הקדמה
השבוע הראשון של אוגוסט מִשתהה בשׂיא הקיץ, בפסגת השָנה כולה, כמו מוֹשב בגלגל ענק המתנודד בשיא גובהו כשהגלגל עוצר. השבועות שקודמים לו הם הטיפוס מעלה־מעלה מן האביב הניחוחי, השבועות שאחריו הם הַצניחה מטה־מטה אל צינת הסתיו, אך השבוע הראשון של אוגוסט הוא דומֵם וחם, וגם שָקֵט במידה משוּנה, בִּבקרים לבָנים ושטוחים, בשעות צהריים מסַמאות ובשקיעות מגוֹאָלות בצבע רב מדי. את הלילות פולֵחַ לפעמים ברק, אלא שהוא עושה זאת לבדו. בלי רעם, בלי הגשם המֵקל. ימים מוזרים אלה, ימים בלי נשימה, ימים מלוֹהטים, הדוחקים באנשים לעשות דברים שבלי ספק יצטערו עליהם אחר כך.
יום אחד, בתקופה זו של השנה, ולא לפני זמן רב כל כך, קרו שלושה דברים שבתחילה נדמָה שלא היה ביניהם שום קשר.
עם שחר יצאה מֵיי טַאק על סוסהּ אל החורֶש שבקצה הכפר טְריגאפּ. היא רכבה לשם, כפי שעשתה מדי עשר שנים, כדי לפגוש את שני בניה, מַיילְס וגֶ'סי.
בצהריים פָּקעה לבסוף סבלנותה של ויני פוֹסטר, שמשפחתה היתה בְּעָליו של חורש טריגאפּ, והיא החליטה לשקול את האפשרות לברוח מהבית.
עם השקיעה הופיע זָר בשער של משפחת פוסטר. הוא חיפש מישהו, אבל לא אמר את מי.
אין שום קשר בין כל אלה, תסכימו גם אתם. אלא שמִטִבעם של דברים לחבוֹר זה לזה בדרכים משונות. החורש היה במרכז, הוא היה טַבּוּרו של הגלגל. לכל גלגל חייב להיות טבור. לגלגל ענק יש טבור ממש כפי שהשמש היא טבורו של לוח השנה המתגלגל הלאה והלאה. הם נקודות קבועות, הטבורים האלה, ומוטב לא להתעסק איתם, כי בלעדיהם עלול הכול להתפרק. אלא שלפעמים אנשים מגלים זאת מאוחר מדי.
