זה ייגמר בבכי

קצת לפני צומת מורשה הבנתי שאני עומד להחמיץ את ההלוויה. חמשת טורי המכוניות הצפופים לא השאירו שום סיכוי להגיע לבית הקברות ירקון בשלוש דקות. נועה והבדיקה שלה. מצאה זמן. מילא. אלי כבר התרגל לאיחורים שלי וגם כשעוד היה בחתיכה אחת לא עשה מהם עניין. עכשיו, אחרי שחיברו אותו מחדש באבו כביר, בטח לא יהיה לו ראש להתחשבן. מצד שני, הוא היה יודע להעריך את הבדיחה. בדו״ח הפתולוגי נאמר בפירוש שהראש נשאר שלם. אמנם לחוד, אבל שלם.
יומיים קודם לכן הוא התקשר אלי למערכת וביקש להיפגש דחוף. זה היה יום הסגירה של המוסף והוא ידע שאני לחוץ. הגעתי לקפה באיחור סביר של עשר דקות. אלי כבר ישב שם עם הבירה הקבועה שלו ועם הסודה הקבועה שלי. ״שוב הקדמת,״ אמרתי והתיישבתי מולו. הוא לא טרח לחייך.
״להתחיל באישי או במקצועי?״
״מה שיותר דחוף.״
״האישי. קוראים לה נינה. היא משגעת אותי. אל תסתכל עלי ככה. הפעם זה רציני. אני הולך לספר לאביבה.״
״רגע, רגע, מי נינה, מה נינה, מי זאת בכלל?״
״ישראלית שהייתה כמה שנים באמריקה, עבדה שם קצת בטלוויזיה ועכשיו חזרה ארצה. היא שמעה עלי ממישהו, התקשרה והציעה את עצמה בתור תחקירנית. שבועיים אנחנו לא מפסיקים לדבר. מה אגיד לך, היא מושלמת. בת עשרים ושש, נראית שיגעון, שתי טיפות מים מיה פארו, היא חכמה, היא מצחיקה והיא לא יוצאת לי מהראש.״
״או קיי, אז פגשת את מיה פארו ונדלקת. כבר היינו בסרט הזה. מה אתה כבר רץ לספר לאישתך? כולה שבועיים, מה אתה משתולל?״
״לא יודע מה להגיד לך. הפעם זה אחרת. נדמה לי... תשמע, היא נותנת לי הרגשה שביחד אנחנו יכולים להרים את העולם. כאילו הכול אפשרי. אני אומר לך, היא משהו אחר. נכנסת לך לעצמות מהרגע הראשון. כזאת פתוחה, אמיתית, בלי טיפת ציניות. ממש סכנת נפשות. והכי מצחיק, היא בטוחה שאני נפלא. אני!״
צבטתי אותו בלחי. ״מותק, גם אני חושבת שאתה נפלא.״

״אבל אתה לא דומה למיה פארו. אתה מזכיר לי יותר את וודי אלן.״ אלי לגם את הבירה שלו ישר מן הבקבוק ומבטו שב והצטעף. ״היית צריך לראות אותה אתמול בחדר־הקרנה, כשנרקיס הראה את הסרט על להקות רוק חדשות. כל הגדולים של הטלוויזיה הישראלית הסתובבו סביבה כמו זבובים, והיא - כלום. לא מתרגשת, לא מתחנחנת, בלי רבע פוזה, כמו נסיכה. בסוף ההקרנה כולם מתפעלים מהסרט, ואז נרקיס, ששם עליה עין מהיום הראשון, קם ושואל: ׳ומה חושבת התחקירנית החדשה והיפה שלנו?׳ ונינה, בלי להניד עפעף, תוקעת לו: ׳זה נראה כמו סרט של זקנים על צעירים. במקום לדבר אתם ברצינות, מתחנפים אליהם.׳
אלי התמתח כמו חתול שבע וצחק בקול רם. טוב, הוא אף פעם לא השתגע על הבוס שלו. ״בקיצור,״ אמר אחרי שנרגע, ״כולם משתתקים, ובסוף מנהל הטלוויזיה אומד: ׳אולי יש משהו במה שהיא אומרת.׳ מה אגיד לך, נרקיס הגדול נהיה כזה קטן. אתה מבין, מעניין את התחת שלו מה התחקירנית החדשה חושבת על הסרט. הוא חשב שהוא ייתן את הקטע המאצ׳ואיסטי הסטנדרטי שלו, והיא תיפול לו לידיים, כמו יתר המעריצות הקטנות שמתרוצצות מסביבו. הוא לא ידע שיש לו עסק עם נסיכה. שוב אתה מסתכל עלי ככה״.
״איך ככה?׳׳
״ברחמים. כמו על ילד מפגר.״
״איזה רחמים, אני מסתכל עליך בהתפעלות. פנקס הקטן והוד־מעלתה.״ ״עמי, הפעם זה לא יעזור לך. היא משגעת ואני רוצה אותה.״
אלי היה רומנטיקן חסר־תקנה שהכתיר נסיכות פעמיים בחודש, כך שלא התרשמתי במיוחד מפרץ הסופרלטיווים שלו. בזמנו הוא הצליח להתלהב אפילו מאביבה ורשבסקי, הבחורה הכי מעצבנת בחוג לסוציולוגיה, רק בגלל שהיא הסכימה לסכם לו את ההרצאות, להיכנס אתו למיטה, ומיד אחר־כך גם להתחתן אתו. להגנתי צריך לומר שלא עלה על דעתו לשתף אותי בהחלטה האומללה ההיא. אבל מאז הוא למד את הלקח, וכל פעם שעמד לפני הכרעה חשובה (ליאורה, נעמה, שמרית ושלי, אם למנות את הגורליות שבהן) זימן אותי להתייעצות דחופה.
חוץ מנטייה קלה לדרמטיזציה, תכונה לא רצויה במיוחד לכתב־חוקר בטלוויזיה, אביבה הייתה הפגם היחיד באישיותו המלבבת, והסיבה המרכזית למיעוט ביקורי בביתם. מאז החתונה נזהרתי מאוד שלא להביע את דעתי על המציאה שלו, והוא, ברוב טקט, נזהר לא לשאול. יותר מזה, בכל ההתייעצויות הגנתי בחירוף־נפש על האינטרסים של אביבה מול כל השרות והדליות והרעות, ותמכתי ללא סייג בשימור התא המשפחתי הגרעיני. כזה אני - מגן על ערכי־יסוד אפילו על חשבון טובתי האישית. אלא שההתאהבויות שלו תכפו, ובזמן האחרון התחלתי לפקפק קצת

בעתידו של מוסד המשפחה שהקימו אביבה ואלי גלאון. עכשיו, אחרי שהוא גמר את המונולוג הנסער שלו ותלה בי עיניים מיוסרות, חשבתי פתאום: רק רגע, מה אתה יודע, אולי הוא צודק, אולי הפעם זה באמת רציני, והנינה הזאת היא באמת אחת ששווה להשקיע בה. בקיצור, אולי הגיע הזמן שאביבה תדע מה קורה אצלה בבית. ״מה השתתקת,״ שמעתי אותו אומר. ״זה הזמן להחזיר אותי לפרופורציות הנכונות, לצייר לי פרספקטיווה מלאה של המציאות.״
״לא יודע, הצלחת לבלבל אותי. היא יודעת איך אתה מרגיש?״
״עוד לא, אבל היא תדע. אני עובד על זה.״
ההתלהבות שלו נגעה ללבי והצדיקה קצת יותר נדיבות. ״אני מודה שהיא נשמעת בחודה מעניינת.״
״אתה רציני?״ אלי זרח כולו. ״תשמע, אתה חייב לפגוש אותה! תשפוט בעצמך!״
״אתה יודע מה,״ הפתעתי את עצמי, ״למה לא, תארגן פגישה משולשת. מה לא עושים בשביל לפגוש נסיכה.״
אלי נתקף מרץ פתאומי, הרים את תיק הג׳ימס בוגד העתיק שלו, שלף משם את היומן, סבן סטאר שחור ממורטט, דפדף ואמר: ״מחר אני בעזה, אבל אפשר מחרתיים, אחרי העריכה. בשמונה, בקפה?״
״סגרנו. מה פתאום עזה?״
״זה העניין השני שרציתי לספר לך. סיפור מדהים. אתה זוכר את בנג׳מין בראון?״
״האמריקאי הזה שהתאבד?״
״בדיוק. מסתבר שנינה הכירה אותו בסן־פרנציסקו. יש לה תזה מטורפת. אבל עזוב את זה עכשיו. אני צריך לרוץ. נדבר מחרתיים, עם נינה, אחרי שתגמור להתלהב ממנה.״

הידיעה תפסה אותי למחרת בתשע בבוקר, במיטה של נועה. ״נחזור על הידיעה המרכזית של הבוקר,״ אמר המגיש של יומן גלי־צה״ל. ״עוד פיגוע רצחני ליד מחסום ארז. אזרח ישראלי נהרג לפני כשעה מפיצוץ מטען חבלה במכוניתו. כוחות צה״ל פתחו בסריקות נרחבות. עד כה לא נטל שום ארגון את האחריות על המעשה.״ הצלחתי להשתיק את המקלט שנייה לפני שראש האופוזיציה פתח את הפה. מה שלא פחות חשוב - הצלחתי לקום בלי להעיר את נועה. לא היה לי כוח להמשיך את הוויכוח מאמש. כעבור חצי שעה הגעתי הביתה ושם חיכתה לי הודעה מסוניה, מזכירת המערכת. תתקשר דחוף לעיתון.
סוניה הייתה עניינית כדרכה. משום מה, השאלה הראשונה שצצה במוחי אחרי שהנחתי את השפופרת הייתה, רגע, זאת־אומרת שהפגישה עם נינה מחר מבוטלת? מה פתאום נינה. התנערתי והתקשרתי לרונן בילו, כתבנו הצבאי. הוא לא היה מאוהדי הבולטים במערכת, אבל הפעם נשמע כמעט אמפטי. כן, הזיהוי בטוח, התעודות, הרכב, אין שום ספק, אני מבין שהייתם חברים קרובים. ביקשתי ממנו שיברר בדיוק, אבל בדיוק, את כל הפרטים. אחר־כך טסתי לאביבה.
משטרת ישראל הקדימה אותי. חוליה של קצין, קצינה ואחד שנראה כמו רופא יצאה מהבית ונכנסה לאסקורט לבנה. אביבה עמדה במסדרון, לוטשת בי עיניים. התקרבתי אליה והיא התמוטטה לתוך ידי במלמול יבבני, שרק בקושי הצלחתי לפענח: ״כמה הוא אהב אותך, כמה, כמה, כמה״.״ חיבקתי אותה, מה שלא העזתי לעשות אפילו בחתונה שלהם, ומלמלתי בחזרה, ״אני יודע, אני יודע, יהיה בסדר, יהיה בסדר.״ לא עלה על דעתי משהו יותר מקורי.
חיכיתי עד שבני־המשפחה הראשונים הגיעו וברחתי לעיתון. אחרי שנפנפתי מהחדר כמה משתתפים נבוכים בצערי, התחברתי לטלפון. הדבר הכי שפוי שיכולתי לעשות היה להתחיל לאסוף תשובות לכל־מיני שאלות. מה לעזאזל הוא עשה בעזה, למה הוא היה לבד, איך פוצצו אותו, האם כאב לו, האם הוא מת מיד, מי הבן־זונה שעשה את זה, כאלה שאלות.
שלוש שעות אחר־כך לא הייתי חכם הרבה יותר. נרקיס, מנהל המחלקה הדוקומנטרית בטלוויזיה, ידע רק שאלי נסע לפגוש איזה פלסטיני בעניין בנג׳מין בראון, אחד הסיפורים שעבד עליהם לאחרונה. אבל אלי לא נהג לעדכן אותו יותר מדי. סגן מירי מדובר־צה״ל עזרה לי לאתר בעזה את הרופא הצבאי החטיבתי, שהגיע לשטח מיד אחרי הפיצוץ. ״הוא הלך על־המקום, לא יכולתי לעשות כלום,״ אמר לי בטון מתנצל. ״לפי כל הסימנים, המטען היה על הגגון של הסובארו. זה העיף לו את הראש, לא היה לו שום סיכוי.״
סגן מירי לא הייתה יכולה לעזור לי הרבה בעניין החקירה. ״זה בידיים של השב״כ. מצטערת.״ התקשרתי שוב לכתבנו רונן בילו. תמיד התגאה בקשרים הטובים שלו עם זרועות־הביטחון. נראה אותו עכשיו. ״אני עובד על זה,״ אמד לי בקוצר־רוח בולט, ״אבל מה שכן, שמעתי שיש צילום זוועה של החבר שלך מהשטח. שתהיה מוכן. הקונקורנציה תקפוץ על זה.״ רק זה היה חסר. הראש של אלי מתגלגל על העמודים הראשונים של העיתונים המתחרים.
כעבור עשר שניות נחתה התמונה על שולחני. לאלכס מאור, סגני לאור־ היום ואויבי במחשך, היה תמיד חוש עיתוי מופלא. ״הנה התמונה שלנו לשער של מחר,״ הכריז והתיישב מולי, נכון לקרב. ״היה שם במקרה צלם ערבי, ממש דקה אחרי הפיצוץ. שוס אמיתי.״ ספרתי עד חמש והצצתי בתמונה. רעי כאח לי היה שרוע לצד שרידי הסובארו שלו עם האולסטאר האדומות מצד אחד ובלי ראש מצד שני. לידו היה מונח תיק הג׳ימס בונד שלו פתוח לרווחה וכל תוכנו מפוזר מסביב. נשמתי עמוק. הראש לא נראה בשום מקום. לפחות זה.

הסתכלתי על אלכס. עיניו היו נעוצות בי בדריכות. ״תשכח מזה,״ אמרתי לו בשקט. ״תמצא משהו יותר סולידי.״
אלכס רכן קדימה. ״תשמע, אני יודע שהוא היה חבר שלך, אבל צריך לעשות פה החלטה מקצועית, בלי רגשות אישיים.״
״זאת החלטה מקצועית לגמרי. גם אם הוא היה חבר שלך, לא הייתי מפרסם. זה לא חדש בשבילך.״
אלכס קם ממקומו. ״עם האנינות שלך לא נגיע רחוק. צריך גם למכור את העיתון הזה־ אתה יודע שהקונקורנציה תקפוץ על זה.״ שוב הקונקורנציה. הסגן-עורך והכתב הצבאי שוב תיאמו עמדות מאחורי הגב שלי.
דחפתי את התמונה למגרה. ״תמצא תמונה אחרת ותן לי לדאוג לקונקורנציה.״ אלכס משך בכתפיו והסתלק. ידעתי שבעצם הוא מרוצה. אחרי הכול, סיפקתי לו עוד תחמושת לקרב הגדול הקרב ובא.
נועה התקשרה, מזועזעת, הומה ניחומים, מלאת רצון טוב, שוחרת רק את טובתי, ואפילו לא מחתה כשאמרתי לה שהלילה לא נוכל להיפגש, שאני הולך לישון לבד. למה בעצם, שאלתי את עצמי במקומה. יצאתי לבית משפחת גלאון ומצאתי את אביבה מנומנמת ומעורפלת, אחרי שני ואליומים. אחותה, סימה נדמה לי, ישבה לצדה חיוורת ומסוגרת. ״איזה עם מגעיל אתם, העיתונאים,״ רשפה לעברי. ״כל היום הם שרצו פה בחוץ עם המצלמות שלהם והתרגילים שלהם. אחד אפילו התחפש לי לטכנאי של בזק ועשה את עצמו עובד על ארון־ הסעף בכניסה. את האמא שלהם הם ימכרו בשביל להוציא תמונה ושלוש מלים מאביבה. גועל נפש. גם מהעיתון שלך.״
לא היה לי חשק מיוחד לפתח דיון על תפקיד העיתונות החופשית, אז אמרתי שזה באמת לא בסדר, והיא הסכימה לספר לי בתמורה שההלוויה מחרתיים, שתיים בצהריים, בית־הקברות ירקון.