מההלוויה שבתי אל בית אמי.
כמעט שנה לא פקד איש את הבית.
מאז שאמא שלי אושפזה שער הברזל ננעל, האור לא דלק והתריסים כולם הוגפו. בבית הישן עמדו בשיממונם שני חדרים, הול, מטבח, שירותים ומרפסת.
כשפתחתי את הדלת קיבל את פני ריח עבש.
על השידה שבכניסה היתה מונחת קופסת גפרורים, ולצדה, כמו תמיד, נר נשמה שהיה מיועד לאחד מהמתים של אמא. הדלקתי את פתיל הנר ופתחתי את התריס.
הבית החשוך הואר באור חיוור.
לאור הנר נגלה אלי ערב השבת של ילדותי: פמוטי כסף מבריקים, מפת שולחן לבנה ועליה ארמונות קטנים של טיפות שעווה קפואות, במרכז השולחן הישן חלה מתוקה, יין קידוש אדום, שתי כוסות יין, שתי צלחות פורצלן - וסביב השולחן רק אמא ובת.
אמא שלי מילאה את חדרי הבית. לרגע נשמע קולה, לרגע הבריקו עיניה החומות, ומן המטבח עלה ניחוח מרק וריח עוגה.
זכרתי את ימי השישי, עת פרשה את ידיה מעל נרות השבת, קפצה את שפתיה, עצמה את עיניה ושתקה. כך עמדה תמיד מול אור הנרות, לא מברכת ולא מתפללת. רגליה נפוחות וכבדות, ועל פניה חרוטים ייסוריה בקמטים רבים - הזקנה קפצה עליה בטרם עת. רק כפות ידיה, המכסות על להבות האור הקטנות, מעידות על היופי שיכול היה להיות.
כפות ידיים ענוגות, חלקות וצחות, עם אצבעות ארוכות ודקות. כף יד של גבירה. רק אצבע אחת, האצבע הקטנה, היתה מקופלת וקפואה.
״למה יש לה אצבע כזאת?״ שאלתי את עצמי בלב כשהייתי קטנטנה.
ואותה שאלתי בקול רם: ״אמא, איפה הזרת שלך?״ ״מתחבאת בכף היד,״ ענתה לי, ואני צחקתי נורא. כשגדלתי העזתי ושאלתי שוב: ״אמא, מה קרה לזרת שלך ?״
״זאת מזכרת משם,״ ענתה לי, ״מהימים שאלוהים שלנו הלך לו והסתלק מהעולם.״ אמרה ולא פירשה. מאז הפסקתי לשאול.
בערב הזה ראיתי את כפות ידיה היפות של הלנה, אמא שלי. זכרתי איך נלכדו מבטי האנשים באצבע המקופלת, ואיך התלחשו הילדים: ״תראה, תראה, זאת הגברת בלי הזרת,״ ואיך היתה אומרת לי בגאווה: ״אני לבד, בתשע אצבעות, בניתי כאן משפחה.״
***
נקישות חזקות בדלת קטעו את זיכרונותי. למולי ניצבו שתי נשים זקנות.
האחת דקה וקטנה, רק עצמות וקמטים, והשנייה גדולה ושמנה. הן ניצבו בפתח, זקופות ככל שיכלו, משלבות ידיים. אור הנר האיר את המספרים שעל זרועותיהן.
הישישה הקטנה והכחושה נראתה לי מוכרת, אבל השנים שחלפו השכיחו ממני את שמה. את השנייה, זו הגדולה, הייתי מוכנה להישבע שמעולם לא פגשתי, למרות שקולה היה לי מוכר.
״למה לא הזמנת אותנו להלוויה?״ שאלו אותי השתיים במקהלה.
יֶענְטֶעס, שתי יענטעס, חשבתי לעצמי וחיפשתי תשובה הולמת, אבל השתיים לא ציפו כלל לתשובה והמשיכו לשאול:
״למה את לא יושבת שבעה כהלכה?״
״ואיפה,״ שאלו, מציצות בעיניים גדולות לחדרי הבית, ״איפה כל המשפחה?״
״בעלי נשאר בבית עם הילדים, וחוץ מהם אין אף אחד. אני הרי כל המשפחה שלה,״ עניתי להן בנימוס.
״גם אנחנו המשפחה שלה,״ מחתה הזקנה הגדולה. ״כל השכונה הזאת, פאמיליע אחת גדולה!״ קבעה.
שתי זקנות, גם כן פאמיליֶע, הרהרתי.
בדלת נשמעה עוד נקישה עדינה.
״מי זה?״ שאלתי, מופתעת. מי עוד יכול לבוא לשבעה כשאין משפחה.
״זו אני, מלכה ליפשיץ,״ השיב קול חלש.
קפאתי.
הדלת נפתחה לרווחה.
***
בבת אחת, באור הקר של הערב, בחדר בו עברו עלי שנות ילדותי ונעורי, ראיתי לנגד עיני את הבית שבו גדלה מלכה.
למרות שהיינו יחד בגן ובבית-הספר, רק בסוף כיתה ו׳ -כשמלכה חלתה באבעבועות - הגעתי לבקר אותה בביתה בפעם הראשונה. הילדים האחרים לא התקרבו אל הבית כי בחדריו, כך שמענו, מסתתרת רוח רפאים.
הבית הקטן של משפחת ליפשיץ, שאותו ביקרתי רק פעם אחת, נחרט בזיכרוני.
בית מצוחצח ונקי מאבק, מתמונות ומספרים. שולחן ישן ושרוט ניצב במטבח וסביבו שלושה כיסאות. מיטה אחת גדולה מילאה את חדר השינה ומיטה קטנה יותר ניצבה בכניסה. במרכז הבית נח ארגז גדול שהכיל בגדים, מצעים, מגבות וכלים.
יצחק, אבא של מלכה, התהלך בחדרים הריקים, לבוש בפיז׳מה ובנעלי בית, ודיבר רוב הזמן רק עם עצמו.
מפעם לפעם היה נח מסיוריו בחדרי הבית, מתיישב על מיטת הברזל הרעועה וממלמל:
״אני לא רוצה שיהיה לי טוב, אני לא רוצה לישון, אני לא רוצה לשכוח!״
בחצר הבית, בין גרוטאות שהעלו חלודה, ניצב כמו לא שייך תלת-אופן עמוס פרחים רעננים.
היה זה תלת-האופן של חוה, אמא של מלכה, שנשאה בלית בררה בעול החיים והפרנסה.
בכל בוקר העירה קריאתה את דיירי השכונה:
״פרחים, פרחים! בואו אצל חוה לקנות!״
״רחמוּנֶעס,״ אמרו השכנות ששמעו את קריאתה, והאיצו בבעל שעמד לצאת לעבודה למהר ולקנות מחוה שושנים, ורדים או גלדיולות.
״צדיקים מתחילים את היום במצווה,״ היתה חוה אומרת, ומודה לקונים.
״פרחים, פרחים!״ היתה האשה הקטנה והשברירית ממשיכה לצעוק עד שהגיעה לקצה השכונה.
שם, סמוך לבית-הקברות, היתה עוצרת את תלת-האופן.
״בואו אצל חוה לקנות!״ היתה מבקשת בקולה הסדוק מהעוברים, השבים, המתאבלים והמנחמים, ולעת ערב היתה אוספת את הפרחים שאיש לא קנה ומניחה אותם על קברים שאיש לא בא לבקר.
בתום יום העבודה היתה נושאת את עיניה הכבויות ואת כפות ידיה הקטנות לשמים, מודה לריבונו של עולם שנתן לה כוח ובריאות לפרנס את מלכה שלה בכבוד וגם לעשות קצת מצוות, ומבקשת מכבודו שלמלכה׳לה שלה יהיו חיים טובים ומאושרים.
כשהיינו בשישית ניגש צביקה שְטִיגְמַן הביישן מהשמינית אל מלכה׳לה, ובקול רם ולפני כולם ביקש שתהיה לו לחברה.
מלכה וצביקה היו לזוג. חוה בישרה לכולם שהקדוש ברוך הוא נעתר לתפילתה, ומלכה׳לה שלה מצאה בעל ומשפחה טובה.
גברת שטיגמן, ידעה חוה לספר לקונים, היא עקרת בית לתפארת, אחותו של צביקה מדריכה בצופים ואבא שלו נהג באגד.
״וצביקה,״ הוסיפה חוה המאושרת, ״הוא בחור עם ראש על הכתפיים ולב זהב.״
כשסיימה מלכה את התיכון ביקש צביקה את ידה. מלכה ביקשה לחכות. ״אני רוצה קודם כל לשרת בצבא.״ צביקה חיכה.
כשמלכה יצאה לחופשת שחרור מצאו השניים אולם שמחות ושמלת כלה, והדפיסו הזמנות לחברים ולשכנים.
בשכונה לא היו סודות. גם אני כמו כולם שמעתי, שאבא של מלכה העיף מבט על ערימת ההזמנות ושאל את חוה: ״מה פתאום חגיגה, את מי בכלל את מזמינה? אמא ואבא שלי יבואו מטרבלינקה? דוד ישרוּאל ודודה מירה יגיעו ממידאנק? סבא מיכאל יחזור מדכאו?״
״אלוהים נתן לנו הזדמנות להיות מאושרים,״ זעמה עליו חוה שלא כהרגלה, ודרשה בתקיפות שרק פעם אחת, רק בפעם הזאת, יהיה מאושר - ״רק בשביל הילדה.״
יצחק שתק, וחוה נשבעה שלחתונה של מלכה׳לה שלה יבואו המון אורחים ובאולם תהיה שמחה אדירה.
על תלת-האופן שלה, בין הפרחים, הניחה חוה גם הזמנות לחתונה, ולכל מי שקנה זר פרחים צירפה הזמנה:
״תבואו,״ ביקשה, ״תבואו, אתם הרי כמו משפחה.״
שישה ימים לפני החתונה פרצה מלחמת יום כיפור. בשבוע השני למלחמה צביקה שטיגמן נהרג.
אחרי השבעה הצטרפה מלכה לאביה. הוא המשיך למלמל שלא תהיה לו מנוחה, ושלעולם לא ישכח, והיא ישבה לצדו על מיטת הברזל, בוהה ושותקת.
וחוה כדרכה יצאה השכם בבוקר לפרנס את המשפחה: ״פרחים, פרחים,״ קראה בקול נשבר, אבל הקונים נרתעו במבוכה, והסחורה נשארה על תלת-האופן.
״פרחים לא קונים מאדם שאין לו שמחה, זה מביא עין הרע,״ לחשו זה לזה בשכונה.
***
מלכה נשארה עומדת ליד הדלת.
התבוננתי בה. כאילו לא עברו עשרים שנה מאז נפגשנו לאחרונה. לבושה היתה בג׳ינס וחולצת טריקו תכולה ושערה החום גלש אל מעבר לכתפיה, כמו שבה מיום לימודים בתיכון. דמותה, שהיתה עטופה כל-כולה בנעורים, השיבה לרגע את ילדותנו.
כשהבחינה מלכה בשתי האורחות שהציצו אל דלת הכניסה האירה להן פנים וחיוך: ״שלום סוניה,״ אמרה לגדולה, ״ושלום גֶניה,״ אמרה לקטנה.
״מלכה׳לה,״ קראה גניה בשמחה, ״יפה שבאת.״ היא סקרה את מלכה׳לה והוסיפה: ״אין כמוך.״
״לכל שבעה מלכה׳לה שלנו מופיעה ראשונה,״ הבהירה לי, והעניקה למלכה׳לה צביטה אוהבת על הלחי.
לא הגבתי, אבל קיוויתי ששתי הזקנות יילכו וישאירו אותי לבד עם מלכה.
״עכשיו את כבר לא לבד, אז אנחנו נלך,״ הודיעה סוניה, שקלטה כפי הנראה את משאלתי וגררה את גניה חברתה אל עבר המדרגות.
״אבל אנחנו עוד נבוא, אחר-כך נבוא,״ הבטיחה גניה לפני שיצאה את הבית.
נשארנו רק מלכה ואני ליד דלת הכניסה. ״אני מצטערת,״ אמרה מלכה. ״אהבתי אותה נורא.״ אחר-כך התנצלה: ״אני לא רוצה להפריע לך, רק עברתי פה במקרה.״
״אבל מלכה,״ התעשתתי, ״בואי תיכנסי.״
לפני שהתיישבה, התהלכה מלכה בין חדרי הבית, הציצה והתבוננה בכל פינה. מדי פעם נאנחה.
״הכל כמו אז,״ לחשה, עצמה את עיניה הכחולות ומנתה רשימה ארוכה של שמות מוכרים. היא לא שכחה אף אחד. מזיכרונה שלפה את שמות המתים והחיים. ״היינו ארבעים ואחד ילדים במחזור של 53׳,״ אמרה, ״והיום, לא נשאר אפילו אחד לחיות כאן בשכונה.״
היא נאנחה שוב ואחר-כך השתתקה.
״ומה איתך היום?״ חיפשתי מוצא מהמועקה.
״אני נשואה פלוס שניים,״ ענתה.
״מה את עושה ? מה עושה בעלך ?״ התעניינתי.
״לבעלי יש מוסך. אני מזכירה במשרד עורכי-דין. ככה אנחנו חיים, כמו כולם, חיים רגילים,״ השיבה, וכשדיברה הבחנתי שנעצה עיניים בשעון גברי, כבד וישן, שלא תאם את ידה הדקה, ופכרה את כפות ידיה.
לפתע הישירה אלי מבט כחול וחד: ״זוכרת את צביקה שלי, צביקה שטיגמן?״ שאלה.
״זוכרת,״ השבתי בקול חנוק.
״זה השעון שלו,״ הזכירה לי.
החסרתי פעימה.
התקרבתי והתבוננתי בשעון הישן.
מלכה׳לה ליטפה באהבה את רצועת המתכת הקרה ואמרה: ״כל ערב שבת אנחנו עושות אצל הוריו קבלת שבת. הם עוד גרים פה בקצה הרחוב.״
״מי זה אנחנו?״ שאלתי, מופתעת.
״אחותו ואני,״ ענתה.
פערתי עיניים ופלטתי: ״אבל מלכה, יש לך בעל, ילדים, יש לך משפחה.״
״אמא שלו מכינה לנו גֵפִילְטֶע פיש, מרק עוף עם קְרֶעפְּלַאך, פּוּלְקֶעס, פירה עם צִיבֶּעלֶע ועוגת גבינה. את הכל היא מכינה בדיוק כמו שצביקה אהב.״ ידיה נעו במהירות, בלחייה העמיקו גומות החן ועיניה הכחולות נצצו. אחר-כך הוסיפה בטון מתנצל: ״אני צריכה ללכת, הם בטח כבר מחכים לי,״ ופסעה אל עבר היציאה. בדלת, רגע לפני שנעלמה, הסבה ראשה לאחור, הישירה מבט כחול וחד ובקול צלול הדגישה:
״זאת המשפחה שלי.״
***
נשארתי לבד בבית.
״תכסי את השולחן במפה הלבנה של פסח,״ פקדה עלי אמא שלי, כמו תמיד בימים שהגיעו אורחים חשובים. ״בקערה של הקריסטל תניחי עוגיות חמאה, קפה תגישי רק בכוסות פורצלן ואצל חוה ליפשיץ תקני זר של שושנים - היום את כבר יכולה,״ הוסיפה וחייכה, ״היום זה כבר לא יכול לעשות לי עין הרע.״
מצאתי את עצמי עורכת את הבית לשבעה, כמו שאמא רצתה.
״את מתה או לא?״ שאלתי אותה בלבי כשכיסיתי את השולחן במפה לבנה והוצאתי מארון המטבח את קערת הקריסטל הגדולה.
ושמעתי את אמא שלי אומרת כמו תמיד: ״אני, את יודעת, כבר מתה ותיקה.״
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
