכחות בה. חשוב לדעת שלא כל עבודה תניב את הפירות המתוקים שאנו מייחלים להם, ועיקשות להוליד אהבה ושלום בית במקום שבו אינם אפשריים, תביא לתסכול, שחיקה ורגשות אשם.
לא ניתן באמצעות ספר לספק מבחן לשאלה מתי נכון להמשיך ולהתאמץ ומתי הרגע להרפות ולוותר. מה שניתן לומר הוא שללא ספק לפני שמרימים ידיים בכניעה נדרשים מאמצים ממשיים, מאמצים מורכבים שיש בהם שילוב נכון של אומץ ורכות, אבל שמנגד יש לפקוח עין רגישה ולבחון, האמנם מובילים המאמצים אל התוצאות הרצויות, לפחות בטווח הארוך. כשאין זה המצב, כדאי לפנות אל אנשי מקצוע ולהיעזר בהם, אנשים שערך הזוגיות והשמירה עליה יקרים בעיניהם מאוד ושמומחים בתחום זה של יחסי איש ואשתו.
*
טוב, עסקנו די במצבי הקצה. הבה נחזור אל האמון בזוגיות שלנו, ובכך שיחד עם האתגרים הכרוכים בה, יש בה גם ריבוי אהבה ותקווה. את המסע שלנו נתחיל מהחיפושים הקודמים לחיי הנישואים, תקופת הכמיהה לקשר ולאהבה.
