ובאתי על החתום

אסתי (אסתר) ירון(בוכמן)

יום שישי, 7 במארס '95
אחר הצהריים הלכתי לבקר את אמא בבית־הקברות. מזמן לא נפגשנו, היא כמעט חסרה לי. לאחרונה התרככתי, ואני נוטה לסלוח לה על שתיקות העבר, כמעט להבין. צעדתי בשביל החצץ בין טורי המצבות המכוערות, רוח קרה נשבה על פני, צולפת רסיסים רטובים ודוקרים של אדמה כבדה. האוויר הדיף ריח של גשם עכור. בדרך נתקלתי בשלולית לא צפויה - ״תמיד אתה נתקלת דברים, ילדה לא מסתכל מה הולכת...״ - ונתזיה הבוציים התפזרו על שמלתי האדומה, מכתימים אותה במבחר ססגוני של כתמים אפורים־ כתומים־חומים. אוסקר קוקושקה ודאי היה נהנה לראות אותי כך. גם ארנסט, אילו היה חושב שאני ציור.
כשהגעתי לקבר הגשתי לה זר ורדים אדומים. סידרתי אותם בצנצנת הירוקה, כתם צבע דהוי על השיש החיוור, טמנתי את אפי בערימה הריחנית, עצמתי את עיני, ושקעתי. כשפקחתי אותן ריחפו מעלי פניה הקפוצים של אמי, רק הפנים, כך סתם, פנים בלי גוף, נעים ונדים ברוח הנה והנה, ובמרכזם זוג עיניים חומות וקשות, עוקבות אחר תנועותי במבטה החודר קירות ומבקיע סלעים, עיניים שותקות.
תמיד שתקה, ודיברה רק על מה שלא שאלתי.
סיפרתי לה על מחר. היא הקשיבה קפואה, פניה חסרי הבעה, בדיוק כמו ארנסט.
״כולם יגיעו,״ אמרתי לה, ״עדנה בעצמה הזמינה אותי, אפילו ביקשה שאעזור לה להכין, אמרה שאני טובה בארגון.״
אמא שבה והנידה בראשה, קמט מריר של חיוך חורץ את שיפולי שפתיה. אולי בכל זאת ראיתי את ההבזק המוכר מפציע במרכז העין ומשתפל לזווית הפה? שוב נזכרתי בארנסט. לא סיפרתי לה שגם גדעון יבוא, וכמה אני נרגשת לראותו אחרי כל השנים, גם לא דיברתי על גרטרוד, וגיורא, ורמי. במיוחד הקפדתי להסתיר את קשרי עם איטה, ואת כל מה שסיפרה לי.
כך צריך. לה יש השתיקות שלה, לי יש שלי.
עכשיו שמורים בידי חלק נכבד מצפונותיה, אבל אני לא מגלה.
דווקא רציתי לשאול אותה עוד כמה דברים. גם אחרי השיחות עם איטה לא הכול הסתדר לי בפאזל, אבל ידעתי שאין טעם. ממנה, גם הק.ג.ב. לא יצליחו להוציא מידע.
שתקתי, מקווה שמחר יתבהרו הפרטים החסרים.
נפרדנו, כדרכנו, בלי לומר שלום.

שבת, 8 במארס 1995, עשר בבוקר

עוד שעה יתחילו המוזמנים להגיע. רמי והילדים ישנים עדיין. כשיצאתי, בשמונה, הוא התהפך, רוטן, לצד השני. אם זבוב יעבור בחדר, הוא יתעורר. התבוננתי בו, שוכב על גבו, ידיו פרושות לצדדים לרוחב המיטה, חזהו עולה ויורד לאטו, פיו פעור קמעה, משמיע שריקה חרישית. ״שינה של צדיק,״ היתה אמי אומרת על מי שמסוגל לישון על גבו. אני יכולה להירדם רק אם התכרבלתי בין שש כריות ושלוש שמיכות, טומנת את ראשי עמוק בין קפליהן, ידי מחבקות את ברכי, דוחסות אותן אל בטני בתנוחה עוברית. כן, כשהוא ישן אני ממש מחבבת אותו. מין תום כזה, לא ברור, לא מוכר ולא מוסבר, פרוש על פניו, ומשהו רך עולה מבעד לעפעפיים הסגורים, גולש אל שפתיו המלאות, שמדי פעם בפעם עובר בהן רטט קל, כאילו דיבר אל עצמו.
לאן כל זה נעלם כשהוא מתעורר?
מה שכחתי? אה, כן, כיסאות יש, שולחנות גם, משקאות קרים וחמים, כן, רגע, אני אספור, שלושים בקבוקים ומחם יספיקו? והסלטים, מזל שעל אלה עדנה אחראית. שבעים בורקסים ושבע פשטידות הכנתי, ודאי ייטרפו בשעה הראשונה, אף פעם אין בהם די. כן, שבת בצהריים, אנשים רעבים, ובמשפחה שלנו ארוחת חינם היא מצווה. עדנה ביקשה שאכין ״פשטידות לחמש שעות״. איך מחשבים דבר כזה?
ואם יתעכבו המוזמנים?
עד מתי זה יימשך בכלל?
ועורך הדין זלצמן, מה הוא רוצה ממני? עמד על כך שאשאר אחרי שהאורחים ילכו.
בשביל מה הייתי צריכה את הצרה הזו? מתי כבר א־ל־מ־ד? כל חיי מתאמצת לשאת חן, מתנדבת, משתדלת, מייחלת לאהדה שלעולם לא תבוא. הן ברור לי שהמהלומה בדרך, רק תגיע ״הפרינססה״, ואדע את מקומי. וגדעון? האוויר יותר סמיך בעיניו ממני... מנסה להעלות את דמותו בזיכרוני, את עיניו הכחולות, כחול־אפור עמוק חודר וקודר, עיניים שפגיעתן רעה, ותמיד כשננעצו בי נשבה מהן צינה סגרירית, אך הכול מתערפל לי במעבה הזמן. עשרים וחמש שנים לא נפגשנו.
מעניין מי במוזמנים, אפילו לא שאלתי את עדנה אם הזמינה את איטה, שבכל פעם ששמה עולה על שפתי לובשות פניה של בת דודי הבעה מוזרה. וגיורא... למי אכפת? כן, מאז ״המקרה ההוא״ לא התראינו. נו, באמת, את מי אני מרמה? זה שבוע אני גוזרת על עצמי ״תענית פיצות״, דיאטת עינויים מיוחדת לחובבי הבצק הנפלא והריחני הזה שנגזר עליהם לאכול מיני גבעולים ושורשים ירוקים חיוורים, חסרי טעם, שמיועדים לשפנים בלבד, רק בגלל התקווה הקלושה שישילו מעליהם שני מיליגרמים. אני יודעת בוודאות כי רק יגיע, אסמיק ואאדים כמו נערה פותה, וכל גופי ייתקף גירודים בלתי נסבלים. וסמדר? קשה להניח שהוזמנה. כן, גדעון מתקשה לשהות יותר מעשר דקות במחיצתה של גרושתו. בעדר, כך נראה, יש כבשים שחורות ממני. רק זאת אני יודעת - יוסי, אחי, לבטח ייעדר. כבר לפני שבועיים, בטלפון מקוטע ממעבה הג׳ונגל בברזיל, סנט בי על ההזמנה המורבידית והודיע שאין בכוונתו להשתתף בפיאסקו -״תבלי את עם כל הצבועים הנפוחים האלה,״ נשף קולו באפרכסת,חוצה חמש יבשות ושלושה אוקיינוסים, ״מאז שחייקה מתה, אני פטור מכל החובות הפולניות, וצביעות והעמדת פנים, לא בבית־ ספרנו. אף פעם לא הבנתי מה איבדת שם, אבל אם את נהנית, שיהיה לך לבריאות, רק בלעדי. עם כזאתי משפחה עדיף להיות יתום...״
הקשר נקטע באמצע השיחה.
וגרוע מכול יהיה המבט בעיניו של רמי כשאשוב הביתה בערב רצוצה ומושפלת. אמנם יש סיכוי שיתאפק ולא יפלוט ״אמרתי לך״, אבל כל חזותו תזעק זאת לתקרה, ודקות ספורות לאחר מכן גם לשונו. מאז ומתמיד היו יחסי עם הבודנהיימרים לצנינים בעיניו, אין דבר שנוא עליו יותר מאדם שמוחל על כבודו, ויושרו המופלג עד כאב אף יחייב אותו להביע את דעתו זו בריש גלי, אולי הפעם אלמד סוף־סוף, ושוב לא אחזור לסורי. כן, בעלי היקר, אלוף נעורי, איננו מאמין בגוונים ובצבעי ביניים ובמכאובים של בין השורות, ועדיין לא למד כי האמת לא בהכרח מחייבת היעדר כל טאקט.
״עוד פעם את נדחפת?״ פלט בזעף כבוש כשסיפרתי לו על התוכנית, ״בשביל מה את כופה את עצמך עליהם?״
שתקתי, נעלבת, שונאת אותו על כי אמת דיבר, ושונאת אותי עוד יותר. הוא זרק לעברי מבט חסר סבלנות, הניף אל חלל האוויר יד עצבנית, מבטלת, ושב ושקע ב״גלובס״. הלכתי למטבח להכין כוס תה וחזרתי לסלון עטופה שתיקה עוינת. כן, לשתוק אני יודעת מגיל צעיר, עיסוק זה הועלה במשפחתנו למדרגת אמנות. לאחר דקות מספר התרכך רמי והפנה אלי עיניים מפויסות.
״אני בסך הכול רוצה בטובתך. פעם אחרי פעם את משקיעה את הנשמה, ובסוף הסנובים עוד מצפים שתגידי תודה שהרשו לך לנשום על ידם. אנחנו הרי מכירים את הדמעות של סוף הערב. אולי, לשם שינוי, תבכי כבר עכשיו ונוכל לקצר תהליכים...״
אבל דברי הכיבושין העקומים שלו רק העמיקו את כעסי ועלבוני. התכנסתי בתוך כוס התה, בוהה בלימון, משייט לו מצד אחד של הכוס לאחר רגוע וחסר דאגה. כן, כשנועצים חץ בלבי, במיוחד אם בארס שבקצהו יש מן האמת, אני תמיד נאלמת דום ובוהה. איריס, נשמה תאומה, אומרת שיש לי כישרון נדיר להיעלב ממי שרוצה בטובתי, להתעלם מחורשי רעתי, וכשזה מגיע למשפחת בודנהיימר, אני פשוט עיוורת. ״פרה עיוורת,״ היא צוחקת, ״אולי בכל זאת כדאי לך להקשיב לרמי לפעמים? גם אם הניסוח לא מעודן, ההבחנה תמיד נכונה, הכוונות טובות, והמסקנות עוד יותר,״ כך היא אומרת כשהיא גוחנת אלי מצדו האחר של השולחן באחד מאותם בתי־קפה שבהם היא זוללת בלי חשבון עוגות קרם שמשום מה אף אחת מהן לעולם לא נדבקת לגזרתה, בעוד אני בוהה בגבורה בכוס קפה הפוך עם סוכרזית ומתפוצצת מקנאה. באופן מסתורי, כשאיריס אומרת דברים אני לעולם לא נפגעת, ואף מצטרפת לצחוקה. אבל עם רמי המצב שונה. הוא אטום לכאבי, מתעלם ממצוקותי, אין לו מתחרים בגירוי בלוטות ההשפלה שלי, וכוונותיו הטובות משאירות אותי תמיד עם רגל אחת בגיהינום. במחלקת עלבונות והשפלות יש לו מדור מיוחד משלו, ובדיאלוג בינינו הוא תמיד מרוויח נקודות. כן, הגבר שבחרתי לחלוק עמו את חיי - היום כבר אינני בטוחה אם אי פעם התאהבתי בו ממש - היה מהרגע הראשון מסוגר ותכליתי, מרוכז בעצמו ובעבודתו, שונא בזבוז זמן ודיבורים מיותרים, חסר כל עניין בלימודי ובעיסוקי, ועם השנים אף למד לתעב את רדיפתי חסרת המנוח אחרי עברי. בתחילה דווקא אהבתי את שתיקותיו, שהיום אני רואה בהן נכות רגשית, את השקט שהקרין, שעם השנים זוהה כאטימות, את החיוך המבודח שהזדרח בעיניו כשהתלהבתי והיום הוא מבליח עוין ומלגלג, וגם את המין האלים משהו, שנדמה אז כסוער אבל תמיד נגמר מהר מדי. זה מה שאני צריכה, חשבתי אז לעצמי, אחד שאפשר להישען עליו, לחסות בצל כנפיו המגוננות, להתבשם מהביטחון העצמי שלו, ולדעת שאין יותר בעיות פרנסה. כן, זו לא בושה, היום כבר אפשר להודות, אחרי הכול, קטנות היום־ יום יכולות להיות גדולות מאוד לפעמים.
*
רוח רעה נושבת מכיוון הים, מזכירה לי את השמים ב״סערה״ של בודן, ואתה מסתחרר הביטחון העצמי שלי, סובב אותי במעגלים אדומים־כחולים־שחורים שמתרסקים על קרקע קשה, בלתי מתפשרת. אני יודעת שיהיה רע, זה רק עניין של זמן, וידי כבולות. שיעבור כבר היום הזה!
הלוואי ויכולתי לעצום את עיני ולהתעורר בעשר בערב.
טוב, נעשה סיור אחרון בבית, בעוד שעתיים תתחיל האזכרה והבטחתי לעדנה שהכול יהיה מוכן.
לבד בבית בודנהיימר. בהיכל. אני!
כן, לעולם לא אשכח את ביקורנו הראשון כאן. אמא חייקה לבשה את שמלת השבת היחידה שלה, פרחים ורודים וכתומים על רקע אפור כהה, וחגרה את חגורת הפלסטיק השחורה, המבריקה, דוחסת את רגליה העבות, הנפוחות, משורגות ורידים כחולים־סגולים, אל נעלי העקב הכהות שתמיד צלעה בהן. אחר־כך שפכה קופסת פודרה שלמה על פניה ומשחה את שפתיה באדום בוהק. ״אדום מרלן מונרו,״ מלמלה לעצמה, ספק באירוניה ספק במרירות, בוחנת את דמותה במראה בעיניים קרות, ברק מוזר מהבהב בהן. לבסוף ענדה את מחרוזת הפנינים המזויפות, עדי יחיד בקופסת התכשיטים הריקה שלה, ונפנתה אלי בעסק רב.
ראשית, דחפה אותי למקלחת וקרצפה את גופי בליפה דוקרנית, מקציפה עלי סבון ״שמן״ מרובע שמסריח כמו המקלט הישן במגרש החול הריק בין הרחוב שלנו לרחוב של פרומה, ולא נחה דעתה עד שהיה גופי אדום וצורב, כאילו אני ״רצפה זאתי מלוכלך, כל היום מתרחצת, אף פעם לא נקי״.
דמעות איימו לפרוץ מעיני, אבל התאפקתי.
ילדות גדולות לא בוכות.
אחר־כך דחפה את ראשי אל שמלת האורגנזה הכחולה ששלח ״הדוד מאמריקה״, שהפתח שלה כבר היה צר מדי וצווארון הרשת שלה דקר, והכריחה אותי לנעול את נעלי הלכה מיום ההולדת של השנה שעברה. הן כבר מזמן לחצו לי, אבל למי היה כסף לקנות חדשות? לבסוף הברישה בפראות את תלתלי הקש החומים שקנו להם שביתה עקשנית על ראשי, ערימה חבוטה ובלתי מסתרקת, ומרטה אחד־אחד, לא עזרו תחנוני, ואז אספה את חבילת החציר בסרט ורוד והתבוננה בי במבט בוחן.
״הם לא תגידי מה ילדה חייקה לא לובש יפה,״ מלמלה לעצמה בסיפוק.
לא הבנתי מי זה ״הם״, גירד לי ולחץ לי, רציתי לשאול לאן הולכים אבל פחדתי, וגם ידעתי שאף פעם אין תשובות ישירות לשאלות. ואז נזכרתי בנסיעות אל הבית בפרדס עם כל הזקנים המגעילים שאני לא סובלת, ודאגתי עוד יותר, אולי לשם אנחנו נוסעות? על קצות אצבעותי צפיתי בפנים החיוורות והמבוהלות שנשקפו אלי מהראי במסדרון, והחלטתי בכל זאת לשאול, אבל אמא כבר היתה בדרך החוצה. ״נו, שוין, געגאנגען* !״ ציוותה בקצרה, נעלמת מעבר לדלת.
* הולכים.
יוסי, כרגיל, הצליח להתחמק בטענה שיש לו מבחן.
כן, לימודים הם קודש.
נסענו באוטובוס של חמש. ילדים מלוכלכים במכנסיים קצרים ובסנדלים נעצו בנו מבטים, אחדים אף צחקקו בגלוי, עיניהם צורבות אותי מבפנים, מלהטות את פני שידעתי בוודאות כי הם אדומים כמו שזיף באמצע הקיץ. מזווית העין הצצתי באמי - פניה המכווצים נשואים קדימה, ידיה מונחות בחיקה, מלפפות זו את זו בחוזקה עד שהלבינו מפרקי האצבעות. רציתי לטמון את פני בקצה שמלתה, להגניב יד רועדת אל כפה הקמוצה, להשעין ראש מבוהל על כתפה, אבל ידעתי שלא עושים דברים כאלה כשאנשים רואים.
גם לא כשהם לא רואים.
שלושה אוטובוסים החלפנו, ובסוף הדרך צעדנו ברגל רבע שעה, אני בנעלי הלכה הלוחצות והכואבות ואמא, נעלי עקב עם שפיץ, צולעת בנחישות לצדי, ראשה מוטה לפנים כמבקש לחתוך את האוויר ולחתור קדימה. תמונתנו - מדדות כך בדרכנו אל הבלתי נודע - חקוקה במאגר הזיכרונות שלי, מחלקת עלבונות והשפלות,
כאילו צולמה אתמול. עייפות וסחוטות נכנסנו לבסוף לרחוב שקט ורחב ידיים, מוצל בעצים גבוהים רחבי צמרת, שכביש אספלט שחור, ולצדיו מדרכה מרוצפת, לא כמו בשכונה שלנו, חוצה אותו במרכזו. בתים גדולים עמדו בטור מסודר משני צדי הכביש, וחלקות דשא רחבות מפרידות ביניהם.
כן, פעמים כה רבות לאחר מכן צעדתי כאן בדרכי לביקורי החשאיים אצל ארנסט, ותמיד היו הדיה של פגישה ראשונית זו מערבבים את מראה העיניים בין אז להיום, מעבירים אותי במסלול הייסורים מחדש. לימים נהגתי להאט את צעדי בקצה הרחוב, בוהה בשדרת הגזעים החלולים, מפותלים כמו חלה קלועה בליל שבת, מתענגת על קרני שמש עצלות של שארית היום החודרות אל עלוות העצים הגדולים ומנקדות את המדרכה בכתמים זהובים־כתומים־ כחלחלים, כמו בציוריו המאוחרים של סֶזאן.
בשש עשרים וחמש הגענו לשער ברזל מפחיד, שנחשים ודרקונים התפתלו וזחלו לאורכו ולרוחבו ושהיה סגור על מנעול ובריח. ליד השער עמדה מכונית שחורה ומבריקה שרסיסי אור חדים ניתזו מהברזל השחור שלה בברק מאיים, ומאחורי השער - בית. בית? ארמון! לא ידעתי שבבתים כאלה גרים אנשים. השלפוחית החלה להציק לי. קיפצתי בעצבנות מרגל לרגל, מקווה שהפיפי לא יברח לי, אבל פתאום נעמדה אמי על מקומה, ענן של דאגה מכסה את פניה, וכל נחישותה נעלמה כלא היתה. היא פתחה את ארנקה בידיים עצבניות, הוציאה מראה קטנה, בחנה את תסרוקתה ותיקנה את השפתון של מרלן. משותקת מפחד משכתי בידה, לא מבינה מדוע נעצרה.
״אני צריכה פיפי,״ לחשתי.
אמא התעלמה.
״ארון לא טוב מה בא לא בזמן,״ מלמלה לעצמה.
בשש ושלושים בדיוק, לאחר כמה וכמה מבטים מודאגים בשעונה, צלצלה אמי בפעמון השער, ואישה בשמלה שחורה ובסינר לבן נעמדה בפתח.
״אנחנו לבוא מה אדון ארון,״ הכריזה אמא בגאווה, מתאמצת להסוות אוושת חרדה בקולה, ראשה זקוף כאילו הודיעה על ביקור מלכותי אצל קיסר. האישה בשמלה השחורה הסתכלה בנו. ״מי?״ שאלה.
אמי השיבה לה מבט גאה, אחר־כך נזכרה.
״אה, כן, זה, ארנסט... ארנסט בודנהיימר.״
השער נפתח. בחרדת קודש נכנסנו לארמון. נשימתי נעתקה. המוני רהיטים מוזרים וכהים על רצפה שחורה, ואפילו ארון שדלתו שקופה, שמתוכו הציצו אלי צלחות וכוסות מזכוכית עבה, משונה, על כל אחת מהן חריצים דקים, זוהרים. אולם יותר מכול נשאבו עיני אל הקירות - מכוסים במספר עצום של ציורים בצבעים מרהיבים, שתולים בתוך מסגרות מוזהבות, יפהפיות, מעוטרות בעלים ופרחים מעוגלים. לאן הגעתי? פעורת פה התבוננתי בחדר הענקי והגדוש, ואז ראיתי אותו, מונח על הארון השקוף - איש קטן מעץ כהה, צווארו ארוך ודק, עיניו בולטות ופיו פעור לרווחה, עוד רגע יצעק צעקה נוראה.
נעצתי בו עיניים מהופנטות, האוויר תקוע בגרוני.
לרגע שכחתי שלוחץ לי, מגרד לי, שאני רעבה והשלפוחית שלי בוערת.
גבר רזה וגבוה בחליפה חומה ובעניבה אפורה נכנס חרש לחדר והתעלם מקיומי. הוא ואמא החלו לדבר במהירות בשפה זרה, שלימים יזכירו לי צליליה מפל של מתכת חתוכה, כעוסה. לא הבנתי אף מילה והתלבטתי אם מותר לי לשבת על כורסת העור העצומה, אבל אז שבה השלפוחית והזכירה לי את קיומה הדוחק. משכתי בזרועה של אמי, שהמשיכה לפלוט משפטים סתומים בפנים מתוחים, וכך זכיתי במנת ההשפלה הראשונה שלי בבית משפחת בודנהיימר.
כן, גם היום, כמו בכל ביקורי כאן בעבר, אני חווה את הרגע הזה מחדש. אם אעצום את עיני, אוכל ממש ״להזמין״ את התמונה כמעט בדיוק לכל פרטיה, שעם השנים התקבעו בזיכרוני בצירוף צבעים, ריחות, קולות והבעות פנים. הנה הוא - זרם אדיר, חם ורטוב וצורב ומסריח, פורץ מתוכי ללא שליטה כאילו יש לו חיים משלו, מהתחתונים אל שמלת האורגנזה החגיגית, וממנה אל הרגליים, הגרביים ונעלי הלכה הלוחצות, עד לשטיח המפואר על הרצפה הכהה. שלולית ענקית עגולה, צהובה כהה, נקווית לה תחתי ומתרחבת לאטה במעגלים, מקיפה אותי מכל צדדי. הרטיבות מוציאה מגרוני פרץ צחקוקים בלתי נשלט שמרעיד את כל גופי ומתיז את הנוזל החם והמצחין לכל עבר, כמעט עד הספה האדומה.
קולה של אמא, בגבה אלי, עולה עתה לצעקה חדה ואילו הזר נאלם דום, הבעה של שאט נפש מזועזעת על פניו החיוורים. מול עיניו הקרות והנדהמות, שפתאום נראות לי תאומות של עיניה החודרות של אמי, ומול פניה המרחמים של האישה בשמלה שחורה וסינר לבן, אני מקבלת סטירה מצלצלת מאמא. כן, כשאני עוצמת את עיני המקום עדיין צורב.