בילי בלום אוהבת ככה

1

זאת הפעם השלישית שאני מזמין אותה, ושוב נשבעתי לעצמי שזהו זה, עד כאן. ככה אי אפשר להמשיך. בנאדם לא יכול לזרוק ככה מאה חמישים דולר כל פעם שקצת קשה לו להיות לבד. שלא לדבר על ההשפלה. ״אתה צריך להחליף את המצעים,״ אמרה לי קודם, דווקא בנימוס, לפני שנבלעה בחדר האמבטיה. רחרחתי את ציפית הכרית שלצדי ונאלצתי להודות שהיא צודקת. לא נעים. עכשיו בטח יהיה לה מה להגיד גם על המגבות.
״יש לך מגבת נקייה ?״ שמעתי את קולה מעבר לדלת.
״כן, אני כבר מביא לך.״ באמת הגיע הזמן לעשות חבילה למכבסה. זינקתי לארון ושלפתי את המגבת השחורה העבה שפעם, לפני מאה שנה, נעמי רקמה עליה את שמי בלבן. המגבת לאירועים מיוחדים. מה אתה כל- כך מתאמץ בשבילה, גערתי בעצמי, אפשר לחשוב שאתה חייב לה משהו.
״הנה, אני מצטער,״ הושטתי לה את המגבת ונשארתי לצפות בה. בכל זאת, מגבת לאירועים מיוחדים. אבל היא הסתפקה בחיוך האוטומטי שלה, או כך לפחות הוא נראה לי, התנגבה ביעילות והחלה למרוח על גופה מין קרם לבן. עקבתי אחרי תנועות ידיה המורגלות, העוברות בסיבובים מהירים מן הכתפיים הצרות לחזה המלא, סתירה אנטומית מסעירה, ומשם לבטן השקועה ולירכיים הרזות.
״את רוצה לשתות משהו? קפה?״ לא רציתי שתלך כל-כך מהר. בקושי שעתיים.
״לא, אני מתה לישון. יש לי יום עמוס מחר.״
״אולי משהו קר?״
״לא, תודה.״
חזרתי למיטה, צופה בה מתלבשת. זאת הפעם האחרונה, חזרתי והודעתי לעצמי. מחר אתה חוזר לחיים. נעמי או לא נעמי.
״את לא יכולה להישאר קצת, לדבר?״ שאלתי בכל זאת. אין גבול להשפלה.
היא אספה את תיקה ושוב חייכה לרגע. ״מצטערת. אולי בפעם הבאה.״ איזה בפעם הבאה. לא תהיה הפעם הבאה. גמרנו. היא יוצאת מהבית ויוצאת לי מהחיים. ״בפעם שעברה היית יותר נחמדה,״ מצאתי את עצמי מתעקש, ״חשבתי שהתיידדנו קצת.״
היא נעצרה בפתח החדר. ״גם הפעם הייתי נחמדה, אבל אתה רוצה יותר מדי.״
״כן?״ עברתי למצב ישיבה, שש לשיחה המתפתחת, ״לדבר חמש דקות זה יותר מדי?״
״תלוי מתי ועל מה. די, אני מוכרחה לזוז. אתה תהיה בסדר.״
״לפחות תגלי לי מה שמך האמיתי.״
״לילה טוב. ושתצליח בראיון.״ שמעתי את הדלת נטרקת ואחר-כך את קול צעדיה המתרחקים במורד המדרגות. ״בת זונה,״ פלטתי בקול רם, ״אפשר לחשוב מי היא.״ יסמין. גם כן שם. אם לה קוראים יסמין, לי קוראים אלדין. ואני עוד הולך ומספר לה על הראיון.
שלחתי יד ארוכה מתחת למיטה ושלפתי משם את המשקולות. עשרים קילו מכל צד, מאה ועשר הנפות. המכסה שלי להלילה. אחר-כך אצא לתצפית הקבועה בנווה צדק, ואם הכול בסדר אולי אצליח אפילו להירדם.

הרעיון להתקשר אליה עלה במוחי שישה חודשים אחרי הפרידה, או ליתר דיוק, שנה אחרי הבגידה. כך קראתי לזה מהיום הראשון, ״בגידה״, כלומר, כשהואלתי בכלל לפתוח את הפה, וזה תמיד הוציא את נעמי מדעתה. לה היו הגדרות אחרות, הרבה יותר ארוכות. ״תפסיק להגיד את המילה הזאת,״ צרחה עלי באחד הוויכוחים הליליים החד-סטריים שלנו, ״זה רק מראה כמה אתה תקוע ומפחד להתמודד.״ אבל נעמי יכולה לקפוץ לי. היא והזיון החדש שלה, לך תדע מי זה.
זכרתי מצוין את שיחת הטלפון שהולידה את כל הרעיון. ״אתה מתחיל להדאיג אותי,״ הטיף לי רוני, כנראה חברי היחיד עלי אדמות, ״כמה זמן תתייבש לי ככה בבית עם המשקולות המזוינות שלך? חלאס, תשכח ממנה. יש עוד בחורות בעולם.״
״איך אני יכול לשכוח אותה כשאני צריך לראות אותה שלוש פעמים בשבוע בגלל הילדה?״
״מה זה ׳לראות אותה׳? זה סתם תירוץ. נכנסים הביתה, אומרים יפה שלום, לוקחים את הנסיכה ויוצאים החוצה. זה הכול. בלי מבטים נוגים ובלי שיחות נפש. הכול עניין של סוויץ׳ בראש. מעכשיו אין יותר נעמי, יש רק אמא של שירי. מה הסיפור הגדול?״
״קל להגיד.״
״גם קל לבצע. עברה חצי שנה, צריך ללכת הלאה. לצאת מהבית, לפגוש אנשים, להכיר מישהי נחמדה, סרט, מסעדה, מיטה, כמו בנאדם נורמלי.״
״מה אני אגיד לך. לא כולם כמוך. זה לא מעניין אותי.״
״מה כן מעניין אותך? המשקולות?״
״אל תתחיל עם זה שוב.״ מזל שלא סיפרתי לו על התצפיות.
״אוקיי. בוא נלך אחרת. יש לי ידידה, עובדת פה באיזה משרד פרסום, נראית טוב ופנויה. אפשר להיפגש הערב באיזשהו מקום, ארבעתנו...״
״חשבתי שכבר סגרנו את הנושא הזה לפני חמש-עשרה שנה.״
״מיקי, בלי שום התחייבות. נשב, נשתה משהו, נשמע מוסיקה, נתפוס ראש. טוב - טוב, לא טוב - לא קרה כלום.״
״לא רוצה.״
״תגיד לי, כמה זמן לא שכבת עם אישה?״
״לא זוכר.״
״אז אני אגיד לך. חצי שנה בטוח. על לפני זה אני לא מדבר. פלא שאתה על הפנים? זה עניין של הורמונים. תתייחס לזה בתור בעיית בריאות.״
״הבריאות שלי בסדר גמור.״
״אבל הראש שלך דפוק. אתה יודע מה, זה טוב אפילו ליחסים שלך עם נעמי.״
״כלומר?״
״כלומר, שהיא תדע שאתה לא לבד, שאתה מתפקד, שהעניינים חוזרים לנורמליזציה.״
״רגע, רגע, אתה מדבר אתה? זה נשמע כאילו דיברת אתה.״
״תפסיק עם הפרנויה שלך. אני לא מדבר אתה. אני מדבר אתך. לפי דעתי אתה פשוט מפחד.״
״ממה?״
״מנשים, מזיונים, מהחיים, אני יודע ממה? הכי בטוח זה להיות לבד.״
"אני לא לבד.״
״ברצינות? תפתיע אותי.״
״יש לי את שירי.״
״אני מדבר על ילדות יותר גדולות.״
״אני מסתדר.״
״בטח. אתה חולם על נעמי.״
השיחה ההיא הסתיימה במתח קל, אחרי שרמי הבהיר חד-משמעית שהוא חייב לסגור כמה דברים במשרד הפרסום שלו(״אתה יודע שאני לא יכול לסמוך שם על אף אחד״) ואחר-כך הוא מוכרח ״להחליף הורמונים״ עם מישהי, ולכן לא יצא לנו להיפגש עד סוף המילואים שלו, בעוד שבועיים. ״אחלה גבר,״ מלמלתי בכיוון הכללי של הטלפון, אבל רוני כבר לא שמע.
למחרת חזר סגן-אלוף במיל׳ רון ירקוני לחטיבה שלו בגבול הצפון, ומיכאל שץ, רב״ט במיל׳ (בוגר השלישות ברמת גן), פוטר אחר כבוד מעבודתו כעורך לשוני בהוצאת הספרים ״מגל״. ״יש צמצומים,״ אמר לי המנכ״ל, גלבוע, ״ובזמן האחרון התפוקה שלך ירדה פלאים.״ לא ניסיתי אפילו להתווכח. מה שנכון נכון.
מצד שני, באותו ערב הגעתי בפעם הראשונה למאה הנפות ממצב שכיבה, עוד סיבה טובה לזכור לנצח את הערב הזה. אחר-כך התקלחתי, ואז, בלי לחשוב פעמיים, התקשרתי לחברת ״אסקורט - שירותי ליווי איכותיים״, שאת המספר שלה שלפתי מ״דפי זהב״ יום קודם, מיד אחרי השיחה המעצבנת עם רוני.
האישה שמעבר לקו נשמעה עניינית. ״כן, אדוני, מה אפשר לעשות בשבילך.״ שתקתי כמה שניות ובסוף אמרתי במהירות, ״תשכחי מזה,״ וטרקתי. אחר-כך הסתובבתי רבע שעה בסלון, שומר על קשר עין קבוע עם הטלפון ומדי פעם מעיף מבט מאשים בראי הגדול שלידו. שרירי החזה היו הרבה פחות תפוחים מהמצופה יחסית לשיא החדש שלי (מאה!), וגם שרירי הזרועות נראו לי שטוחים מדי. למי אני עמל? ריבעתי את הכתפיים בניסיון נואל לקמר את החזה. לא משהו. לפחות הבטן מתחילה להזכיר קרש גיהוץ. נשמתי עמוק וחייגתי שוב.
״כן, אדוני,״ אמר הקול המוכר, ״מה אפשר לעשות בשבילך.״
״רציתי לדעת אם יש מישהי פנויה להערב.״ הסתכלתי בראי, הפעם כדי להאמין שהמשפט המביש הזה יצא מהפה שלי.
״זאת פעם ראשונה שלך אצלנו?״ שאלה האישה.
״כן.״
״אז אולי כדאי שתשמע קודם מה זה ׳אסקורט׳.״
״כן.״
״אנחנו נותנים שירות ברמה גבוהה, לא כמו כל החאפערים מסביב. אצלנו הבנות מאוד משכילות וייצוגיות. אתה יכול לקחת בת שלנו לכל מקום, לדבר אתה על מה שאתה רוצה. אני מבטיחה לך שתהיה מרוצה. המחיר זה חמש מאות שקל לשעתיים הראשונות, ואחר-כך מאתיים שקל לכל שעה נוספת. אני יודעת שזה יותר יקר מהמתחרים, אבל אנחנו הכי טובים בשוק. הוצאות מיוחדות על חשבון הלקוח.״
״הוצאות מיוחדות?״
״אתה יודע, בילויים. מסעדה, מועדון, מוניות. הכול משלם הלקוח. אתה קובע אתי מקום מפגש וזמן והבת מגיעה לשם כמו שעון. בסדר?״
מה בסדר? הכול נשמע כל-כך עסקי ומהוגן. איפה כל האקסטרות. איך בכלל שואלים את זה.
״הלו? אתה שומע אותי?״ הקול שלה טיפס אוקטבה.
״כן, כן.״
״זה בסדר?״
״כן, כן, רציתי רק לדעת...״ העפתי עוד מבט מהיר בראי ומיהרתי להסיט את העיניים, ״רציתי לשאול, מה קורה אם יש לי בקשות מיוחדות.״
״זה בינך לבין הבת.״ היא לא נשמעה מופתעת ואני נשמתי לרווחה.
״תדברו מראש ותחליטו. אנחנו לא מתערבים.״
״בסדר. יש עוד משהו שאני צריך לדעת?״
״הבת תסביר לך הכול. יש לך העדפות?״
״העדפות?״
״אתה יודע, גיל, גובה, שפות זרות, דברים כאלה. אתה יכול לבקש ואנחנו נשתדל להתאים את עצמנו.״
״לא חשבתי על זה.״
״בן כמה אדוני?״
״30.״
״אז צריך צעירה. מה הגובה?״
״שלי?״
״כן.״
״מטר שבעים ותשע.״
״יופי. לפעמים יש לנו נמוכים, אל תשאל איזה בעיות. זה אירוע מיוחד? יהיו עוד אנשים?״
״לא,״ הרגשתי שהביטחון חוזר אלי, ״לא עד כמה שידוע לי.״
״יופי. אז יש לי מישהי בדיוק בשבילך. מאוד מומלצת. קוראים לה יסמין. ממש במקרה היא פנויה הערב. בסדר?״
כאילו שהיתה לי ברירה. ״בסדר.״
״מתי אתה רוצה אותה?״
הסתכלתי בשעון. ״בתשע בערב.״
״אוקיי. בתשע בערב, בלובי של מלון דיפלומט, זה בסדר?״
לזה לא התכוננתי. ״מלון דיפלומט?״
״כן, משהו לא בסדר?״
״חשבתי שהיא תבוא אלי הביתה.״
״זה לא עובד ככה אצלנו. בפעם הראשונה נפגשים במקום ציבורי, מטעמי ביטחון. אחרי שמכירים את הלקוח אפשר לשנות. אנחנו ממליצים על דיפלומט כי יש לנו סידור זול אתם.״
סידור זול? על מה היא מדברת. אני עוד יכול להתחרט, חשבתי, אבל ידעתי שזה מאוחר מדי. הפעם אני הולך על זה. יסמין. איזה קלישאה. היא לא יכלה להמציא לעצמה שם פחות אקזוטי?
״אז לקבוע לך?״ אמרה האישה.
״כן, בסדר.״ על החיים ועל המוות. ״איך אני אזהה אותה?״
״היא תלבש שמלה שחורה ותעמוד ליד הריספשן, בדיוק בתשע. אתה משלם באשראי?״
״אני מעדיף במזומן.״ לא רציתי שום תיעוד של העסקה האפלה.

היא לא היתה אפילו יפה בעיני, בטח פחות יפה מנעמי, אבל ליופי שלה לא היה שום קשר למה שקרה, או לא קרה, בחדר 1311, זה ״עם החלון לים״. כפי שהכריז בגאווה הבחור מהקבלה. לא שהיה קל להגיע לחדר, כי איך שראיתי אותה מרחוק, עומדת ליד דלפק הקבלה בשמלת טריקו שחורה שהבליטה את רזונה וחיוורונה, תפסתי שלא הכנתי שום תכנית פעולה מוגדרת, אפילו לא משפטי פתיחה סבירים.
דיכאתי את האינסטינקט להסתובב ולברוח משם והתחלתי ללכת לעברה, אחוז בהלה לא מוכרת ומתקשה לסלוח לעצמי על רעיון העוועים שהוביל אותי למקום המנוכר והמצוחצח הזה. מה אני עושה פה בכלל? מה אני הולך להגיד לה? מה אני הולך לעשות אתה?
היא הבחינה בי מתקרב, עינינו התלכדו, ומיד העלתה על פניה חיוך מלאכותי ומתורגל.
״יסמין?״ שאלתי בהיסוס.
״כן,״ המשיכה לחייך אלי, ״זה אתה?״
״זה אני.״
״יופי. בוא נתפוס לנו שולחן.״
הלכתי אחריה בצייתנות והתיישבתי מולה בשולחן צדדי. מה עושים עכשיו.
״איך קוראים לך?״ שאלה ושלפה סיגריה מנרתיק עור חום.
״מיקי.״
״שם נחמד,״ אמרה והציתה את הסיגריה.
לא ידעתי מה לענות על המחמאה המפוקפקת ולכן נעצתי בה עיני עגל, מתאמץ להסתיר את עצבנותי. היא היתה בערך בת 25, ממוצעת קומה, שיער כהה אסוף מאחורי ראשה, עור לבנבן, כמעט שקוף, תווים חדים, עיניים חומות מוקפות בפס איפור מוגזם, כמו איזו ילדה טובה שהתחפשה לאישה. נניח, וינונה ריידר בתור נערת ג׳יימס בונד. בקיצור, שום דבר שמרמז על הכישורים שלה.
״ציפית למשהו אחר,״ קבעה בלי להביט בי, ״היו צריכים להכין אותך במשרד...״
״לא, לא,״ ההכרה שהיא טועה בפירוש שתיקתי החזירה לי את עשתונות, ״זה פשוט פעם ראשונה, ואני לא יודע בדיוק... אני אפילו לא יודע למה ציפיתי...״
היא בחנה אותי בחשדנות גלויה ושאפה את העשן לקרבה. ״אז מה התכניות שלנו להערב?״
״אני לא בטוח...״ ביקשתי סעד בעיניה ולא מצאתי, ״מה קורה בדרך כלל?״
״אין בדרך כלל. כל אחד והתכניות שלו.״
״אני לא בטוח מה התכניות שלי. אכפת לך שנשב ונדבר קצת עד שאני אחליט?״
״זה הזמן שלך,״ היא נשמעה יותר רגועה. ״הסבירו לך במשרד מה הכללים?״
״בקשר לכסף?״
״בקשר להכול.״
״כן. אני חושב ששעתיים יספיקו.״
״בסדר, אבל אתה צריך לשלם לי עכשיו.״
נבוך כולי שלפתי בצייתנות מהכיס את המעטפה שהכנתי מראש ומסרתי לה אותה. חמש מאות שקל, רבע משכר הדירה שלי. היא פתחה אותה, ספרה במהירות את השטרות וסוף-סוף חזרה לחייך.
״עכשיו אפשר לדבר כמה שאתה רוצה.״
״את בחורה חשדנית, את יודעת?״
״מצטערת, אלה הכללים שלנו. אין לך מושג עם איזה טיפוסים אפשר להסתבך בעיר הזאת.״
״באמת אין לי מושג. איזה טיפוסים?״
״אל תשאל. מכל הסוגים.״ היא הציצה בשעונה. ״עוד רבע שעה אני אמורה להתקשר למשרד ולהודיע שהכול בסדר. אחרת מישהו יופיע לבדוק מה קרה. אותו דבר אחרי שעתיים. ככה זה בפגישה ראשונה.״
״מקצוע מסוכן.״
״כן. מסוכן מאוד. ואל תשאל אותי עכשיו למה בחורה נחמדה כמוני צריכה את זה.״
״אני עוד לא בטוח שאת נחמדה.״ היא הסתכלה עלי בהפתעה. ״אני נחמדה למי שנחמד אלי.״
״אני משתדל.״
״בינתיים אתה בסדר. עכשיו תספר לי למה בחור נחמד כמוך צריך אחת כמוני.״
״זה סיפור ארוך.״
״יש לנו עוד שעה וארבעים דקות.״
״אני לא בטוח שבא לי לדבר על זה.״
״אתה לא בטוח בשום דבר.״
״אני בטוח שלא בא לי לדבר על זה.״
״אז על מה בא לך לדבר?״
״לא יודע.״
״אתה בחור מוזר.״
״אני יודע.״
״אתה לא מדבר הרבה.״
״אני יודע.״
״אני בטוחה שלא הזמנת אותי בשביל לדבר.״
״לא.״
״אז בשביל מה?״
״לא הייתי עם אישה יותר מחצי שנה.״ התשובה ברחה לי מהפה בלי התראה מוקדמת.
״יותר מחצי שנה?״ היא נעצה בי עיניים גדולות.
״כן.״ שנה, ליתר דיוק, אבל מי סופר.
״אתה עובד עלי.״
״לא עובד עלייך.״
״למה ?״
״סיפור ארוך.״
היא שוב הסתכלה בשעון, ואז קמה על רגליה. ״תשמע, אני הולכת להתקשר למשרד, ואחרי זה ניקח חדר. יש לנו אתם סידור זול. מאה עשרים שקל. זה בסדר?״
״מה שתגידי.״

לא יודע למה, אבל בסוף הפגישה, שבסופו של דבר היתה קצרה מן המתוכנן, שאלתי אותה אם אפשר להיפגש אתה שוב.
״מעניין למה,״ ענתה, מתקינה מחדש את האיפור על עיניה, ״לא התרשמתי שהתלהבת במיוחד.״
״זאת הנקודה, אני רוצה לתקן את הרושם.״
״מצדי זה בסדר גמור,״ אמרה בלי התלהבות, ״תתקשר למשרד, ואם אני פנויה, אין בעיה.״
״ואי אפשר להתקשר אלייך ישירות?״ היא הסתובבה אלי והביטה בי בהשתאות.
״ישירות? בטח שלא.״
״למה?״
״כי אסור לעקוף את המשרד. הם צריכים לדעת על כל פגישה.״
״הם לא סומכים עלייך?״
״הם לא סומכים על אף אחת. אם הם תופסים מישהי על קומבינה פרטית זה הסוף שלה.״
״אם אני מתקשר מחר יש לי סיכוי לתפוס אותך?״ מה נכנס בי? מה אני נטפל אליה?
אבל היא קיבלה את השאלה בטבעיות. ״מחר אני עסוקה. אבל יש מספיק בנות אחרות.״
״לא רוצה אחרות.״
היא משכה בכתפיים בפליאה. ״מצטערת, אני עסוקה.״
״את מתכוונת שיש לך פגישה אחרת?״
״לא שזה עניינך, אבל אני מתכוננת לבחינה.״
״בפסיכולוגיה?״ כמה דקות קודם לכן, כשהעניינים השתבשו סופית, התחלתי לשאול אותה כמה שאלות אישיות, אבל הדבר היחיד שהיתה מוכנה לספר על עצמה היה שבשעות היום היא לומדת פסיכולוגיה (״לא חשוב באיזה אוניברסיטה״). חוץ מזה, נזהרה מאוד לא להסגיר פרטים מזהים כמו שם, מקום מגורים ומצב משפחתי (״אבל אתה יכול לקבל את מספר הנעליים שלי״). שאלתי אם הסודיות הזאת היא אחד הכללים של המשרד, והיא ענתה, ״לא, זאת מדיניות פרטית שלי.״
״כן, בפסיכולוגיה,״ היא דיברה באי-רצון בולט, ״וזאת השאלה האחרונה שאני עונה עליה.״
״רק עוד שאלה אחת. כבר מותר להיפגש אצלי בבית? ראית כמה אני לא מסוכן.״
״תן לי לישון על זה,״ שמעתי צל חיוך בקולה, ואחר-כך יצאנו משם, איש-איש לדרכו.