1912-1902
לימים, כאשר ניסתה קלריסה להיזכר בחייה, התקשתה למצוא את ההקשר הכולל. דומה היה ששטחים נרחבים מהם התכסו חול ואיבדו כליל את צורתם, וכעת הזמן עצמו מרחף מעליהם, חסרי מתאר כעננים ונטולי מידה של ממש. שנים שלמות נעלמו מזיכרונה כלא היו, ואילו שבועות יחידים, ואפילו ימים ושעות, עדיין חיו ברגשותיה ובתודעתה כאילו אירעו רק אתמול. לפעמים הרגישה, דימתה שרק מעט מזער מחייה עבר עליה מתוך השתתפות ערה ואילו שאר הזמן חלף מתוך דמדומי עייפות או חובה ריקה.
בניגוד למרבית האנשים, מילדותה זכרה פחות מכול. בשל נסיבות מיוחדות לא היו לה מעולם בית של ממש וסביבה משפחתית. לידתה, בעיירת חיל המצב הקטנה בגליציה שבה הוצב אביה, בימים ההם רק בדרגת הַאוּפְּטמָן, סרן, במטה הכללי, עלתה לאמה בחייה כתוצאה מהשתלשלות עניינים אומללה; רופא הגדוד חלה בשפעת, הרופא שהוזמן במברק מן העיר השכנה התעכב בשל סופת שלגים והגיע מאוחר מכדי להכניע את דלקת הריאות שתקפה את היולדת. מייד לאחר טקס הטבלתה בבסיס חיל המצב נשלחה קלריסה עם אחיה, המבוגר ממנה בשנתיים, אל סבתה, שכבר היתה קשישה וחלשה למדי ונזקקה היא עצמה לטיפול יותר משיכלה להעניקו; אחרי מות סבתה השליכו אותה אל אחותו החורגת המבוגרת של אביה ואילו אחיה הגיע אל האחות החורגת הצעירה של האב. עם הבתים ובתוך הבתים שבו והשתנו הפנים, דמויות המשרתים שחינכו אותם, גרמנים, בוהמים, פולנים; מעולם לא היה זמן להתרגל, להתחבר, להתחמם, להתמקם; עוד לא הספיקה להתגבר על ביישנותה הראשונית וכבר, ב-1902, בשנתה השמינית, נשלח אביה כנספח צבאי לפטרסבורג; אז החליטה מועצת המשפחה, במטרה להעניק לשניים יתר יציבות, לשלוח את הבן לבית־הספר לצוערים ואותה לפנימיית מנזר בסמוך לווינה; מאביה, שאותו ראתה רק לעיתים רחוקות, היו לה זיכרונות מועטים בלבד, בעצם לא זכרה מאותם ימים לא את פניו ולא את קולו אלא בעיקר את מדיו הכחולים הבוהקים עם העיטורים העגולים המצטלצלים שרצתה כל כך לשחק בהם ואף היתה עושה זאת אילולא הדף בחומרה את ידה הילדית הקטנה, וגם את ידו של אחיה, מעיטורי הכבוד האלה, כדי לחנכם. מאחיה זכרה את חליפת המלחים הפתוחה ואת שערו הבלונדי הארוך והגולש שבשלו קינאה בו במקצת.
את עשר השנים הבאות עשתה קלריסה בבית־הספר של המנזר, העשור שבין שנתה השמינית ובין שנתה השמונה־עשרה כמעט. גם מתקופת הזמן הארוכה הזאת לא זכרה אלא מעט מאוד, במידת מה בגין אופיו של אביה. לֵיאוֹפּוֹלד פְרַנץ קְסַבֶר שׁוּמַייסטֶר, שבזמן הזה קודם בסולם הדרגות והיה לאוֹבֶּרסטלוֹיטנַנט, סגן אלוף, במטה הכללי, הדרג הגבוה, נחשב בחוגי הצבא הבכירים לאחד הטקטיקנים והתיאורטיקנים המנוסים והבקיאים ביותר, אם כי לרחשי הכבוד הכנים לחריצותו, למהימנותו ולכושר הניתוח שלו נלווה גוון אירוני במקצת. בשיחות אישיות היה המפקד העליון מכנה אותו בבת צחוק ״הסטטיסטיקן שלנו״. כי שׁוּמַייסטֶר, עובד עיקש, נחרץ, ביישן למדי וגולמני תחת מעטה של קשיחות חיצונית, ראה בהקמת שירות מודיעין בעל תשתית שיטתית תנאי הכרחי להצלחה צבאית. אט־אט הגיע למסקנה הזאת, כי ממילא לא רחש אמון להברקות של הרגע ולזריזות מחשבה בכל מה שנוגע לאמנות הקרב. בלהט רב, שזיכה אותו בהערצה כנה דווקא מצד המטה הכללי הגרמני השוכן בסמיכות, אסף גזירי עיתונים על כל נתון אפשרי הנוגע לצבאות הזרים שמותר היה לפרסם באופן רשמי, מיין והשלים אותם בלא לאות באגודות מסודרות, אגודות שמורות היטב שלא הרשה לאיש להביט בהן. בסגירותו זו הפך לבר סמכא שהמומחים בארצות הזרות (כמנהגו של עולם) כיבדו אותו ואף חששו ממנו. שלושה־ארבעה חדרים הכילו מעבדה שבה שמר תמציות מן הניירת הצבאית ומן הצבאות החיים עצמם. הנספחים הצבאיים האוסטרים בצירויות השונות קיללו אותו בשל השאלונים הלא־פוסקים שבהם ביקש מידע גם על השוליים שבפרטים כדי לצרפם להֶרבָּריוּם הצבאי שלו. האוסף הזה, שבו החל מתוך תחושת חובה ושכנוע פנימי, הפך עבורו במרוצת השנים – בזכות חיבתו לשיטתיות – ממספר גדל והולך של נתונים וסידורם בכתב ובטבלאות לתשוקה וכמעט לשיגעון. הוא מילא כליל את חייו, שהתרוקנו עקב אובדנה בטרם עת של רעייתו, ויצק בהם תוכן חדש. אלה היו השמחות הקטנות של הסדר והסימטריה המוכרות היטב לאמן, הנקשר לדברים בחדוות המשחק. הוא אהב את הדיו האדומה והירוקה, את העפרונות המחודדים. היה לזה הקסם של בית־נכות לשכיות חמדה נדירות. בנו לא הבין זאת מעולם, זה היה כאבו הסודי של האב. רק הוא עצמו ידע את ההנאה הטכנית ממילוי פתקים בהשוואות. לפנים, כשהיה חוזר הביתה אחרי שעות העבודה, היה מוריד את הצווארון הנוקשה, יושב בחלוק הבית, וכך, משהתרככו תנועותיו, מאזין בהכרת טובה לנגינת הפסנתר של רעייתו המנוחה, שלשמעה התרווחה מעט נפשו הנוקשה; הם היו הולכים לתיאטרון או לביקורים חברתיים. כך הסיח את דעתו והשתחרר במידת מה. אחרי מותה, מאחר שלא היה איש רעים להתרועע, נעשו הערבים ריקים לגמרי, והוא מילא אותם בעזרת עט, מספריים וסרגל בהכנתן ובזיקוקן המתמיד של כרטסות גם בבית, והכרטסות האלה שימשו את ״טבלאות הסטטיסטיקה הצבאיות״ שפורסמו ברבים, שבהן מן הסתם הוסתר החומר הסודי ביותר הנוגע לענייני פנים של המולדת. כך התרגלו אנשי השירות לבקש ממנו פרטי מידע במקום לבקש מעוזריהם להביאם מן החדר הסמוך. מן העובדות האלה – שבעיני עמיתיו לא היו אלא פרטים יבשים ומשמימים, ספרות ומספרים, תכונות והבדלים –הפיק בחדרו הקטן, כבר יותר בתור מתמטיקאי מאשר חייל, תאוות ידע סודית, בלתי נתפסת עבור האחרים. בגאווה גדלה ידע היטב מהי חשיבותו של חדר הנשק הזה, חדר האוצר של אוסטריה, שהוא מקים עבור הצבא והמונרכיה בעזרת רבבות המחקרים היחידים האלה. ואכן, בשנת 1914 התגלו חישוביו המקדימים על אודות היחידות הניתנות לגיוס נכונים יותר מאשר הערכותיו האופטימיסטיות של ראש המטה הכללי קוֹנרַד פוֹן הֶצֶנדוֹרף. יותר ויותר החליפה בעבורו המילה הכתובה את המילה המדוברת, יותר ויותר החליף החומר וסידורו את העולם החיצון, ויותר ויותר נראה היה לאחרים קשה וסגור, אף על פי שביסודו של דבר לא היה אלא בודד. ככל שגדלה בדידותו, כן התרגל להחליף שיחה ברישום. כל תרגיל, אם חוזרים עליו בלי הפוגות, הופך להרגל, מתאבן בלי משים לכדי הרגל, וההרגל עצמו מתקשח ונעשה לאילוץ ולכפייה – ואינו מסוגל לעשות דבר באופן שאינו שיטתי.
לחייל המיוחד הזה היתה רק דרך אחת להתוודע לדבר או למאורע כלשהו: דרכה של הטבלה. ומאחר שהתקשה להראות חיבה ולבטא את רגשותיו במילים, ניסה להביע את אהבתו האבהית ולמצוא דרך אל נפשות ילדיו בדרישה שיכתבו לו בסדירות – כחובה שאין להשתמט ממנה – דיווח על חייהם ועל חינוכם. עוד בביקורו הראשון אחרי שובו מפטרסבורג וחזרתו לעבודה במשרד הביטחון הביא לבתו בת האחת־עשרה חבילה של גיליונות נייר חתוכים באחידות שעל העליון שבהם שירטט מבעוד מועד קווים ישרים בתור דוגמה. מעתה והלאה היה על קלריסה למלא דף כזה כל יום ולציין מה למדה בכל שיעור, אילו ספרים קראה, אילו יצירות ניגנה בפסנתר. ובימי ראשון היה עליה לשלוח לאביה שבעה דפים כאלה עם מכתב נלווה. כך חשב שהוא מקדם בדרכו, בצורה מועילה והגונה, את צמיחתה הפנימית של ילדתו, באמצעות הדרישה שתאמץ לה משחר ילדותה תחושת חובה ושאפתנות מתמדת. לאמיתו של דבר, המכניות של הדיווח והכתיבה היומיומית גרמו לקלריסה לאבד את המבט הכולל על השנים האלה, כי הרשמים, במקום להצטבר ולהתגבר, התפוררו ונפוצו כאבק בשל הדיווחים בטרם עת. וגם כשהגיעה לפרקה לא הפסיקה את המנהג המוזר הזה, אף על פי שהרגישה כי הוא שגוי מן היסוד, ולו מטעמי מקום בלבד – שכן הדיווח נטל ממנה את ההנאה מדברים רבים, זו היתה הנאה שנקטפה בטרם עת. לימים, כשחשבה על כך, לא יכלה שלא להרגיש שאביה נטל ממנה כל אפשרות להתפעמות של הרגע מספרים ומתמונות באותן שנים בבית־הספר משום שהקציב לה מידה שווה של מקום לכתיבה בכל יום ויום, משום שעשה את בית־הספר של המנזר שיטתי וחדגוני אפילו יותר מכפי שכבר היה, אולם היא היתה עתידה להבין ששעת אושר אחת ויחידה דווקא פורשת בתוכנו יריעה רחבה יותר מאשר חודש או שנה. שום רגש שהרגישה מימיה לא השתווה לרגש העמוק שפיעם בה כאשר מצאה את הפתקים, את ימי חייה, מסודרים בשולחן הכתיבה של אביה אחרי מותו. הוא איגד אותם בצרורות, כפי ששלחה אותם. בסדר מופתי, אלא מה. היא לא ידעה זאת מעולם. הוא רווה ממנה נחת. מילים אחדות סימן בקו תחתון בדיו אדומה. כל חודש היה קשור בסרט, וכל סמסטר משנת הלימודים נשמר בארגז קרטון יחד עם תעודותיה ודיווח של המנהלת על התקדמותה ועל התנהגותה; בערבים ניסה האיש הבודד לחיות עימה את חייה בדרכו שלו, ומתשובותיו למנהלת היתה יכולה להסיק באיזו שמחה – שמעולם לא העז להראותה – ניסה לעקוב אחר גדילתה בדרכו המגושמת ולא מצא כל דרך אחרת לכך מאשר הדרך הזאת. קלריסה דיפדפה בסקרנות בכמה מן הפתקים האלה. הם לא אמרו לה דבר. מה שפעם היה חיים, כעת רק רישרש ביובש. לקחים על דברים ששכחה מזמן. היא ניסתה להיזכר איך זה היה באמת, אבל זיכרונות מעטים בלבד עלו מאותם ימים שחלפו ואינם.
