יותר מדי אור

שבעה טווסים יפהפיים מופיעים פתאום בחצר ביתה של מושבניקית ממרכז הארץ והופכים את חייה לגן עדן, אז מה זה חשוב שבחוץ מתחוללת מלחמה; חתול עצלן ואגואיסטי פותח את פיו להשמיע עצות פילוסופיות לאשה שחייה ירדו מהפסים, והיא מנסה לחזור בכוח לילדותה כדי לתקן אותם; סופרת יוצאת למסע בעקבות הדמות הבדויה שלה, שגונבת ממנה את כרטיס האשראי באופן ממשי מאוד; פרש מסתורי לוקח ילדה למסע רומנטי במדבר ורוכב איתה הרחק־הרחק, במקצב אפל של בלדה עתיקה; ועוד ועוד — הדמויות של יעל פינקוס תמיד מרתקות, תמיד קצת מוזרות, תמיד נוגעות ללב; ומה שקורה להן תמיד מפתיע ומהלך קסם. הומור ועצב, נדיבות ולגלוג עצמי, פיוט וכמיהה, אהבת אדם וארוטיקה גולמית, המועברת במלוא עוצמתה באמצעות רמזים בלבד, משמשים בערבוביה בסיפורים, שרובם מתרחשים על רקע מציאות יומיומית מוכרת — מושב בשרון, שיכון עממי בגבעתיים, תחנת דלק בכביש 6, אכסניה משפחתית בעכו. אבל דוק של חלום ואנטי־הגיון סוריאליסטי נפרש על כל ההתרחשויות: בכל פעם מחדש נפער פתאום איזה סדק מפתיע, אירוני, במציאות החולין הרגילה המתוארת, והוא מרמז אל מציאויות־שמעבר, אל איזה סוד קוסמי גדול, בלתי ניתן לפיצוח.

 

הסיפור "יותר מדי אור", שעל שמו נקרא הקובץ, הוא מופע וירטואוזי של פיצול תודעתי: הסופרת מזמינה אותנו אל תוך תהליך הכתיבה עצמו, כמו מהלכת על חבל דק שאותו היא בוראת לעינינו ברגע זה. היא משתפת אותנו בהמצאתה יש מאין של הגיבורה שלה, צעירה חסרת גבולות, פורקת עול חוק ומוסר, ובתוך כך עושה אותה לכל כך אמיתית ומוחשית על הדף, כל כך מעוררת הזדהות במצוקתה, שבא לבכות מרוב שברון לב. לא תרגיל־כתיבה פשוט, ופינקוס מצליחה בו להפליא; התוצאה היא לא רק סיפור אנושי מרגש ומותח — אלא גם, בה בעת, שיעור שנון, יותר טוב מכל סדנת כתיבה, לכל מי שרוצה ללמוד משהו על תהליכי יצירה.

 

זהו ספרה הראשון של יעל פינקוס, והוא תגלית ספרותית של ממש: הקול העולה מסיפוריה הוא רענן ושובב, רב תנופה והמצאה, נוגע במחוזות הכישוף. גילוי משמח של כישרון מקורי כובש ומעורר ציפייה.

(אלאונורה לב)