קלריסה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קלריסה
מכר
מאות
עותקים
קלריסה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

קלריסה

4.4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: טלי קונס
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

תקציר

ברוח התקופה של ראשית המאה הקודמת בווינה, קלריסה, שהתייתמה מאמה, נשלחת על ידי אביה להתחנך במנזר. האב, אדם מופנם ונוקשה, עוקב מרחוק אחר חינוכה בעודו מתקדם בסולם הדרגות הצבאי. קלריסה גדלה להיות נערה חרוצה ומופנמת, ועם יציאתה מהמנזר היא פונה לרכוש השכלה באוניברסיטה.
 
במהלך לימודיה היא מתוודעת לרופא עצבים מפורסם והופכת ליד ימינו. כהוקרה על תרומתה למרפאתו, שולח אותה הפרופסור לכינוס מקצועי בשוויץ. לראשונה בחייה יוצאת קלריסה את גבולות ארצה ומאפשרת לעצמה לחוות במלוא העוצמה אהבה ותשוקה. אלא שגם לבועה האידילית שבה היא מנסה להקיף את עצמה חודרים הדיהם של תופי המלחמה, וחייה, שהיו סדורים עד לאותו הרגע, נטרפים באחת במערבולת שסוחפת את אירופה כולה.
כתיבתו של שטפן צוויג, המתאפיינת בשטף ובעומק פסיכולוגיים, באה לידי ביטוי מרהיב גם ביצירה "קלריסה", שאותה החל לכתוב בנובמבר 1941 ממקום גלותו בברזיל. אף שלא הושלם בשל הנסיבות ומגבלות החופש שחלו עליו, פיתח צוויג והשלים חלקים ניכרים מהרומן והצליח להתוות את מהלכו כמעט עד סופו. דווקא מצבה הגולמי של היצירה מאפשר התבוננות מאלפת על תהליכי הכתיבה בהתהוותם של אחד הסופרים הפוריים, האהובים והמשפיעים בתקופתו ובכלל.
 
יותר מ-74 שנה לאחר ששם קץ לחייו, בפברואר 1942, לראשונה בעברית, רואה אור הטיוטה לרומן נפלא שכתב צוויג בערוב ימיו. ספרו, "הנערה מהדואר", ראה אור בהוצאת מודן וזכה להצלחה רבה.

פרק ראשון

1912-1902
 
לימים, כאשר ניסתה קלריסה להיזכר בחייה, התקשתה למצוא את ההקשר הכולל. דומה היה ששטחים נרחבים מהם התכסו חול ואיבדו כליל את צורתם, וכעת הזמן עצמו מרחף מעליהם, חסרי מתאר כעננים ונטולי מידה של ממש. שנים שלמות נעלמו מזיכרונה כלא היו, ואילו שבועות יחידים, ואפילו ימים ושעות, עדיין חיו ברגשותיה ובתודעתה כאילו אירעו רק אתמול. לפעמים הרגישה, דימתה שרק מעט מזער מחייה עבר עליה מתוך השתתפות ערה ואילו שאר הזמן חלף מתוך דמדומי עייפות או חובה ריקה.
 
בניגוד למרבית האנשים, מילדותה זכרה פחות מכול. בשל נסיבות מיוחדות לא היו לה מעולם בית של ממש וסביבה משפחתית. לידתה, בעיירת חיל המצב הקטנה בגליציה שבה הוצב אביה, בימים ההם רק בדרגת הַאוּפְּטמָן, סרן, במטה הכללי, עלתה לאמה בחייה כתוצאה מהשתלשלות עניינים אומללה; רופא הגדוד חלה בשפעת, הרופא שהוזמן במברק מן העיר השכנה התעכב בשל סופת שלגים והגיע מאוחר מכדי להכניע את דלקת הריאות שתקפה את היולדת. מייד לאחר טקס הטבלתה בבסיס חיל המצב נשלחה קלריסה עם אחיה, המבוגר ממנה בשנתיים, אל סבתה, שכבר היתה קשישה וחלשה למדי ונזקקה היא עצמה לטיפול יותר משיכלה להעניקו; אחרי מות סבתה השליכו אותה אל אחותו החורגת המבוגרת של אביה ואילו אחיה הגיע אל האחות החורגת הצעירה של האב. עם הבתים ובתוך הבתים שבו והשתנו הפנים, דמויות המשרתים שחינכו אותם, גרמנים, בוהמים, פולנים; מעולם לא היה זמן להתרגל, להתחבר, להתחמם, להתמקם; עוד לא הספיקה להתגבר על ביישנותה הראשונית וכבר, ב-1902, בשנתה השמינית, נשלח אביה כנספח צבאי לפטרסבורג; אז החליטה מועצת המשפחה, במטרה להעניק לשניים יתר יציבות, לשלוח את הבן לבית־הספר לצוערים ואותה לפנימיית מנזר בסמוך לווינה; מאביה, שאותו ראתה רק לעיתים רחוקות, היו לה זיכרונות מועטים בלבד, בעצם לא זכרה מאותם ימים לא את פניו ולא את קולו אלא בעיקר את מדיו הכחולים הבוהקים עם העיטורים העגולים המצטלצלים שרצתה כל כך לשחק בהם ואף היתה עושה זאת אילולא הדף בחומרה את ידה הילדית הקטנה, וגם את ידו של אחיה, מעיטורי הכבוד האלה, כדי לחנכם. מאחיה זכרה את חליפת המלחים הפתוחה ואת שערו הבלונדי הארוך והגולש שבשלו קינאה בו במקצת.
 
את עשר השנים הבאות עשתה קלריסה בבית־הספר של המנזר, העשור שבין שנתה השמינית ובין שנתה השמונה־עשרה כמעט. גם מתקופת הזמן הארוכה הזאת לא זכרה אלא מעט מאוד, במידת מה בגין אופיו של אביה. לֵיאוֹפּוֹלד פְרַנץ קְסַבֶר שׁוּמַייסטֶר, שבזמן הזה קודם בסולם הדרגות והיה לאוֹבֶּרסטלוֹיטנַנט, סגן אלוף, במטה הכללי, הדרג הגבוה, נחשב בחוגי הצבא הבכירים לאחד הטקטיקנים והתיאורטיקנים המנוסים והבקיאים ביותר, אם כי לרחשי הכבוד הכנים לחריצותו, למהימנותו ולכושר הניתוח שלו נלווה גוון אירוני במקצת. בשיחות אישיות היה המפקד העליון מכנה אותו בבת צחוק ״הסטטיסטיקן שלנו״. כי שׁוּמַייסטֶר, עובד עיקש, נחרץ, ביישן למדי וגולמני תחת מעטה של קשיחות חיצונית, ראה בהקמת שירות מודיעין בעל תשתית שיטתית תנאי הכרחי להצלחה צבאית. אט־אט הגיע למסקנה הזאת, כי ממילא לא רחש אמון להברקות של הרגע ולזריזות מחשבה בכל מה שנוגע לאמנות הקרב. בלהט רב, שזיכה אותו בהערצה כנה דווקא מצד המטה הכללי הגרמני השוכן בסמיכות, אסף גזירי עיתונים על כל נתון אפשרי הנוגע לצבאות הזרים שמותר היה לפרסם באופן רשמי, מיין והשלים אותם בלא לאות באגודות מסודרות, אגודות שמורות היטב שלא הרשה לאיש להביט בהן. בסגירותו זו הפך לבר סמכא שהמומחים בארצות הזרות (כמנהגו של עולם) כיבדו אותו ואף חששו ממנו. שלושה־ארבעה חדרים הכילו מעבדה שבה שמר תמציות מן הניירת הצבאית ומן הצבאות החיים עצמם. הנספחים הצבאיים האוסטרים בצירויות השונות קיללו אותו בשל השאלונים הלא־פוסקים שבהם ביקש מידע גם על השוליים שבפרטים כדי לצרפם להֶרבָּריוּם הצבאי שלו. האוסף הזה, שבו החל מתוך תחושת חובה ושכנוע פנימי, הפך עבורו במרוצת השנים – בזכות חיבתו לשיטתיות – ממספר גדל והולך של נתונים וסידורם בכתב ובטבלאות לתשוקה וכמעט לשיגעון. הוא מילא כליל את חייו, שהתרוקנו עקב אובדנה בטרם עת של רעייתו, ויצק בהם תוכן חדש. אלה היו השמחות הקטנות של הסדר והסימטריה המוכרות היטב לאמן, הנקשר לדברים בחדוות המשחק. הוא אהב את הדיו האדומה והירוקה, את העפרונות המחודדים. היה לזה הקסם של בית־נכות לשכיות חמדה נדירות. בנו לא הבין זאת מעולם, זה היה כאבו הסודי של האב. רק הוא עצמו ידע את ההנאה הטכנית ממילוי פתקים בהשוואות. לפנים, כשהיה חוזר הביתה אחרי שעות העבודה, היה מוריד את הצווארון הנוקשה, יושב בחלוק הבית, וכך, משהתרככו תנועותיו, מאזין בהכרת טובה לנגינת הפסנתר של רעייתו המנוחה, שלשמעה התרווחה מעט נפשו הנוקשה; הם היו הולכים לתיאטרון או לביקורים חברתיים. כך הסיח את דעתו והשתחרר במידת מה. אחרי מותה, מאחר שלא היה איש רעים להתרועע, נעשו הערבים ריקים לגמרי, והוא מילא אותם בעזרת עט, מספריים וסרגל בהכנתן ובזיקוקן המתמיד של כרטסות גם בבית, והכרטסות האלה שימשו את ״טבלאות הסטטיסטיקה הצבאיות״ שפורסמו ברבים, שבהן מן הסתם הוסתר החומר הסודי ביותר הנוגע לענייני פנים של המולדת. כך התרגלו אנשי השירות לבקש ממנו פרטי מידע במקום לבקש מעוזריהם להביאם מן החדר הסמוך. מן העובדות האלה – שבעיני עמיתיו לא היו אלא פרטים יבשים ומשמימים, ספרות ומספרים, תכונות והבדלים –הפיק בחדרו הקטן, כבר יותר בתור מתמטיקאי מאשר חייל, תאוות ידע סודית, בלתי נתפסת עבור האחרים. בגאווה גדלה ידע היטב מהי חשיבותו של חדר הנשק הזה, חדר האוצר של אוסטריה, שהוא מקים עבור הצבא והמונרכיה בעזרת רבבות המחקרים היחידים האלה. ואכן, בשנת 1914 התגלו חישוביו המקדימים על אודות היחידות הניתנות לגיוס נכונים יותר מאשר הערכותיו האופטימיסטיות של ראש המטה הכללי קוֹנרַד פוֹן הֶצֶנדוֹרף. יותר ויותר החליפה בעבורו המילה הכתובה את המילה המדוברת, יותר ויותר החליף החומר וסידורו את העולם החיצון, ויותר ויותר נראה היה לאחרים קשה וסגור, אף על פי שביסודו של דבר לא היה אלא בודד. ככל שגדלה בדידותו, כן התרגל להחליף שיחה ברישום. כל תרגיל, אם חוזרים עליו בלי הפוגות, הופך להרגל, מתאבן בלי משים לכדי הרגל, וההרגל עצמו מתקשח ונעשה לאילוץ ולכפייה – ואינו מסוגל לעשות דבר באופן שאינו שיטתי.
 
לחייל המיוחד הזה היתה רק דרך אחת להתוודע לדבר או למאורע כלשהו: דרכה של הטבלה. ומאחר שהתקשה להראות חיבה ולבטא את רגשותיו במילים, ניסה להביע את אהבתו האבהית ולמצוא דרך אל נפשות ילדיו בדרישה שיכתבו לו בסדירות – כחובה שאין להשתמט ממנה – דיווח על חייהם ועל חינוכם. עוד בביקורו הראשון אחרי שובו מפטרסבורג וחזרתו לעבודה במשרד הביטחון הביא לבתו בת האחת־עשרה חבילה של גיליונות נייר חתוכים באחידות שעל העליון שבהם שירטט מבעוד מועד קווים ישרים בתור דוגמה. מעתה והלאה היה על קלריסה למלא דף כזה כל יום ולציין מה למדה בכל שיעור, אילו ספרים קראה, אילו יצירות ניגנה בפסנתר. ובימי ראשון היה עליה לשלוח לאביה שבעה דפים כאלה עם מכתב נלווה. כך חשב שהוא מקדם בדרכו, בצורה מועילה והגונה, את צמיחתה הפנימית של ילדתו, באמצעות הדרישה שתאמץ לה משחר ילדותה תחושת חובה ושאפתנות מתמדת. לאמיתו של דבר, המכניות של הדיווח והכתיבה היומיומית גרמו לקלריסה לאבד את המבט הכולל על השנים האלה, כי הרשמים, במקום להצטבר ולהתגבר, התפוררו ונפוצו כאבק בשל הדיווחים בטרם עת. וגם כשהגיעה לפרקה לא הפסיקה את המנהג המוזר הזה, אף על פי שהרגישה כי הוא שגוי מן היסוד, ולו מטעמי מקום בלבד – שכן הדיווח נטל ממנה את ההנאה מדברים רבים, זו היתה הנאה שנקטפה בטרם עת. לימים, כשחשבה על כך, לא יכלה שלא להרגיש שאביה נטל ממנה כל אפשרות להתפעמות של הרגע מספרים ומתמונות באותן שנים בבית־הספר משום שהקציב לה מידה שווה של מקום לכתיבה בכל יום ויום, משום שעשה את בית־הספר של המנזר שיטתי וחדגוני אפילו יותר מכפי שכבר היה, אולם היא היתה עתידה להבין ששעת אושר אחת ויחידה דווקא פורשת בתוכנו יריעה רחבה יותר מאשר חודש או שנה. שום רגש שהרגישה מימיה לא השתווה לרגש העמוק שפיעם בה כאשר מצאה את הפתקים, את ימי חייה, מסודרים בשולחן הכתיבה של אביה אחרי מותו. הוא איגד אותם בצרורות, כפי ששלחה אותם. בסדר מופתי, אלא מה. היא לא ידעה זאת מעולם. הוא רווה ממנה נחת. מילים אחדות סימן בקו תחתון בדיו אדומה. כל חודש היה קשור בסרט, וכל סמסטר משנת הלימודים נשמר בארגז קרטון יחד עם תעודותיה ודיווח של המנהלת על התקדמותה ועל התנהגותה; בערבים ניסה האיש הבודד לחיות עימה את חייה בדרכו שלו, ומתשובותיו למנהלת היתה יכולה להסיק באיזו שמחה – שמעולם לא העז להראותה – ניסה לעקוב אחר גדילתה בדרכו המגושמת ולא מצא כל דרך אחרת לכך מאשר הדרך הזאת. קלריסה דיפדפה בסקרנות בכמה מן הפתקים האלה. הם לא אמרו לה דבר. מה שפעם היה חיים, כעת רק רישרש ביובש. לקחים על דברים ששכחה מזמן. היא ניסתה להיזכר איך זה היה באמת, אבל זיכרונות מעטים בלבד עלו מאותם ימים שחלפו ואינם.

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

סקירות וביקורות

הקץ לנשק 'קלריסה' הוא רומן לא גמור ומקרטע בחלקו, ובכל זאת אפשר למצוא בו תזכורת לכישרונו של שטפן צוויג כותרת המשנה של הספר מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון‭."‬ ההתראה במקום. לא רק שהרומן אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר כי הסופר התכוון לחזור וללטשה, לולא היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר ‭ .1942‬ האם, לאור כל זה, שווה בכל זאת לקרוא ‭ ?'קלריסה'ב‬ קשה להכריע. אם כי במחצית הראשונה של הרומן מתגלה שטפן צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק אבחנה ובעל חוש למצבי נפש, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

'קלריסה' היא ביוגרפיה של דמות בדויה - אישה אוסטרית שנולדה לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ‭ .19-ה‬ אמה מתה בלידתה. צוויג מתמקד בכמה פרשיות בחייה: ימיה בפנימייה קתולית לנערות שבה למדה עד בגרותה; עבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; התאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; שנות המלחמה, שבתחילתן נוכחה כי היא הרה לַ צרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

נקודת החוזקה של צוויג, בכלל וגם ברומן הזה, היא כאמור הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ומעניינים. כזה הוא, למשל, התיאור של מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות - דמות משנה מרתקת שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה, אבל ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן ושהאהדה כלפיה תלך ותצטנן. מאלף לא פחות הוא תיאור הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (צוויג, יש לזכור, הכיר את פרויד באופן אישי‭,(‬ אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההפך מזה. מעניינת גם דמות אביה של קלריסה - נוקשה, מגושם רגשית, אבל טוב לב ביסודו. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור‭,(‬ והיא צוברת נוכחות בהדרגה.

הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אבל לא מעניין במיוחד. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע שנכפה על זוג האוהבים, והן באמצעות החייל המשתמט, שלא יכול לשאת את אימי הקרב. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את המלחמה במלוא מוראותיה. במובן מסוים אחד, מלחמת העולם הראשונה הייתה באמת נוראה יותר מהשנייה. היה בה משהו מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות שנאבקו לחיים או למוות. לא היה טוב מול רע. זו הסיבה שיבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה (ביניהם 'במערב אין כל ‭ ,'חדש‬ 'הקץ ‭ ,'לנשק‬ 'מסע אל קצה ‭ ('הלילה‬גדול בהרבה מזה של אחרי מלחמת העולם השנייה.

מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב'קלריסה' אלא גם ב'עיני האח ‭ ,'הנצחי‬ נובלה של צוויג שתורגמה לעברית לפני כמה חודשים. הסיפור, שהתפרסם במקור ‭ ,1922-ב‬ מתרחש בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה‭."‬ זו נובלה שמסופרת כאגדה קדמונית, אגדת קדושים, על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו. חזרתו בתשובה מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג כשכתב את הסיפור. מה גם שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה, כאמור, זה עתה. 'עיני האח הנצחי' היא נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה, אך לא מרעישה ומחדשת - למעט סופה, שיש בו עניין (אגלה רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית‭.(‬

אם מוסיפים לרשימה את 'מנדל של הספרים' שיצא לאחרונה, את הרומן 'הנערה מהדואר' מלפני שלוש שנים, וגם ביוגרפיה שכתב על בלזאק - נראה ששטפן צוויג זוכה כאן לעניין מחודש.

אבל מבול הספרים אינו מעיד בהכרח על רנסנס של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית,
בדומה לבני דורו ושפתו קפקא, מאן או מוסיל‭,(‬ אלא כנראה על פקיעת הזכויות על יצירתו בחלוף 70 שנה ממותו. כך או כך, צוויג הוא סופר אנושי וטוב - לעיתים קרובות מצוין - ואף אחד
לא יינזק מהתוודעות אליו.

עוד 3 רומנים לא גמורים:
לאורה - המקור > ולדימיר נבוקוב
‭ < The Pale King‬ דיוויד פוסטר וואלאס
הברווז בעובי הקורה > דודו גבע

בתמונה: קריקטורה של שטפן צוויג
אריק גלסנר 7 לילות 09/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
מסתבר שהומניזם עוד מוכר ספרים עלית קרפ מוסף הספרים, הארץ 19/10/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
תזכורת לכישרונו של שטפן צוויג אריק גלסנר ynet, ידיעות אחרונות 09/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: טלי קונס
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

הקץ לנשק 'קלריסה' הוא רומן לא גמור ומקרטע בחלקו, ובכל זאת אפשר למצוא בו תזכורת לכישרונו של שטפן צוויג כותרת המשנה של הספר מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון‭."‬ ההתראה במקום. לא רק שהרומן אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר כי הסופר התכוון לחזור וללטשה, לולא היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר ‭ .1942‬ האם, לאור כל זה, שווה בכל זאת לקרוא ‭ ?'קלריסה'ב‬ קשה להכריע. אם כי במחצית הראשונה של הרומן מתגלה שטפן צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק אבחנה ובעל חוש למצבי נפש, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

'קלריסה' היא ביוגרפיה של דמות בדויה - אישה אוסטרית שנולדה לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ‭ .19-ה‬ אמה מתה בלידתה. צוויג מתמקד בכמה פרשיות בחייה: ימיה בפנימייה קתולית לנערות שבה למדה עד בגרותה; עבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; התאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; שנות המלחמה, שבתחילתן נוכחה כי היא הרה לַ צרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

נקודת החוזקה של צוויג, בכלל וגם ברומן הזה, היא כאמור הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ומעניינים. כזה הוא, למשל, התיאור של מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות - דמות משנה מרתקת שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה, אבל ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן ושהאהדה כלפיה תלך ותצטנן. מאלף לא פחות הוא תיאור הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (צוויג, יש לזכור, הכיר את פרויד באופן אישי‭,(‬ אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההפך מזה. מעניינת גם דמות אביה של קלריסה - נוקשה, מגושם רגשית, אבל טוב לב ביסודו. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור‭,(‬ והיא צוברת נוכחות בהדרגה.

הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אבל לא מעניין במיוחד. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע שנכפה על זוג האוהבים, והן באמצעות החייל המשתמט, שלא יכול לשאת את אימי הקרב. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את המלחמה במלוא מוראותיה. במובן מסוים אחד, מלחמת העולם הראשונה הייתה באמת נוראה יותר מהשנייה. היה בה משהו מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות שנאבקו לחיים או למוות. לא היה טוב מול רע. זו הסיבה שיבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה (ביניהם 'במערב אין כל ‭ ,'חדש‬ 'הקץ ‭ ,'לנשק‬ 'מסע אל קצה ‭ ('הלילה‬גדול בהרבה מזה של אחרי מלחמת העולם השנייה.

מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב'קלריסה' אלא גם ב'עיני האח ‭ ,'הנצחי‬ נובלה של צוויג שתורגמה לעברית לפני כמה חודשים. הסיפור, שהתפרסם במקור ‭ ,1922-ב‬ מתרחש בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה‭."‬ זו נובלה שמסופרת כאגדה קדמונית, אגדת קדושים, על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו. חזרתו בתשובה מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג כשכתב את הסיפור. מה גם שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה, כאמור, זה עתה. 'עיני האח הנצחי' היא נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה, אך לא מרעישה ומחדשת - למעט סופה, שיש בו עניין (אגלה רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית‭.(‬

אם מוסיפים לרשימה את 'מנדל של הספרים' שיצא לאחרונה, את הרומן 'הנערה מהדואר' מלפני שלוש שנים, וגם ביוגרפיה שכתב על בלזאק - נראה ששטפן צוויג זוכה כאן לעניין מחודש.

אבל מבול הספרים אינו מעיד בהכרח על רנסנס של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית,
בדומה לבני דורו ושפתו קפקא, מאן או מוסיל‭,(‬ אלא כנראה על פקיעת הזכויות על יצירתו בחלוף 70 שנה ממותו. כך או כך, צוויג הוא סופר אנושי וטוב - לעיתים קרובות מצוין - ואף אחד
לא יינזק מהתוודעות אליו.

עוד 3 רומנים לא גמורים:
לאורה - המקור > ולדימיר נבוקוב
‭ < The Pale King‬ דיוויד פוסטר וואלאס
הברווז בעובי הקורה > דודו גבע

בתמונה: קריקטורה של שטפן צוויג
אריק גלסנר 7 לילות 09/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
מסתבר שהומניזם עוד מוכר ספרים עלית קרפ מוסף הספרים, הארץ 19/10/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
תזכורת לכישרונו של שטפן צוויג אריק גלסנר ynet, ידיעות אחרונות 09/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
קלריסה שטפן צוויג
1912-1902
 
לימים, כאשר ניסתה קלריסה להיזכר בחייה, התקשתה למצוא את ההקשר הכולל. דומה היה ששטחים נרחבים מהם התכסו חול ואיבדו כליל את צורתם, וכעת הזמן עצמו מרחף מעליהם, חסרי מתאר כעננים ונטולי מידה של ממש. שנים שלמות נעלמו מזיכרונה כלא היו, ואילו שבועות יחידים, ואפילו ימים ושעות, עדיין חיו ברגשותיה ובתודעתה כאילו אירעו רק אתמול. לפעמים הרגישה, דימתה שרק מעט מזער מחייה עבר עליה מתוך השתתפות ערה ואילו שאר הזמן חלף מתוך דמדומי עייפות או חובה ריקה.
 
בניגוד למרבית האנשים, מילדותה זכרה פחות מכול. בשל נסיבות מיוחדות לא היו לה מעולם בית של ממש וסביבה משפחתית. לידתה, בעיירת חיל המצב הקטנה בגליציה שבה הוצב אביה, בימים ההם רק בדרגת הַאוּפְּטמָן, סרן, במטה הכללי, עלתה לאמה בחייה כתוצאה מהשתלשלות עניינים אומללה; רופא הגדוד חלה בשפעת, הרופא שהוזמן במברק מן העיר השכנה התעכב בשל סופת שלגים והגיע מאוחר מכדי להכניע את דלקת הריאות שתקפה את היולדת. מייד לאחר טקס הטבלתה בבסיס חיל המצב נשלחה קלריסה עם אחיה, המבוגר ממנה בשנתיים, אל סבתה, שכבר היתה קשישה וחלשה למדי ונזקקה היא עצמה לטיפול יותר משיכלה להעניקו; אחרי מות סבתה השליכו אותה אל אחותו החורגת המבוגרת של אביה ואילו אחיה הגיע אל האחות החורגת הצעירה של האב. עם הבתים ובתוך הבתים שבו והשתנו הפנים, דמויות המשרתים שחינכו אותם, גרמנים, בוהמים, פולנים; מעולם לא היה זמן להתרגל, להתחבר, להתחמם, להתמקם; עוד לא הספיקה להתגבר על ביישנותה הראשונית וכבר, ב-1902, בשנתה השמינית, נשלח אביה כנספח צבאי לפטרסבורג; אז החליטה מועצת המשפחה, במטרה להעניק לשניים יתר יציבות, לשלוח את הבן לבית־הספר לצוערים ואותה לפנימיית מנזר בסמוך לווינה; מאביה, שאותו ראתה רק לעיתים רחוקות, היו לה זיכרונות מועטים בלבד, בעצם לא זכרה מאותם ימים לא את פניו ולא את קולו אלא בעיקר את מדיו הכחולים הבוהקים עם העיטורים העגולים המצטלצלים שרצתה כל כך לשחק בהם ואף היתה עושה זאת אילולא הדף בחומרה את ידה הילדית הקטנה, וגם את ידו של אחיה, מעיטורי הכבוד האלה, כדי לחנכם. מאחיה זכרה את חליפת המלחים הפתוחה ואת שערו הבלונדי הארוך והגולש שבשלו קינאה בו במקצת.
 
את עשר השנים הבאות עשתה קלריסה בבית־הספר של המנזר, העשור שבין שנתה השמינית ובין שנתה השמונה־עשרה כמעט. גם מתקופת הזמן הארוכה הזאת לא זכרה אלא מעט מאוד, במידת מה בגין אופיו של אביה. לֵיאוֹפּוֹלד פְרַנץ קְסַבֶר שׁוּמַייסטֶר, שבזמן הזה קודם בסולם הדרגות והיה לאוֹבֶּרסטלוֹיטנַנט, סגן אלוף, במטה הכללי, הדרג הגבוה, נחשב בחוגי הצבא הבכירים לאחד הטקטיקנים והתיאורטיקנים המנוסים והבקיאים ביותר, אם כי לרחשי הכבוד הכנים לחריצותו, למהימנותו ולכושר הניתוח שלו נלווה גוון אירוני במקצת. בשיחות אישיות היה המפקד העליון מכנה אותו בבת צחוק ״הסטטיסטיקן שלנו״. כי שׁוּמַייסטֶר, עובד עיקש, נחרץ, ביישן למדי וגולמני תחת מעטה של קשיחות חיצונית, ראה בהקמת שירות מודיעין בעל תשתית שיטתית תנאי הכרחי להצלחה צבאית. אט־אט הגיע למסקנה הזאת, כי ממילא לא רחש אמון להברקות של הרגע ולזריזות מחשבה בכל מה שנוגע לאמנות הקרב. בלהט רב, שזיכה אותו בהערצה כנה דווקא מצד המטה הכללי הגרמני השוכן בסמיכות, אסף גזירי עיתונים על כל נתון אפשרי הנוגע לצבאות הזרים שמותר היה לפרסם באופן רשמי, מיין והשלים אותם בלא לאות באגודות מסודרות, אגודות שמורות היטב שלא הרשה לאיש להביט בהן. בסגירותו זו הפך לבר סמכא שהמומחים בארצות הזרות (כמנהגו של עולם) כיבדו אותו ואף חששו ממנו. שלושה־ארבעה חדרים הכילו מעבדה שבה שמר תמציות מן הניירת הצבאית ומן הצבאות החיים עצמם. הנספחים הצבאיים האוסטרים בצירויות השונות קיללו אותו בשל השאלונים הלא־פוסקים שבהם ביקש מידע גם על השוליים שבפרטים כדי לצרפם להֶרבָּריוּם הצבאי שלו. האוסף הזה, שבו החל מתוך תחושת חובה ושכנוע פנימי, הפך עבורו במרוצת השנים – בזכות חיבתו לשיטתיות – ממספר גדל והולך של נתונים וסידורם בכתב ובטבלאות לתשוקה וכמעט לשיגעון. הוא מילא כליל את חייו, שהתרוקנו עקב אובדנה בטרם עת של רעייתו, ויצק בהם תוכן חדש. אלה היו השמחות הקטנות של הסדר והסימטריה המוכרות היטב לאמן, הנקשר לדברים בחדוות המשחק. הוא אהב את הדיו האדומה והירוקה, את העפרונות המחודדים. היה לזה הקסם של בית־נכות לשכיות חמדה נדירות. בנו לא הבין זאת מעולם, זה היה כאבו הסודי של האב. רק הוא עצמו ידע את ההנאה הטכנית ממילוי פתקים בהשוואות. לפנים, כשהיה חוזר הביתה אחרי שעות העבודה, היה מוריד את הצווארון הנוקשה, יושב בחלוק הבית, וכך, משהתרככו תנועותיו, מאזין בהכרת טובה לנגינת הפסנתר של רעייתו המנוחה, שלשמעה התרווחה מעט נפשו הנוקשה; הם היו הולכים לתיאטרון או לביקורים חברתיים. כך הסיח את דעתו והשתחרר במידת מה. אחרי מותה, מאחר שלא היה איש רעים להתרועע, נעשו הערבים ריקים לגמרי, והוא מילא אותם בעזרת עט, מספריים וסרגל בהכנתן ובזיקוקן המתמיד של כרטסות גם בבית, והכרטסות האלה שימשו את ״טבלאות הסטטיסטיקה הצבאיות״ שפורסמו ברבים, שבהן מן הסתם הוסתר החומר הסודי ביותר הנוגע לענייני פנים של המולדת. כך התרגלו אנשי השירות לבקש ממנו פרטי מידע במקום לבקש מעוזריהם להביאם מן החדר הסמוך. מן העובדות האלה – שבעיני עמיתיו לא היו אלא פרטים יבשים ומשמימים, ספרות ומספרים, תכונות והבדלים –הפיק בחדרו הקטן, כבר יותר בתור מתמטיקאי מאשר חייל, תאוות ידע סודית, בלתי נתפסת עבור האחרים. בגאווה גדלה ידע היטב מהי חשיבותו של חדר הנשק הזה, חדר האוצר של אוסטריה, שהוא מקים עבור הצבא והמונרכיה בעזרת רבבות המחקרים היחידים האלה. ואכן, בשנת 1914 התגלו חישוביו המקדימים על אודות היחידות הניתנות לגיוס נכונים יותר מאשר הערכותיו האופטימיסטיות של ראש המטה הכללי קוֹנרַד פוֹן הֶצֶנדוֹרף. יותר ויותר החליפה בעבורו המילה הכתובה את המילה המדוברת, יותר ויותר החליף החומר וסידורו את העולם החיצון, ויותר ויותר נראה היה לאחרים קשה וסגור, אף על פי שביסודו של דבר לא היה אלא בודד. ככל שגדלה בדידותו, כן התרגל להחליף שיחה ברישום. כל תרגיל, אם חוזרים עליו בלי הפוגות, הופך להרגל, מתאבן בלי משים לכדי הרגל, וההרגל עצמו מתקשח ונעשה לאילוץ ולכפייה – ואינו מסוגל לעשות דבר באופן שאינו שיטתי.
 
לחייל המיוחד הזה היתה רק דרך אחת להתוודע לדבר או למאורע כלשהו: דרכה של הטבלה. ומאחר שהתקשה להראות חיבה ולבטא את רגשותיו במילים, ניסה להביע את אהבתו האבהית ולמצוא דרך אל נפשות ילדיו בדרישה שיכתבו לו בסדירות – כחובה שאין להשתמט ממנה – דיווח על חייהם ועל חינוכם. עוד בביקורו הראשון אחרי שובו מפטרסבורג וחזרתו לעבודה במשרד הביטחון הביא לבתו בת האחת־עשרה חבילה של גיליונות נייר חתוכים באחידות שעל העליון שבהם שירטט מבעוד מועד קווים ישרים בתור דוגמה. מעתה והלאה היה על קלריסה למלא דף כזה כל יום ולציין מה למדה בכל שיעור, אילו ספרים קראה, אילו יצירות ניגנה בפסנתר. ובימי ראשון היה עליה לשלוח לאביה שבעה דפים כאלה עם מכתב נלווה. כך חשב שהוא מקדם בדרכו, בצורה מועילה והגונה, את צמיחתה הפנימית של ילדתו, באמצעות הדרישה שתאמץ לה משחר ילדותה תחושת חובה ושאפתנות מתמדת. לאמיתו של דבר, המכניות של הדיווח והכתיבה היומיומית גרמו לקלריסה לאבד את המבט הכולל על השנים האלה, כי הרשמים, במקום להצטבר ולהתגבר, התפוררו ונפוצו כאבק בשל הדיווחים בטרם עת. וגם כשהגיעה לפרקה לא הפסיקה את המנהג המוזר הזה, אף על פי שהרגישה כי הוא שגוי מן היסוד, ולו מטעמי מקום בלבד – שכן הדיווח נטל ממנה את ההנאה מדברים רבים, זו היתה הנאה שנקטפה בטרם עת. לימים, כשחשבה על כך, לא יכלה שלא להרגיש שאביה נטל ממנה כל אפשרות להתפעמות של הרגע מספרים ומתמונות באותן שנים בבית־הספר משום שהקציב לה מידה שווה של מקום לכתיבה בכל יום ויום, משום שעשה את בית־הספר של המנזר שיטתי וחדגוני אפילו יותר מכפי שכבר היה, אולם היא היתה עתידה להבין ששעת אושר אחת ויחידה דווקא פורשת בתוכנו יריעה רחבה יותר מאשר חודש או שנה. שום רגש שהרגישה מימיה לא השתווה לרגש העמוק שפיעם בה כאשר מצאה את הפתקים, את ימי חייה, מסודרים בשולחן הכתיבה של אביה אחרי מותו. הוא איגד אותם בצרורות, כפי ששלחה אותם. בסדר מופתי, אלא מה. היא לא ידעה זאת מעולם. הוא רווה ממנה נחת. מילים אחדות סימן בקו תחתון בדיו אדומה. כל חודש היה קשור בסרט, וכל סמסטר משנת הלימודים נשמר בארגז קרטון יחד עם תעודותיה ודיווח של המנהלת על התקדמותה ועל התנהגותה; בערבים ניסה האיש הבודד לחיות עימה את חייה בדרכו שלו, ומתשובותיו למנהלת היתה יכולה להסיק באיזו שמחה – שמעולם לא העז להראותה – ניסה לעקוב אחר גדילתה בדרכו המגושמת ולא מצא כל דרך אחרת לכך מאשר הדרך הזאת. קלריסה דיפדפה בסקרנות בכמה מן הפתקים האלה. הם לא אמרו לה דבר. מה שפעם היה חיים, כעת רק רישרש ביובש. לקחים על דברים ששכחה מזמן. היא ניסתה להיזכר איך זה היה באמת, אבל זיכרונות מעטים בלבד עלו מאותם ימים שחלפו ואינם.