בד בבד

פתח דבר

 

"כדי לראות את יופיו של ציור, על המתבונן לשתף פעולה עם הצייר. לא הכול תלוי באמן ובבד. הרבה ממה שניטול ממפגש עם ציור — כבר הבאנו אתנו מניסיון חיינו ומעושרה של אישיותנו. אם יצאנו בידיים ריקות, הרי שבלב ריק באנו".*

* מרווין לוונטל במכתב לאסתר רובין, שנות השלושים של המאה העשרים. בארכיון בית ראובן.

באחרית ימיו היה ראובן יושב בכורסת הקש על מרפסת ביתו וצופה בילדי הגנים ובילדי בתי הספר חולפים בדרכם לביקור בבית ביאליק הסמוך, שכן משנפטר ביאליק המשורר הלאומי ב־1934 נהיה ביתו מקום "עלייה לרגל" עבור ילדי הארץ. למראה התלמידים ההולכים לבית ביאליק בשלה בראובן וברעייתו אסתר ובילדיהם דוד ואריאלה ההחלטה לפתוח גם את ביתם. להחלטה היה שותף גם ראש העיר שלמה להט (צ'יץ') שכל רעיון חדש שהעשיר את תל אביב שָבה את דמיונו, והוא שש לממשו.

ראובן ייעד בצוואתו לאוסף מוזאון בית ראובן ארבעים וחמישה ציורים מן החשובים שנשארו ברשותו, והם גרעין האוסף. האוסף גדל במשך השנים בעזרתם של נדבנים ובזכות ירושות, מתנות והשאלות ארוכות טווח מידידים ומאספנים. אחדים מן הציורים כבר נהיו דימויים איקוניים, ואחרים נתגלו רק בשנים האחרונות. בעשרות תערוכות שנערכו במשך ארבעה עשורים, מאז נפתח בית ראובן לקהל, השקיעו אנשי המוזאון מאמץ רב במחקר, בשימור ובתיעוד מקיף של מכלול עבודתו של ראובן. לצד אלה הלכו ונערמו במשך השנים גם סיפורים אנושיים — סיפורים על סערות נפש, על קנאות, על רוחב לב ועל חרטות, וסיפורים אלה מסתתרים בשולי הבדים. השילוב של תיעוד ושל סיפור אנושי מניב קסם מיוחד, ואני עדה לו פעם אחר פעם בשיחות עם מבקרים, ישראלים ואורחים מחוץ לארץ כאחד.

"התודעה היא הרואה והיא הרוקמת את הדברים בתוך עלילות", כתב אריאל הירשפלד, "והיא אינה רואה דבר בלי סיפור".** ואכן, מצאתי את עצמי "רוקמת" עלילות בשולי הציורים ובין חומרי הארכיון, ואלו הלכו ותפחו ונשתמרו בזיכרוני עם השנים.

** דברים לזכר חברו דן דאור: אריאל הירשפלד, "המצאת הסוף", הארץ, מוסף ספרות, 8.12.2010.

ראובן הוא בן הדור שחווה את "כאב שתי המולדות": מזיגה של תרבות אירופית עם יהודיוּת מזרח־אירופית ומחויבות עמוקה לציונות. הוא חמק מן הגורל היהודי באירופה פעמיים: כשהקדים לקשור את חייו ואמנותו עם הארץ בראשית שנות העשרים; ושוב ב־1939 כאשר נמלך בדעתו והחליט ברגע האחרון ממש להמיר נסיעה מתוכננת לאירופה בנסיעה לאמריקה.

 

ראובן צייר מילדותו, וכל חייו התפרנס מציוריו. בדרכו ארצה ב־1929, אחרי תערוכה שנייה בניו יורק, פגש על סיפון האנייה את אסתר דייוויס, צעירה יפהפייה ילידת ניו יורק. ההפלגה לארץ ישראל הייתה פרס שזכתה בו בתחרות חיבורים בנושא "מהי ארץ ישראל עבורי", שנערכה בתנועת הנוער הציונית "יהודה הצעיר". בעקבות המפגש על הסיפון נשארה אסתר בארץ, נישאה לראובן, ועד מהרה הייתה לשותפה פעילה שהשכילה לשמור על קשרים עם אספנים רבים של ראובן בארץ ובעולם. ביתם הפתוח של ראובן ואסתר היה למוקד חברתי בתל אביב, וקשרי הידידות עם האספנים הרבים עשו אותם משפחה מורחבת. לאורך השנים היו אנשים אלו, ועודם, מקור שלא יסולא בפז ל"היסטוריה שבעל פה" ולתמיכה שבית ראובן נתברך בה ונהנה ממנה עד היום.

ברצוני להודות לחבריי ולשותפיי בבית ראובן ובייחוד לעדנה ארדה, אשר על הארכיון והספרייה.

תודה להוצאת עם עובד על שבהרחיבה את "שדה הראייה" שלה כללה גם את בד בבד בין ספריה. ולבסוף, ברצוני להודות לחברתי ניצה דרורי־פרמן, שליוותה את הספר בקשב ובתבונה ואף העניקה לו את שמו.