הפגיון השחור 3 - מאהב מתעורר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפגיון השחור 3 - מאהב מתעורר
מכר
מאות
עותקים
הפגיון השחור 3 - מאהב מתעורר
מכר
מאות
עותקים

הפגיון השחור 3 - מאהב מתעורר

4.9 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

עבד דם לשעבר, זיידיסט הערפד, נושא עליו צלקות מעבר רווי סבל והשפלה. נודע לשמצה בשל זעמו שאינו ניתן להרוותו וחטאיו הרבים. פראי ומעורר פחד בבני אדם ובערפדים כאחד. כעס הוא בן לווייתו וזריעת פחד היא תשוקתו היחידה - עד שהוא מציל נקבה יפהפייה מאגודת הלסרים האכזרית.
בלה נשבית מיד בכוחו המהפנט של זיידיסט. אך גם כאשר התשוקה משתלטת עליהם, הצמא של זיידיסט לנקמה באלו ששבו ועינו את בלה דוחפת אותו לקצה.
 
עכשיו בלה צריכה לעזור לאהובה להתגברעל הפצעים מעברו ולמצוא עתיד לצדה.
 
ג'יי אר וורד, זוכת פרס RITA היוקרתי, היא בין הסופרות הגדולות ביותר בתחום. ספריה מגיעים לרשימת רבי המכר ב"ניו יורק טיימס" וב"יו אס טודיי". "כשמדובר בגיבורים מיוסרים, מעטים משתווים לזיידיסט המסוכן והמעונה… וורד הולכת עד הסוף בסדרה האפלה, הממכרת ולעתים אף הטרגית הזו". Romantic Times Top Pick

פרק ראשון

1
 
"לעזאזל, זָדיסט! אל תקפוץ — "
 
קולו של פיוּרי נשמע בקושי מבעד לקולות הרכב שהתרסק למולם. מה שלא מנע מהתאום שלו לצאת מהאסקלייד בזינוק בעוד המכונית נוסעת במהירות של שמונים קמ"ש.
 
"וי, הוא בחוץ! תסובב אותנו!"
 
הכתף של פיורי נחבטה בחלון בזמן שווישס סובב את ההגה כך שהרכב החליק באופן מבוקר. הפנסים הסתובבו והאירו על זי המתגלגל על האספלט המכוסה בשלג. שבריר שנייה לאחר מכן הוא זינק על רגליו והתחיל לרוץ לעבר המכונית המקומטת ומעלת האדים שזכתה כעת לקישוט קדמי בדמות עץ אורן.
 
פיורי התבונן בתאום שלו והושיט יד לחגורת הבטיחות שלו. חוקי הפיזיקה אולי הפריעו לנסיעת ה לסרים שאחריהם רדפו עד לקצה הכפרי של קולדוול, אבל זה לא אמר שהם יצאו מפעולה. הממזרים האל־מתים האלה היו עמידים.
 
כשהאסקלייד עצרה בכבדות, פיורי פתח את דלת המכונית במהירות כשהוא מושיט יד לעבר הברטה שלו. אין לדעת כמה לסרים יש ברכב, או איזה כלי נשק יש להם. אויבי גזע הערפדים נעו בלהקות ותמיד היו חמושים! אלוהים אדירים! שלושה מהמחסלים בהירי העור יצאו, ורק הנהג נראה מתנודד.
 
יחסי הכוחות הלא הוגנים לא האטו את זי. המטורף המתאבד רץ היישר לעבר משולש האל־מתים כשבידו רק פגיון שחור.
 
פיורי חצה את הכביש בריצה, ושמע את וישס רץ מאחוריו בכבדות. אבל לא היה בהם צורך.
 
בעוד משבי רוח שקטים הסתחררו באוויר, וריחו המתוק של האורן התערבב עם ריח הדלק הדולף מהמכונית ההרוסה, זי חיסל את שלושת ה לסרים בסכין בלבד. הוא שיסע את הגידים מאחורי הברכיים שלהם כדי שלא יוכלו לרוץ, שבר את הזרועות שלהם כדי שלא יוכלו להשיב מלחמה שערה, וגרר אותם על הקרקע עד שהיו מסודרים כמו בובות מזוויעות.
 
זה לקח ארבע דקות וחצי, גג, כולל נטילת תעודות הזיהוי שלהם. רק אז עצר זדיסט לנשום. קיטור עלה מכתפיו כשהתבונן על הדם השחור שהכתים את השלג הלבן כמו נפט שנשפך. היה זה ערפל עדין במידה מוזרה שהרוח הקרה שיחקה בו.
 
פיורי החזיר את הברטה לנרתיק שעל ירכו וחש בחילה, כאילו גמע שישיית פחיות שומן בייקון. הוא שפשף את עצם החזה שלו והתבונן שמאלה, ואז ימינה. כביש עשרים ושתיים היה שקט לגמרי בשעת לילה זו הרחק כל כך מקולדוול עצמה. לא היה סביר שיהיו עדים אנושיים. צבאים לא נחשבו.
 
הוא ידע מה יקרה עכשיו. ידע מספיק כדי לא לנסות למנוע מזה מלקרות.
 
זדיסט רכן מעל אחד ה לסרים, כשפניו המצולקות מעוותות משנאה, שפתו העליונה ההרוסה משוכה לאחור וניביו ארוכים כשל נמר. עם הגולגולת המגולחת שלו והחללים מתחת לעצמות הלחיים שלו, הוא נראה כמו המוות בכבודו ועצמו, וכמו המוות, הוא הרגיש בנוח כשעבד בקור. בסוודר גולף שחור ובמכנסיים רחבים ושחורים, הוא היה חמוש יותר מאשר לבוש: נדן הלהב של אחוות הפגיון השחור חצה את החזה שלו, ועוד שני סכינים נחגרו לירכיו. הוא חגר גם חגורה עם שני אקדחי 'זיג זאואר'.
 
לא שהוא אי פעם השתמש באקדחי תשעת המילימטרים. הוא אהב להרוג באופן אישי. למעשה, היו אלה הפעמים היחידות שבהן הוא התקרב לאנשים.
 
זי אחז בדש מעיל העור של הלסר ומשך את גופו של המחסל מעלה, מצמיד את שפתיו לאלה של הלסר.
 
"איפה הנקבה?" שאל. כשלא נשמע צליל פרט לצחוק מרושע, זי הלם בראשו של המחסל. הצליל הדהד בין העצים, קול חד כשל ענף הנשבר לשניים. "איפה הנקבה?"
 
החיוך הלעגני של המחסל גרם לזעמו של זי להתגבר עד שהפך חוג ארקטי משל עצמו. האוויר מסביב לגופו נטען במגנטיות והיה קר מהלילה. פתיתי שלג כבר לא ירדו סביבו, כאילו התפרקו כשבאו במגע עם הכעס שלו.
 
פיורי שמע רחש שקט והתבונן אל מעבר לכתפו. וישס הדליק סיגריה מגולגלת, וכתובות הקעקוע מסביב לרקה השמאלית שלו והזקנקן מסביב לפיו הוארו בזוהר הכתום.
 
למשמע חבטה נוספת, וי שאף עמוקות וכיוון את עיני היהלום שלו לעברו. "אתה בסדר שם, פיורי?"
 
לא, הוא לא היה בסדר. הפראיות של זי תמיד הייתה משהו שכמו יצא ממחזה בו נלחמים הטוב והרע, אבל לאחרונה הוא היה לאלים כל כך שנהיה קשה לצפות בו בפעולה. מאז בלה נחטפה על ידי ה לסרים, הבור חסר התחתית והנשמה שהוא היה יצא למסע נקמה. והם עדיין לא מצאו אותה. לאחים לא היו רמזים, לא היה מידע, לא היה דבר. גם עם שיטות החקירה הנוקשות של זי.
 
החטיפה הרסה את פיורי. הוא לא הכיר את בלה זמן רב, אבל היא הייתה כה יפה, נקבה בעלת ערך מהאצולה הגבוהה ביותר של הגזע, אף על פי שבעבורו היא הייתה יותר מאשר רק המורשת שלה. כל כך הרבה יותר. היא חדרה מבעד לנדר הפרישות שלו והגיעה לגבר שמתחת למשמעת, ועוררה שם משהו עמוק. הוא היה נואש למצוא אותה כמו זי, אבל אחרי שישה שבועות הוא איבד תקווה שהיא שרדה. ה לסרים עינו ערפדים כדי לקבל מידע על האחווה, וכמו כל האזרחים, היא ידעה מעט על האחים. היא ודאי מתה כבר.
 
הדבר היחיד שהוא העז לקוות לו היה שהיא לא שרדה ימים אחר ימים של עינויים לפני שנכנסה אל הנשייה.
 
"מה עשיתם עם הנקבה?" נהם זדיסט אל המחסל הבא. כשהתשובה היחידה שקיבל הייתה, "לך תזדיין," זי העמיד פנים שהוא טייסון ונשך את המנוול.
 
איש באחווה לא הבין מדוע אכפת לזדיסט מאזרחית נעדרת. הוא היה מפורסם כשונא אדם. לעזאזל, זאת הייתה אחת הסיבות שפחדו ממנו. איש לא ידע מדוע בלה חשובה לו. מצד שני, אף אחד, אפילו לא פיורי, תאומו, לא ידע לחזות את התגובות שלו.
 
בעוד הדים מעבודתו הברוטאלית של זי התפזרו וחתכו את היער המבודד, פיורי חש שהוא נשבר בחקירה בעוד ה לסרים נותרים חזקים ולא מוסרים מידע.
 
"אני לא יודע עוד כמה מזה אני יכול לשאת," אמר בלחש.
 
זדיסט היה הדבר היחיד שהיה לו בעולם פרט למשימה של האחווה להגן על הגזע מפני ה לסרים. פיורי ישן לבד מדי יום, אם הוא ישן בכלל. מזון לא סיפק לו תענוג רב. נשים היו מחוץ לתחום עקב ההתנזרות שלו. ומדי רגע הוא נאלץ לעסוק בשאלה מה יהיה הדבר הבא שזדיסט יעשה ומי ייפגע כתוצאה מכך. הוא הרגיש כאילו הוא מת מאלף חתכים, מדמם לאט. מטרה משנית לכל הכוונות הרצחניות של התאום שלו.
 
וי הושיט יד עוטת כפפה ואחז בגרונו של פיורי. "תתבונן אחי."
 
פיורי התבונן והתכווץ. עינו השמאלית של האח, זאת שכתובות קעקע הקיפה אותה, התרחבה עד שהפכה רק לחלל שחור.
 
"וישס, לא... אני לא..." חרא. הוא לא צריך לשמוע על העתיד עכשיו. הוא לא ידע איך הוא יתמודד עם העובדה שהמצב רק יחמיר.
 
"השלג יורד לאט הלילה," אמר וי, והעביר את האגודל שלו שוב ושוב על וריד צווארו העבה.
 
פיורי מצמץ בעוד שלווה מוזרה משתלטת עליו, ולבו מאט לקצב האגודל של אחיו. "מה?"
 
"השלג... הוא יורד כל כך לאט."
 
"כן... כן, זה נכון."
 
"וירד הרבה שלג השנה, נכון?"
 
"אמ... כן."
 
"כן... שלג רב, ויהיה עוד. הלילה. מחר. בחודש הבא. בשנה הבאה. זה יורד כשזה יורד והיכן שזה יורד."
 
"נכון," אמר פיורי בקול שקט. "אי אפשר לעצור אותו."
 
"אלא אם אתה הקרקע." האגודל עצר. "אחי, אתה לא נראה לי כמו הקרקע. אתה לא תעצור אותו. אף פעם."
 
סדרה של קולות נפץ והבזקים נשמעה כשזי דקר את ה לסרים בחזה והם התפוררו. ברקע נשמעו רק קולות הלחש של הרדיאטור של המכונית ההרוסה והצליל דמוי המשאבה הכבדה שהיה נשימותיו של זי.
 
הוא קם מהקרקע השחורה כמו רוח רפאים, כשדמם של ה לסרים מכתים את פניו וזרועותיו. ההילה שלו זהרה כערפל מהבהב של אלימות שעיוותה את הנוף מאחוריו, והיער מעבר לו הפך גלי ולא ברור מסביב לגופו.
 
"אני הולך העירה," אמר, בעודו מנגב את הלהב על הירך שלו. "לחפש עוד."
 
קצת לפני שמר או יצא שוב לצוד ערפדים, הוא שחרר את המחסנית מאקדח הסמית' ווסון תשעת־המילימטרים שלו ובחן את פנים הקנה. האקדח היה זקוק לניקוי, וכך גם אקדח הגלוק שלו. היו דברים אחרים שהוא רצה לעשות, אבל רק אידיוט נותן לנשק שלו להידרדר. לעזאזל, לסרים חייבים לטפל בכלי הנשק שלהם. אנשי אחוות הפגיון השחור הם לא מטרות שכדאי להתרשל במלחמה בהם.
 
הוא חצה את מרכז השכנוע, סוטה מעט מדרכו כדי לעקוף את שולחן הנתיחה שבו השתמשו לעבודתם. המבנה בעל החדר האחד היה נטול בידוד ומרוצף בעפר, אבל מכיוון שלא היו בו חלונות, הרוח נותרה בחוץ ברובה. היה בו דרגש שעליו הוא ישן. מקלחת. לא היו שירותים או מטבח מכיוון שלסרים לא אוכלים. המקום עדיין הדיף ריח של קרשים טריים, מכיוון שבנו אותו רק לפני חודש וחצי. הוא הריח מנפט שהגיע מהתנור שבו השתמשו כדי לחמם את המקום.
 
הריהוט היחיד הגמור היו המדפים שכיסו קיר שלם באורך שנים־עשר מטרים מהרצפה עד התקרה. הכלים שלהם היו מסודרים היטב על המדפים השונים: סכינים, מלחציים, צבתות, פטישים, מסורי חרב. אם פריט כלשהו יכול לקרוע צרחה מגרון, הוא היה ברשותם.
 
אבל המקום לא נועד רק לעינויים. הוא שימש גם לאחסון. היה זה אתגר להחזיק ערפדים לאורך זמן, מכיוון שהם יכולים לעשות פופ! ולהיעלם, אם הם מסוגלים להירגע ולהתרכז. פלדה מונעת מהם להיעלם, אבל תא עם סורגים לא היה מגן על היצורים מאור השמש, ולא מעשי לבנות חדר שכולו מפלדה. צינור ביוב ממתכת מסוגסגת שמוקם אנכית על הקרקע עשה את העבודה. או שלושה כאלה, במקרה זה.
 
או התפתה כל כך ללכת ליחידות האחסון, אבל הוא ידע שהוא לא יצא משם חזרה אל השטח, יש לו מכסה לעמוד בה. היו כמה הטבות להיותו סגן המפקד של הרב־לסרים, כמו העובדה שהמקום הזה עמד לרשותו. אבל אם הוא רצה להגן על הפרטיות שלו, היה עליו לספק תפוקה ראויה.
 
וזה אמר לטפל בכלי הנשק שלו, גם כשהוא היה מעדיף לעשות דברים אחרים. הוא דחף ערכת עזרה ראשונה הצידה, לקח את תיבת ניקוי הנשק, ומשך שרפרף אל שולחן הנתיחה.
 
הדלת היחידה במקום נפתחה ללא נקישה. או התבונן מעבר לכתפו, אבל כאשר ראה מי זה, הוא נאלץ להסיר את ההבעה העצבנית מהפרצוף שלו. מר איקס לא התקבל בברכה, אבל היה בלתי אפשרי לעצור את הבוס הקשוח של אגודת ה לסרים, ולו מסיבות של שימור עצמי.
 
הרב־לסר, שעמד מתחת לנורה חשופה, לא היה יריב טוב אם ברצונך להישאר בריא ושלם. גובהו היה מטר תשעים ושלושה, והוא היה בנוי כמו מכונית: רבוע וקשה. וכמו כל חברי האגודה הוותיקים, הוא היה חיוור לחלוטין. העור הלבן שלו מעולם לא הסמיק ולא נצרב על ידי הרוח. השיער שלו היה בצבע קורי עכביש. עיניו היו בצבע אפור בהיר של שמיים מעוננים וחסרי זוהר והבעה כמותם.
 
מר איקס טייל בחדר באגביות, והתחיל להתבונן סביב, לא כמי שמודד את סדר החפצים, כי אם כמי שמחפש. "נאמר לי שהשגת עוד אחד."
 
או הניח את מוט הניקוי וספר את כלי הנשק שהיו על גופו. סכין הטלה על ירך ימין. גלוק על הגב התחתון. הוא הצטער שאין לו עוד. "אספתי אותו בעיר לפני כארבעים וחמש דקות, מחוץ לזירו סאם. הוא באחד החורים, מתעורר עכשיו."
 
"עבודה יפה."
 
"אני מתכנן לצאת שוב, ממש עכשיו."
 
"באמת?" מר איקס נעמד מול המדפים והרים סכין ציד בעל להב מחורץ. "אתה יודע, שמעתי משהו ממש מדאיג."
 
או שמר על פה סגור וקירב את ידו לירך שלו, ליד ידית הסכין.
 
"אתה לא רוצה לשאול מה?" אמר הרב־לסר בעודו ניגש לשלוש יחידות האחסון בקרקע. "אולי זה מכיוון שאתה כבר יודע מה הסוד."
 
או אחז בסכין שלו כשמר איקס התעכב מעל רשתות המתכת שכיסו את צינורות הביוב. הוא לא שם זין על שני השבויים הראשונים. השלישית היא לא עניינו של אף אחד אחר.
 
"אין מקום פנוי, מר או?" קצה המגף הכבד של מר איקס נגע באחד החבלים שהשתלשלו לתוך החורים. "חשבתי שהרגת שניים לאחר שלא היה להם שום דבר מועיל לומר."
 
"נכון."
 
"אז עם האזרח שתפסת הערב, אמור להיות צינור ריק אחד. במקום זאת, אתה מלא עד אפס מקום."
 
"תפסתי עוד אחד."
 
"מתי?"
 
"אתמול בלילה."
 
"אתה משקר." מר איקס העיף בבעיטה את הרשת שכיסתה את היחידה השלישית.
 
הדחף הראשוני של או היה לזנק, לרוץ שני צעדים, ולדחוף את הסכין שלו בגרון של מר איקס. אבל הוא לא יגיע עד שם. לרב־לסר יש יכולת מגניבה להקפיא במקום את אלה עליהם הוא ממונה. כל מה שהוא צריך לעשות הוא להתבונן בך.
 
או נותר במקומו, רועד מהמאמץ של הדבקת הישבן שלו לשרפרף.
 
מר איקס הוציא פנס קטן מכיסו, הדליק אותו, וכיוון את קרן האור אל החור. כשיבבה חנוקה בקעה, עיניו התרחבו. "ישו הנוצרי, זאת באמת נקבה! למה זה לא נאמר לי, לעזאזל?"
 
או קם באיטיות, מותיר את הסכין תלוי לצד הירך שלו בקפלי הדגמ"ח. הוא אחז בידית ביד בטוחה ויציבה. "היא חדשה," אמר.
 
"זה לא מה ששמעתי."
 
מר איקס צעד במהירות אל חדר הרחצה ומשך הצידה את וילון האמבטיה השקוף. הוא קילל ובעט בבקבוקי השמפו הנשי ושמן התינוקות שהיו בפינה. הוא צעד אל ארון התחמושת ושלף את הצידנית שהסתתרה מאחוריו. הוא פתח אותה כך שהאוכל נפל לרצפה. מכיוון שלסרים לא לעסו ובלעו, זה היה משול לווידוי.
 
פניו החיוורות של מר איקס זעמו. "אתה מחזיק כאן חיית מחמד, נכון?"
 
או שקל את ההכחשות הסבירות בעודו מודד את המרחק ביניהם. "יש לה ערך. אני משתמש בה בחקירות שלי."
 
"איך?"
 
"הזכרים לא אוהבים לראות כשנקבה נפגעת. היא משמשת כזרז."
 
עיניו של מר איקס הצטמצמו. "למה לא סיפרת לי?"
 
"זה המרכז שלי. נתת לי אותו כדי שאנהל אותו כרצוני." וכשהוא ימצא את הבן זונה שהלשין, הוא יקלף את העור של המנוול ממנו רצועה אחר רצועה. "אני עושה את העבודה כאן, ואתה יודע את זה. הדרך בה אני עושה את העבודה לא צריכה לעניין אותך."
 
"היית צריך לומר לי." לפתע, מר איקס קפא. "אתה חושב לעשות משהו עם הסכין שביד שלך, בן?"
 
כן, אבא. האמת שכן. "האם אני אחראי כאן, או לא?"
 
בעוד מר איקס משנה את התנוחה שלו, או התכונן להתנגשות.
 
אבל הסלולארי שלו צלצל. הצלצול הראשון נשמע צווחני באוויר המתוח, כמו צרחה. השני נשמע פחות פולשני. השלישי לא היה סיפור גדול.
 
כשהעימות ביניהם נדחה, או קלט שהוא לא חושב בבירור. הוא היה בחור גדול ולוחם מצוין, אבל לא היה לו סיכוי נגד התכסיסים של מר איקס. ואם או ייפצע או ייהרג, מי יטפל באשתו?
 
"תענה," פקד מר איקס, "ותפעיל את הרמקול."
 
החדשות הגיעו ממובחר אחר. שלושה לסרים חוסלו לצד הדרך במרחק של שלושה קילומטרים בלבד. המכונית שלהם נמצאה כרוכה סביב גזע עץ, וכתמי הבעירה של ההתפוררות שלהם הכתימו את השלג.
 
בני זונות. אחוות הפגיון השחור. שוב.
 
כשאו סיים את השיחה, מר איקס אמר, "תשמע, אתה רוצה להילחם נגדי או שאתה רוצה ללכת לעבוד? אפשרות אחת תגרום לך למוות בטוח כאן ועכשיו. הבחירה בידיך."
 
"האם אני האחראי כאן?"
 
"כל עוד אתה משיג לי את מה שאני צריך."
 
"הבאתי לכאן המון אזרחים."
 
"אבל זה לא שהם אומרים הרבה."
 
או הלך וכיסה שוב את החור השלישי ברשת, כשהוא מקפיד לראות את מר איקס כל הזמן. הוא הניח את המגף הכבד שלו על הכיסוי ופגש במבטו של הרב־לסר.
 
"אני לא אשם שהאחווה שומרת את קיומה בסוד מבני הגזע שלה."
 
"אולי אתה צריך פשוט להתמקד קצת יותר."
 
אל תגיד לו ללכת להזדיין, חשב או. אם תיכשל במבחן כוח הרצון הזה, הנקבה שלך מחוסלת.
 
בזמן שאו ניסה למשול בכעסו, מר איקס חייך. "האיפוק שלך היה מוערך יותר אם הוא לא היה התגובה הסבירה היחידה שלך. בקשר להערב, האחים ינסו להשיג את הצנצנות של המחסלים שהם הרגו. תלך לבית של מר הייץ' מיד ותיקח את שלו. אני אשלח מישהו לבית של איי, ואלך לזה של די בעצמי."
 
מר איקס עצר ליד הדלת. "בקשר לנקבה. אם אתה משתמש בה ככלי, זה בסדר. אבל אם אתה מחזיק בה מכל סיבה אחרת, יש לנו בעיה. אם תתחיל להתרכך, אתן אותך למאכל לאומגה חתיכה אחר חתיכה."
 
או אפילו לא רעד. הוא עבר פעם עינוי מידיו של האומגה, וחשב שהוא מסוגל לעבור אותו שוב. בעבור האישה שלו הוא היה מוכן לעבור כל דבר.
 
"עכשיו, מה אתה אומר לי?" תבע הרב־לסר.
 
"כן, סנסיי."
 
בזמן שאו חיכה שהמכונית של מר איקס תסתלק, לבו הלם כמו אקדח מסמרים. הוא רצה להוציא את האישה שלו ולהרגיש את גופה נגד גופו, אבל אז הוא לא יעזוב אף פעם. כדי לנסות להרגיע את עצמו, הוא ניקה את האקדח שלו והתחמש. זה לא באמת עזר, אבל לפחות הידיים שלו הפסיקו לרעוד עד שהוא סיים.
 
בדרכו לדלת הוא לקח את המפתחות לטנדר שלו והפעיל את חיישן התנועה מעל החור השלישי. הצעצוע הטכנולוגי הזה ממש הציל את התחת שלו. אם קרן הלייזר האינפרה אדומה תוצא מפעולה, תופעל מערכת רובים מכוונת, וכל מי שיחוש סקרנות ימצא את עצמו דולף במידה רצינית.
 
הוא היסס לפני שעזב. אלוהים, הוא רצה לחבק אותה. המחשבה על כך שיאבד את האישה שלו, אפילו באופן תיאורטי, הוציאה אותו מדעתו. הערפדה הזאת... היא נעשתה הסיבה לחייו כעת. לא האגודה. לא ההרג.
 
"אני יוצא, רעיה, אז תתנהגי יפה." הוא המתין. "אחזור בקרוב ואז נשטוף אותך." לא נשמעה תשובה, והוא אמר, "רעיה?"
 
או בלע רוק בכפייתיות. אף על פי שאמר לעצמו שהוא צריך להיות גבר, הוא לא הצליח לגרום לעצמו לעזוב בלי לשמוע את קולה.
 
"אל תשלחי אותי מכאן ללא מילת פרידה."
 
שתיקה.
 
כאב חדר ללבו, וגרם לאהבה שלו אליה לנסוק. הוא שאף עמוקות, והמשקל הנהדר של הייאוש מילא את החזה שלו. הוא חשב שהוא ידע מה זאת אהבה לפני שנעשה לסר. הוא חשב שג'ניפר, האישה שאותה זיין ושאיתה רב במשך שנים, הייתה מיוחדת. אבל הוא היה כזה שוטה תמים. עכשיו הוא ידע מהי תשוקה באמת. הנקבה השבויה שלו הייתה לכאב הבוער שגרם לו שוב להרגיש כמו גבר. היא נהייתה הנשמה שהחליפה את זו שהוא נתן לאומגה. דרכה הוא חי, אף על פי שהיה אל־מת.
 
"אחזור ברגע שאוכל, רעיה."
 
בלה צנחה בתוך החור כשהיא שמעה את הדלת נסגרת. העובדה שהלסר מאבד את שפיותו כשהיא לא ענתה לו שימחה אותה. אז הטירוף מוחלט כעת.
 
מצחיק שהטירוף הזה היה המוות שהמתין לה. מהרגע בו התעוררה בצינור לפני שבועות, היא לא ידעה כמה, היא הניחה שהמוות שלה יהיה מהסוג הרגיל, שבו הגוף נשבר. אבל היא טעתה. המוות שלה היה מות העצמי. בזמן שהגוף שלה נותר בבריאות יחסית טובה, הפנימיות שלה כבר לא חיה.
 
לקח לפסיכוזה זמן להשתלט עליה, וכמו מחלה גשמית, היו לכך שלבים. בהתחלה היא הייתה מבועתת מכדי לחשוב על משהו, פרט לעינויים הצפויים לה. אבל אז חלפו ימים ושום דבר כזה לא קרה. כן, הלסר הכה אותה, ומבטיו בגוף שלה היו דוחים, אבל הוא לא עשה לה את מה שעשה לאחרים מבני מינה. והוא גם לא אנס אותה.
 
בתגובה, המחשבות שלה השתנו בהדרגה, ומצב רוחה התעודד כשהיא קיוותה להצלה. תקופת עוף החול הזאת נמשכה זמן רב יותר. אולי שבוע שלם, אף על פי שהיה קשה למדוד את מעבר הימים.
 
אבל אז החלה הנפילה שלא נפסקה, ומה שמשך אותה למטה היה הלסר עצמו. לקח לה זמן להבין את זה, אבל באופן מוזר היא יכלה לשלוט בו, ולאחר שחלף זמן מה, היא החלה להשתמש בזה. בהתחלה היא דחקה בו כדי לבדוק גבולות. לאחר מכן היא עינתה אותו ללא סיבה מעבר לכך ששנאה אותו ורצתה להכאיב לו.
 
מסיבה כלשהי, הלסר ששבה אותה... אהב אותה. בכל לבו. הוא צעק עליה לפעמים, והוא באמת הפחיד אותה כשהוא היה באחד ממצבי הרוח שלו, אבל ככל שהיא התייחסה אליו רע יותר, כך הוא התייחס אליה טוב יותר. כשהיא סירבה להתבונן בו, הוא נכנס לחרדה. כשהוא הביא לה מתנות והיא סירבה להן, הוא בכה. בלהט גובר, הוא דאג לה והתחנן לתשומת לבה והתכרבל צמוד אליה, וכשהיא דחתה אותו, הוא התפרק.
 
המשחק ברגשותיו היה כל העולם הנורא שלה כרגע, והאכזריות שהזינה אותה גם הרגה אותה. פעם היא הייתה יצור חי, בת, אחות... מישהי... עכשיו היא הקשיחה, מתקשה כמו בטון באמצע הסיוט שלה. חנוטה.
 
בשם הבתולה בנשייה, היא ידעה שהוא לעולם לא ייתן לה לעזוב. והוא לקח ממנה את עתידה באותה המידה שבה היה הורג אותה. כל מה שנותר לה כעת היה ההווה הנצחי הנורא הזה. איתו.
 
בהלה, רגש שלא חשה מזמן, גאה בחזה שלה.
 
היא הייתה נואשת לחזור לחוסר התחושה, והתרכזה בקור ששרר באדמה. הלסר הלביש אותה בבגדים שלקח מהמגירות ומהארון שלה, והיא הייתה מבודדת באמצעות תחתונים ארוכים, בגדי פליס וגרביים ומגפיים מחממים. אבל עם כל אלה, הצינה לא פסקה, התגנבה בין השכבות, התחפרה בתוך עצמותיה, והפכה את מח העצמות שלה לבוץ קפוא.
 
היא חשבה שוב על בית החווה שלה, שבו גרה זמן כה קצר. היא זכרה את הלהבות השמחות שיצרה לעצמה באח בסלון והאושר שחשה כששהתה שם לבדה... אלה היו חזיונות רעים, זיכרונות רעים. הם הזכירו לה את החיים הקודמים שלה, את אמה... את אחיה.
 
אלוהים, רבנג'. רֵב שיגע אותה בהתנהגות השתלטנית שלו, אבל הוא כל כך צדק. אם היא הייתה נשארת עם המשפחה, היא לא הייתה פוגשת את מרי, בת האנוש שגרה בבית השכן. והיא לא הייתה חוצה את האחו בין הבתים שלהם באותו הלילה כדי לוודא שהכול בסדר. והיא לא הייתה נתקלת בלסר... ואז היא לא הייתה מוצאת את עצמה מתה ונושמת בעת ובעונה אחת.
 
היא תהתה כמה זמן אחיה חיפש אותה. האם הוא ויתר כבר? סביר שכן. אפילו רֵב לא ימשיך זמן כה רב ללא תקווה.
 
היא הייתה בטוחה שהוא חיפש אותה, אבל במובן מסוים שמחה שהוא לא מצא אותה. הוא אמנם היה זכר אגרסיבי מאוד, אבל הוא היה אזרח, וסביר שהיה נפגע לו היה בא להציל אותה. ה לסרים האלה היו חזקים, אכזריים ורבי עוצמה. לא, כדי להציל אותה יידרש משהו ששווה למפלצת שאחזה בה.
 
פרצופו של זדיסט הופיע במחשבותיה, ברור כמו תמונה. היא ראתה את עיניו השחורות הפראיות. את הצלקת שכיסתה את פניו ועיוותה את השפה העליונה שלו. את הקעקועים של עבד־דם סביב הגרון ופרקי הידיים שלו. היא זכרה את סימני השוט על הגב שלו, את הנקבים בפטמות שלו. ואת הגוף השרירי והרזה מדי שלו.
 
היא חשבה על הרצון האכזרי והלא מתפשר שלו, ועל כל השנאה האדירה שלו. הוא היה מבעית, זוועה שהמין שלה ייצר. הרוס, לא שבור, לדברי אחיו התאום. אבל זה מה שהיה הופך אותו למושיע טוב כל כך. הוא לבדו יכול היה להתמודד עם הלסר שלקח אותה. הברוטאליות של זדיסט הייתה כנראה הדבר היחיד שיכול היה להושיע אותה, אף על פי שהיא ידעה שאין סיכוי שהוא ינסה למצוא אותה. היא הייתה רק אזרחית אחת שהוא פגש פעמיים.
 
ובפעם השנייה, הוא הכריח אותה להישבע שלא תתקרב אליו שוב.
 
פחד סגר סביבה, והיא ניסתה למשול ברגש בכך שאמרה לעצמה שרבנג' עדיין מחפש אותה. ושהוא יפנה לאחווה אם הוא ימצא רמזים כלשהם באשר למיקום שלה. אז אולי זדיסט יבוא להציל אותה, כחלק מהעבודה שלו.
 
"שלום? שלום? יש שם מישהו?" הקול הזכרי היה גבוה ולא יציב.
 
זה השבוי החדש, חשבה. הם תמיד ניסו ליצור קשר בהתחלה.
 
בלה כחכחה בגרונה. "אני... כאן."
 
השתררה שתיקה. "אלוהים אדירים... את הנקבה שנלקחה? האם את... בלה?"
 
זה היה הלם לשמוע את שמה. לעזאזל, הלסר כינה אותה בשם רעיה במשך זמן כה רב, שהיא כמעט שכחה שהיה לה שם אחר. "כן... כן, זאת אני."
 
"את עדיין בחיים."
 
ובכן, הלב שלה עדיין פעם, לפחות. "אני מכירה אותך?"
 
"א — אני הייתי בהלוויה שלך. עם ההורים שלי, רולסטאם וג'ילינג."
 
בלה התחילה לרעוד. אמה ואחיה... טמנו אותה. אבל מובן שזה מה שהם עשו. אמה הייתה דתית מאוד, מאמינה גדולה במסורות הישנות. מרגע שהיא השתכנעה שבתה מתה, היא ודאי התעקשה על טקס נאות כדי שבלה תוכל להיכנס לנשייה.
 
אלוהים. המחשבה על כך שהם ויתרו והידיעה שזה קרה היו שני דברים שונים כל כך. אף אחד לא ימצא אותה. אף פעם.
 
היא שמעה משהו מוזר. והבינה שהיא בוכה.
 
"אני אברח," אמר הזכר בכוח. "ואני אקח אותך איתי."
 
ברכיה של בלה כשלו, והיא החליקה במורד הקיר המחוספס של הצינור עד שנגעה בתחתית. עכשיו היא באמת מתה, נכון? מתה וקבורה.
 
כמה נאות ונורא שהיא תקועה באדמה.

עוד על הספר

הפגיון השחור 3 - מאהב מתעורר ג'יי. אר. וורד
1
 
"לעזאזל, זָדיסט! אל תקפוץ — "
 
קולו של פיוּרי נשמע בקושי מבעד לקולות הרכב שהתרסק למולם. מה שלא מנע מהתאום שלו לצאת מהאסקלייד בזינוק בעוד המכונית נוסעת במהירות של שמונים קמ"ש.
 
"וי, הוא בחוץ! תסובב אותנו!"
 
הכתף של פיורי נחבטה בחלון בזמן שווישס סובב את ההגה כך שהרכב החליק באופן מבוקר. הפנסים הסתובבו והאירו על זי המתגלגל על האספלט המכוסה בשלג. שבריר שנייה לאחר מכן הוא זינק על רגליו והתחיל לרוץ לעבר המכונית המקומטת ומעלת האדים שזכתה כעת לקישוט קדמי בדמות עץ אורן.
 
פיורי התבונן בתאום שלו והושיט יד לחגורת הבטיחות שלו. חוקי הפיזיקה אולי הפריעו לנסיעת ה לסרים שאחריהם רדפו עד לקצה הכפרי של קולדוול, אבל זה לא אמר שהם יצאו מפעולה. הממזרים האל־מתים האלה היו עמידים.
 
כשהאסקלייד עצרה בכבדות, פיורי פתח את דלת המכונית במהירות כשהוא מושיט יד לעבר הברטה שלו. אין לדעת כמה לסרים יש ברכב, או איזה כלי נשק יש להם. אויבי גזע הערפדים נעו בלהקות ותמיד היו חמושים! אלוהים אדירים! שלושה מהמחסלים בהירי העור יצאו, ורק הנהג נראה מתנודד.
 
יחסי הכוחות הלא הוגנים לא האטו את זי. המטורף המתאבד רץ היישר לעבר משולש האל־מתים כשבידו רק פגיון שחור.
 
פיורי חצה את הכביש בריצה, ושמע את וישס רץ מאחוריו בכבדות. אבל לא היה בהם צורך.
 
בעוד משבי רוח שקטים הסתחררו באוויר, וריחו המתוק של האורן התערבב עם ריח הדלק הדולף מהמכונית ההרוסה, זי חיסל את שלושת ה לסרים בסכין בלבד. הוא שיסע את הגידים מאחורי הברכיים שלהם כדי שלא יוכלו לרוץ, שבר את הזרועות שלהם כדי שלא יוכלו להשיב מלחמה שערה, וגרר אותם על הקרקע עד שהיו מסודרים כמו בובות מזוויעות.
 
זה לקח ארבע דקות וחצי, גג, כולל נטילת תעודות הזיהוי שלהם. רק אז עצר זדיסט לנשום. קיטור עלה מכתפיו כשהתבונן על הדם השחור שהכתים את השלג הלבן כמו נפט שנשפך. היה זה ערפל עדין במידה מוזרה שהרוח הקרה שיחקה בו.
 
פיורי החזיר את הברטה לנרתיק שעל ירכו וחש בחילה, כאילו גמע שישיית פחיות שומן בייקון. הוא שפשף את עצם החזה שלו והתבונן שמאלה, ואז ימינה. כביש עשרים ושתיים היה שקט לגמרי בשעת לילה זו הרחק כל כך מקולדוול עצמה. לא היה סביר שיהיו עדים אנושיים. צבאים לא נחשבו.
 
הוא ידע מה יקרה עכשיו. ידע מספיק כדי לא לנסות למנוע מזה מלקרות.
 
זדיסט רכן מעל אחד ה לסרים, כשפניו המצולקות מעוותות משנאה, שפתו העליונה ההרוסה משוכה לאחור וניביו ארוכים כשל נמר. עם הגולגולת המגולחת שלו והחללים מתחת לעצמות הלחיים שלו, הוא נראה כמו המוות בכבודו ועצמו, וכמו המוות, הוא הרגיש בנוח כשעבד בקור. בסוודר גולף שחור ובמכנסיים רחבים ושחורים, הוא היה חמוש יותר מאשר לבוש: נדן הלהב של אחוות הפגיון השחור חצה את החזה שלו, ועוד שני סכינים נחגרו לירכיו. הוא חגר גם חגורה עם שני אקדחי 'זיג זאואר'.
 
לא שהוא אי פעם השתמש באקדחי תשעת המילימטרים. הוא אהב להרוג באופן אישי. למעשה, היו אלה הפעמים היחידות שבהן הוא התקרב לאנשים.
 
זי אחז בדש מעיל העור של הלסר ומשך את גופו של המחסל מעלה, מצמיד את שפתיו לאלה של הלסר.
 
"איפה הנקבה?" שאל. כשלא נשמע צליל פרט לצחוק מרושע, זי הלם בראשו של המחסל. הצליל הדהד בין העצים, קול חד כשל ענף הנשבר לשניים. "איפה הנקבה?"
 
החיוך הלעגני של המחסל גרם לזעמו של זי להתגבר עד שהפך חוג ארקטי משל עצמו. האוויר מסביב לגופו נטען במגנטיות והיה קר מהלילה. פתיתי שלג כבר לא ירדו סביבו, כאילו התפרקו כשבאו במגע עם הכעס שלו.
 
פיורי שמע רחש שקט והתבונן אל מעבר לכתפו. וישס הדליק סיגריה מגולגלת, וכתובות הקעקוע מסביב לרקה השמאלית שלו והזקנקן מסביב לפיו הוארו בזוהר הכתום.
 
למשמע חבטה נוספת, וי שאף עמוקות וכיוון את עיני היהלום שלו לעברו. "אתה בסדר שם, פיורי?"
 
לא, הוא לא היה בסדר. הפראיות של זי תמיד הייתה משהו שכמו יצא ממחזה בו נלחמים הטוב והרע, אבל לאחרונה הוא היה לאלים כל כך שנהיה קשה לצפות בו בפעולה. מאז בלה נחטפה על ידי ה לסרים, הבור חסר התחתית והנשמה שהוא היה יצא למסע נקמה. והם עדיין לא מצאו אותה. לאחים לא היו רמזים, לא היה מידע, לא היה דבר. גם עם שיטות החקירה הנוקשות של זי.
 
החטיפה הרסה את פיורי. הוא לא הכיר את בלה זמן רב, אבל היא הייתה כה יפה, נקבה בעלת ערך מהאצולה הגבוהה ביותר של הגזע, אף על פי שבעבורו היא הייתה יותר מאשר רק המורשת שלה. כל כך הרבה יותר. היא חדרה מבעד לנדר הפרישות שלו והגיעה לגבר שמתחת למשמעת, ועוררה שם משהו עמוק. הוא היה נואש למצוא אותה כמו זי, אבל אחרי שישה שבועות הוא איבד תקווה שהיא שרדה. ה לסרים עינו ערפדים כדי לקבל מידע על האחווה, וכמו כל האזרחים, היא ידעה מעט על האחים. היא ודאי מתה כבר.
 
הדבר היחיד שהוא העז לקוות לו היה שהיא לא שרדה ימים אחר ימים של עינויים לפני שנכנסה אל הנשייה.
 
"מה עשיתם עם הנקבה?" נהם זדיסט אל המחסל הבא. כשהתשובה היחידה שקיבל הייתה, "לך תזדיין," זי העמיד פנים שהוא טייסון ונשך את המנוול.
 
איש באחווה לא הבין מדוע אכפת לזדיסט מאזרחית נעדרת. הוא היה מפורסם כשונא אדם. לעזאזל, זאת הייתה אחת הסיבות שפחדו ממנו. איש לא ידע מדוע בלה חשובה לו. מצד שני, אף אחד, אפילו לא פיורי, תאומו, לא ידע לחזות את התגובות שלו.
 
בעוד הדים מעבודתו הברוטאלית של זי התפזרו וחתכו את היער המבודד, פיורי חש שהוא נשבר בחקירה בעוד ה לסרים נותרים חזקים ולא מוסרים מידע.
 
"אני לא יודע עוד כמה מזה אני יכול לשאת," אמר בלחש.
 
זדיסט היה הדבר היחיד שהיה לו בעולם פרט למשימה של האחווה להגן על הגזע מפני ה לסרים. פיורי ישן לבד מדי יום, אם הוא ישן בכלל. מזון לא סיפק לו תענוג רב. נשים היו מחוץ לתחום עקב ההתנזרות שלו. ומדי רגע הוא נאלץ לעסוק בשאלה מה יהיה הדבר הבא שזדיסט יעשה ומי ייפגע כתוצאה מכך. הוא הרגיש כאילו הוא מת מאלף חתכים, מדמם לאט. מטרה משנית לכל הכוונות הרצחניות של התאום שלו.
 
וי הושיט יד עוטת כפפה ואחז בגרונו של פיורי. "תתבונן אחי."
 
פיורי התבונן והתכווץ. עינו השמאלית של האח, זאת שכתובות קעקע הקיפה אותה, התרחבה עד שהפכה רק לחלל שחור.
 
"וישס, לא... אני לא..." חרא. הוא לא צריך לשמוע על העתיד עכשיו. הוא לא ידע איך הוא יתמודד עם העובדה שהמצב רק יחמיר.
 
"השלג יורד לאט הלילה," אמר וי, והעביר את האגודל שלו שוב ושוב על וריד צווארו העבה.
 
פיורי מצמץ בעוד שלווה מוזרה משתלטת עליו, ולבו מאט לקצב האגודל של אחיו. "מה?"
 
"השלג... הוא יורד כל כך לאט."
 
"כן... כן, זה נכון."
 
"וירד הרבה שלג השנה, נכון?"
 
"אמ... כן."
 
"כן... שלג רב, ויהיה עוד. הלילה. מחר. בחודש הבא. בשנה הבאה. זה יורד כשזה יורד והיכן שזה יורד."
 
"נכון," אמר פיורי בקול שקט. "אי אפשר לעצור אותו."
 
"אלא אם אתה הקרקע." האגודל עצר. "אחי, אתה לא נראה לי כמו הקרקע. אתה לא תעצור אותו. אף פעם."
 
סדרה של קולות נפץ והבזקים נשמעה כשזי דקר את ה לסרים בחזה והם התפוררו. ברקע נשמעו רק קולות הלחש של הרדיאטור של המכונית ההרוסה והצליל דמוי המשאבה הכבדה שהיה נשימותיו של זי.
 
הוא קם מהקרקע השחורה כמו רוח רפאים, כשדמם של ה לסרים מכתים את פניו וזרועותיו. ההילה שלו זהרה כערפל מהבהב של אלימות שעיוותה את הנוף מאחוריו, והיער מעבר לו הפך גלי ולא ברור מסביב לגופו.
 
"אני הולך העירה," אמר, בעודו מנגב את הלהב על הירך שלו. "לחפש עוד."
 
קצת לפני שמר או יצא שוב לצוד ערפדים, הוא שחרר את המחסנית מאקדח הסמית' ווסון תשעת־המילימטרים שלו ובחן את פנים הקנה. האקדח היה זקוק לניקוי, וכך גם אקדח הגלוק שלו. היו דברים אחרים שהוא רצה לעשות, אבל רק אידיוט נותן לנשק שלו להידרדר. לעזאזל, לסרים חייבים לטפל בכלי הנשק שלהם. אנשי אחוות הפגיון השחור הם לא מטרות שכדאי להתרשל במלחמה בהם.
 
הוא חצה את מרכז השכנוע, סוטה מעט מדרכו כדי לעקוף את שולחן הנתיחה שבו השתמשו לעבודתם. המבנה בעל החדר האחד היה נטול בידוד ומרוצף בעפר, אבל מכיוון שלא היו בו חלונות, הרוח נותרה בחוץ ברובה. היה בו דרגש שעליו הוא ישן. מקלחת. לא היו שירותים או מטבח מכיוון שלסרים לא אוכלים. המקום עדיין הדיף ריח של קרשים טריים, מכיוון שבנו אותו רק לפני חודש וחצי. הוא הריח מנפט שהגיע מהתנור שבו השתמשו כדי לחמם את המקום.
 
הריהוט היחיד הגמור היו המדפים שכיסו קיר שלם באורך שנים־עשר מטרים מהרצפה עד התקרה. הכלים שלהם היו מסודרים היטב על המדפים השונים: סכינים, מלחציים, צבתות, פטישים, מסורי חרב. אם פריט כלשהו יכול לקרוע צרחה מגרון, הוא היה ברשותם.
 
אבל המקום לא נועד רק לעינויים. הוא שימש גם לאחסון. היה זה אתגר להחזיק ערפדים לאורך זמן, מכיוון שהם יכולים לעשות פופ! ולהיעלם, אם הם מסוגלים להירגע ולהתרכז. פלדה מונעת מהם להיעלם, אבל תא עם סורגים לא היה מגן על היצורים מאור השמש, ולא מעשי לבנות חדר שכולו מפלדה. צינור ביוב ממתכת מסוגסגת שמוקם אנכית על הקרקע עשה את העבודה. או שלושה כאלה, במקרה זה.
 
או התפתה כל כך ללכת ליחידות האחסון, אבל הוא ידע שהוא לא יצא משם חזרה אל השטח, יש לו מכסה לעמוד בה. היו כמה הטבות להיותו סגן המפקד של הרב־לסרים, כמו העובדה שהמקום הזה עמד לרשותו. אבל אם הוא רצה להגן על הפרטיות שלו, היה עליו לספק תפוקה ראויה.
 
וזה אמר לטפל בכלי הנשק שלו, גם כשהוא היה מעדיף לעשות דברים אחרים. הוא דחף ערכת עזרה ראשונה הצידה, לקח את תיבת ניקוי הנשק, ומשך שרפרף אל שולחן הנתיחה.
 
הדלת היחידה במקום נפתחה ללא נקישה. או התבונן מעבר לכתפו, אבל כאשר ראה מי זה, הוא נאלץ להסיר את ההבעה העצבנית מהפרצוף שלו. מר איקס לא התקבל בברכה, אבל היה בלתי אפשרי לעצור את הבוס הקשוח של אגודת ה לסרים, ולו מסיבות של שימור עצמי.
 
הרב־לסר, שעמד מתחת לנורה חשופה, לא היה יריב טוב אם ברצונך להישאר בריא ושלם. גובהו היה מטר תשעים ושלושה, והוא היה בנוי כמו מכונית: רבוע וקשה. וכמו כל חברי האגודה הוותיקים, הוא היה חיוור לחלוטין. העור הלבן שלו מעולם לא הסמיק ולא נצרב על ידי הרוח. השיער שלו היה בצבע קורי עכביש. עיניו היו בצבע אפור בהיר של שמיים מעוננים וחסרי זוהר והבעה כמותם.
 
מר איקס טייל בחדר באגביות, והתחיל להתבונן סביב, לא כמי שמודד את סדר החפצים, כי אם כמי שמחפש. "נאמר לי שהשגת עוד אחד."
 
או הניח את מוט הניקוי וספר את כלי הנשק שהיו על גופו. סכין הטלה על ירך ימין. גלוק על הגב התחתון. הוא הצטער שאין לו עוד. "אספתי אותו בעיר לפני כארבעים וחמש דקות, מחוץ לזירו סאם. הוא באחד החורים, מתעורר עכשיו."
 
"עבודה יפה."
 
"אני מתכנן לצאת שוב, ממש עכשיו."
 
"באמת?" מר איקס נעמד מול המדפים והרים סכין ציד בעל להב מחורץ. "אתה יודע, שמעתי משהו ממש מדאיג."
 
או שמר על פה סגור וקירב את ידו לירך שלו, ליד ידית הסכין.
 
"אתה לא רוצה לשאול מה?" אמר הרב־לסר בעודו ניגש לשלוש יחידות האחסון בקרקע. "אולי זה מכיוון שאתה כבר יודע מה הסוד."
 
או אחז בסכין שלו כשמר איקס התעכב מעל רשתות המתכת שכיסו את צינורות הביוב. הוא לא שם זין על שני השבויים הראשונים. השלישית היא לא עניינו של אף אחד אחר.
 
"אין מקום פנוי, מר או?" קצה המגף הכבד של מר איקס נגע באחד החבלים שהשתלשלו לתוך החורים. "חשבתי שהרגת שניים לאחר שלא היה להם שום דבר מועיל לומר."
 
"נכון."
 
"אז עם האזרח שתפסת הערב, אמור להיות צינור ריק אחד. במקום זאת, אתה מלא עד אפס מקום."
 
"תפסתי עוד אחד."
 
"מתי?"
 
"אתמול בלילה."
 
"אתה משקר." מר איקס העיף בבעיטה את הרשת שכיסתה את היחידה השלישית.
 
הדחף הראשוני של או היה לזנק, לרוץ שני צעדים, ולדחוף את הסכין שלו בגרון של מר איקס. אבל הוא לא יגיע עד שם. לרב־לסר יש יכולת מגניבה להקפיא במקום את אלה עליהם הוא ממונה. כל מה שהוא צריך לעשות הוא להתבונן בך.
 
או נותר במקומו, רועד מהמאמץ של הדבקת הישבן שלו לשרפרף.
 
מר איקס הוציא פנס קטן מכיסו, הדליק אותו, וכיוון את קרן האור אל החור. כשיבבה חנוקה בקעה, עיניו התרחבו. "ישו הנוצרי, זאת באמת נקבה! למה זה לא נאמר לי, לעזאזל?"
 
או קם באיטיות, מותיר את הסכין תלוי לצד הירך שלו בקפלי הדגמ"ח. הוא אחז בידית ביד בטוחה ויציבה. "היא חדשה," אמר.
 
"זה לא מה ששמעתי."
 
מר איקס צעד במהירות אל חדר הרחצה ומשך הצידה את וילון האמבטיה השקוף. הוא קילל ובעט בבקבוקי השמפו הנשי ושמן התינוקות שהיו בפינה. הוא צעד אל ארון התחמושת ושלף את הצידנית שהסתתרה מאחוריו. הוא פתח אותה כך שהאוכל נפל לרצפה. מכיוון שלסרים לא לעסו ובלעו, זה היה משול לווידוי.
 
פניו החיוורות של מר איקס זעמו. "אתה מחזיק כאן חיית מחמד, נכון?"
 
או שקל את ההכחשות הסבירות בעודו מודד את המרחק ביניהם. "יש לה ערך. אני משתמש בה בחקירות שלי."
 
"איך?"
 
"הזכרים לא אוהבים לראות כשנקבה נפגעת. היא משמשת כזרז."
 
עיניו של מר איקס הצטמצמו. "למה לא סיפרת לי?"
 
"זה המרכז שלי. נתת לי אותו כדי שאנהל אותו כרצוני." וכשהוא ימצא את הבן זונה שהלשין, הוא יקלף את העור של המנוול ממנו רצועה אחר רצועה. "אני עושה את העבודה כאן, ואתה יודע את זה. הדרך בה אני עושה את העבודה לא צריכה לעניין אותך."
 
"היית צריך לומר לי." לפתע, מר איקס קפא. "אתה חושב לעשות משהו עם הסכין שביד שלך, בן?"
 
כן, אבא. האמת שכן. "האם אני אחראי כאן, או לא?"
 
בעוד מר איקס משנה את התנוחה שלו, או התכונן להתנגשות.
 
אבל הסלולארי שלו צלצל. הצלצול הראשון נשמע צווחני באוויר המתוח, כמו צרחה. השני נשמע פחות פולשני. השלישי לא היה סיפור גדול.
 
כשהעימות ביניהם נדחה, או קלט שהוא לא חושב בבירור. הוא היה בחור גדול ולוחם מצוין, אבל לא היה לו סיכוי נגד התכסיסים של מר איקס. ואם או ייפצע או ייהרג, מי יטפל באשתו?
 
"תענה," פקד מר איקס, "ותפעיל את הרמקול."
 
החדשות הגיעו ממובחר אחר. שלושה לסרים חוסלו לצד הדרך במרחק של שלושה קילומטרים בלבד. המכונית שלהם נמצאה כרוכה סביב גזע עץ, וכתמי הבעירה של ההתפוררות שלהם הכתימו את השלג.
 
בני זונות. אחוות הפגיון השחור. שוב.
 
כשאו סיים את השיחה, מר איקס אמר, "תשמע, אתה רוצה להילחם נגדי או שאתה רוצה ללכת לעבוד? אפשרות אחת תגרום לך למוות בטוח כאן ועכשיו. הבחירה בידיך."
 
"האם אני האחראי כאן?"
 
"כל עוד אתה משיג לי את מה שאני צריך."
 
"הבאתי לכאן המון אזרחים."
 
"אבל זה לא שהם אומרים הרבה."
 
או הלך וכיסה שוב את החור השלישי ברשת, כשהוא מקפיד לראות את מר איקס כל הזמן. הוא הניח את המגף הכבד שלו על הכיסוי ופגש במבטו של הרב־לסר.
 
"אני לא אשם שהאחווה שומרת את קיומה בסוד מבני הגזע שלה."
 
"אולי אתה צריך פשוט להתמקד קצת יותר."
 
אל תגיד לו ללכת להזדיין, חשב או. אם תיכשל במבחן כוח הרצון הזה, הנקבה שלך מחוסלת.
 
בזמן שאו ניסה למשול בכעסו, מר איקס חייך. "האיפוק שלך היה מוערך יותר אם הוא לא היה התגובה הסבירה היחידה שלך. בקשר להערב, האחים ינסו להשיג את הצנצנות של המחסלים שהם הרגו. תלך לבית של מר הייץ' מיד ותיקח את שלו. אני אשלח מישהו לבית של איי, ואלך לזה של די בעצמי."
 
מר איקס עצר ליד הדלת. "בקשר לנקבה. אם אתה משתמש בה ככלי, זה בסדר. אבל אם אתה מחזיק בה מכל סיבה אחרת, יש לנו בעיה. אם תתחיל להתרכך, אתן אותך למאכל לאומגה חתיכה אחר חתיכה."
 
או אפילו לא רעד. הוא עבר פעם עינוי מידיו של האומגה, וחשב שהוא מסוגל לעבור אותו שוב. בעבור האישה שלו הוא היה מוכן לעבור כל דבר.
 
"עכשיו, מה אתה אומר לי?" תבע הרב־לסר.
 
"כן, סנסיי."
 
בזמן שאו חיכה שהמכונית של מר איקס תסתלק, לבו הלם כמו אקדח מסמרים. הוא רצה להוציא את האישה שלו ולהרגיש את גופה נגד גופו, אבל אז הוא לא יעזוב אף פעם. כדי לנסות להרגיע את עצמו, הוא ניקה את האקדח שלו והתחמש. זה לא באמת עזר, אבל לפחות הידיים שלו הפסיקו לרעוד עד שהוא סיים.
 
בדרכו לדלת הוא לקח את המפתחות לטנדר שלו והפעיל את חיישן התנועה מעל החור השלישי. הצעצוע הטכנולוגי הזה ממש הציל את התחת שלו. אם קרן הלייזר האינפרה אדומה תוצא מפעולה, תופעל מערכת רובים מכוונת, וכל מי שיחוש סקרנות ימצא את עצמו דולף במידה רצינית.
 
הוא היסס לפני שעזב. אלוהים, הוא רצה לחבק אותה. המחשבה על כך שיאבד את האישה שלו, אפילו באופן תיאורטי, הוציאה אותו מדעתו. הערפדה הזאת... היא נעשתה הסיבה לחייו כעת. לא האגודה. לא ההרג.
 
"אני יוצא, רעיה, אז תתנהגי יפה." הוא המתין. "אחזור בקרוב ואז נשטוף אותך." לא נשמעה תשובה, והוא אמר, "רעיה?"
 
או בלע רוק בכפייתיות. אף על פי שאמר לעצמו שהוא צריך להיות גבר, הוא לא הצליח לגרום לעצמו לעזוב בלי לשמוע את קולה.
 
"אל תשלחי אותי מכאן ללא מילת פרידה."
 
שתיקה.
 
כאב חדר ללבו, וגרם לאהבה שלו אליה לנסוק. הוא שאף עמוקות, והמשקל הנהדר של הייאוש מילא את החזה שלו. הוא חשב שהוא ידע מה זאת אהבה לפני שנעשה לסר. הוא חשב שג'ניפר, האישה שאותה זיין ושאיתה רב במשך שנים, הייתה מיוחדת. אבל הוא היה כזה שוטה תמים. עכשיו הוא ידע מהי תשוקה באמת. הנקבה השבויה שלו הייתה לכאב הבוער שגרם לו שוב להרגיש כמו גבר. היא נהייתה הנשמה שהחליפה את זו שהוא נתן לאומגה. דרכה הוא חי, אף על פי שהיה אל־מת.
 
"אחזור ברגע שאוכל, רעיה."
 
בלה צנחה בתוך החור כשהיא שמעה את הדלת נסגרת. העובדה שהלסר מאבד את שפיותו כשהיא לא ענתה לו שימחה אותה. אז הטירוף מוחלט כעת.
 
מצחיק שהטירוף הזה היה המוות שהמתין לה. מהרגע בו התעוררה בצינור לפני שבועות, היא לא ידעה כמה, היא הניחה שהמוות שלה יהיה מהסוג הרגיל, שבו הגוף נשבר. אבל היא טעתה. המוות שלה היה מות העצמי. בזמן שהגוף שלה נותר בבריאות יחסית טובה, הפנימיות שלה כבר לא חיה.
 
לקח לפסיכוזה זמן להשתלט עליה, וכמו מחלה גשמית, היו לכך שלבים. בהתחלה היא הייתה מבועתת מכדי לחשוב על משהו, פרט לעינויים הצפויים לה. אבל אז חלפו ימים ושום דבר כזה לא קרה. כן, הלסר הכה אותה, ומבטיו בגוף שלה היו דוחים, אבל הוא לא עשה לה את מה שעשה לאחרים מבני מינה. והוא גם לא אנס אותה.
 
בתגובה, המחשבות שלה השתנו בהדרגה, ומצב רוחה התעודד כשהיא קיוותה להצלה. תקופת עוף החול הזאת נמשכה זמן רב יותר. אולי שבוע שלם, אף על פי שהיה קשה למדוד את מעבר הימים.
 
אבל אז החלה הנפילה שלא נפסקה, ומה שמשך אותה למטה היה הלסר עצמו. לקח לה זמן להבין את זה, אבל באופן מוזר היא יכלה לשלוט בו, ולאחר שחלף זמן מה, היא החלה להשתמש בזה. בהתחלה היא דחקה בו כדי לבדוק גבולות. לאחר מכן היא עינתה אותו ללא סיבה מעבר לכך ששנאה אותו ורצתה להכאיב לו.
 
מסיבה כלשהי, הלסר ששבה אותה... אהב אותה. בכל לבו. הוא צעק עליה לפעמים, והוא באמת הפחיד אותה כשהוא היה באחד ממצבי הרוח שלו, אבל ככל שהיא התייחסה אליו רע יותר, כך הוא התייחס אליה טוב יותר. כשהיא סירבה להתבונן בו, הוא נכנס לחרדה. כשהוא הביא לה מתנות והיא סירבה להן, הוא בכה. בלהט גובר, הוא דאג לה והתחנן לתשומת לבה והתכרבל צמוד אליה, וכשהיא דחתה אותו, הוא התפרק.
 
המשחק ברגשותיו היה כל העולם הנורא שלה כרגע, והאכזריות שהזינה אותה גם הרגה אותה. פעם היא הייתה יצור חי, בת, אחות... מישהי... עכשיו היא הקשיחה, מתקשה כמו בטון באמצע הסיוט שלה. חנוטה.
 
בשם הבתולה בנשייה, היא ידעה שהוא לעולם לא ייתן לה לעזוב. והוא לקח ממנה את עתידה באותה המידה שבה היה הורג אותה. כל מה שנותר לה כעת היה ההווה הנצחי הנורא הזה. איתו.
 
בהלה, רגש שלא חשה מזמן, גאה בחזה שלה.
 
היא הייתה נואשת לחזור לחוסר התחושה, והתרכזה בקור ששרר באדמה. הלסר הלביש אותה בבגדים שלקח מהמגירות ומהארון שלה, והיא הייתה מבודדת באמצעות תחתונים ארוכים, בגדי פליס וגרביים ומגפיים מחממים. אבל עם כל אלה, הצינה לא פסקה, התגנבה בין השכבות, התחפרה בתוך עצמותיה, והפכה את מח העצמות שלה לבוץ קפוא.
 
היא חשבה שוב על בית החווה שלה, שבו גרה זמן כה קצר. היא זכרה את הלהבות השמחות שיצרה לעצמה באח בסלון והאושר שחשה כששהתה שם לבדה... אלה היו חזיונות רעים, זיכרונות רעים. הם הזכירו לה את החיים הקודמים שלה, את אמה... את אחיה.
 
אלוהים, רבנג'. רֵב שיגע אותה בהתנהגות השתלטנית שלו, אבל הוא כל כך צדק. אם היא הייתה נשארת עם המשפחה, היא לא הייתה פוגשת את מרי, בת האנוש שגרה בבית השכן. והיא לא הייתה חוצה את האחו בין הבתים שלהם באותו הלילה כדי לוודא שהכול בסדר. והיא לא הייתה נתקלת בלסר... ואז היא לא הייתה מוצאת את עצמה מתה ונושמת בעת ובעונה אחת.
 
היא תהתה כמה זמן אחיה חיפש אותה. האם הוא ויתר כבר? סביר שכן. אפילו רֵב לא ימשיך זמן כה רב ללא תקווה.
 
היא הייתה בטוחה שהוא חיפש אותה, אבל במובן מסוים שמחה שהוא לא מצא אותה. הוא אמנם היה זכר אגרסיבי מאוד, אבל הוא היה אזרח, וסביר שהיה נפגע לו היה בא להציל אותה. ה לסרים האלה היו חזקים, אכזריים ורבי עוצמה. לא, כדי להציל אותה יידרש משהו ששווה למפלצת שאחזה בה.
 
פרצופו של זדיסט הופיע במחשבותיה, ברור כמו תמונה. היא ראתה את עיניו השחורות הפראיות. את הצלקת שכיסתה את פניו ועיוותה את השפה העליונה שלו. את הקעקועים של עבד־דם סביב הגרון ופרקי הידיים שלו. היא זכרה את סימני השוט על הגב שלו, את הנקבים בפטמות שלו. ואת הגוף השרירי והרזה מדי שלו.
 
היא חשבה על הרצון האכזרי והלא מתפשר שלו, ועל כל השנאה האדירה שלו. הוא היה מבעית, זוועה שהמין שלה ייצר. הרוס, לא שבור, לדברי אחיו התאום. אבל זה מה שהיה הופך אותו למושיע טוב כל כך. הוא לבדו יכול היה להתמודד עם הלסר שלקח אותה. הברוטאליות של זדיסט הייתה כנראה הדבר היחיד שיכול היה להושיע אותה, אף על פי שהיא ידעה שאין סיכוי שהוא ינסה למצוא אותה. היא הייתה רק אזרחית אחת שהוא פגש פעמיים.
 
ובפעם השנייה, הוא הכריח אותה להישבע שלא תתקרב אליו שוב.
 
פחד סגר סביבה, והיא ניסתה למשול ברגש בכך שאמרה לעצמה שרבנג' עדיין מחפש אותה. ושהוא יפנה לאחווה אם הוא ימצא רמזים כלשהם באשר למיקום שלה. אז אולי זדיסט יבוא להציל אותה, כחלק מהעבודה שלו.
 
"שלום? שלום? יש שם מישהו?" הקול הזכרי היה גבוה ולא יציב.
 
זה השבוי החדש, חשבה. הם תמיד ניסו ליצור קשר בהתחלה.
 
בלה כחכחה בגרונה. "אני... כאן."
 
השתררה שתיקה. "אלוהים אדירים... את הנקבה שנלקחה? האם את... בלה?"
 
זה היה הלם לשמוע את שמה. לעזאזל, הלסר כינה אותה בשם רעיה במשך זמן כה רב, שהיא כמעט שכחה שהיה לה שם אחר. "כן... כן, זאת אני."
 
"את עדיין בחיים."
 
ובכן, הלב שלה עדיין פעם, לפחות. "אני מכירה אותך?"
 
"א — אני הייתי בהלוויה שלך. עם ההורים שלי, רולסטאם וג'ילינג."
 
בלה התחילה לרעוד. אמה ואחיה... טמנו אותה. אבל מובן שזה מה שהם עשו. אמה הייתה דתית מאוד, מאמינה גדולה במסורות הישנות. מרגע שהיא השתכנעה שבתה מתה, היא ודאי התעקשה על טקס נאות כדי שבלה תוכל להיכנס לנשייה.
 
אלוהים. המחשבה על כך שהם ויתרו והידיעה שזה קרה היו שני דברים שונים כל כך. אף אחד לא ימצא אותה. אף פעם.
 
היא שמעה משהו מוזר. והבינה שהיא בוכה.
 
"אני אברח," אמר הזכר בכוח. "ואני אקח אותך איתי."
 
ברכיה של בלה כשלו, והיא החליקה במורד הקיר המחוספס של הצינור עד שנגעה בתחתית. עכשיו היא באמת מתה, נכון? מתה וקבורה.
 
כמה נאות ונורא שהיא תקועה באדמה.