1
"בנאדם, אתה הורג אותי." בוץ' או'ניל נבר במגירתו בחיפוש אחר גרבי משי שחורים, אבל מצא רק גרבי כותנה לבנה.
לא, רגע. הוא שלף גרב אלגנטי אחד — לא בדיוק ניצחון אדיר.
"אילו הייתי הורג אותך, שוטר, גרביים היו הדבר האחרון שהיה מטריד אותך."
בוץ' העיף מבט מעבר לכתפו אל שותפו לחדר. עמיתו לאהדת ה"רד סוקס". החבר הכי... טוב, אחד משני חבריו הטובים.
שלגמרי במקרה היו שניהם ערפדים.
וישֶס יצא זה עתה מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים, שרירי חזהו וזרועותיו החסונים מוצגים לראווה. הוא עטה כפפת נהיגה שחורה מעור, שכיסתה את הקעקועים בידו השמאלית.
"היית מוכרח לקחת דווקא את הגרביים האלגנטיים שלי?"
וי חייך, ניביו בוהקים באמצע זקן התיש שלו. "הם נעימים."
"אולי תבקש מפריץ שיקנה לך גרביים?"
"הוא עסוק מדיי בהשבעת התיאבון שלך לבגדים, גבר."
בסדר, אז אולי בוץ' באמת התחבר לאחרונה לוורסצ'ה הפנימי שלו — ומי בכלל היה מאמין שיש לו כזה — אבל למה זה צריך להיות מסובך כל כך להכניס עוד תריסר זוגות גרביים הביתה?
"אני אבקש בשבילך."
"אתה ממש ג'נטלמן." וי החליק לאחור את שערו הכהה. הקעקועים על רקתו השמאלית נחשפו לרגע, ושוב התכסו. "אתה צריך את הקדילק הלילה?"
"כן, תודה." בוץ' תחב את כפות רגליו היחפות למוקסינים של גוצ'י.
"אז אתה נפגש עם מריסה?"
בוץ' הנהן. "אני מוכרח לדעת. לטוב או לרע."
והיתה לו תחושה שזה יהיה לרע.
"היא נקבה טובה."
היא בהחלט היתה כזו, ולכן, כנראה, לא החזירה לו טלפונים. בעיני נשים, אנושיות וערפדיות כאחד, שוטרים־לשעבר עם חיבה לוויסקי לא היו בדיוק מועמדים מועדפים למערכת יחסים; והעובדה, שהוא לא היה מבני מינה, לא תרמה במיוחד.
"טוב, שוטר, רייג' ואני נוריד כמה שוטים ב'וואן איי' הערב. אתה יכול לחפש אותנו כשתסיים —"
חבטות בדלת, כאילו מישהו התנגש בה עם איל ניגוח, גרמו להם לסובב את ראשיהם.
וי הידק את המגבת אל מותניו. "לכל הרוחות, הטייס הזה חייב ללמוד לצלצל בדלת."
"דבר איתו אתה, כי לי הוא לא מקשיב."
"רייג' לא מקשיב לאף אחד." וי חצה את המסדרון בריצה.
כשהחבטות גוועו, בוץ' עבר על אוסף עניבותיו ההולך ותופח. הוא בחר בבראיוני תכולה, הרים את צווארון חולצתו המכופתרת וכרך את עניבת המשי סביב צווארו. כשפנה אל הסלון, שמע את רייג' ואת וי מדברים על רקע "את עדיין בעניין?" של טוּפּאק.
בוץ' לא יכול היה אלא לצחוק. חייו, ללא ספק, הובילו אותו אל מקומות רבים מאוד, מכוערים ברובם, אך הוא מעולם לא העלה בדעתו, שיום יבוא והוא יחיה במחיצת שישה ערפדים לוחמים. או שיִצפה מהצד במאבקם להגנת מינם הנסתר, המידלדל והולך. אלא שמשום מה הוא הרגיש שייך לאחוות הפגיון השחור. הוא, וִישס ורייג' היו שלישייה מטורפת לגמרי.
רייג' חי עם שאר חברי האחווה באחוזה שמעבר לחצר, אבל השלישייה בילתה בבית השוער, שם גרו וי ובוץ'. הבּוֹר, כפי שכונה המקום, היה חתיכת מציאה בהשוואה לחורים שבוץ' התגורר בהם בעבר. וִי והוא חלקו שני חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה, מטבח פתוח וסלון מעוצב בסגנון פוסט־מודרני, כמו מרתף של אחווה אוניברסיטאית: צמד ספות עור, מסך פלזמה היי־דפינישן, שולחן כדורגל ותיקי ספורט בכל פינה.
כשבוץ' נכנס לסלון, הוא זכה להצצה על תלבושת היציאה של רייג': מעיל עור שחור, שהשתפל מכתפיו עד קרסוליו, גופייה שחורה צמודה תחובה במכנסי עור ומגפיים מאיימים למראה, שבעטיים התנשא לגובה שני מטרים בערך. כלפי חוץ הערפד היה פשוט חתיך הורס. אפילו בעיני הטרוסקסואל עם תעודות כמו בוץ'.
הבן זונה היה יפה כל כך, שהוא ממש קרא תיגר על חוקי הפיזיקה — שיער בלונדי קצוץ מאחור וארוך יותר מלפנים, עיניים כחולות־ירוקות בצבע המים של איי הבהאמה ופנים, שיכלו בקלות להציב את בראד פיט ברשימת המועמדים לתפקיד הברווזון המכוער.
אך למרות קסמו הוא בפירוש לא היה ילד טוב. דבר מה אפל וקטלני רחש תחת חזותו הזוהרת ובלט לעין ממבט ראשון. הוא שידר אנרגיה של בחור, שיחייך בעודו מסדר עניינים באגרופיו, גם אם תוך כדי כך יירק שיניים מפיו.
"מה קורה, הוליווד?" שאל בוץ'.
רייג' חייך וחשף סט של שיניים מבהיקות וזוג ניבים ארוכים. "הגיע הזמן לצאת, שוטר."
"בחיי, ערפד, לא קיבלת מספיק בלילה הקודם? הג'ינג'ית ההיא נראתה רצינית מאוד. וגם אחותה."
"אתה מכיר אותי. תמיד רעב."
ובכן, למזלו של רייג', זרם בלתי פוסק של נשים שמחו לספק את צרכיו. ואין ספק שהיו לו כאלה. הבחור לא שתה, לא עישן, אבל החליף נשים בקצב שבוץ' לא ראה כמוהו מימיו.
וזה לא שבוץ' הכיר הרבה נערי מקהלה.
רייג' העיף מבט אל וי. "לך תתלבש, גבר. אלא אם כן חשבת לצאת ל'וואן איי' עם מגבת?"
"תפסיק לתזמן אותי, אחי."
"אז תזיז את התחת."
וישס קם מאחורי שולחן עמוס ציוד מחשבים, שהיה גורם לביל גייטס לזקפה. ממרכז הפיקוד שלו ניהל וי את מערכות הביטחון והפיקוח של מתחם האחווה, כולל הבית הראשי, מתקן האימונים התת־קרקעי, הטוֹמבּ והבור, כמו גם את מערכת המנהרות התת־קרקעיות, שחיברו בין המבנים. הוא שלט בכול: בתריסי הפלדה החשמליים, שהותקנו על כל חלון; במנעולים על דלתות הפלדה; בטמפרטורה בחדרים; בתאורה; במצלמות האבטחה; בשערים.
וי התקין את כל הציוד בעצמו, לפני שהאחווה עברה לשם שלושה שבועות קודם לכן. המבנים והמנהרות הוקמו כבר בתחילת המאה העשרים, אך, בדרך כלל, לא היו בשימוש. בעקבות אירועי יולי התקבלה החלטה למגן את בסיס האחווה, וכולם הגיעו הנה.
בשעה שוי פנה אל חדר השינה שלו, רייג' שלף מכיסו סוכרייה על מקל, קרע את עטיפתה האדומה ותחב אותה לפיו. בוץ' הרגיש כי הבחור נועץ בו עיניים; והוא לא הופתע כשהאח פנה אליו.
"קשה לי להאמין שאתה מתגנדר ככה בשביל יציאה ל'וואן איי', שוטר. זאת אומרת, זה מוגזם אפילו בשבילך. העניבה, החפתים — כולם חדשים, נכון?"
בוץ' יישר את עניבת הבראיוני על חזהו והושיט יד לז'קט הטום־פורד התואם למכנסיו השחורים. הוא לא רצה להיכנס לעניין מריסה. הניסיון לחמוק מעיסוק בנושא עם וי הספיק לו בהחלט. ומלבד זאת, מה הוא כבר יכול להגיד?
היא הטריפה אותי כשפגשתי אותה, אבל היא מתחמקת ממני כבר שלושה שבועות. אז במקום להבין את הרמז, אני הולך להתחנן כמו לוזר נואש.
כן, ממש מתחשק לו להתוודות על כך באוזני מר מושלם כאן, חבר טוב ככל שהיה.
רייג' גלגל את הסוכרייה בפיו. "תגיד לי משהו, למה טרחת ללבוש את כל זה, גבר? זה לא שאתה משתמש בזה. כלומר אני רואה אותך דוחה נקבות בבר על ימין ועל שמאל. אתה שומר את עצמך לנישואים?"
"כן. בדיוק. אני מסתובב עם חגורת צניעות עד החתונה."
"בחייך, אני באמת סקרן. אתה שומר את עצמך למישהי?" כשהשתררה שתיקה, הערפד צחק ברוך. "אני מכיר אותה?"
בוץ' צמצם את עיניו, שוקל את האפשרות שהשיחה תסתיים מהר יותר אם יסתום את הפה. סביר להניח שלא. ברגע שרייג' מתחיל, הוא לא מפסיק עד שהוא מחליט שהספיק לו. הוא מדבר בדיוק כשם שהוא מחסל.
רייג' נענע בראשו בעצב. "היא לא רוצה אותך?"
"את זה נדע הלילה."
בוץ' בדק את מצב המזומנים שלו. שש־עשרה שנים כבלש במחלק הרצח לא מילאו במיוחד את כיסיו, אבל כעת, כשהסתובב עם האחווה, היו לו כל כך הרבה מזומנים, שהוא לא הספיק לבזבז אותם.
"יש לך מזל, שוטר."
בוץ' הביט לעברו. "למה אתה חושב ככה?"
"תמיד תהיתי איך זה יהיה להתמסד עם נקבה ראויה."
בוץ' צחק. הבחור היה אליל מין, אגדה ארוטית בקרב בני גזעו. וי אמר שהסיפורים על רייג' עברו מאב לבן. הרעיון, שיידרדר להיות בעל לאשה אחת, היה מגוחך.
"בסדר, הוליווד, מה הפואנטה? קדימה, נסה אותי."
רייג' התכווץ והסיט את עיניו.
אני לא מאמין! הבחור רציני. "וואו. תקשיב, לא התכוונתי ל —"
"לאאא, זה בסדר." החיוך שב והופיע, אך העיניים היו אטומות. הוא השתרך לעבר פח האשפה והטיל את הסוכרייה פנימה. "טוב, אפשר כבר לצאת מפה? נמאס לי לחכות לכם."
מרי לוס נכנסה לחנייה, כיבתה את ההונדה סיוויק ובהתה באתי השלג התלויים על ווים לפניה.
היא היתה עייפה, אם כי לא עבדה היום קשה במיוחד. מענה לטלפונים ותיוק במשרד עורכי דין לא יכלו להיחשב לעבודה מאומצת, מבחינה גופנית או נפשית. אז היא באמת לא אמורה להיות מותשת כל כך.
אבל אולי זה בדיוק העניין — לא היו לה אתגרים, ולכן היא קמלה.
האם הגיע הזמן שתחזור לעבוד עם ילדים? אחרי הכול, זו היתה ההכשרה שלה. זה היה הדבר שאהבה. הדבר שהזין אותה — עבודתה עם אוטיסטים, בניסיון לסייע להם למצוא דרכים לתקשר, טמנה בחובה תגמול אישי ומקצועי. פסק הזמן של שנתיים לא נבע מרצונה החופשי.
אולי כדאי שתתקשר למרכז ותבדוק אם יש משרה פנויה. ואם אין, היא יכולה להתנדב עד שמשהו יתפנה.
כן, היא תעשה את זה מחר. אין סיבה לחכות.
מרי הרימה את תיקה ויצאה מהמכונית. כשדלת החנייה התגלגלה מטה ונסגרה, היא ניגשה לחזית הבית והוציאה את הדואר מן התיבה. בעודה מעלעלת בחשבונות, התעכבה כדי לרחרח את ליל אוקטובר הצונן. הסינוסים שלה זמזמו. הסתיו סילק את שאריות הקיץ לפני למעלה מחודש, וחילופי העונות נישאו פנימה על משבי רוח קרים מקנדה.
היא אהבה את הסתיו; וצפון מדינת ניו יורק עשה עמו חסד, לדעתה.
קולדוול, ניו יורק, העיירה שנולדה בה ושככל הנראה גם תמות בה, נמצאה במרחק שעת נסיעה צפונה ממנהטן, ולכן נחשבה מבחינה טכנית ל"צפון המדינה". נהר ההדסון חצה את קולדי, כפי שנודעה בפי תושביה, והיא דמתה לכל עיר אמריקנית בגודל בינוני: חלקים עשירים, חלקים עניים, חלקים מפוקפקים, חלקים רגילים. סניפים של וולמארט, של טארגט ושל מקדונלדס. מוזיאונים וספריות. קניונים פרווריים חונקים את הדאונטאון הדהוי. שלושה בתי חולים, שתי מכללות קהילתיות ופסל ברונזה של ג'ורג' וושינגטון בפארק.
היא הטתה את ראשה לאחור והביטה בכוכבים, חושבת כי לעולם לא יעלה בדעתה לעזוב — היא לא ידעה בוודאות אם מתוך נאמנות או עקב חוסר דמיון.
אולי בגלל הבית שלה, חשבה בדרכה לדלת הכניסה. האסם שהוסב לבית מגורים ניצב בקצה של חווה, והיא הגישה הצעת מחיר כחמש־עשרה דקות לאחר ששוטטה בו עם סוכן הנדל"ן. החללים בתוכו היו חמימים וקטנים. הוא היה... מקסים.
וזו הסיבה שקנתה אותו ארבע שנים קודם לכן, מיד אחרי מות אמה. באותה תקופה היא היתה זקוקה למשהו מקסים — כמו גם לשינוי אווירה מוחלט. האסם היה כל מה שבית ילדותה לא היה. כאן לוחות האורן של הרצפה היו בצבע דבש, משוחים בלכה שקופה, לא מוכתמים. הרהיטים שלה היו כולם מ"קרייט אנד בארל", חדשים לגמרי, שום דבר שחוק או ישן. המחצלות היו ארוגות מסיבי אגבה מקורצפים, עם שולי זמש. והכול, החל בריפודים, דרך הקירות וכלה בתקרה, היה לבן שמנתי.
סלידתה מחשכה היתה מעצב הפנים שלה. והרי אם הכול וריאציות על בז', הכול מתאים, לא?
היא הניחה את המפתחות ואת התיק במטבח והרימה את שפופרת הטלפון. היא שמעה: יש לך... שתי... הודעות חדשות.
"הי, מרי, זה ביל. תקשיבי, אני מקבל את ההצעה שלך. אם תוכלי להחליף אותי לשעה בקו החם הלילה, זה יהיה נהדר. אם לא אשמע ממך, אצא מנקודת הנחה שאת עדיין פנויה. שוב תודה."
היא מחקה את ההודעה בביפ.
"מרי, מדברים מהמשרד של דוקטור דֶלָה קְרוֹצ'ה. אנחנו רוצים שתגיעי לבדיקת המשך בעקבות בדיקת המעקב הרבעונית. תתקשרי, בבקשה, לקבוע תור כשתקבלי את ההודעה. נתאים את עצמנו לצרכים שלך. תודה, מרי."
מרי הניחה את השפופרת.
הרעד החל בברכיה ועשה את דרכו מעלה אל שרירי ירכיה. כשהגיע לבטנה, היא שקלה לרוץ לשירותים.
בדיקת המשך. נתאים את עצמנו.
זה חזר, חשבה. הלוקמיה חזרה.
