מכרות המלך שלמה

פרק 1: 

אני פוגש את סֶר הנרי קֶרְטִיס

 

דבר מוזר הוא שבגילי המתקדם - לא מכבר חגגתי את יום הולדתי החמישים וחמישה - אמצא את עצמי נוטל ביָדי עט כדי לנסות לכתוב סיפור הרפתקה. אני תוהֶה איזה מין סיפור יהיה זה כשאסיים את כתיבתי, אם בכלל אגיע אי־פעם אל קֵץ המסע.

עשיתי הרבה דברים בחיי, חיים שנראים לי ארוכים למדַי, אולי מפני שהתחלתי לעבוד כשהייתי כה צעיר. בגיל שבו נערים אחֵרים עדיין חובשים ספסלי בית־ספר כבר הרווחתי את מחיָיתי כסוחר־נודד במושבת הכֵּף. מאז, עסקתי במסחר ובציִד והייתי גם לוחם וכורֶה. אבל רק לפני שמונה חודשים נעשֵׂיתי בעל הון של ממש.

אכן, הנחתי את ידי על סכום נאֶה בהחלט - עדיין אין לי מושג מה גודלו - אבל איני חושב שהייתי מוכן לעבור שוב את כל התלָאות שחוויתי בחמישה־עשר או שישה־עשר החודשים האחרונים, כדי להשיג סכום כזה. בשום פנים ואופן לא! אפילו ידעתי מראש שאגיע לקֵץ ההרפתקה בריא ושלֵם, עם מלוא הסכום והכול. הריני אדם מתוּן מטבעי, ששונא כל אלימות. יתֵרה מזאת, כבר נָקעה נפשי מהרפתקאות.

אני תוהֶה מדוע אני הולך לכתוב ספר זה; הרי אין זו דרכי. אינני איש ספרוּת, אף שאני קורא במסירוּת בברית הישָׁנה וב'אגדות אִינְגוֹלְדְסְבִּי'. הַרשו לי אפוא להציג את מניעַיי לכך, רק כדי לראות אם בכלל יש לי כאלה.

סיבה ראשונה: מפני שסֶר הנרי קֶרְטִיס וקפטן ג'ון גוּד ביקשו זאת ממני.

סיבה שנייה: מפני שאני שוכב כאן, בדֶרְבֵּן, כשכאֵב עז מכַרסם ברגלי השמאלית. אני תקוע בצרה זו מאז שהאריה הארור ההוא נעץ בי את שיניו, ומאחר שהמצב עוד הֶחמיר לאחרונה אני צולע יותר מאשר אי־פעם. יש, כנראה, איזה רעל בשיני אריות. אחרת, איך ניתן להסביר שאחרי שפצעיךָ כבר הגלידו, הם שָׁבים ונפתחים באותה תקופה של השנה שבָּה חטפת ממנו את הנשיכה הנוראה ההיא. וכמה מֵעיק ומבזֶה אותו עניין, שאחרי שקָטלת בחיֶיךָ שישים וחמישה אריות, יָבוא האריה השישים ושישה וילעס את רגלך כאילו היתה קמצוץ של טבָּק! מצב עניינים זה משבֵּש את שִגרת חיי, ומאחר שהנני איש של סֵדר ושל הֶרגלים קבועים, זה בהחלט למורַת רוחי. כל זה רק כבדרך אגב.

סיבה שלישית: מאחר שאני רוצֶה שבני, הָארי, שנמצא עכשיו הרחק, בבית־חולים בלונדון, שם הוא לומד להיות רופא, יהיה, לפחות למֶשך שבוע ימים, מרוּתק למשהו שישַׁעשע את נפשו ושימנע בַּעדו מלהסתבך בצרות. העבודה בבית־החולים עלולה, לעיתים, להיות חסרת טעם או מַשמימה למדי - אפילו נתיחת מתים עלולה להימאס עליך עד מהֵרה! - ומאחר שסיפור היסטורי זה, בכל מקרה, לא יהיה משעמם, קריאתו עשויה להכניס מעט חיים ועניין לחייו, לפחות לזמן קצר.

סיבה רביעית ואחרונה: מפני שאני עומד לספֵּר את הסיפור המוזר ביותר ששמוּר בזיכרוני. אפשר שהַכרזה זו נשמעת יומרנית למדַי, מה גם שבסיפור שלפנינו אין אפילו אישה אחת, מלבד פוּלָטָה. תאמרו: רגע, עצור! הרי מצויה בו גם גֵגוּל, אם אכן אישה היתה ולא שטן. אבל היא היתה בת מאה שנה לפחות בעת שהתרחשו הדברים, ועל כן, כך נראה, בלתי כשֵׁרה לנישואים, כך שאיני מביא אותה בחשבון. כך או כך, אני יכול לומר בבטחה, שבסיפור היסטורי זה אין אפילו שִׂמלה אחת.

ובכן, הגיע הרגע שבו עלי לתֵת את צווארי בעוֹל. ולגמרי ברור לי שזו אכן משימה קשה. אני חש עתה כַּשור שנרתם אל יצוּל הקרון. אבל, כפי שנוהגים לומר האיכרים הבּוּרִים, מתיישביה ההולנדים של דרום־אפריקה, ״לאט אך לָבטח.״ שישייה או שמינייה של שוורים טובים תוכל לעמוד בכל משימה. זאת, כמובן, בתנאי שהם חסונים די הצורך. לעולם לא תצליח לבצֵע עבודה כלשהי עם שוורים עלובים. ועתה, הגיע הזמן לצאת לדרך.

אני, אלן קווֹטֶרְמֵיין, גֶ'נטלמֶן, תושב דֶרְבֵּן שבמדינת נָטָאל, אפריקה הדרומית, מצהיר בזאת בשבועה... רגע, הרי זה נוּסח העדוּת שהעַדתי בפני שופט השלום על נסיבות מותם העגוּם של קִיוָוה וּוֶנְטְפוֹגֶל האומללים; איכשהו, לא נראה לי שזו הדרך הַנאותה להתחיל סֵפר.

וחוץ מזה, האם אני גֶ'נטלמן? מהו ג'נטלמן? אין לי מושג. והרי הכַּרתי כושים - לא, אני אמָנע בעתיד מלהשתמש במילה ״כושים״ כי איני אוהב אותה - ובכן, הכרתי ילידים רבים שאכן היו ראויים לתואר ג'נטלמן, ובכך תיוָוכח, בני, במהלך הסיפור שלהלן, ולעומת זאת הכרתי לבָנים מרושעים רבּים, שבאו מבתים טובים ושהיה להם ממון רב, שכלל לא היו ראויים לתואר זה.

בכל מקרה, נולדתי ג'נטלמן, אבל כל חיי לא הייתי אלא סוחר־נודד עני וציָיד. האם נשארתי ג'נטלמן? איני יודע. אתם תהיו השופטים. אלוהים שבשמיים יודע שלפחות ניסיתי. הרגתי הרבה אנשים בחיי, אבל מֵעודי לא קטלתי אדם מתוך זָדון ולא הכתַמתי את ידיי בדם חַפּים מפֶּשע. הרגתי רק לשֵׁם הגנה עצמית. האל הכול־יכול העניק לנו חיים, ואני מניח שהוא התכוון לכך שעלינו להגֵן עליהם. לפחות כך נהגתי תמיד, ואני מקוֶוה שכל זה לא ייזָקף לחובתי בבוא שעתי.

הרי אנו חיים בעולם אכזרי ונפשָׁע, וחֵרף היותי אדם מתוּן הייתי מעורב בהרבה קרבות. איני מתכוון כרגע לנסות למצוא להם צידוּק, אבל בכל מקרה מעולם לא גנבתי. זאת, אף שפעם הוצאתי במִרמה עֵדר בָּקר מידֵי רועה משבט הבַּנְטוּ, אבל הוא גמל לי אחר כך בתרגיל מלוכלך, וכל העניין מֵציק לי עד היום.

עברו כשמונה־עשר חודש מאז שפגשתי לראשונה את סֶר הנרי קֶרְטִיס ואת קפטן גוּד. וכך היה הדבר. היה זה אחרי שהשתתפתי, באזור שמֵעבר לבָּמַנְגְוָאטוֹ, בצֵיד פילים, שבו ידעתי רק מזל ביש. הכול השתבש במסע זה, ולסיום עוד חליתי בקדחת קשה. כשהֶחלמתי די הצורך יצאתי אל שדות היהלומים, שם מכרתי את השֶׁנהב שנצבַּר בידי עם הקרון והשוורים, שילחתי את צַיידַיי ויצאתי במִרכֶּבת הדואר לארץ הכֵּף.

אחרי ששָׁהיתי כשבועיים בקֵייפְּטָאוּן, שבָּה, אגב, גבו ממני תשלום מוּפקע בבית־המלון, וראיתי כל מה שראוי לראות - בכלל זה את הגנים הבוטָאניים שמביאים הרבה יוקרה לארץ זו, ואת בתי הפַּרלָמֶנט החדשים, שלצערי אין שום יוקרה בצידם - החלטתי לחזור לנָטָאל בספינה 'דאנקֶלד', שעגנה אז ליד הרְציף, ממתינה לאונייה 'מבצר אֶדִינְבְּרוֹ' שעמדה להגיע מאנגליה. לקחתי את חפצַיי ועליתי על הסיפון. באותו אחר צהריים אכן עברו אלינו נוסעי האונייה ההיא, שהגיעה במועד, ו'דאנקֶלד' הֵרימה עוגן ויצאה אל הים הפתוח.

בין הנוסעים שעלו על הסיפון היו שניים שעוררו את סקרנותי. האחד, ג'נטלמן כבן שלושים, היה אולי הגבר רחַב החזֶה ובעל הזרועות הארוכות ביותר שראיתי מעודי. היו לו שיער צהוב, זקן צהוב סבוּך, תוֵוי פנים נאים ועיניים אפורות גדולות, שקועות מעט. מעולם לא ראיתי איש בעל חזוּת כה נעימה, שהזכיר לי איכשהו דמות של דֶני קדמוני.

לא שאני בקי במיוחד במראֵה דֶנים קדמונים; הכרתי לא מכבר דֶני בן ימינו, שהוציא ממני במִרמה עשר לירות, אבל אני זוכר שפעם ראיתי תמונה של אחדים מאותם נפילים אשר, הייתי אומר, נראו כסוג של בני זוּלוּ לבנֵי עור. הם נהגו לשתות מתוך ספלי קֶרן ענקיים, ומַחלפותיהם הארוכות גלשו במורד גבם.

כשהתבוננתי בידידי החדש, עומד שם ליד סולם האונייה, חשבתי שאילו רק היה מניח לשערותיו לצמוח עוד מעט, עוטֶה כתונת שלשלאות על כתפיו הרחבות ואוחז בידיו גרזן־קרָב וספל קרן, הוא היה יכול לשמֵש דוגמן לתמונה ההיא. ואגב, כמה עקַלקל הוא קֶשר הדם: רק מאוחר יותר גיליתי שהנרי קֶרְטִיס - שהרי זה היה שמו של אותו אדם גדל מידות - אכן היה ממוצא דֶני1. הוא גם הזכיר לי מאוד מישהו שהכרתי פעם, אך באותה עת לא הצלחתי להיזכר מי זה היה.

1. המידע שבידי מר קווֹטֶרְמֵיין על הדנים העתיקים נראה מבולבל למדי. תמיד סברנו שהיו אלה אנשים כהי שיער. אפשר שהוא התכוון לסכּסונים. הערת העורך, 1907.

 

האדם השני, שעמד ודיבר עם סֶר הנרי, היה גוץ וכהֵה שיער, ונראה מזַן אנושי שונֶה לחלוטין. מייד חשדתי שהיה בעבר קצין יַמִיָיה. איני יודע מדוע, אך קשה לטעות באנשי צי. יצאתי למסעֵי ציִד עם אחדים מֵהם במהלך חיי, והם תמיד הוכיחו את עצמם כטובים ביותר, כאמיצים ביותר וכחביבים ביותר שפגשתי אי־פעם, גם אם, למרבֵּה הצער, אחדים מהם היטיבו לגדֵף בלשון בִּיבים.

לפני עמוּד או שניים שאלתי: מהו ג'נטלמן? עתה אענה על שאלה זו: זהו, בדרך כלל, קצין בצי המלכותי, אם כי פה ושם עלולה להימָצא ביניהם גם איזו כבשה שחורה. אני משעֵר שמֶרחבי הימים ומשַׁב רוחותיו של אלוהים הם שמטַהרים את ליבם, מסלקים מנפשם כל מרירות ומעַצבים אותם למה שבני־אדם נועדו להיות.

אם נחזור לסיפור, הרי שוב הוּכח שצדקתי. אכן התברר לי שהאיש כהה השיער היה בעבר קצין צי בדרגת סֶגֶן, בן שלושים ואחת, שאחרי שבע־עשרה שנות שירות הוּצא לגִמלאות עם דרגת כבוד פיקודית חסרת עֵרך, כיוון שאי אפשר היה לקַדמו. זה הגמול שאנשים שמשָׁרתים את המלכה בנאמנות יכולים לצַפות לו: להיות מושלכים אל העולם הקר כדי למצוא בו את מחיָיתם, בדיוק כשהם מתחילים להבין את עבודתם ומגיעים לשיא פריחתם. אני משעֵר שלהם זה לא אכפת. אשר לי, אני מעדיף להרוויח את לחמי כציָיד. כך אולי הפרוטה מצויה פחות בכיסךָ, אבל לפחות אינך חוטף כמות כזאת של בעיטות.

שמו של הקצין, זאת מצאתי בעת בדיקת רשימות הנוסעים, היה גוּד, קפטן ג'ון גוּד. הוא היה רחַב גֶרם, בעל גובה בינוני, כהה שיער, עב בשר ודי מוזר למראֶה. תמיד נראה מסודר ונקי, מגולח למשעי, והרכיב כל העת מִשְׁקָף בודד על עינו הימנית. נראָה כאילו המשקף צומח מפניו, כי לא היה אחוז בחוט, והוא מעולם לא הֵסיר אותו, אלא כדי לנקותו. תחילה חשבתי שהוא נוהג גם לישון איתו כך, אך לאחר מכן נוכחתי בטעותי. כשפָּרשׁ למיטתו היה טומן אותו בכיס מכנסיו, עם שיניו התותָבות, שמֵהן היו לו שתי מערכות משובחות. מאחר שאלה שלי היו מאיכוּת ירוּדה למדי, השיניים שלו גרמו לי תמיד להפֵר את הדיבֵּר העשירי של ״לא תַחמוד״. אבל אני מקדים את המאוחר.

מייד לאחַר צֵאתנו לדרך ירד הערב והביא בכנפיו מֶזג אוויר מזוּפת. רוח עזה נָשבה מן היבָּשה, ומין ערָפל סקוטי מטריד טיאטא עד מהרה את כל הנוסעים מהסיפון. בהיות 'דאנקֶלד' ספינה שטוחת קרקעית, היא טולטלה קשות על גבֵּי הגלים והתקדמה באיטיות רבה. היה בלתי אפשרי לחלוטין לפסוע בה במצב זה. לכן עמדתי ליד חדַר המכונות, מקום ששָׂרר בו חום, ושיעשעתי עצמי בהתבוננות במטוּטלת הקבועה מולי, שעם כל טלטֵלה של כלי השיט נעה לאיטה לפָנים ולאחור, וכך סימנה את זווית ההטָיה של הספינה.

״המטוטלת הזאת מזַייפת. היא לא כּוּיְלָה כמו שצריך!״ שמעתי לפתע קול נרגָן סמוך לכתפי. הֵסבתי ראשי לכיווּן ההוא וראיתי אותו קצין צי, שבו הבחנתי כאשר הנוסעים עלו על הסיפון.

״האומנם? ומדוע אתה חושב כך?״ שאלתי.

״חושב כך? אני בכלל לא חושב. ובכן,״ אמר, כשהספינה נטתה ימינה אחרי שהוּנפה על גל, ״אילו הספינה היתה באמת נוטָה בשיעור שהדבר הזה מצביע עליו, היא לא היתה יכולה לשוב ולהזדקף, זה הכול. כן, כך זה קורֶה תמיד אצל רבי־חובלים של אוניות סוחר. הם חסרי אחריות באופן מַחפּיר.״

בדיוק אז צילצל פעמון ארוחת הערב, ואני כלל לא הצטערתי; זוהי חוויה נוראה להקשיב לקצין הצי המלכותי כשהוא מגיע לנושא כזה. אני מכיר רק דבר אחד גרוע יותר, והוא לשמוע קברניט של אוניית סוחֵר משמיע את דעתו הכֵּנה על קציני הצי המלכותי.

קפטן גוּד ואנוכי ירדנו יחד לארוחת הערב, ושם מצאנו את סֶר הנרי קֶרְטִיס כבר מֵסב אל השולחן. הוא וקפטן גוּד ישבו זה ליד זה, ואני ישבתי מולם. הקפטן ואני שקענו עד מהרה בשיחה על ציִד ועל מה לא, כשהוא מקיף אותי בשאלות, כי היה אדם חקרני וסקרן לגבי נושאים שונים, ואני עניתי עליהן כמיטַב יכולתי. כך, עד שהגענו לדבֵּר על פילים.

״אה, אדוני,״ קרא אז מישהו שיָשב לצידי, ״הגעתָ, בעניין זה, אל האדם הנכון. אם יש מישהו שיכול לספֵּר לך משהו על פילים, הרי זה הציָיד קווֹטֶרְמֵיין!״

סֶר הנרי, שישב כל העת שקֵט למדַי, מקשיב לשיחתנו, זע במקומו באופֶן בולט לעין.

״סלח לי, אדוני,״ אמר, רוכן לעֶברי לרוחב השולחן, בקול נמוך ועבֶה שהיה מותאם, כך נראה לי, לריאות הגדולות שמֵהן הֵגיח. ״סלח לי, אדוני. אבל האם שִׁמךָ אֶלֶן קווֹטֶרְמֵיין?״

עניתי שאכן, זהו שמי.

האיש גדַל הגוף לא אמר עוד דבר, אך שמעתי אותו ממלמל לתוך זקָנו: ״איזה מזל!״

ארוחת הערב הגיעה סוף־סוף לסיומה, וכאשר עזבנו את חדר האוכל קרַב אלי סֶר הנרי ושאל אם אֵיאוֹת להצטרף אליו לעישון מקטרת בתָאו. הסכמתי, והוא הִנחה אותנו לעֵבר תאו שעל הסיפון. היה זה תא נאֶה בהחלט. בעבָר היו אלה שני תאים, אבל כשהַפילדמַרשָׁל סֶר גרַנט ווֹלסְלי, או איזה טיפוס נפוח אחֵר, התגורר כאן כשיָרד בספינה זו לתת־היבֶּשת, הוא ציווה להָסיר את המחיצה שביניהם, ומעולם לא שָׁבו והֵקימו אותה. היתה בתא ספה ולפניה שולחן קטן. סֶר הנרי שלח את הדיָיל להביא בקבוק ויסקי, ושלושתנו ישבנו והצַתנו את מִקטרותינו.

״מר קווֹטֶרְמֵיין,״ אמר סֶר הנרי קֶרְטִיס, כשהאיש הביא את הוויסקי והֶעלה אור במנורה, ״בשנה שלפני השנה שעָברה, בעֵרך בעֵת הזאת, הייתָ, כך אני מאמין, במקום שנקרא בָּמַנְגְוָאטוֹֹ, בצפון טְרַנְסְוָאל.״

״אכן, הייתי,״ עניתי, מופתע למדַי נוכַח בקיאותו של הג'נטלמן במַהלכיי, שלא היו, למיטב ידיעתי, בעלי חשיבות ציבורית כלשהי.

 

״עסקת שָׁם במסחר, לא כן?״ התערב בשיחה קפטן גוּד, בדרכו הזריזה.

״אמנם הייתי שם. הגעתי לשָׁם עם קרון מלא סחורות, חניתי מחוץ ליישוב ועזבתי את המקום רק אחרי שמכרתי את כולן.״

סֶר הנרי ישב מולי בכיסא קלוע, כשזרועותיו שעוּנות על השולחן. הוא הֵרים את מבטו כשהוא נועץ את עיניו הגדולות והאפורות היישֵׁר בפניי. דימיתי להבחין בהן בשביב מוזר של חרדה.

״האם פגשת שם במקרה אדם בשם נֶוִויל?״

״או, כן! הוא חנה שם לצידי במשך שבועיים, כדי להָניח לשווריו לנוח לפני שהמשיך בדרכו אל פנים היבֶּשת. לפני חודשים אחדים קיבלתי מכתב מעורך דין אחד ששאל אם ידוע לי מה אירע לו בַּהמשך, שעליו עניתי כמיטַב יכולתי באותו זמן.״

״כן,״ אמר סֶר הנרי, ״מכתבךָ הוּעבר אלַי. כתַבת בו שאותו ג'נטלמן בשם נֶוִויל עזב את בָּמַנְגְוָאטוֹ בקרון ברֵאשית מאי בחברת רַכָּב, נער משרת וציָיד יליד בשם גִ'ים, כשהוא מודיע כי בכוונתו להַרחיק, אם אפשר, עד אִינְיָאטִי, תחנת המסחר האחרונה בארץ המְטַבֶּלֶה, שם התכוון למכור את הקרון ולהמשיך את דרכו ברגל. כתבתָ גם שהקרון אכן נמכר, כי שישה חודשים לאחַר מכֵּן ראית אותו בבעלוּת סוחר פּורטוגָלי, שסיפר כי קנה אותו באִינְיָאטִי מאדם לבן ששמו נשמט מזיכרונו. הוא אמר שהוא סבור כי אותו לבן יָצא למסע ציִד אל פנים היבֶּשת, בחֶברת משרת יליד.״

״כן.״

אחַר באה הפְסקה.

״מר קווֹטֶרְמֵיין,״ אמר סֶר הנרי לפתע, ״האם ידוע לךָ, או האם ביכולתך לנחֵש, כל דבר נוסף שהוא לגבי הסיבות שבגללן יָצא אז אח..., כלומר מר נֶוִויל, צפונה או לאיזו נקודה היה בכוונתו להגיע במסע זה?״

״אכן, שמעתי משהו,״ אמרתי, ומייד עצרתי בלשוני. היה זה נושא שהֶעדפתי שלא לדוּן בו.

סֶר הנרי וקפטן גוּד הביטו איש ברעהו, וקפטן גוּד נד בראשו.

״מר קווֹטֶרְמֵיין,״ המשיך הראשון, ״אני עומד לספֵּר לך סיפור ולבקֵש את עצתך, אולי גם את עֶזרתך. הסוכן שהֶעביר אלַי את מכתבך אמר לי שאני יכול לסמוך עליך ללא סיָיג, מאחר שאתה, כך אמר, מוּכר ומכובד בכל רחבי נָטָאל וידוע במיוחד כשומר סוד.״

הֶחוויתי קידה קלה ולגמתי מעט ויסקי מהול במים כדי להסתיר את מבוכתי, שהרי אני אדם צנוע, וסֶר הנרי המשיך.

״מר נֶוִויל הוא אחי!״

״הו,״ אמרתי, נרעד מעט, כי עתה ידעתי את מי הזכיר לי סֶר הנרי כשראיתי אותו לראשונה. אחיו היה נמוך וצָנום ממנו בהרבה ובעל זקָן כהה, אך עתה, כשבחנתי זאת ביֶתר תשומת לב, מצאתי שלעיני שניהם אותו גוֶון אפור ומבט חודר, וגם בתוֵוי הפנים הם לא היו שונים בהרבה זה מזה.

״הוא היה,״ המשיך סֶר הנרי קֶרְטִיס, ״אחי היחיד והצעיר, ועד לפני חמש שנים לא נפרדנו זה מזה למֶשך יותר מחודש ימים. אבל בדיוק לפני חמש שנים פָּקד אותנו מזל ביש, כפי שזה קורה במשפחות מפעם לפעם. התלקחה בינינו מריבה מרה, ובכַעסי התנהגתי כלפי אחי בחוסר צֶדק.״

כאן נד קפטן גוּד בראשו בחוזקה. האונייה עברה באותו רגע טלטֵלה גדולה, כך שהמַרְאָה, שהיתה קבועה מעלֵינו בקיר הימני, נעה ושָׁהתה לרגע מעל ראשינו, ומכיוָון שישבתי כשידיי בכיסיי ומבטי כלפי מעלה, יכולתי להבחין היטב בתנודה זו.

״כפי שאתה ודאי יודע,״ המשיך סֶר הנרי, ״אם אדם מת מבלי להותיר אחריו צוואה ואין לו שום נכסים מלבד אדמה - באנגליה קוראים לזה 'נכסים בני קיָימא' - כל אלה עוברים לידֵי בנו הבכור. כך קרה, שבדיוק בזמן שרַבנו אבינו מת, ולא הותיר אחריו צוואה. הוא דחה ודחה את כתיבתה, עד שכבר היה מאוחר מדי. התוצאה היתה שאחי, שלא למד שום מקצוע, נותר ללא פֶּנִי. כמובן שהיה זה מחובתי לספֵּק את צרכיו, אבל בעת ההיא הַמריבה בינינו היתה כה מרה, עד שלמרבֵּה הבושה - ועלי להודות בכך (והוא נאנח עמוקות) - לא הצעתי לו דבר. זה לא שמתוך צרות־עין מנעתי ממנו משהו שמגיע לו על פי חוק, אלא שציפיתי שהוא יעשה אי־אילו צעדים לקראתי, והוא לא עשה מאומה. אני מצטער להטריד אותך בכל אלה, מר קווֹטֶרְמֵיין, אבל עלי להבהיר את הדברים, האין זאת, גוּד?״

״בהחלט כך, בהחלט כך,״ אמר הקפטן. ״מר קווֹטֶרְמֵיין, אני בטוח, ישמור את הסיפור הזה לעצמו.״

״ודאי!״ אמרתי, גאֶה כתמיד על המוניטין שיצאו לי כשומר סוד, ששִׁמעם הגיע אפילו, כך הוּכח, לאוזניו של סֶר הנרי.

״ובכן,״ המשיך סֶר הנרי, ״לאחי היו בחשבונו באותו זמן כמה מאות לירות סטֶרלינג. מבלי לומר לי דבר הוא מָשך אותו סכום עלוב, ולאחר שאימץ את השם נֶוִויל יצא לדרום־אפריקה, כשבליבו תקווה פרועה: לעשות שׁם הון. זאת למדתי רק מאוחר יותר. עברו כשלוש שנים, ולא שמעתי דבר על אחי, אף שכתבתי לו פעמים אחדות. אין לי ספֵק שמכתביי מעולם לא הגיעו לידיו. ככל שחלף הזמן נעשֵׂיתי יותר ויותר מודאג לגביו. גיליתי, מר קווֹטֶרְמֵיין, שדם סמיך ממים.״

״אמת ויציב,״ העַרתי, מהרהֵר בבני הָארי.

״גיליתי, מר קווֹטֶרְמֵיין, שהייתי נותן את מחצית הוני כדי להיוָוכח שאחי ג'ורג', שאֵר בשרי היחיד, בטוח וחש בטוב, וכדי לראותו שנית.״

״אבל מעולם לא עלה בידך הדבר, קֶרְטִיס,״ הִפליט קפטן גוּד, כשהוא מביט בפניו של האיש גבַה הקומה.

״ובכן, מר קווֹטֶרְמֵיין, ככל שחלף הזמן גמלה בי החלטה נחושה למצוא אם אחי חי או מת, ואם הוא חי - לְהָשִׁיבוֹ הביתה. שלחתי סוכנים שיַחקרו בדבר, ואחת התוצאות היתה המכתב שלך. בינתיים היו תוצאות החקירה מַשביעות רצון, כי הן הצביעו על כך שעַד לאחרונה ג'ורג' היה בחיים. אבל כאן הכול נעצר. כך, כדי לקצֵר במקום להַאריך, הגעתי למסקנה שעלי לבוא לכאן על מנת לחפֵּש אותו בעצמי, וקפטן גוּד הואיל להצטרף אלַי.״

״כן,״ אמר הקפטן, ״כפי שאתה רואה, לא היה לי שום דבר אחֵר לעשות. יצא כך, שהאַדמירלוּת שילחה אותי לגווֹע ברעב עם חצי משכורת. ועכשיו, אדוני, אולי תוכל לספֵּר לנו מה שאתה יודע, או מה ששמעת, על אותו ג'נטלמן הקרוי נֶוִויל.״