נסיכת הסטוצים

"לכי על זה! תשכבי איתו! את שומעת אותי? תשכבי איתו! בלי לחשוב, בלי לשקול, בלי מבחני קבלה, בלי דרישות מעצמך, בלי דעות קדומות, פשוט תתעלמי מכל מה שעלול לעלות לך בראש ולכל הרוחות... תהיי יפה וטיפשה. מה כבר יכול לקרות? ואם את לא מסוגלת, קחי כדור הרגעה, אחר כך הכול כבר יזרום. צעד קטן לאדם - צעד גדול ליסמין. ומצדי, תזרקי אותו אחרי. העיקר שתיכנסי איתו למיטה, והיום, כמובן. קדימה, ותשתחררי כבר..."
עשר דקות (לא תמימות) נאמה לי יעל, הפסיכולוגית האלוהית שלי, בפגישה האחרונה שלנו לפני שבועיים, על איך להיכנס עם ניר למיטה, ובפגישה הראשונה, כדי שסוף סוף אצליח לחוות סטוץ בפעם הראשונה בחיי, ושלא אעשה מיליון ואחד חישובים במקום להקשיב לרגשות שלי.
יעל האמינה שאם אקפוץ חופשי למיטה, משהו אצלי ברגשות ישתחרר ואולי אוכל אחת ולתמיד לחוות פאקינג חיים, לחיות על באמת ולפגוש את עצמי, את יסמין שמתחת לכל שכבות הפודרה והמייק-אפ הכבדות. היא עוד הדגישה, שברגע שאחליף את המייק - אפ סטיק המסיבי שלי במייק - אפ נוזלי - זה יהיה סימן כפול לכך שאני מתחילה להכיר את עצמי, וגם שאני מתחילה לקבל את מה שיש. וברגע שאצליח לרדת לדואר בלי לכסות את עצמי בטונות של פודרה - זה כבר יהיה טופ אוף דה פופ.
אני חושבת שיעל דחפה אותי לסטוץ אחרי שסיפרתי לה איזה חישובים הייתי עושה במערכות היחסים שלי, ושכבר בגיל ארבע עשרה הייתי מומחית בזה. היא כמעט התפלצה כששמעה שרק אחרי שישה שבועות הסכמתי ללכת יד ביד, ונשיקה באה בחשבון אחרי שלושה חודשים. שלא לדבר על העובדה, שבגיל מאוחר יותר נתתי לעצמי אישור "לשכב" רק אחרי חצי שנה! ועוד תיעדתי הכול ביומן:
יוסי. פגישה 18. מותר יד ביד.
יוסי. פגישה 50. אפשר להתנשק. לא צרפתית!
יוסי. פגישה 79. מותר להתנשק. לא יותר מדקה!
יוסי. פגישה 98. סוף. גומרת איתו. אסור לגעת באצבע.
לא היה לי בחיי שום מקום לספונטניות. המילה הזאת לא היתה קיימת בכלל בלקסיקון שלי. חנקתי את כל הרגשות, ועוד חשבתי שזה משהו טוב, שאני בשליטה...
הרעיון הראשוני שלה היה בכלל שאני אעשה את זה עם זר מוחלט!
"את תראי," הבטיחה לי,"תהיה לך ממש סערת רגשות ענקית כשתפקחי את העיניים אחרי הזיון ולא יהיה לך מושג מי הגבר ששוכב לצדך. זאת תהיה הזדמנות מצוינת בשבילך להכיר את עצמך ולתת לעצמך לגיטימציה..."
ברגע שהיא שמעה ששירי חברתי רוצה להכיר לי אחד, ניר, היא מיד קבעה בשבילי שהוא יהיה המועמד שלי לסטוץ הגדול.
היא לא רצתה לדעת עליו כלום. היה לה די בהזדמנות שגבר ייכנס לי לחיים.
כשהיא התחילה עם הפקודות שלה לשכב מיד עם ניר חשבתי על אמא שלי, מה היא היתה אומרת על כל העניין. במיוחד לאור העובדה שעד גיל עשר היא עדיין זיינה לי את השכל שחסידה הביאה אותי לעולם...
הקירות אצל יעל מצופים בעבודות של מטופלים שלה. כשהיא המשיכה והמשיכה עם הפועל שכ"ב על כל הטיותיו, אני העסקתי את עצמי בסוגיה המרתקת, אם את מובייל המלאכים עשה לה מטופל מטורף שחושב שהוא מלאך או איזה ורתר צעיר ומיוסר, שמתכנן להתאבד ולהפוך למלאך.
"אז? מה את אומרת?" ניערה אותי יעל מכל המחשבות.
"הולך... למה לא..." שמעתי את עצמי אומרת ליעל, וגם מחליטה סופית שההוא מהמובייל כבר מלאך אמיתי.
"תנסי באמת להגיד לי למה לא..." לפעמים אני לא מבינה את כל הפסיכולוגיסטיקה הזאת, כל ה"מי-אני-מה-אני" הזה. ברגעים כאלה, אני פתאום חושבת על כמה בגדים הייתי יכולה לקנות לעצמי במקום הטיפול וכמה עשירה יכולתי להיות. כשהעזתי פעם אחת לשתף את יעל במחשבות האלו, היא אמרה לי בטון חכם ושקט, שאולי לא אצא מהטיפול עשירה בכסף, אבל אהיה עשירה גדולה בנפש. וכשאני נזכרת איזה זומבי הייתי כשהגעתי אליה ואיך חייתי בעצם חיים של אחרים, אני מתחילה לחשוב שאולי היא צודקת.
עניתי לה עכשיו,"למה לא? כי אין לי חשק לצאת מאזור הנוחות של המוכר, ומצדי, שהחיים יימשכו ככה פו'ר-אבר. הרי אני אפילו לא מכירה את ניר. אולי הוא בכלל ידחה אותי? אולי יש לו חצ'קונים שם? וגם מי אמר, ואיפה, שאני צריכה להתמודד עם הרגשות, סלאש, פחדים שלי? הרי במילא אמות בסוף, בין שיהיה לי סטוץ ובין שלא..."
"אהה..."
"מה זה אומר?"
"שהקשבתי לך."
הצצתי בשעון ונחרדתי לראות שנותרה לנו רק רבע שעה. רק עוד חמש-עשרה דקות למצות את הנושא. ועוד כמה שעות הפגישה עם ניר...
"איך את מרגישה?" שאלה יעל." אני מפחדת..."
"זוכרת? ללכת עם הפחד עד הסוף! מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך מכל העניין?"
"שניר יספר לכל העולם שהוא זיין אותי תוך שנייה. ושיגלו שאין לי אישיות..."
"אז שיספר! ממילא אנשים מדברים ומרכלים. אין לך שליטה על כל העולם. גם לא על הפה של ניר. את לא כזאת חשובה. חיי המין שלך לא כל כך מעניינים את כולם, תרפי קצת."
רק שמעתי את המילה "תרפי", וסכר שלם נפתח לי בעיניים. נחשול של דמעות שרק אלוהים (ויעל, שמבחינתי, אלה כרגע שמות שונים לאותה הישות) יודעים מאיפה הן צצו.
תוך שניות הפכתי למחית דביקה. כל הפנים התערבבו לי. כולל המייק - אפ. הלכה לי כל האין-אישיות...
לא היתה לי ממחטה, וכמו תמיד, יעל דחפה לי טישו מקופסת הקסמים שלידה (אף פעם הטישו לא נגמר אצלה).
"על מה את בוכה עכשיו?"
"אני לא יודעת..." בהיתי בה, תוך כדי השתנקויות שרדפו זו אחר זו בשיירה.
"אולי את בוכה על יסמין הקטנה?" הציעה,"שאמא ואבא לא נתנו לה לעשות מה שהיא רוצה, ולא חיבקו אותה כשביקשה...?"
לא עניתי. הבכי התגבר ודיבר במקומי. גופי היטלטל כמו בהתקף.
כעסתי על עצמי בטירוף על החלושס שלי. על זה שאני בוכה מכל מילה עלובה. כדי להתגבר, הזכרתי לעצמי שיש כל כך הרבה ילדים בעולם שמתים מרעב, ושלהם באמת יש סיבה אמיתית לבכות.
אבל זה רק הגביר את הדמעות.
ניסיתי להעסיק את עצמי בתכנון מה אלבש בבליינד-דייט עם ניר, אבל זה לא עזר. תחושת מסכנות מילאה אותי. הרגשתי שאני לבד בעולם. כאילו גם אני לא שם בשבילי.
רק קולה של יעל הצליח בסוף להרגיע אותי: "הכול בסדר, יסמין, את חזקה. תזכרי את זה. העובדה שהגעת אלי מעידה על כך. את אישה יפה, ועיתונאית מצליחה ב"ידיעות אחרונות", כל זה לא מובן מאליו. את גם מודעת לעצמך, ורק בת עשרים ותשע. כל החיים עוד לפנייך."
הסתכלתי עליה, מתנגשת בעיניים החומות והחכמות שלה, ופתאום התמלאתי באוויר מחדש. כל מצב הצבירה שלי השתנה, ולפתע כבר רציתי לצאת החוצה ולהיפגש עם ניר עכשיו! להיזרק עליו ולעשות הכול. ה-כול.
"אני בסדר," הודעתי ליעל." אלך על זה!"
"נהדר! אז בואי נראה מה את יודעת עליו," התמוגגה, ושינתה בפעם הראשונה מאז תחילת פגישתנו את תנוחתה. במקום רגל על רגל בכורסה הפרחונית שלה היא הצמידה את רגליה זו לזו. כאילו ניסתה לצמצם את עצמה, ובכך לפנות מקום בשבילי.
"לא מי יודע מה הרבה. אני יודעת שהוא רופא פנימי מוערך בבילינסון, סגן מנהל מחלקה, רווק בן שלושים ותשע, אמיד ומפונק, ובמיוחד חכם. גאון כזה. יש לו, מה שנקרא, איכויות דוקומנטריות. שירי שכנעה אותי שהיא יודעת מה היא עושה ושלא אנדנד לה יותר מדי. שפשוט אפגש אתו."
"טוב," היא התרוממה ממקומה, אות לכך שהפגישה הסתיימה." שיהיה לך בהצלחה. ואל תשכחי שאף אחד אינו מושלם. יש לך פה הזדמנות להתקרב לעצמך, בלי לשחק במשחקים מיותרים." קשה לי לצאת מהחדר המגונן והמזמין כל כך של יעל. שטיח אפגני גדול, שתי כורסאות כפריות מחבקות בסגנון לורה אשלי, שולחן כתיבה עתיק (בידרמאייר) ומנורה עומדת בצבע כתום שמפיצה אור עמום ורך. מהרגע שנכנסתי אליו הרגשתי שהנשמה שלי מצאה לה בית. ועם נשמה, כידוע, אסור להתווכח. היא יודעת הרבה יותר טוב מהראש.
אפילו הטאפטים בחדר לא עשו לי בחילה, מה שקורה לי בדרך כלל עם כל סוג של טאפט, גם עם טאפט דמוי קיר. נולדתי לשנוא טאפטים. אבל הטאפטים הקדמיים של יעל רק ליטפו אותי.
כשזה זה - זה זה. יודעים.
ניסיתי למשוך זמן.
"אם ארגיש צורך לדבר איתך לפני הפגישה עם ניר, אוכל להתקשר אלייך מאוחר יותר?"
"נדבר על זה בפגישה הבאה."
"אבל אנחנו נפגשות רק פעם בשבוע..."
"מצטערת, יסמין. הפגישה הסתיימה. שלום וכל טוב."
לרגע אחזה בי קנאה על העולם המסודר של יעל. זמן פגישה ארבעים וחמש דקות בדיוק. אין אפשרות לבטל פגישה. אפשר, עקרונית, אבל זה לא פוטר מתשלום. ואז, במקרה של מחלה, החום עולה רק מהמחשבה על הכסף שנזרק...
ניסיתי להסניף עוד כמה רגעי יעל, ולכן נכנסתי לשירותים. לא שהייתי צריכה, אבל עשיתי כאילו. התיישבתי על המושב הסגור וריחמתי על עצמי. על העובדה שבשביל לחיות, אני צריכה עזרה מקצועית.
פתאום, דפיקות בדלת. זה היה כבר בשלב של הידבקות לאסלה. מיד נעמדתי, הורדתי את המים בשירותים ועפתי החוצה. הפעם דילגתי על הניגוב הווירטואלי-פלוס-כמה-רשרושים-אותנטיים-בנייר, אבל זה לא שינה שום דבר. מעבר לדלת לא היה אף אחד. מוזר. אז מי דפק?
תוך חמש דקות הייתי בקפה "מיכל", דיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, מחכה ל"הפוך" ולעוגיית החלבה עם המתיקות הסמויה, המשך טבעי של יעל. גם להם יש חיבוק בשבילי.
רק התרווחתי לי בכיסא והצצתי סביב, והנייד צלצל.
לא רציתי לענות, אבל זו היתה אסתי, החברה הכי טובה שלי. ממנה לא יכולתי להתעלם. זה היה גם חסר תועלת. אסתי היא לא אחת שתוותר.
"תגידי, נפלת על כל הראש?" התנפלה עלי בלי לבזבז יותר מדי זמן.
"מה?!"
"אל תעשי את עצמך! אני מדברת על ניר. על דוקטור ניר ברק. שמעתי הכול מהדיילת שלך, שירי, ולדעתי, התחרפנת לגמרי אם את מתכוונת ברצינות להיפגש איתו. הוא מופרע אמיתי! אל תתני לתואר 'דוקטור' להטעות אותך! הוא בעצמו אומר שהוא חי על הקצה. רוצה רק לשמוע מה שהוא עשה אתמול באמצע בילינסון לפני חצי מחלקה? הוא תפס שתי מבחנות מלאות שתן והוריד אותן בלגימה אחת!"
"איכס! שתה שתן? כמו האיך קוראים לה, גרנט?!" נבהלתי. אולי באמת כדאי לרדת מכל הקטע. מי יודע איזה מחלות הרופא הזה יכול להביא לי...
"טוב, נו.. לא בדיוק..." הודתה." בסוף, שנייה אחרי הלגימה האחרונה הוא פרץ בצחוק מטורלל לגמרי: 'הה! זה רק הה!' ברור שכולם שם היו לגמרי בשוק ממנו, ואז, ברוב חוצפתו, הוא אמר לנו שאין לנו טיפת חוש הומור! שמעת? לי אין חוש הומור!"
"את בטוחה שאת לא סתם מקנאה?" קטעתי אותה מזועזעת. גם מניר, אבל יותר מכול מהעליהום הזה שלה. "אולי זאת הדרך שלו לשמור על שפיות בין כל המחלות האלו אצלכם? הרי אפשר להשתגע מלשמוע כל היום יללות של כאבים ולהריח את המוות שמרחף ממיטה למיטה, ולחשוש שבכל רגע הוא עלול לטעות ולהגיע דווקא אליך..."
"בסדר... טוב..." המהמה אסתי במין קוצר רוח. לפעמים היא נשמעת כמו איזה ביג בוס שמדבר אל תינוקת שלא מבינה כלום. מאז ומתמיד ניסתה לתפוס עלי תחת. האבא העשיר שלה קנה בכסף שלו אדמות, והיא מנסה לעשות את אותו הדבר - עם אנשים.
בדרך כלל אני מניחה לה לעשות את זה. אני שמחה שיש לה לפחות תחושת יתרון אחת על פני. אני תמיד נחשבת ליפה, המבריקה והמוצלחת, והיא החברה האפרורית משהו, הבינונית שלא מפסיקה לקטר. אבל עכשיו משהו הרגיז אותי בהתנהגות שלה. הפעם היא הגזימה. אפילו יחסית לעצמה.
"תשמעי, אסתי, פייר?" הקול שלי רעד,"אני קצת מופתעת מההתנפלות הכוללת הזאת שלך. לא יודעת מה יש לך נגד ניר, אבל בעיני הוא כן מצא חן, ואני סומכת על שירי. ככה שאני דווקא כן מתכוונת להיפגש איתו. אז תתמודדי! ואם תמשיכי ככה, פשוט לא אספר לך יותר כלום."
מעבר לקו היתה שתיקה קלה. כמעט היה אפשר לראות את החיוורון שלה מבעד לטלפון.
בחיים היא לא שמעה אותי מדברת אליה ככה. כנראה סדקתי קצת את האגו שלה המצופה כסף.
"בסדר, בסדר," נסוגה." אז תלכי על זה! מה כבר רציתי בסך הכול? אני רק דואגת לך. ובכלל, על מי את סומכת יותר, עלי, שאני מכירה אותך מהגן, או על השירי המטורללת הזאת? הרי היא בקושי סומכת על עצמה. פוחדת מהצל האנורקטי שלה. זה שהיא מלצרית מעופפת באל-על עדיין לא עושה ממנה כלום... אפשר לחשוב... היא לא מבינה כלום מהחיים. עובדה, היא שלחה לך את ניר..."
זה כבר לגמרי הקפיץ אותי!
"למה? מה כל כך נורא בו? נכון שהוא לא הכי רזה בעולם, אבל הוא היה מספיק ישר כדי לשלוח לי במייל את התמונה הלא מוצלחת שלו. הוא גבוה ודי נאה, ובעיקר גאון. ואת הרי מכירה אותי, גברים עם שכל עושים לי את זה."
"אויש, באמת," צייצה אסתי,"אפשר לחשוב! את כל הדיאגנוזה הזאת עשית משיחה אחת איתו בטלפון? את יכולה להגיד עד מחר שהוא רופא, ובן יחיד לאחת המשפחות העשירות בארץ, אבל מה לעשות, יש בו משהו מוזר ודוחה."
מה עוקץ אותה כל כך? יכול להיות שהיא באמת מקנאה? או אולי מעצבן אותה שזאת לא היתה היא שעשתה את השידוך?
"אסתי, תירגעי. אני לא כל כך יכולה לדבר עכשיו. אני ב'מיכל'. תמשיכי לאכול לי את הראש אחרי הפגישה שלי איתו..."
"לא! לא!" נבהלה אסתי,"אל תנתקי. יש לי עוד כמה דברים חשובים להגיד לך. קחי כמה לגימות מהקפה שלך, אני אחכה בסבלנות על הקו."
"זהו, שלא בא לי יותר על השיחה הזאת. אני נפגשת איתו בתשע בערב ב'טורקיז' ו..."
"ואו!" התפרצה,"סחתיין עלייך, אחותי... טורקיז... סי אנד סאן... תפסת סטייל... החליט להשקיע בך, הקמצן הזה... מי יודע מה שירי כבר סיפרה לו עלייך..."
עד כאן. לא רציתי יותר להמשיך את השיחה הזאת, למרות שדווקא כן סקרן אותי לדעת אם יש אמת בהערה שלה על הקמצנות שלו, ובטח שלא בא לי להמשיך ולשמוע רמזים סמויים על כך שבמציאות אני לא מי יודע מה...
חשבתי על כך שהיא בסך הכול מסכנה, וכשאני אשב ב"טורקיז" מול הים, היא תהיה תקועה מול הטלוויזיה עם ערימות הגרעינים שלה, ותעלה קילו כל דקה.
"אל תדאגי. אדווח לך על כל פרט ופרט. מי היה עם מי ב'טורקיז', גודל התפריט, וכמובן..."
חריקה פתאומית מתוך השפופרת ניסרה לי את האוזן ואחריה באה אנחה ארוכה. נשמע כאילו שירי נפלה מהכיסא המנומר האהוב עליה (פיליפ סטארק).
"את חיה? קרה משהו? פיליפ בסדר?"
"בטח קרה. לך. את נפלת לגמרי על התחת שלך עם הניר הזה. הלו?! יש אולי רופא בקהל? אבל רק בתנאי שהוא 'גבוה ונאה'..."
הציניות שלה כבר עברה כל גבול: "תפסיקי לנבוח כבר. אני מבינה שאת ממש לא מצליחה לפרגן לי כאן. לפעמים אני שואלת את עצמי אם את בכלל חברה שלי..."
לא היה שום סימן חיים מהעבר השני.
"נו, טוב... נסחפתי..." הרגשתי צורך להתנצל קצת." אני בעצמי מלאת חששות לקראת הפגישה ו..."
טריקת טלפון קטעה את וידויי ולמרבה הפלא, זה לא הזיז ליגבה. אפילו התאים לי. שקט. להוריד קצת טורים. ושלא כדרכי, לא המשכתי להתעסק עם השאלות הקיומיות הרגילות: מה יהיה אם היא כועסת? ואם כן, עם מי אחסל בונבוניירה שלמה באמצע הלילה?
כיביתי את הנייד בתחושת הקלה ושלחתי מבט לא מחייב סביבי.
במרחק של פחות ממטר ממני ישב פובליציסט ידוע, מבוגר ונשוי מאוד והתמזמז להנאתו עם דוגמנית צעירה ויפהפייה כאילו אין פפראצי בעולמנו. מצאתי את עצמי בוהה בשניהם, ומתה מקנאה. אצלה בטוח אין יומן חישובים מתי להיכנס למיטה... סטוץ זה בשבילה פינטס.
הצצה אגבית בשעון הקפיצה אותי. השעה היתה שש! שאני אמות! הפגישה בתשע! זה אומר, חישבתי במהירות, שתוך רבע שעה אני בבית, מה שמותיר לי רק שעתיים באמבטיה, שזה מבחינתי ממש ניסיון התאבדות.
השארתי על השולחן שטר של עשרים שקל וזינקתי החוצה, בלי לחכות לעודף ולהתפתחויות אצל הזוג המתרגשש. בדרך כבר הרגשתי שאני הולכת לעשות משהו שיעל תהיה גאה בי עליו.