פתח דבר
בילדותי בכל עת שנשארתי לבדי בבית הגיעו לאוזניי רשרושים משונים מן החדרים הסמוכים, ומיד התאבן גופי מפחד.
״אם אני לבד בבית, מאין הקולות בוקעים?״ שאלתי את הוריי בפליאה.
״מפעם לפעם הרהיטים נמתחים ומתכווצים בגלל הטמפרטורות המשתנות, וכשיש דממה מוחלטת בבית, אנו מצליחים לשמוע אותם״, נהגה אמי להסביר ולהרגיע ואז לחייך אליי ולהוסיף בהלצה: ״הרהיטים משוחחים זה עם זה״.
המדריך בתנועת הנוער דווקא נהנה להפחיד אותי ולומר: ״בתקופה קדומה נהגו להוביל אנשים לקבורה בתוך רהיטי עץ. אם יש בביתך רהיטי עץ עתיקים, סביר להניח שאת שומעת את רוחות המתים״.
״שטויות״, השבתי לו בגבורה, אך דבריו הפחידו אותי. בשובי הביתה עברתי מחדר לחדר ובדקתי אילו מהרהיטים בביתי עשויים מעץ עתיק, ונעצתי בחשש את עיניי בארון הבגדים של הוריי, שהיו מגולפים עליו פיתוחים.
ערב אחד נשארתי לבדי בבית, וכמו תמיד נשמעו בבית קולות מוזרים. החלטתי לבדוק אם יש אמת בגרסת המדריך או שביקש רק להקניט אותי. השתקתי את הטלוויזיה ושמרתי על דממה מוחלטת. לחישות אימתניות הובילו אותי עד חדרם הפתוח של הוריי. אזרתי אומץ, נכנסתי לחדר והתקרבתי לארון הבגדים העתיק העשוי מעץ, שמתוכו בקעו הלחישות. אחזתי בידיות הזהב שלו ופתחתי את דלתותיו. בלי לחשוב רוקנתי אותו וסגרתי את דלתותיו, נזהרת לא לשבור את המראה הפנימית התלויה על אחת מהן. יצאתי מהחדר, סגרתי את דלתו ושמרתי על שקט. ואכן, שום קול לא נשמע עוד.
לפתע נשמעו קולות עזים. פתחתי במקצת את דלת החדר והצצתי. דלתות הארון היו פתוחות לרווחה, ורגלי העץ שלו התנועעו קלות, כאילו כעס שרוקנתי אותו. אט־אט קרבתי אליו בחשש. מבעד למראה התלויה על דלת הארון הבחנתי בראש המציץ מעבר לכתפי, ובאחת הסבתי את ראשי לאחור. איש לא היה שם. בזריזות סגרתי את דלת החדר וברחתי בבהלה לחדרי. רציתי להחזיר את הבגדים לארון בטרם ישובו הוריי, אך פחדתי להתקרב אליו. ישבתי על המיטה שלי וחיכיתי להוריי בקוצר רוח, עד שבשעות הקטנות של הלילה שמעתי את דלת הכניסה נטרקת.
רצתי אל דלת הכניסה וגיליתי לאכזבתי שהיא עדיין נעולה; אימא ואבא טרם חזרו. כשהצצתי שוב לחדר הוריי נבהלתי לגלות שהמראה שעל דלת הארון שבורה.
״אימא, אבא, איזה כיף שחזרתם. התגעגעתי כל כך״, קראתי בשמחה עם שובם של הוריי הביתה, ״אימא, אל תכעסי, אבל הוצאתי את כל הבגדים שלכם מהארון ואחר כך המראה שלו נשברה. כל הבגדים מונחים עכשיו על מיטתכם. רוקנתי אותו כי... כי...״ השתתקתי מיד. התביישתי לספר מה הייתה הסיבה למעשיי המשונים.
״את כנראה מנומנמת וחלמת חלום. הכול בסדר. הבגדים בארון, והמראה שלמה״, חייכה אימא והפצירה בי ללכת לישון, פן אתקשה להתעורר לבית הספר.
מאז אותו לילה סירבתי להישאר לבדי בבית. בלית בררה הזמינו הוריי את אֵמה, בתם של חבריהם, נערה חביבה, שתשמור עליי. הלחישות והרשרושים המשונים הטרידו אף את מנוחתה של אֵמה, וכשהובלתי אותה לחדרם של הוריי והצבעתי על הארון העתיק באמרי שהקולות בוקעים מתוכו, היא לגלגה עליי ופרצה בצחוק מתגלגל. היא ניגשה אל הארון, פתחה את דלתותיו, חייכה אל דמותה, שנשקפה אליה מן המראה הפנימית, נכנסה לתוכו, ובן־רגע נסגרו דלתותיו, והיא נבלעה בו. מאז נעלמו עקבותיה. חקירות המשטרה העלו חרס. איש לא האמין מעולם לדבריי.
מפעם לפעם הדהד קולה של אֵמה מתוך הארון, וכשהצצתי בפחד לחדרם של הוריי, נתגלתה אליי צלליתה מן המראה שעל אחת מדלתות הארון העתיק לאחר שנפתחו מעצמן. תמיד חששתי להתקרב אל הארון המסתורי, ובוודאי לא העזתי לפתוח את דלתותיו. נשמתי לרווחה רק כאשר ניאותו הוריי לתחנוניי, ולבסוף נמכר הארון והוצא מביתנו.
מאז חלפו שנים. אֵמה המסכנה טרם נמצאה, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלה. ואילו אני מקפידה לשמור תמיד מרחק מרהיטי עץ עתיקים ואינני מכניסה אותם לעולם לביתי.
ואתם, קוראים יקרים, שמרו מרחק מרהיטי עץ עתיקים, ובייחוד מארונות בגדים עתיקים, ולעולם־לעולם אל תכניסו אותם לביתכם.
ועוד דבר: אם אי־פעם תיאלצו להישאר לבד בבית שניצבים בו רהיטי עץ עתיקים, שִמרו על שקט מוחלט ואולי תשמעו קולות מסתוריים ולחישות רוחשים מנבכי הרהיטים. בעת קריאת הספר תגלו מהו מקור הקולות, מדוע חובה עלינו להיזהר מרהיטי עץ עתיקים, מהו סודם ומה מבוקשם, ומה עלה בגורלה של אֵמה. ואם תאזרו אומץ, תצמידו את אוזנכם לדופן עץ של ארון בגדים עתיק ותתרכזו היטב, אולי תצליחו לשמוע מתוך הדממה את זעקותיה של אֵמה האומללה המתחננת לעזרה.
ועצה אחרונה: אם תבחינו באנשים שלצוואריהם קשור סרט שחור, ברחו מהם כמו מאש; הם לא באמת אנשים. אל תנסו להתיר את הסרט מצווארם, כי אתם עלולים בעל כורחכם להיות אחד מהם.
קריאה מרתקת,
סיגלית דיל
