המחברת הכחולה

המחברת הכחולה

יש לי הפסקה עכשיו. מאמאקי בְרילָה מרוצה ממני, ובצדק! עבדתי קשה כל הבוקר, ועכשיו כשאני אומרת לה שאני עייפה, היא מחייכת אלי. "תנוחי, בּאטוּק הקטנה," היא אומרת. "היום עוד יניב אוצרות גדולים." למעשה, אני לא עייפה בכלל.
שמי בּאטוּק. אני בת חמש-עשרה ויש לי קן ברחוב המסחר במומבאי. אני חיה כאן כבר שש שנים ובורכתי ביופי ובעיפרון. היופי מגיע מתוכי. העיפרון הגיע מהאוזן של מאמאקי ברילה, הבוסית שלי.
ראיתי את העיפרון נופל מהאוזן של מאמאקי לפני שני לילות. בדיוק גמרתי לעשות דובשניות. היא נחפזה לקן שלי בחיוך ענקי, רכנה מעלי, צבטה לי את הלחי ונשקה לי על הקודקוד. כשהיא התכופפה, השקים הענקיים של שדיה גלשו אל פני עד כדי כך שממש ראיתי את טיפות הזיעה ביניהם. היא הסריחה בדיוק כמונו, רק יותר.
היא נאלצה לתמוך בגבה ולהתרומם בתנופה כדי להזדקף, והשדיים שלה התנודדו כמו שתי חיות מחמד שתלויות לה מהצוואר ומרקדות. היא שלפה את העיפרון מאחורי האוזן והוציאה פנקס צהוב בגודל כף יד מתוך קפל פנימי של הסארי שלה (או אולי של עורה). בעודה פותחת את הפנקס היא הביטה בי וחיוך נוסף התפשט על פניה האדומות, כמו מים שנספגים בהדרגה באבן יבשה. היא סימנה עם העיפרון בפנקס, וסיימה בהנפה מוגזמת של ידה השמנה. היא אמרה במתיקות: "בּאטוּק הקטנה, את הנערה הכי חביבה עלי. חשבתי שתאכזבי אותי הלילה, אבל בשעה אחת כבר מילאת לי את הלב באהבה אלייך." אני בטוחה שהיא עמדה להזכיר לי את אלף מעשי החסד שעשתה למעני, אבל הצרחה של פּוּניט קטעה את דבריה.
פּוּניט הוא חברי הטוב ביותר וגר במרחק שני קנים ממני. רק לעתים נדירות הוא בוכה, בניגוד לנסיכה מירה שבוכה בכל פעם שהיא עושה דובשניות. פּוּניט בוכה רק בלית ברירה, והצרחה שהוא פלט באותו רגע יכלה לבקע סלע. זאת היתה צעקה מפלחת אחת, לא של כאב פיזי, מפני שפּוּניט אף פעם לא חש כאב, אלא של אימה. גם מאמאקי הבינה זאת. פּוּניט יקר ערך יותר מכולנו, משום שהוא בן.
הצרחה של פּוּניט החרידה את דממת הלילה, והחיוך צנח מפניה של מאמאקי כמו מטבע שנפל לקרקע. היא הסבה אלי את אחוריה הרחבים כמו הרחוב ויצאה בבהילות מהקן שלי. התרשמתי מכך שדבר כבד כמותה מסוגל לנוע במהירות כזאת בשעת הצורך. שולי הסארי שלה התבדרו מאחוריה והזכירו לי את היריעות המשמשות להגנה על היבולים מפני שמש הקיץ. זה היה הרגע שבו נפל העיפרון מאחורי האוזן של מאמאקי, חלקלק משמן הגוף הייחודי לה.
העיפרון צנח על רצפת הקן שלי מאחורי מאמאקי, התגלגל כמה פעמים ונעצר. זינקתי ממיטתי והשלכתי את עצמי עליו. על-פי דין שמים, העיפרון היה שלי.
שכבתי על החפץ הקטן דוממת ונטולת תנועה. נזכרתי בשנות ילדותי בדְריפָּה-ג'יל, כפר הולדתי. נהגתי לשכב על סלע בשמש, לעתים במשך שעות, אפילו בחום הלוהט של שעות הצהריים, ולדמיין שאני נמסה אל תוך הסלע. בסופו של דבר היתה לטאה קטנה ממהרת מבין הסלעים או מבעד לעשב. בתנועות חדות וחפוזות היא היתה מביטה סביב, וכיוון שלא ראתה דבר היא נמלאה תחושת ביטחון. הלטאה היתה נרגעת ומתחממת בשמש למרגלות הסלע שלי, לפעמים אפילו עליו. אני לא הייתי זזה, גם אם התמקמה ממש לידי. הייתי שולטת בנשימותי ונמסה עמוק יותר אל הסלע עד שהייתי הופכת לאבן. באמצעות מוחי שלטתי במוח הלטאה. הייתי מדברת אליה בקול מרגיע מבעד לאוויר. "שקט, לטאה קטנה, בקרוב תהיי שלי."
אדם יכול לשאת מבט למעלה ולראות טיפת גשם שנועדה לפגוע בו. הוא רואה אותה, יודע שהיא צונחת במהירות גוברת והולכת, יודע שהיא עומדת לפגוע בו, אבל אינו יכול להימלט ממנה. כזה היה גורלה של הלטאה. לעתים, תוך כדי הזינוק על הלטאה, עינינו נפגשו לשבריר שנייה. ואז הייתי נוחתת עליה, לפעמים בעוצמה כזאת שהיא היתה נהרגת; במקרים כאלה, זה הגורל שיועד לה. כשנשכבתי על רצפת האבן בקן שלי, הגורל קבע שאזכה בעיפרון.
קמתי מהרצפה, טיפסתי בחזרה אל כס המלכות שלי, נשכבתי עם העיפרון מתחת לבטן ונרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר, העיפרון היה במקום שהשארתי אותו, אך התחמם בינתיים מחלומותי. שכבתי באור ראשון של בוקר, השקפתי מפתח הקן שלי ועיני רפרפו בין ערות לשינה. ידעתי שהעיפרון הקטן לא יספיק לכתיבת כל חיי, אך יש בו כדי להתחיל.
ההפסקה שלי והעייפות המדומה שהפגנתי כמעט הגיעו לסיומן. בעוד רגע אכניס את המחברת הזאת אל תוך הפתח שקרעתי במזרן. בזמן שאשכב לעשות דובשניות, ארגיש אותה כנגד גבי ואדע שהיא שם.

*

הייתם צריכים לשמוע את מאמאקי באותו לילה, כשרצה אל הקן של פּוּניט כמו קליע שנורה מרובה. הצרחה שלה היתה רמה כמעט כמו זאת של פּוּניט עצמו. שלו הביעה אימה, ואילו שלה נועדה לעורר אימה. המהומה החלה כששני משרתים חלקו יחד כבוד לנסיך פּוּניט, נוהל מקובל לחלוטין על מאמאקי כל עוד הנסיך מקבל תשורות בהתאם. במקרה זה, התשורות היו חשובות פחות מזהותם של המעריצים, שני קציני משטרה בדרגה בכירה. אף שפתחו תחילה בפעולת האפייה כצפוי (שמעתי את מאמאקי מברכת את המבקרים כשהגיעו), העניינים יצאו מכלל שליטה. הם קרעו את פּוּניט לגזרים באלת משטרה.
מאמאקי השליכה את הקצינים לרחוב המסחר בדחיפה אחת אדירה. הבוז לקצינים. צפיתי בהם מהקן שלי וראיתי אותם קמים, מברישים את האבק ממדיהם הצהבהבים, צוחקים כמו אחים ומתרחקים בעצלתיים אל תוך הלילה. ממפרק ידו של אחד מהם השתלשלה אלת השוטר שלו. פּוּניט נטף ממנה אל הקרקע - טיפ, טיפ, טיפ - כאילו האדמה צריכה להיזון מפּוּניט כפי שעשו הם.
סלחו לי, בבקשה, על הדרמטיות. אני עושה זאת לא רק משום שפּוּניט הוא אהובי אלא משום שיש לי נטייה לדרמה. אמא נזפה בי על כך תמיד, אולי משום שההצגות שלי שעשעו כל-כך את אבא. בכל פעם שהמשפחה נאספה, הייתי מתחילה להציג. הייתי מחקה את נבינג, המטורף של הכפר, או את הדוד וִישָאל ("הדוד וי") השמן, שהיה נרדם על המרק שלו. אמא היתה מנידה בראשה ורוטנת במורת רוח, ואילו אבא היה צוחק עד דמעות. תמיד היה לי כישרון לדברים מהסוג הזה.
כפרס על ההצגות שלי, אבא היה חובק אותי בזרועותיו, ואם הייתי מתחננת הוא היה מספר לי את הסיפור על הנמרה כסופת העיניים. בכל פעם שסיפר את הסיפור הוא היה מוסיף פרטים ומקשט אותו. הסיפור היה יכול להימשך שעות, בהתאם למצב העייפות של אבא, ואם אני לא הייתי נרדמת.
אהבתי את הסיפור שלי. לפעמים, בלילות, הייתי מעמידה פנים שאני ישנה כשאמא חצתה את חדר השינה המלא באחי, באחיותי ובדודנ י. אם עדיין הייתי ערה כשאבא חזר מהשדות ומהאישה עם ניחוח הלבנדר, הייתי רצה אליו, מתכרבלת בחיקו ומתחננת שיספר לי את הסיפור. "לא הלילה, בּאטוּק," היה אבא אומר לעתים קרובות בעודי נצמדת אליו וחשה בתנודות חזהו כשדיבר. כעבור כעשרים דקות, כשהיה מבריש מעליו את שאריות האורז שדבקו בפיו, הוא היה נכנע ומתחיל לספר לי את הסיפור לקול מצהלות השמחה שלי. אתם מבינים, אני תמיד הייתי הנמרה כסופת העיניים של אבא.
פּוּניט חלה, אבל מאמאקי אומרת שהוא מתאושש. בין שיעור אפייה אחד לשני אני קוראת לו, והוא משיב לי קריאה מהקן שלו. בהתחלה, ההיפופוטמית (כך אנו מכנים את מאמאקי ללא ידיעתה) אסרה עלינו לפטפט בשעות העבודה, אבל עד מהרה גילתה שהפטפוטים מעודדים את רוחו של פּוּניט, וכעת היא מרשה זאת.
פּוּניט עדיין לא מסוגל לחזור ולאפות איתנו. אם יתברר שפציעתו קשה מכדי שיוכל לעבוד, או אם ימות, מי יישאר לי? אני מניחה שזאת מחשבה אנוכית, אך כאלה הן גחמותיה של הנפש הדרמטית.

*

יש לי הפסקה קצרה. מר אוזניים-נפולות אפה איתי רק דובשנית קטנטונת. אני לא יכולה להעמיד פנים שאני עייפה.
אני כותבת בעיפרון. כיצד אני מחדדת אותו, אתם שואלים? אני מחייכת. לא חיוך שאומר "בואו והעריצו אותי", אלא חיוך של ערמומיות. אני מחדדת את העיפרון שלי באמצעות מוחי המושחז.
שני רחובות מהקן שלי נמצא רחוב הגנבים. שם אפשר לקנות כל דבר שהוא, ממטוס ועד גלימה שהופכת אדם לבלתי נראה - או כך לפחות טוענים המוכרים. את אחד מנערי המריצה שמגלגלים סחורה הלוך ושוב אני מכנה באנדו. באנדו נער המריצה חולף על-פני הקן שלי לפחות פעמיים ביום. אני יודעת שהוא מתקרב כי גלגלי המריצה עשויים פלדה ומקימים רעש נורא שאפשר לשמוע ממרחק כמה רחובות. כשהוא עובר על-פני בשעות הבוקר המוקדמות, המריצה שלו עמוסה מיני פריטים קטנים, ובערב כשהוא חוזר ארגז העץ כמעט ריק. לעתים הוא עובר עוד כמה פעמים, כנראה בשליחויות מיוחדות.
באנדו בן גילי בערך ונאה מאוד. בשנה האחרונה הוא גבה, וגופו נעשה שרירי עוד יותר. יש לו עיניים גדולות וסגלגלות שננעצות בי תמיד, וממהרות לכיוון אחר ברגע שאני משיבה מבט. אני חושבת שבדמיונו הוא שוכב איתי מפעם לפעם.
כשהעיפרון שלי הלך וקהה, אני, נערה ערמומית שכמותי, התחלתי לחייך אליו חיוכים להוטים יותר. הטיתי את ראשי ושרבבתי את שפתי. בכל פעם שלכדתי אותו בכוח רצוני - כמו את הלטאה - העיניים שלו השתהו ולפעמים היה משיב לי מבט למשך שנייה שלמה. מפעם לפעם הבזיקו עיניו, כמו לשון הלטאה, אל הירכיים שלי או אל שדי הקטנים. אני ישבתי בקן שלי ממש כפי שישבתי על הסלע לפני שנים, וחיכיתי לנער המריצה שיבוא לחסות בצלי. הוא החל להאט את צעדיו כשהתקרב לקן שלי, וכמה ימים לאחר-מכן נהם לעברי באופן הקדמוני הזה המאפיין את כל הגברים הביישנים.
אחרי שלושה ימים של נהמות מצדו ומבוכה מדומה מצדי, סימנתי לו שיתקרב. מנעול השער שלי נותר נעול עד שהיפו נהנית מתה ועוגה של בוקר, אבל הרכנתי את ראשי אל מתחת לראשו, הבטתי בו מבעד לשער הנעול ואמרתי: "קוראים לי בּאטוּק. אני זקוקה נואשות לעזרתך." השתתקתי לרגע וחייכתי. "אתה יכול להשיג לי מחדד לעיפרון."
התרגזתי קצת על כך שלקח לו יומיים שלמים להשיג לי מחדד. אבל כשחזר, בשעה מאוחרת בבוקר, אחרי התה השלישי של היפו, וידו המיובלת מתלאות הרחוב לופתת את המחדד, חייכתי אליו כאילו הביא לי במתנה אבן אודם. ואז נישקתי אותו. לא עמד בינינו שער. התכוונתי לנשק לו קלות על לחיו כי הרגשתי שזה כל מה שמגיע לו, אבל במקום זאת נישקתי אותו ישר על הפה. גיששתי בלשוני אחר לשונו והרגשתי כיצד היא נמלטת לאחורי פיו כמו כלב מפוחד הנרתע מיד מורמת. ואז הוא התחיל לדחוף את לשונו פנימה לעבר לשוני, אבל אני הדפתי אותו ממני בשתי ידיים. כל הבעת התודה הזאת נמשכה לא יותר משניות ספורות, אבל ידעתי שטעמי יישאר בפיו כל היום. השתוקקותו אלי תחלחל במחשבתו זמן ארוך בהרבה מזה.
אני לא יודעת מדוע התנהגתי באופן מביש כזה, אבל עובדה היא שהשגתי את המחדד שרציתי ומאותו רגע לא דיברתי שוב אל באנדו נער המריצה ולא הכרתי באופן כלשהו בנוכחותו.

*

הרופא בא אתמול לבדוק שוב את פּוּניט והסתלק לאחר עשר דקות בלבד. כנראה בגלל הצחנה של מאמאקי בתוך החלל הסגור, ומשום שהיא משלמת רק רבע מהתשלום שהוא רגיל לקבל. אבל הוא מגיע לכאן לעתים קרובות, ובוחר בנסיכה מירה בעדיפות ראשונה לצורך מחיקת החוב.
החדשות היו טובות. רק ארבעה ימים חלפו מאז ביקורם של השוטרים, ופּוּניט כבר יצא מכלל סכנה. ידעתי שאני מגיבה בדרמטיות מופרזת! בזמן אחת ההפסקות רכנתי מעבר למפתן הקן שלי וקראתי לפּוּניט כפי שעשיתי גם קודם, כי ידעתי שהוא לא עובד. הוא השיב לי קריאה ואמר שהוא מרגיש שכוחותיו חוזרים אליו. אני יודעת שלא רצה לומר שהוא מרגיש טוב מחשש שההיפופוטמית מאזינה, כדי להאריך את תקופת ההחלמה כמה שאפשר.
פּוּניט הולך והופך לגבר, ניתן לראות עדויות לכך בגופו. כתפיו הופכות מוגדרות יותר ושריריו מודגשים. ירכיו מתרחבות וכמה שערות כבר צמחו על חזהו המבריק. קולו נשבר לפעמים. אף שצחקנו על כך, שנינו יודעים מה משמעות הדבר. בקרוב יהיה צורך להגיע לכלל החלטה לגבי פּוּניט, ולא הוא שיחליט.
אם יוחלט שפּוּניט יאבד את הבהונאס שלו, יהיה הכרח לעשות זאת בקרוב (חשבתי שיעשו זאת כבר בביקור האחרון של הרופא). אם יורשה לו להפוך לגבר, יהיה צורך לאמן את הבהונאס שלו ולתכנן לו סגנון חדש. קיימת אפשרות שכגבר הוא יהיה עוד יותר יפה, אבל יש גם סיכוי שהוא יתכער, ובמקרה זה יהיה צורך להיפטר ממנו. אני הייתי מעדיפה שיסירו את הבהונאס שלו עכשיו. הוא יישאר יפהפה לתמיד ולעולם לא יעזוב אותי. אף אחד לא מסוגל להצחיק אותי כמו פּוּניט.
יקרה מה שיקרה, עיניו של פּוּניט יישארו כפי שהן. אני מסתכלת לתוכן ורואה שם את צחוקו ואת הלעג שלו לקן, להיפופוטמית ולרחוב המסחר. כשאני מביטה לעומק עיניו, אני רואה את הבוז שהוא רוחש למעריציו והבזק אדום של רשע. עמוק יותר אני רואה באר אינסופית של מים צוננים שהם האהבה.

*

הקן שלי הוא רחם של זהב.
דמיינו לעצמכם אותי מוארת באור לבן. לו הייתם יכולים למלא בקבוק באור הזה ולבחון אותו, הייתם מגלים שהוא מורכב מתערובת של כל הצבעים אך גם מצחוק ומשמחה. בעודכם מחזיקים בבקבוק ובוחנים אותו, ידכם מתחממת ואתם חשים בחסדי. אם תפתחו את הבקבוק בזריזות ותספיקו לשפוך את תוכנו אל פיכם, לעולם לא תרעבו שוב אלא תעלו באש - וכך תהיו גם אתם לאור. פנ י קורנות נהרות של אור המטביעים כל שביב של חשכה, וכך אני מאירה את הקן שלי. הקן שלי בוהק לאורי, שכן אין בו תאורה אחרת מלבדו.
הקן שלי, כפי שאני מכנה אותו, הוא חדר הכס שלי. על-אף השקעים והנקיקים הרבים בתוכו, צורתו החיצונית פשוטה - צורת מלבן. מבנה של אבן עם שער כחול; זה הכול.
כשאני מהרהרת בסביבתי הגשמית, איני מסוגלת להבין כיצד אבא הסכים שאבוא לכאן. אבא, עם כל המעשיות שהיה מספר, עם צחוקו הפרוע (לפעמים היה מטה את ראשו אחורה כל-כך עד שחששתי שייפול מצווארו), ועם הביטחון המוחלט שגורל של שפע נכון לי, כיצד היה מסוגל להניח לנמרה כסופת העיניים שלו לבוא לכאן, להיות מונחת כשה לעולה על המזבח?
אבל זה לא משנה כרגע. בחנו היטב את קירות חדר הכס שלי, ותגלו שריקועי זהב מכסים כל סנטימטר של קיר הלבנים. במקום שבו היו פעם לבנים אפורות, יסודות רחוב המסחר, לא תמצאו אלא זהב מתנוצץ הקורץ לעברכם באורי הקורן. ויותר מזה, אם תבחנו בקפידה את כיסוי הזהב של הקירות, תגלו תחריטים מורכבים ביותר. האמנים תיארו את חיי בפרטי-פרטים. ראו! כאן מימיני חרותים דודני ואחיותי ואחי החזקים (מלבד נוואג׳, המבוגר ממני בשנה, נכה מלידה). ראו! כאן משמאלי בקרבת התקרה תוכלו לראות את בני משפחתי יושבים לבושים בגלימות של חגיגות האביב. ראו למעלה, על התקרה! בתחריט הזה אני שוחה עירומה בקרבת גדת הנהר, ילדה נטולת בושה בת שש, וראו, כאן סבא, שאותו אני בקושי זוכרת (בחיי, כמה רזה הוא). מכל עברי חקוקה וחרותה בקירותי הזהובים דמותי שלי. מורכבות העיטורים משתווה למורכבות חיי, אף שאין תחריט המתאר את העבדות.
כנגד הקיר הפנימי ביותר של הקן המלבני ניצב כס המלכות שלי. רפי השכל אומרים שמן הראוי שיהיה לי כס של זהב משובץ פנינים ובעל רגלי שנהב, ושואלים מדוע בחרתי במקום זאת לשבת על כס עשוי עץ דרוקה פשוט. אומרים שהעץ הזה בן אלף שנה וחזה בבניין ערים ובחורבנן. העץ לוחש סיפורי לוחמים, אגדות מורים דגולים ונסיכים - רק תשאל, ומיד יענה. עץ הדרוקה הוא אולי חזק ומוצק, אך זכרו שניתן להשמידו בגפרור יחיד, ממש כפי שניתן לגדוע ברגע חיים של אלף התרחשויות ושל מיליון זיכרונות.
מאחורי הכס שלי מגולפת משנהב טהור נמרה כסופת עיניים. פרוותה הלבנה זרועה אבק יהלומים. עיני הנמרה נוצצות כמו מטבעות כסף ממורקים.
גברים באים לכאן מכל רחבי הממלכה לסגוד לי, ומכס המלכות שלי אני מושלת בנתיני. אתם חוצים את סף הקן שלי ואני מקדמת את פניכם בשער, אך בסופו של דבר הכס שלי הוא המקום שבו אתם מבקשים לשכב.
עד כמה שהכס שלי פשוט, עיטוריו מרהיבים. הכריות המוארכות מלאות פלומה של מאה גוזלי נשרים, אשר עדיין טומנת בחובה את מעוף התמימות של הצעירים. הנוצות נאספו בארצות רחוקות שאת שמותיהן איני יודעת. את כיסויי הכריות ארגו הצעירים שבילדי קשמיר, והם ליוו את מלאכתם הכנועה בחיוך ובצחוק משום שידעו שאני היא שתנוח על מעשה ידיהם. אור השמש שתחתיו עבדו נלכד בין קפלי הבד; הכריות, צבען כתום-צהבהב כמו קרני האור האחרונות של היום. הכריות רקומות בחוט שנצבע בדמו הכחול של יצור ימי נסתר; הדוגמאות העתיקות מבטאות משמעויות מתמטיות ומיסטיות למבינים. אני איני מבינה, שכן איני אלא אופה צנועה של דובשניות.
אני שוכבת במיטה של נעורי נצח, ואלה השוכבים עמי טועמים את טעם הנעורים. אין זאת מיטה של חיי נצח, שכן חיי נצח יהיו לי רק לאחר מותי.
לפעמים אני מעמידה פנים שדעתי נטרפה עלי; השיגעון פורץ ממני מעצמו. כשהייתי ילדה, אמא היתה נוזפת בי לפעמים בחומרה על הקטנים שבחטאים. "גנבת את החלב של אחיך?" "למה לא ניקית כפי שאמרתי לך?" "היכן הסרט ששאלת מאחותך?" אני אהבתי לבהות בה בשעה שצרחה עלי. הייתי נושאת מבט אל עיניה, מביטה מעבר לגלגלי העיניים ובוהה אל הריקנות שידעתי שמותירה את אבא בודד. נעיצת העיניים הדוממת היתה מרתיחה אותה עוד יותר. היא היתה מגבירה את עוצמת הצרחות, מאיצה את מהירות הרוק הניתז מפיה, מעמיקה בנשימתה, מזיעה קצת יותר, ולנוכח מבטי היתה צחנתה מתעצמת. וכל זה משום שזיהיתי את מהותה האמיתית.
לעתים קרובות היתה אמא מכה אותי, מפני שכוח העמידה שלי היה רב מדי לטעמה. כף ידה האדומה היתה סוטרת לפני באלימות כזאת, שהייתי חוששת שמפרקתי תישבר. לפני שהייתי מייללת בכאב לנוכח המתקפות התדירות למדי, הייתי מנסה לכלוא את הצרחות משום שרציתי לטפח את יכולתי להישאר בגבולות עצמי. כיום, מקור החבטות אינו בכף היד של אמא, האדומה מחינה, אלא בהלמות ירכי גברים כנגד ירכַי. אבל אמא אימנה אותי היטב, משום שכיום אני אכן שוכנת בתוך עצמי.
לא! אני לא מטורפת. איני מאמינה אפילו לרגע שאני שוכבת כל יום בקן של זהב עם משרתים ומזונות עשירים. גודלו של תא הכלא שלי, על סורגי הפלדה שלו, כגודל תא שירותים. זהו ביתי. אני מחכה לליל הבטון האפור שיהפוך ליום - לא שהדבר משנה כלל, שכן הקירות לעולם אינם משתנים. הלכלוך מצטבר בהדרגה עם כל גבר שנכנס. כשגברים עושים עלי דובשניות, המזרן שלי דק כל-כך שאני מרגישה בסיכות המחברת הזאת כנגד גבי. הסיבה היחידה שמאכילים אותי היא כדי לשמור על שדי מלאים ועל ישבני עגלגל ונחשק. ובזכותם גברים מאכילים אותי.
אני לא מטורפת, משום שאני יודעת שגבר משלם מאה רופיות כדי להכניס את הבהונאס שלו לפה שלי או בין רגלי, או מאתיים תמורת החור החום שלי.
אני לא מטורפת. איני רואה ריקועי זהב על תקרת התא שלי כשאני מרימה מבט ואיני מריחה בשמים באוויר. גם איני מריחה את הצחנה המעופשת של התא שלי או של מיטתי משום שאני רגילה אליה. אני כן מריחה את ריחות הגברים. הגברים שמבקרים אצלי לעולם אינם נקיים; על אחדים אני מריחה את ריחות הבישול של נשותיהם ועל אחרים את ריחות הבושם שלהן. יש גברים שמשפתיהם אני טועמת שפתונים שנשקו להם שעות אחדות או דקות אחדות לפנַי.
לעתים קרובות אני תמהה. מתמיהה אותי העובדה שהיום בא תמיד בעקבות הלילה, בעוד שבכל דבר אחר קיימים מגוון ושוני שכאלה. מתמיהה אותי העובדה שהיופי מצוי במגוון ולא בקבוע. אני מניחה שקיימים כוחות שאין ביכולתי להבינם. אך אין זאת אשליה וגם לא טירוף.
אני לא מטורפת, אך ימים רבים מאוד אני מצרה על כך.

*

הגעתי למומבאי עם אבא. במשך השבוע שלפני עזיבתי, דממה חריגה כיסתה את הבית וכך ידעתי שמשהו עומד להתרחש. אמא ואבא לא רבו אפילו פעם אחת, ומבגדיו ספוגי הזיעה לא נדף אפילו שמץ בושם. ידעתי גם שבאופן כלשהו אני האחראית לשלווה הזאת, משום שאמא התנהגה כלפי בחביבות גם כשלא היתה לכך הצדקה. משהו באבא השתנה; תחושה חדשה של עצב עברה בינינו, תחושה שמאוחר יותר למדתי לזהות כנקיפות מצפון.
בינתיים הפכתי למומחית בענייני נקיפות מצפון של גברים. נקיפות מצפון אינן מצייתות לכללי המעמד או הכסף. הבעל, הכוהן, האב, המורה, הרופא, איש העסקים, הבן, הבנקאי, הגנב, הפוליטיקאי - כולם מסוגלים לחוש אותן. מאז אותו יום שבו הפגין אבא בפני את יכולתו לחוש נקיפות מצפון, למדתי לזהותן בכל הגברים שאני פוגשת. כשמגדלי הסויה רוצים להגן על יבוליהם מקרני השמש הקופחת, הם משתמשים ביריעות של בד פלסטי לבן מרושת; על-אף משקלן הקל ושקיפותן, אי-אפשר להשמידן. שדות שלמים מכוסים ביריעות האלה, אשר מזכירות מפרשים ענקיים. המפרשים הלבנים המתנופפים אינם חוסמים את אור השמש המצמיח את היבולים; אולם בוהק השמש ועוצמתה מתעמעמים במידה מסוימת. הדבר נכון גם לגבי נקיפות המצפון. הן סוג של רעלה, ובדומה לכל הרגשות האנושיים הן מרככות את השפעתה של המציאות. בטעות אנחנו סבורים שלא נוכל לעמוד במלוא בוהק האור, ובשל פחדינו אנחנו מסתתרים ממנו.
אנחנו מתעטפים שכבות-שכבות של נקיפות מצפון, של מרמה, של אכזריות ושל גאווה. אבא, בשבוע שבו הביא אותי למומבאי, היה אפוף נקיפות מצפון.
רק במסיבת הפרידה שערכו לי גיליתי שאני עוזבת למומבאי. היא לא דמתה למסיבת יום הולדת, ובמקום זאת היתה התאספות של אנשים שכולם חשו לא בנוח. איש לא ידע מה לעשות או לומר, ואני לא קיבלתי שום מתנה. כל הנוכחים מלבדי ידעו שאני עוזבת. דובשניות ועוגיות הועברו בינינו ואנשים רוקנו קערות של דאל, אך שמש אחר הצהריים לא צרבה את עורנו משום שהכפר כולו היה עטוף רעלה עבה של נקיפות מצפון.
כולם נפרדו ממני לשלום. אחַי, אחיותי ודודנַי בכו כולם, ואחי הקטן אָביג'יט התייפח. לא הצלחתי להבין את המתרחש והחלטתי שאני כנראה חולה. חשבתי שאני עומדת למות ממחלה כלשהי ואיש אינו מסוגל לספר לי.
לכן, כשאמא הסבירה לי שאבא לוקח אותי למומבאי, הנחתי שמדובר בבדיקה אצל רופא, אף שבמקרי חירום רפואיים נסענו בדרך-כלל לבְּהוֹפּאל. הגעתי למסקנה שאני חולה במחלה סופנית. הכול נראה הגיוני פתאום: המסיבה, הדמעות, החיבה שהפגינה אמא והעגמומיות של אבא. נמלאתי פחד, עניין לא שגרתי אצלי, משום שאני הנמרה כסופת העיניים.
המסע למומבאי הצריך הליכה ארוכה ברגל ונסיעה באוטובוס, בפעם הראשונה בחיי - רק אבא ואני. בתחילת הדרך החזקתי בידו של אבא, פטפטתי איתו על המסיבה וצחקקתי על הדוד וי שנרדם שוב בזמן האכילה. כשהגענו לדרך הראשית היה שערי מיוזע ומאובק, וידי לא היתה עוד בידו של אבא. לא שוחחנו כמעט בזמן ההמתנה לאוטובוס. ישבנו בצל עץ ירוק-אפרפר בעל גזע מחוספס, שכל חייו רק המתין לאוטובוסים.
אבא ישב ובהה בחלל האוויר כשגבו שעון על העץ, ברכיו כפופות וכפות רגליו נחות על החול החום-אדמדם שלפניו. הוא בהה בשדות מכוסים יריעות לבנות. בנוף היו פזורים פה ושם עצים שעמדו לבדם או בקבוצות של שניים-שלושה. החום היה כבד והשמים תכולים. לאחר כעשר שניות של צפייה באבי הדומם, המקופל, התחלתי להתיר את צרור המזון שנתנה לי אמא. היא צררה כמה מעדנים בריבוע של בד כותנה אדום-ירוק שזכרתי מהבקתה שלנו. עיני אורו; היו בצרור לחמניות מתוקות, נאן, כמה סוגי ציאטני וכמה סוגי חמוצים מתובלים (כולם שאריות מהמסיבה). וטוב מכול, היו שם כדורי מאפה ממותקים באבקת סוכר, מאפים לבנים מתוקים ובתוכם מערבולות של ירוק, וממתקים אדומים עם גבישי סוכר נוצצים. כל פריט נארז בקפידה כזאת, וניתן היה להתירו בקלות כזאת!
"בּאטוּק," אמר אבא בחריפות, "אם תאכלי הכול עכשיו, לא יישאר לך שום דבר למסע." "הממ," אמרתי והתחלתי לכרסם. המאפים הלבנים עם המערבולות הירוקות היו נפלאים. "אבא, למה אנחנו נוסעים למומבאי... אני חולה או משהו כזה?" "לא, בּאטוּק," אמר אבא בקול נרגז, "למה שתחשבי דבר כזה? את לא חולה." נמלאתי הקלה אדירה. המשכנו לשבת בדממה כמה דקות נוספות ואז שאלתי: "אז למה אנחנו נוסעים לשם... איפה נגור?"
"בּאטוּק, בקרוב תגלי הכול." קולו של אבא היה יבש והיה ברור לי שהוא כועס. "ועכשיו שבי בשקט ואל תאכלי שום דבר נוסף - אמרתי לך. האוטובוס יגיע בקרוב." מאותו רגע שתקתי.
החלטתי לקום ולפנות בדברים אל העץ. שאלתי את העץ: "איך ההרגשה לחכות כל החיים לאוטובוס ולעולם לא לעלות עליו כשהוא מגיע?" העץ שתק תחילה אך בסופו של דבר ענה לי קצת בגסות: "לא שמעת מה שאמר אבא שלך? שבי בשקט וחכי לאוטובוס." שתיקה השתררה לרגע, ואז הבין העץ שאני עומדת להסתלק ולהותיר אותו לבדו. הוא כחכח בגרונו העצי. "את יודעת, בּאטוּק, הייתי יכול לספר לך איך זה להמתין חיים רבים לאוטובוסים רבים... אבל, ילדתי המתוקה, אני צמא ובקושי מסוגל לדבר." הרהרתי לרגע ואז קראתי: "חכה!" מיהרתי אל הצרור שלי, חטפתי את נאד המים, חזרתי אל שורשי העץ ושפכתי עליהם את המים שלי.
"בּאטוּק!" צרח עלי אבא. "מה לעזאזל את עושה! תפסיקי! תפסיקי!" "אבל אבא, העץ כל-כך צמא. הקול שלו ניחר," עניתי. אבא נשא אלי מבט ממושבו שעל הקרקע והאדים מהצוואר ומעלה. הוא עמד לצרוח שוב, אבל עצר בעצמו. "בואי לכאן, שדה קטנה שכמותך," קרא ופרש את זרועותיו. רצתי אליו וזינקתי אל בין זרועותיו. בגדי העבודה שלו היו רכים ממיליון כביסות והרחתי בהם את ריח הבישולים של אמא. הרגשתי שאני נמסה כנגדו והופכת לחלק ממנו, שכן זה מה שאני - משהו ממנו. הוא היה אבא שלי, שלוקח אותי, הנמרה כסופת העיניים שלו, עד מומבאי הרחוקה. באמצע שום-מקום, תחת העץ, עצמתי עיניים. הבנתי שהצער שהפגינו כולם על עזיבתי אינו אלא צער על כך שהם אינם נמצאים במקומי, בזרועות אבא, ממתינים לאוטובוס שלנו.
העץ התבונן בי כשישבנו כך, אבא ואני יחדיו כאיש אחד. העץ פנה אלי: "בּאטוּק, אולי תישארי כאן איתי? אוכל ללמד אותך את כל סודות העולם. העלים שלי שמעו את קולות הצחוק, המילים והבכי של כל יצור חי. השורשים שלי טעמו טעם מים מכל רחבי הארץ. בקליפה שלי חקוקה מפת כל מסתורי הבריאה. הזרע שממנו צמחתי הגיע לכאן על כנף הרוח מהגן האדיר של הטאג׳, ולכן אני יודע גם אהבה מושלמת. בואי, בּאטוּק, עזבי את אביך והתמזגי איתי."
"אבל עץ," אמרתי מבין זרועותיו של אבי, "אתה יודע את כל מה שאפשר לדעת, ובכל זאת אתה נשאר כאן, מחכה לאוטובוס ולעולם לא עולה עליו. אז מה התועלת בך?" "התועלת בי," אמר העץ, "הוא שאני מספק לך צל." הרהרתי בכך בדממה הממושכת שהשתררה, מאחר שאבא נרדם. נחלצתי מבין זרועותיו של אבא, ניגשתי אל העץ ובחנתי בקפידה את קליפתו. כל שהצלחתי לראות היו חרקים קטנים המזדחלים בין הבקעים והסדקים. לחלק מן החרקים היה כמדומה יעד ברור ואילו אחרים שוטטו הלוך ושוב, אבל כולם לא היו אלא חרקים המתרוצצים על קליפת עץ אדיר. אמרתי לעץ: "אני לא יכולה להישאר איתך. אני צריכה לנסוע עם אבא למומבאי באוטובוס."
ראיתי את הענן המרוחק שהעלה האוטובוס שלנו, ההולך ומתקרב. "אבא, אבא, האוטובוס שלנו!" אבא התעורר והתחיל לאסוף את חפציו. העץ פנה אלי: "דבר אחד נוסף אומר לך, בּאטוּק." לא היה זדון בקולו, רק נקיפות מצפון. "כן, עץ אדיר?" שאלתי. העץ ענה בקול שקט כל-כך, שנאלצתי להתרכז מאוד בעלים שלו כדי לשמוע: "העולם כולו, בּאטוּק, נוצר למענך בלבד, לא לאיש מלבדך."
כשפניתי אל אבא הבחנתי שהמים ששפכתי על שורשי העץ התרוממו אל פניו, משום שראיתי אותם זולגים מעיניו.

*

מעולם לא נסעתי באוטובוס. נהג האוטובוס היה האיש השמן בעולם, אחרי הדוד וי. הוא לבש חולצה בצבע תכלת עם דוגמה, פתוחה עד אמצע החזה. היו לו שדיים גדולים משל אמא ונראה שפיזר עליהם ארוחה לשעת חירום או לפחות חטיפים לדרך. הוא ישב דחוק אל תוך כיסא הנהג, ואפשר היה לראות שהקפיצים מעוכים לחלוטין עד שאינם קפיציים עוד. הכיסא צופה פעם בכיסוי ויניל אדום אך כעת היה מוטלא ושחוק כל-כך, שהמילוי בצבץ מתוכו כמו מוגלה משלפוחית. נדהמתי מכך שהנהג מסוגל בכלל לסובב את ההגה, שכן בטנו נמחצה אל הגה הפלסטיק הלבן בעוצמה כזאת שקפלי בשרו סגרו עליו.
כשהתחלנו לעלות במדרגות האוטובוס, הנהג הסב את ראשו למטה ונבח: "מה החרא הזה? אם אתם באים, תעלו כבר. אם אתם הולכים להישאר כאן ולהירקב, תרדו מהאוטובוס שלי לעזאזל." כל אחת מלחייו נתלתה מפרצופו והיטלטלה כאשר דיבר, כאילו הידק מישהו בסיכות שני לחמי נאן מתחת לעפעפיו. "ומה יש לנו כאן?" הוא שאל והביט בי בעודי ממהרת לעלות מאחורי אבא. הבחנתי שרק עינו השמאלית זזה. הוא הפליץ ונהם: "עכברושית, איך קוראים לך?" הוא לא התגלח ימים רבים, והייתי משוכנעת שאני מזהה רוטב שדבק בשיער שעל סנטרו.
אמרתי: "קוראים לי בּאטוּק." "בּאטוּק עכברושית, איזה מין שם זה? איפה הזנב שלך?" הוא צחק לבדיחה של עצמו. כעת הוא פנה אל אבא: "אתה נראה קמצן - אני בטוח שאתם רוצים לשבת על הגג... אם אני יאבד את העכברושית באחד הסיבובים... חבל מאוד, אבל שלא תבוא לבכות לי אחר-כך."
אבא ספר את הכסף שלו בעוד הנהג בוחן אותי במבטו כאילו הייתי חטיף טעים. ואז הוא עיקל את שפתיו הכחלחלות מעט ושאל: "אז את חושבת שתצליחי להחזיק חזק, עכברושית פאטוק?" השפלתי מבט לרצפה ואמרתי: "מתערבת איתך שלא תצליח להפיל אותי גם אם תנסה. הגרוטאה הזאת לא נוסעת מהר מספיק." (אם אמא היתה שם היא היתה סוטרת לי.) הנהג נדחק ויצא מכיסאו, הישג מדהים לאור העובדה שהיה ארוז בתוכו בצפיפות כזאת; חשבתי לעצמי שההגה עלול להיתלש ממקומו. עלה על דעתי שייתכן שהנהג לא יצא מכיסאו זה זמן רב ולמעשה הוא חלק מהאוטובוס, כמו צינור המפלט. מחשבה זאת נקטעה באבה משום שהנהג שאג: "מה החרא הזה שאמרת?" הוא הפליץ עם תחילת הצעקה.
האוויר באוטובוס כולו הזדעזע מצעקותיו. הנהג השקיף על אוסף הנוסעים הפזורים באוטובוס, אשר רובם התאמצו להסב מבט. "גבירותי ורבותי, נוסעים נכבדים של חברת האוטובוסים ההודית, היום צפוי לכם תענוג מחורבן. עכברושית פאטוק לא מאמינה שאני יצליח לנער אותה מהאוטובוס שלי... אז מה שיש לי להגיד זה שתהיה לה דרך ארוכה ברגל עד מומבאי. כשעולה על האוטובוס שלי עכברוש, אני תמיד מעיף אותו ממנו." הוא צחק, ואני הייתי משוכנעת שעולה באפי ריח קארי שאכל מזמן. כמה מהנוסעים הכפריים שרקו והריעו. אבל אז פתח אבי את פיו, גבר נמוך ורזה העומד בפני כדור השומן הענקי הזה. הוא דיבר בקול שכמעט לא נשמע ובקצב אטי עד כאב. "אדון נכבד," פתח ואמר, והיה ניתן להרגיש בעץ המאזין מבעד לחלונות הפתוחים. עם כל מילה שיצאה מבין שפתיו של אבא הלכה תדהמתי וגברה. אבא אמר: "ייתכן מאוד שתנהג באוטובוס הזה בפראות שתעמיד ילדה בת תשע בסכנת חיים. אבל בפעם הבאה שתקרא לבת שלי עכברושית, אני אעקור לך את הלשון מהפה ואדחוף אותה לתיבת האוכל שלך."
לו היה מישהו מספר לי מה קרה אחר-כך, לעולם לא הייתי מאמינה לו. בתנועה פתאומית שלף אבא את סכין הקהוקרי שלו מאחורי גבו (ואני אפילו לא ידעתי שהוא נמצא שם). זה היה הסכין המעוקל שבו השתמש בעבודתו בשדה לכרות צמחים, לסדוק את האדמה ולערוף ראשי נחשים. עוד יותר מהסכין עצמו, הדהימה אותי אחיזתו היציבה כסלע של אבא בלהב שאורכו עשרים ושניים סנטימטרים כנגד צווארו הרופס של הנהג, וכוונתו הברורה להשתמש בו. ידו לא זעה אפילו כרוחב עלה עשב ועיניו לא הפגינו כל רגש מלבד שלווה משועממת. נהג האוטובוס חדל לנשום ובאוטובוס השתררה דממה מוחלטת; גם העץ חדל לנוע.
"כדאי שנצא לדרך," לחש אבא לנהג, ובעודו מנמיך את הלהב התנודד ראשו של הנהג מעלה-מטה בהסכמה. אבא קנה שני כרטיסים למחלקה השלישית, הכרטיסים הטובים ביותר. הם מאפשרים לשבת על גג האוטובוס ולראות הכול. כשנסענו משם, נופפתי לעץ לשלום.
הנסיעה הממושכת למומבאי היתה קסומה. יחדיו צפינו אבא ואני במחוז מאדהיהפְראדֵש הולך ונעלם. הפנינו זה את תשומת לבו של זה לדברים שהבחנו בהם בדרך: נשר, סוס מת, פרות כחושות ואנשים בעלי חזות מצחיקה. שתינו שרבט בתחנות עצירה, נמנמנו מפעם לפעם ואכלנו את הצידה שלנו. אבא פרץ בצחוק פעמים רבות. חשבתי לעצמי שבעצם איני מכירה אותו כאדם אלא רק כאבא. הוא היה אדם של דחפים ושל תשוקה; חלקים נרחבים כל-כך ממנו היו נסתרים ממני. אהבתו של אבא כלפי, אהבה בלתי נשלטת, ללא מצרים, אהבה שאי-אפשר לחלק ואי-אפשר למדוד, התבטאה בהתפרצות רגעית של אלימות. "תודה," אמרתי לאבא כשהציע לי פיסת מנגו שחתך בסכין הקהוקרי שלו.

*

אבא חשש שדיווחים על איומים בסכין על הנהג יגיעו למומבאי לפנינו. כשהאוטובוס נעצר בפקק תנועה בפאתי העיר, מיהרנו לרדת בסולם אל הרחוב.
נכנסנו לשכונה שהיתה ים של בקתות ארעיות. הבקתות נראו דומות לאלו שבבית, ואני חושדת שרבים מהאנשים המתגוררים שם הגיעו במקור מכפרים דומים לכפר שלנו. היו שם נהרות ונחלים של בתים כאלה. מדוע יעזבו אנשים את השדות ויבואו לכאן? הכלבים, החתולים והעכברושים נראו מוכי שחין, תרים סביב אחר מזון ממש כמו אדוניהם הדו-רגליים. האוויר היה חמים ולח ונדף ריח אשפה מרקיבה וצואת אדם. נעימה הרמונית של עגלות על גלגלי מתכת מצווחים, נביחות כלבים וזמזום הרקב, לוותה במקצב עדין של סאון אנושי.
כיוון שלא היה לנו מקום לינה, אבא מצא חלל פנוי קטן בין שתי בקתות משפחתיות ופרש שם את השמיכה החומה שהביא איתו. שתי המשפחות צפו בו בדממה, ואיש לא התנגד לפלישה שלנו. אבא אמר לי שאשאר בשקט במקומי עד שיחזור עם מזון. מכיוון שישבתי על גג האוטובוס במשך רוב שעות היום, כעת הייתי מותשת. שכבתי על השמיכה שלנו ובהיתי בדפוסי הזיגזג הלבנים שפילחו את השמים הארוגים בצבע חום. לא חשבתי דבר. אפי כבר הסתגל לצחנה, והשמים הלכו והחשיכו.
פתאום נגלה מולי זוג קרסוליים דקים ואני נשאתי את עיני. ילד כבן גילי לטש בי מבט, כמו שהיה מביט בפיסת מתכת משונה על הקרקע. היתה לי הרגשה שהוא תוהה איזו תועלת אפשרית יש בי. בגדיו היו בלויי סחבות ואילו שלי היו פשוטים - מלוכלכים מעט בחול, אך מכל בחינה אחרת נקיים. הוא הטה את ראשו ימינה, קימט את אפו, שאף אוויר ועמד לומר משהו, אך המילים שעלו על דעתו לא הגיעו לידי ביטוי. הוא הפנה אלי פתאום את גבו ומיהר להתרחק אל תוך ערבוביית הבקתות בלי להעיף מבט לאחור. התיישבתי במקומי כדי לעקוב אחריו נעלם. עלה על דעתי שהוא התנהג כמו כלב שאפו המרחרח הוביל אותו אל ערמת זבל, אך שם גילה שלא נותר דבר לאכול והוא ממהר למקום אחר בחיפוש אחר מזון. זוהי התנהגות אופיינית לרעבים, אך לא לגוועים ברעב. הגוועים ברעב נעצרים, נשכבים ומתכוננים למוות. הרעבים ממשיכים בחיפושיהם אחר מזון.

*

והנה הנסיך פּוּניט. פּוּניט יוצא מהקן שלו לרחוב המסחר בפעם הראשונה זה ימים רבים. בהמתנה בין אפייה לאפייה, מותר לנו לדלג בין הקנים תחת מבטה הצהוב של ההיפופוטמית המתחממת בשמש. צעדו של פּוּניט מהוסס. הוא אינו מאופר, וכשהוא רואה אותי, מציף את פניו חיוך קורן. "בּאטוּק, בּאטוּק!" הוא קורא, ורץ לעברי אף שניכר בעיניו שקשה לו. אני משליכה מידי את המחברת שלי ואת העיפרון ההולך ומתקצר (בקרוב אצטרך למצוא לכך פתרון) וממהרת לעברו. אני מחבקת אותו בחוזקה, ותראו, באמת נודף ממנו ניחוח קל של גבריות. שנינו מתחילים לדבר בו-זמנית, צוחקים ומנסים שוב. אני לוחשת באוזנו, "תיזהר, נסיך שלי, אל תיראה בריא מדי, אחרת תצטרך לעשות דובשניות היום." פּוּניט שמח לחבק אותי, ומטלטל אותי בחיבוקו. "ההיפו אמרה לי שאני עובד הלילה בכל מקרה. אז מה אכפת לי?" הוא שואל. "ממילא כבר כמה ימים אני מרגיש נהדר." חיוכו מתוח על פניו היפהפיות, המתריסות, שלחיי הילד הולכות ונעלמות מהן. אני עדיין מחבקת אותו כשאני עונה: "כל-כך התגעגעתי אליך." אני מעלה על פני חיוך קלוש ונושאת מבט אל עיניו. "לא כמו שהתגעגעו אלי מזייני הגברים שלי," הוא משיב. "פּוּניט!" אני צווחת ומעמידה פנים המומות, "איך אתה יכול לדבר ככה, נסיך קדוש שלי... אתה... אתה..." איני בטוחה כיצד בדיוק לשאול זאת, אבל הוא מבין למה כוונתי. הוא מרחיק אותי ממנו מעט, צוחק ואומר: "אה, אני יודע למה התכוונת. את רוצה לדעת אם אני עדיין מסוגל להזיז את התחת שלי ולהכניס רופיות לקופה?" הוא מחייך. "הרופא אומר שהחלמתי לגמרי... היית צריכה לראות את החיוך על הפנים של מאמאקי."
אנחנו משתתקים, הוא מרפה ממני ואנחנו אוחזים ידיים במעגל פרטי משלנו ומביטים זה בזה. הוא מטלטל את ראשו כאילו כדי להתניע את מחשבותיו ושואל: "מה את עושה עם המחברת והעיפרון שלך... את עוקבת אחרי?" "לא," אני עונה, ומבוכה מסוימת מחשיפת סודותי מעלה סומק בלחיי, "אני כותבת." "לא היה לי מושג שאת יודעת לכתוב, שועלונת ערמומית שכמותך. מה את כותבת?" הוא שואל. "אני כותבת על איך שהגעתי למומבאי והתאהבתי בך עד מעל הראש, פּוּניט נסיך חלומותי."
פּוּניט מזנק קלות באוויר, צוחק צחוק עליז ומתנגן ועונה: "בּאטוּק, את המוח שלי, הלב שלי, הידיים שלי. את יודעת שאת האהבה היחידה שלי. המחברת הקטנה שלך לעולם לא תוכל להכיל אפילו שבריר מהאהבה שלי אלייך." אני מתחמקת: "בקרוב, אהובי, תוכל לאהוב אותי כמלך ולא כנסיך," אני אומרת ומשפילה עיניים במורד חזהו אל מפשעתו. הוא אינו נבוך לרגע ועונה בצחוק רם: "זה," הוא אומר ומצביע על הבהונאס שלו, "נועד רק לך, אהובתי."
פּוּניט חוטף את המחברת שלי ורץ (בעווית של כאב) אל הכניסה לקן שלו, שם הוא מתיישב. הוא פותח את המחברת ומדפדף בה דף אחר דף, מהנהן במצח מקומט. "אני נפלא ויפהפה, את אומרת." "אה, זה לא הכול," אני משיבה. "דפדף לעמוד הבא... אתה רואה? כתבתי שחיברת שירים לשיווה והוא התאהב בך." הוא מדפדף, לוטש מבט בעמוד מהנהן. אני צוחקת. "אני יודעת שאתה לא יודע לקרוא, ילד יפה טיפש שכמותך." הוא סוגר את המחברת באחת, מזעיף פנים, מזנק ממקומו ומנסה לחבוט בישבני במחברת. "טיפש - ככה קראת לי... את עוד תשלמי על זה!" הוא אוחז בי ועיניו מרקדות עם עיני.
כך אנחנו מדברים: שתי זונות ברחוב המסחר במומבאי.

*

הלכתי שקעתי בשינה על השמיכה החומה, כשאבא חזר ביד קערת אורז עמוסה חתיכת לחם. "איזו עיר נפלאה," הוא קרא בחיוך גדול, "כל זה ובירה תמורת חמש רופיות." הוא לא הביא איתו בירה. אחרי שחלקנו את המזון, אבא ואני נשכבנו על השמיכה. הוא חיבק אותי מכורבלת כנגדו, הבטן שלו צמודה אל גבי. אני ישנתי היטב, מרחפת בלב ים של מחפשי מזון.
התעוררתי כשסביבי מתנפצים מעדנות גלים של עולם המתחיל להתרוצץ כאחוז תזזית. בעודי מוחה את קורי השינה מעיני ראיתי שאבא להוט ללכת. פגישת עסקים ציפתה לנו, היה ברור שאסור לאחר; "עסקים חשובים," אבא אמר. כשנכנסנו אל רחובות העיר הבחנתי שהוא נראה המום. אני, לעומת זאת, הייתי מרותקת. מעולם לא ראיתי מכוניות עומדות בטור כשאנשים בתוכן. כמה אהבו האנשים הלל לצפור בצופריהם. מדוע יש ילדים שלובשים מדים; האם הם אסירים? בכל פעם שאבדה לנו דרכנו נגלו בפנינו מראות נוספים. זמן-מה הייתי מרותקת לדפוסים השונים של אבני המרצפת; הבחנתי בדמויות חבויות בלבם ניסיתי לפענח את סודותיהן. מכל עבר נגלו צבעים - בבגדי האנשים הנדחקים לאוטובוסים זעירים, בשדות הכביסה התלויה לייבוש במכבסה הפתוחה, בחנויות, אפיל בערמות הזבל. אויר העיר היה ספוג ריחות, אדים אבק, נוסף על כך ערבוביה של צבעים.
אבא שמר על קצב הליכה רצחני, אנו נחפזנו ברחבי העיר, אבודים בדרך-כלל. רוב הזמן לא טרדו את מנוחתי הצעידה המהירה או זעפו של אבא, אלא הרצון לעצור תכופות לבחון את כל המראות הפועמים סביבי. פעם אחת ניטעתי במקומי מרותקת צפיתי ברכבת עמוסה נוסעים חוצה את העיר במהירות על פסים התלויים גבוה מעלינו. נדמה היה שהרכבת חוצה בתעופה את השמים. קיוויתי בכל לבי לראות מישהו צונח ממנה, אך איש לא נפל. אבא הפר את הרגע הזה של זמן שקפא במשיכה אדירה בזרועי, פעם נוספת יצאנו לאבד את דרכנו.
לאחר שתעינו ברחוב ת לפחות תריסר פעמים אבא הלך ונמלא תסכול, הגענו לבסוף ליעדנו. אני שכחתי מעייפותי טיפסתי מאחורי אבא במדרגות הלבנים החומות-בהירות. המדרגות היו גבוהות כל-כך, שכמעט נאלצתי לזנק מאחת לבאה אחריה. אבאלפת ביד פיסת נייר קטנה מקומטת עליה כתובת, כפי שציפור אוחזת חגב שלכדה.
בראש המדרגות היתה דלת גבוהה, חומה-כהה, ובה טבעת מתכת גדולה כמידת ראשי, אחוזה בפי אריה מתכת כהה. אבא הלם בטבעת על הדלת. האישה הצעירה שפתחה את הדלת נדרשה בעליל לכל כוחותיה כדי להזיזה. ברגע שנכנסנו הסתובבתי לאחור ראיתי אותה דוחפת בכתפה את הדלת כדי לסגור אותה. עמדנו במסדרון ארוך וחשוך, שהואר באור נברשת זכוכית יחידה התלויה מהתקרה. רצפת האבן היתה מכוסה שטיח צהוב-אדום דהוי. בצד השמאלי של המסדרון, בצמוד לקיר, עמדו שני כיסאות, וביניהם שולחן ארוך וצר. על השולחן היתה תיבת עץ משובצת במה שנראה כריקועי זהב.
קצהו האחר של המסדרון נחסם בווילון. עמדנו ממתינים במסדרון, דלת סגורה מאחורינו, והווילון שלפנינו מסתיר את הנתיב הלאה משם.
קול רועם קרא ממעמקי הבניין, הרחק מאחורי הווילון. "איחרת, מר ראמַסְדין. ציפינו לך לפני ארוחת הצהריים." אבי צעק התנצלות לאיש שעדיין לא נגלה לעין, אך קולו הלך והתקרב במהירות. שמעתי את התנשפות את צעדי הכבדים.
אדון גאהיל, שאת שמו למדתי בהמשך, הגיח מבעד לווילון האדום שבקצה המסדרון. פעמונים ומראות כסופות קטנות נתפרו אל בד הווילון, עם היכנסו הדהדה סביב ערבוביה של אורות מבזיקים וקולות דנדון. "הנה היא," הוא קרא בקול. כשהשפיל אלי מבט, פניו הגדולות אורו בשביעות רצון. הרגשתי כאילו בכל רגע הוא עומד לאכול אותי.
אדון גאהיל הסב את ראשו וצרח לעבר הווילון: "קומוד, בואי מיד. אחייניתי התינוקת הגיעה מהשדות היא מטונפת." דודי, שלא הכרתי עד אותו רגע, היה גדל גוף והקרין הילה של חשיבות עצמית. הוא היה לבוש בגדים שכמותם הכרתי רק בסיפורים, כמה שכבות של מלבושים ששוליהם מעוטרים כולם זהב. מעילו התחתון היה לבן; שכבה נוספת היתה עשויה קטיפה אדומה. הוא לבש וסט ארוג ביד ומעיל עליון מבד לבן קליל שדוגמאות מורכבות רקומות בו בחוט זהב. באופן כללי, הוא היה כדור מעוצב בקפידה של צבעים נוצצים של בדים מתנופפים.
אישה זקנה כפופה גררה רגליים אל המסדרון, כפות רגליה מחליקות על השטיח, ווש - ווש - ווש. ראשה נרכן מטה, ואפילו כאשר פנתה לעבר אדון גאהיל היא נעה בקשיות האיברים האופיינית לזקנה. היא לבשה את הסארי הכחול הפשוט שלה כמלבוש צנוע של אישה המבינה את פשטות מקומה בעולם.
הבעת פניה של האישה היתה כשל כלב זקן המתחנן בפני אדונו לשאריות בשר. אדון גאהיל דיבר אליה כאילו באמת היתה כלב. "קומוד, קחי את בּאטוּק הקטנה ותנקי אותה. תגידי גם לדוקטור דסדאהיר שיבוא לכאן מחר בבוקר." הוא בחן אותי במבט דקדקני ושוב חייך. הוא צעק: "לכי עכשיו!" וסילק את האישה מעליו בהינף יד. היא הסתובבה באטיות החלה לגרור רגליים לעבר הווילון בגב כפוף. בתנועה חלקה מיומנת שהפתיעה אותי, היא אחזה בצווארון הטוניקה שלי וגררה אותי איתה. יחסית לאישה זקנה, הכוח הפיזי שלה היה מדהים. אבא קרא: "בּאטוּק, זאת אשמתי; הפסדתי הכול... יקירתי, חכי," התקדם לעברי. אדון גאהיל שאג: "היית צריך לחשוב על השטות הזאת כשהחלטת לאחר כל-כך, מר ראמַסְדין יש לנו עסקים להשלים ואני צריך לצאת הערב." הוא פנה לעבר המשרתת הגוררת רגליים צעק: "זקנה, קחי אותה מיד. אין לי זמן לשטויות."
אדון גאהיל תחב מעטפה שמנה לידו המתוחה של אבא, ואני ראיתי הבעה מוכרת חולפת לרגע על פניו. זיהיתי אותה מיד מהביקור שלנו אצל הרופא, שאותו בדה כדי להסתיר מאמא את "בת דודו" בעלת ניחוח הלבנדר: תיעוב עצמי אפוף תאווה. פתאום נגלתה לי החולשה של אבי במלוא עומקה, מבטינו הצטלבו לרגע, והרגשתי שהוא שולח אלי נשיקה של מי שלבו מת. חשתי שהוא גורר אותי אל תוכו באימה ניצבתי משותקת.
אבל החיבור בינינו ניתק. בתדהמה מתובלת בבהלה נגררתי על-ידי עוצמתה המפתיעה של הזקנה נהדפתי אל עברו האחר של הווילון המוכסף. המילים האחרונות שאשמע אי-פעם מאבי היו : "בּאטוּק... יקירתי... נמרה שלי כסופת עיניים." המילים האחרונות שישמע ממני אבי אי-פעם היו: "אבא, קח את בּאטוּק שלך -אני מתחננת."

*

כל עוד פּוּניט לא חש בטוב, ציפיתי שאזכה לתשומת לב רבה מהרגיל מצד מאמאקי. תחזיותי התאמתו, אך לא חזיתי את השפעתן במלואה. "חמודה, עכשי יש לי יותר זמן לאהוב אותך," היתה דרכה להביע את מצב העניינים החדש. כמה משיחותיה של מאמאקי עם אדון גאהיל הגיע לאוזני, הבנתי שמצופה ממנה להמשיך להפיק אותן הכנסות מששתנו אף שפּוּניט מושבת. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, שמעתי את גאהיל אומר להיפופוטמית: "אני יודע, אמא ברילה יקרה שלי, כמה קשה כשהילד לא עובד, אני מעריך מאוד את המסירות שלך לקטנטנות. אבל את צריכה להבין שאני מנהל כאן עסק יש לי תחומי אחריות ומחויבויות. אפילו אני נאלצתי לקצץ בדברים בסיסיים כשהילד לא עובד... ולכן, אמא ברילה היקרה, יכול להיות שגם את תיאלצי לקצץ." עשר דקות לאחר שאדון גאהיל הלך, כבר היתה מאמאקי ברחוב, משדלת גברים בהבטחות לתענוגות שלא נודעו כמותם. היא הכפילה את התגמול הכספי לנהגי מוניות שהביאו לנו לקוחות, לעתים קרובות בתוספת סיבוב מתוק או שניים במיטותינו. כולנו היינו עסוקות. תודה לאל שפּוּניט חוזר לעבודה.
בהתחלה לא ניסיתי להצטיין בעשיית דובשניות. ראיתי באפייה אמצעי הישרדות. גבר עלה על הכס שלי; הפשטתי אותו ובום, הכול נגמר. הבא בתור בבקשה. אבל ככל שהתבגרתי התחלתי להבין כמה שגויה הגישה הזאת.
אפשר לחשוב על זה כך. נניח שאמא שלך מכריחה אותך לכבס את הבגדים שלך של אחייך אחיותייך. ואת רוצה לגמור את המלאכה מהר ככל האפשר, כדי שתוכלי ללכת לשחק. לכן את חוטפת את הבגדים רצה לנהר עם חתיכת סבון. את משליכה אותם למים מנקה אותם מהר ככל האפשר. את סוחטת את הבגדים, משליכה אותם להתייבש על הסלעים הלוהטים בשמש הצהריים, שעה-שעתיים מאוחר יותר אוספת אותם לצרור מחזירה אותם הביתה. את משליכה אותם בצרור על הרצפה באמצע החדר. הבגדים נוקו! המשימה הושלמה! אבל איך שאמא נוזפת בך. "הערב את לא משחקת, הם עדיין מטונפים," היא צורחת עלייך. כאב הסטירה נותר בפנייך זמן רב לאחר שכבר התפוגג הרעב מעוד ארוחה שהוחמצה.
עכשי נסתכל על זה בצורה שונה. המטרה היא אותה מטרה. "בּאטוּק, לכי לכבס את הבגדים." אבל הפעם אני מחליטה להצטיין במלאכה (מדוע? ייתכן שתשאלו. חכו ותראו). אני יוצאת לדרך. אני צועדת לגדת הנהר תחילה ממיינת את הבגדים. אני מזהה את אלה שמוכתמים בכתמים גועליים במיוחד ומניחה אותם בערמה אחת, את הבגדים העדינים במיוחד מניחה בערמה אחרת. אני מכבסת את כל הבגדים מתאמצת במיוחד לנקות את הבגדים מהערמה המוכתמת; אני נזהרת במיוחד בבגדים מהערמה העדינה כדי שלא ייקרעו. אחרי שטיפה נוספת וסחיטה של הבגדים, אני פורשת אותם על הסלעים מנמנמת במשך שעתיים. כעת אני מקפלת בזהירות את כל הבגדים, מסדרת את המכנסיים בערמה אחת, את החולצות באחרת, נושאת את כולם הביתה. "אמא," אני אומרת, "תראי! השתדלתי מאוד לנקות את כתם האדמה מהחולצה הזאת..." אמא מביטה בערמה המסודרת חייבת לחייך, לצבוט את לחיי (באהבה) לנשק את קודקודי. יותר מזה, אני מבחינה בתוספת דאל בארוחת הערב בתחושה של הרמוניה באוויר. אמא אומרת: "חמודה, אולי תצאי לשחק מחר. אחותך יכולה לכבס את הבגדים."
עכשיו אתם מבינים. בשני המקרים השלמתי את המשימה. במקרה הראשון נאלצתי לכבס את הבגדים פעמיים. חטפתי סטירה הלכתי לישון רעבה. במקרה השני כיבסתי את הבגדים באטיות כזאת, שהיה לי זמן לנמנם על הסלעים כל שעות אחר הצהריים הלכתי לישון בבטן מלאה עם נשיקה. יצאתי לשחק כל ערב המחרת. אני שונאת לכבס בגדים (ממש שונאת), אבל במקרה השני זה היה פחות מתועב מכפי שהיה עלול להיות.
הדבר נכון גם לגבי גברים. מצד אחד, אני יכולה לבחור כמטרה מעשיות טהורה, לעשות דובשניות ללא שום התחשבות במראן או בטעמן. בבקשה! הנה הדובשניות - מאה רופיות.
מצד שני, נניח שאת מכינה בקפידה את המצרכים, מציגה אותם בצורה מפתה, צבעונית מגוונת, מניחה לתלמיד לטעום את הסוכר גביש אחר גביש עד שהוא מזיל ריר ונואש מרוב רעב. נניח שאת מראה לו איך ללוש את הבצק מדריכה אותו בהוספה אטית של חלבון, סוכר וצבע. הוא לומד שככל שהלישה ממושכת יותר, כך יהיו הדובשניות טעימות יותר. עד מהרה הוא לש לו בנעימים, קונה יותר יותר סוגים של מצרכים שונים מקדיש לכך זמן רב יותר. הבישול הריחני מעניק תחושה של הרמוניה. זמן רב מוקדש להכנה, הוא נהנה לצפות בסבלנות בבצק התופח להמתין זמן רב יותר בתהליך האפייה. לפעמים תהליך האפייה עצמו קוסם לו כל-כך, שהוא אינו ממתין אפילו עד שהדובשניות יתפחו בתנור שכן כבר עכשי הוא מסופק. אלה שממתינים עד שהדובשניות יוצאות מהתנור, כמה שמחים הם בחלקם כמה אסירי תודה. הדובשניות נמסות בפיהם מציפות את רגשותיהם בחמימותן. הם יוצאים מחויכים. מאוחר יותר הם יחזר לקנות עוד דובשניות שובות לב ויהיו מוכנים לשלם סכומים גדולים כדי לאפות את הדובשניות המשובחות ביותר בחייהם. כשאני משפרת כך את חוויית האפייה, אני משמחת את מאמאקי היא מחייכת מנשקת אותי, נותנת לי בגדים יפים יותר, איפור חדש יותר אוכל עשיר יותר. וחשוב מכול, המספר הכולל של הדובשניות שאני נדרשת לעשות יוצא קטן יותר - כי אני שונאת לעשות דובשניות לגברים, שונאת את זה.
למעשה, כך יצא שאני כותבת את המילים של היום בדיו. אחד התלמידים החביבים עלי מגיע תמיד באותו יום בשבוע, דייקן כמו שעון. כמו רבים מתלמידי, הוא מתייחס אלי כאילו הייתי אחיינית חביבה עליו או אפילו אחת מבנותיו. אני מודעת למצוקתה הכספית הנוכחית של מאמאקי לכן אנחנו מכינים את הדובשניות במשך פרק הזמן הארוך ביותר שניתן להעלות על הדעת, הן יוצאות הטעימות (היקרות) ביותר. לאחר-מכן אני מברישה את שערו (המעט שנותר ממנו) והוא לובש את הז'קט מתכונן ללכת לדרכו. אני רואה אותו בכיסו, את העט הכחול. אני עוצרת את נשימתי. הוא שואל: "מה קרה?" אני מסבירה. הוא המום. "עט כדורי פשוט? באמת? את רוצה אותו?" "כן... כן, בבקשה." "כמובן, קחי אותו." נשיקה. הוא מסתלק. אני מחביאה את העט בתוך המזרן. הוא שלי. מאמאקי פורצת פנימה. עוצרת לרגע. מחייכת חיוך ענקי. "בּאטוּק - חמודה שלי - את הכי נפלאה מכל אהובי - כמה שאני אוהבת אותך." נשיקה. הניחוח המצחין של גופה. העט שלי - בטוח במקומו.

*

קשה לומר שאני באמת מותשת כתוצאה מחוסר הפעילות של פּוּניט. אבל מובן שהעמדתי פנים שכן. פּוּניט חזר לעבודה וכולנו נהנות מכך. יותר מזה, הוא נראה מאושר שוב, לאחר שאישר את מעמדו כמספר אחת. כבן היחיד מבין ששתנו, למעשה הבן היחיד שעובד ברחוב לאורך זמן, פּוּניט שווה שתיים או שלוש כמונו. אופים עומדים לפעמים בתור כדי לחכות לו; הוא כמו מגנט. והוא טיפש.
לפּוּניט יש היסטוריה קצרה יותר משלי. הוא הגיע מהשדות עם כל משפחתו כשהיה קטנטן; הוא היה הצעיר בילדים (אני השנייה בגילי מכל הילדים במשפחתי והבכורה מבין הבנות). הוא סיפר לי שתמיד היה יפה, אפילו כתינוק, לא קשה להאמין לזה. הוא איבד את משפחת כשאביו נתפס בגנבה מאתר בנייה. אביו סחב עצים (ארבעים ושבעה קרשים במו ידיו!) ומכר אותם לקבלן אחר, כשנתפס שלח אותו לכלא. כל שנותר לאמו כדי לכלכל את ילדיה היה מראה החיצוני; לא היה לה די כסף לחזור באוטובוס לכפר, כדי להאכיל את משפחתה היא החלה להתיידד עם גברים בודדים. לילה אחד היא יצאה עם ידיד קבוע ואמיד ולא חזרה. פּוּניט זוכר שהידיד לבש חליפה לבנה היה לו אבזם חגורה עשוי כסף נוצץ, ובכל פעם שהגיע חילק לילדים ממתקים. מאותו יום היה פּוּניט ליתום.
ייתכן שבשל טיפשותם של הוריו, פּוּניט גם הוא טיפש. במשך שנה לפחות התחנן פּוּניט להטבות נוספות מלקוחותיו, אפיל גנב מהם. הוא אמר לי שלפעמים הוא פשוט מבקש מהם: "עוד משהו קטן, אדון." בהזדמנויות אחרות הוא ייקח את הארנק מאופה השקוע בשינה, יסחב מאה רופיות יחזיר את הארנק למקומו. הוא מספר לי על כך בכל פעם, כמובן; הוא אומר שכשיחסוך אלף רופיות הוא יברח לאנגליה או לאמריקה. אני צוחקת. "בטח במטוס שתקנה ברחוב הגנבים," אני מקנטרת אותו. "אוווו, נסיכה," הוא אומר, "נערים עם כישרון כמו שלי עושים הרבה כסף באמריקה. חכי ותראי." הוא סיפר לי על החלום שלו פעמים רבות כל-כך, שאני מכירה אותו טוב ממנו.
שטויות. הסוף הוא תמיד אותו סוף: מאמאקי מגלה את האוצר הגנוב שלו בכל פעם פעם. אבל באמת, היכן כבר ניתן להחביא אוצר כסף בתא בגודל שור? היכן על גופך תוכל להסתיר צרור שטרות? הוא לא מבין שדי בכך שלקוח אחד ילשין עלי למאמאקי, והיא תפשוט עליו? הוא צפוי כל-כך, שאני בטוחה שהיא פשוט מחכה כמה שבועות עורכת פשיטה ללא צורך בהלשנה. בכל אופן, הוא תמיד נותר בידיים ריקות.
מה שקשה לי להבין זה מדוע פּוּניט נשאר כאן - הוא אינו חייב להישאר. הוא נער בן ארבע-עשרה עם שרירים עם חזות מצודדת. הוא מסוגל לרוץ מהר יותר מההיפופוטמית, מהמשגיחות האחרות ומראג'יט, השומר הסדיסט. ברגע שיימלט, לעולם לא יצליחולאתר אותו בין אלפי הנערים בעיר. ואם יעזוב את מומבאי, הוא ייעלם לתמיד.
באופן כללי, הפעמים היחידות שפּוּניט עצוב הן אחרי שפשטו על המחבוא שלו וגזלו ממנו את כל הכסף שצבר. בהזדמנויות כאלה אני אומרת לו: "אולי תברח - אתה מסוגל לזה." הוא עונה תמיד אותה תשובה: "אבל, נסיכה, איך אוכל לנשום נשימה אחת בלעדייך?" הוא טיפש פחדן. ממש כפי שהוא חושש להתמודד עם החופש, הוא חושש לפרוץ את המעגל שהוא ומאמאקי לכודים בו. הוא יודע שהיא תמצא את הכסף המוחבא שלו, ממש כפי שהיא יודעת שיחביא אותו. הוא יודע שהיא זקוקה לו, אני מניחה שמבחינתו גם זה משהו.
אחרי שהשוטרים קרעו את החור החום שלו, חשבתי שכאשר יתאושש הוא יחליט סוף-סוף לברוח. אבל בדיוק ההפך הוא שקרה; אולי השניים חיבלו גם בשכלו. הוא עושה רושם מאושר מתמיד. הוא מסתובב בחזה נפוח, מהודר בסארי ארגמן ששוליו רקומים זהב, בצללית עיניים בצבע תכלת בשפתי דובדבן. אני צופה בו יושב נינוח בכניסה לקן שלו ומקדם בברכה אופה טירון כאילו היה ידיד ותיק. אני עוצרת את נשימתי בציפייה שיזנק החוצה, אבל משום-מה הוא לעולם אינו עושה זאת. גוף הילד היפהפה של פּוּניט נמס התמזג בקן שלו. הוא שייך לכאן כמו רהיט משומש, אבל הוא שוכח שרהיטים משומשים עלולים להיות מושלכים לרחוב בתוך שנייה כדי להחליפם בחדשים.
זה מה שקרה אתמול בלילה. העולם עשוי להשתנות בתוך יום, או אפילו בתוך שנייה.