פרולוג
ערב השנה החדשה, לפני שנה
חרף היותם במרתף, דניס יכולה לשמוע את צלילי הקרב המתנהל בחוץ. היא לא ידעה מהם אותם יצורים שתקפו אותם, אך לא ייתכן שהם אנושיים, אחרת קאת לא הייתה נראית מבוהלת כל כך בשעה שפקדה עליהם לרדת למרתף. אם היא פוחדת, כולם צריכים לפחוד.
מלמעלה נשמעה המולה של חפצים נשברים ונשימתה של דניס נעתקה. רנדי הידק את זרועו סביב כתפיה. ״יהיה בסדר.״
הבעת פניו העידה, שהוא עצמו אינו מאמין למילים שיצאו מפיו. וגם דניס הייתה שותפה לספק שלו. אך היא חייכה בניסיון לשכנע את בעלה שהיא מאמינה לשקר שלו, ולו רק כדי לשפר את הרגשתו.
הוא הרפה ממנה. ״אני אעלה למעלה כדי לעזור להם לחפש את זה.״
זה היה החפץ שמשך את היצורים האלה — יהיו אשר יהיו — לבית הזה שנמצא באמצע שום מקום אפוף שלג. אם הם יצליחו למצוא את החפץ ולהשמידו, הם יביאו לסיומה של המתקפה.
לפני חמש שנים, דניס סירבה להאמין בערפדים, ג'ולים או חפצים הניחנים בכוחות על־טבעיים. ואילו עכשיו, מפני שבחרה לבלות את ערב ראש השנה החדשה עם חברתה הטובה ביותר הערפדית־למחצה, בבית ובו מגוון דברים שהאדם הממוצע אינו מאמין בהם, היא ורנדי קרוב לוודאי ימצאו את מותם.
״אסור לך לעלות לשם, זה מסוכן מדי,״ מחתה דניס.
״אני לא אצא החוצה, אבל אוכל לעזור להם לחפש בתוך הבית.״
דניס ידעה שרק מציאת החפץ עשויה להותיר להם סיכוי. ״אני אבוא איתך.״
״תישארי כאן. הילדים מפחדים.״
דניס העיפה מבט בפני הילדים המצטופפים בפינה הרחוקה של המרתף, עיניהם פעורות באימה. ילדים שפעם נמלטו מבתיהם וגרו ברחוב, והיום גרים עם הערפדים ומשלמים את שכר הדירה באמצעות תרומות דם. המבוגרת הנוספת היחידה בחדר הייתה ג'סטינה, ואפילו על פניה השחצניות בדרך כלל היה עכשיו מבט מפוחד.
״אני אשאר,״ אמרה לבסוף דניס. ״תשמור על עצמך. אם היצורים האלה ימשיכו להתקרב, תחזור לכאן תיכף ומיד.״
רנדי הצמיד לשפתיה נשיקה חטופה. ״אני אחזור. אני מבטיח.״
״אני אוהבת אותך,״ היא קראה אחריו בשעה שפתח את הדלת.
הוא חייך. ״גם אני אוהב אותך.״
הוא יצא ודניס נעלה את הדלת מאחוריו. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את רנדי בחיים.
