טרזן בן הקופים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרזן בן הקופים

טרזן בן הקופים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן יבין
  • הוצאה: מודן, אוקיינוס
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 315 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 15 דק'

תקציר

על רקע הג'ונגל הפּראי והמסוכן של אפריקה, נפרָשׂ לפנינו סיפורו המופלא של טרזן בן הקופים, התינוק היתום שנאסף אל חיקה של גורילה והופך להיות מנהיגם הבִּלתי מנוצח של בני שִׁבטו - קופי האדם. חייו של טרזן מקבלים תפנית חדה כשמשלחת של חוקרים נוחתת בַּחוף, והוא מתאהב בגֵ'יין - בתו של הפרופסור העומד בּראש המִשלחת. כעת מִתחוללת סערה בנפשו כאשר עליו לבחור בין חיי הפרא והחופש של הג'ונגל לבין הפלגה עם אהוּבתו אל העולם התרבותי ואל חוּקיו הזרים והמגבילים.
 
הרפתקאוֹתיו של טרזן בן הקופים משַׁלהבוֹת את דמיונם של הקוראים מאז נכתב הספר, וּדמותו הפכה כבר מזמן לאַיְיקוֹן תרבותי ששימש השראה לעשׂרות ספרים, סרטים והצגות. כעת, כמעט מאה שנים אחרי שיצא לראשונה, אנו מגישים לכם תרגום חדש ועכשווי של הסופר יונָתן יָבין.
 
סִדרת הרפתקה מגלמת את האהבה הגדולה שלנו לספרי קלאסיקה לילדים ונוער - אותם  ספרי אהבה והרפתקאות, עתירי דמיון וקסם, שגיבוריהם כובשים את דמיוננו כבר כל כך הרבה שנים. 
פָּנינו למיטב הסופרים הישראלים, וביקשנו מהם לבחור ספר שאהבו כילדים, שבזכותו הפכו לסופרים בּעצמם. כל ספר "מצא" לו את הסופר שלו, שתירגם אותו לעברית והוסיף אחרית דבר.

פרק ראשון

פרק 1 
הַפלגה ללב ים
 
הסיפור הזה התגלגל לידַי מפיו של מישהו שלא היתה לו כל רשות לספֵּר אותו - לי או לכל אדם אחר. את תחילתו אני יכול לזקוף לזכוּת השפעתו הפַּתיינית של יין מבָּציר ישן נושן על האיש שגולל בפנַי את העלילה. את הֶמשכה של המעשייה המשונה הזאת שמעתי בזכות הספקנות וחוסר האמון שהִבעתי במשך הימים שלאחר מכן.
כשמארחי המבוסם הבין שסיפר לי כה הרבה, ואני עדיין נוטה להטיל ספֵק, תפסה גאוותו המטופשת את תפקידו של היין, והוא החל להמציא עדויות בכתובים, בצוּרת כתב־יד מעופש וקמוט, כמו גם תעודות של משרד המושבות הבריטי, שנועדו לתמוך בחלקים רבים וחשובים של עלילתו החריגה.
איני טוען שהסיפור הזה נכון, משום שלא הייתי עֵד להתרחשויות שהוא מתאר. אך אני מספר לכם אותו ומשתמש תוך כדי כך בשמות בדויים לדמויות המרכזיות, ועובדה זו מעידה במידה מַספקת למדי על כך שבאופן אישי, אני מאמין בכנות, שהסיפור הזה עשוי להיות נכון.
הדפים המצהיבים והסדוקים של יומנו של אדם שזה מכבר הלך לעולמו, ולצידם תעודות משרד המושבות הבריטי - מתיישבים בהתאמה מושלמת עם סיפורו של מארחי המבוסם, וכך אני מוסר לכם את הסיפור, לאחר שצירפתי אותו, פרט לפרט, מכל המקורות הנבדלים הללו, ובתשומת לב יתרה. גם אם הוא אינו אמין בעיניכם, עדיין תהיו בדעה אחת עימי, וכמוֹתי תכירו בכך שהסיפור הוא ייחודי, יוצא מגֶדר הרגיל ומעניין.
מרשוּמוֹת משרד המושבות ומיומנו של האיש המת למדנו שעל אציל אנגלי צעיר כלשהו, שכאן נכַנה אותו ג'וֹן קְלֵייטוֹן, לוֹרְד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, הוטל מינוי: לערוך בדיקה רגישה במיוחד של המצב בחוף המערבי של המושבה הבריטית באפריקה. נודע שכוח אירופי אחֵר מגייס שָׁם חיילים מאוכלוסיית התושבים המקומיים לצבא הילידים שלו, המשַׁמש אך ורק לגזל של גומי ושנהב מהשבטים הפראיים אשר לאורך הנהרות קוֹנְגוֹ ואָרוּוִימי. הילידים שבמושבה הבריטית התלוננו שרבים מהגברים הצעירים שלהם פותו באמצעות הבטחות שווא נוצצות ונפלאות, אך מעטים מהם ראו את משפחותיהם בשנית.
אזרחי אנגליה שנמצאו באפריקה אפילו הגדילו לעשות והעידו שאותם שחורים אומללים מוחזקים בתנאי עבדות של ממש, כיוָון שברגע שתַמו תנאי הגיוס שלהם, ניצלו הקצינים הלבנים את בורותם, ואמרו להם שעליהם לשָׁרת עוד כמה וכמה שנים.
וכך מינה משרד המושבות את ג'וֹן קְלֵייטוֹן למשרה חדשה במערב אפריקה הבריטית, אך ההוראות החשאיוֹת שלו התמקדו בחקירה יסודית ומדוקדקת של הטיפול הבלתי הוגן שנתינים בריטים שחומי עור זכו לו תחת ידם של קציני אותה מעצמה אירופית אחרת, אפילו שזו היתה ידידותית. אין חשיבות רבה לסיבה שבגללה נשלח, על כל פנים, משום שהחקירה לא יצאה ממילא אל הפועַל, ולמעשה, הוא מעולם לא הגיע ליעדו.
קְלֵייטוֹן היה מאותם טיפוסים אנגלים, שכל אחד אוהב לקַשר לרגעים היסטוריים אציליים ולניצחונות עתירי־גבורה בשדה הקרב - מין אדם חזק וגברי, מבּחינה נפשית, מוּסרית וגופנית כאחד.
קומתו היתה גבוהה מהממוצע; עיניו היו אפורות, תווי פניו נקיים וחזקים; יציבתו הֵעידה על בריאות מושלמת ועל חוסן שנבע מהכשרה של שנים רבות בשירות הצבאי. שאיפות פוליטיות גרמו לו לבקש העברה משורות הצבא אל משרד המושבות, וכך אנו מוצאים אותו כשהוא עדיין צעיר, וכבר מופקד על משימה רגישה ורבת חשיבות כזו, בשליחותה של המלכה.
כאשר נודע לו דבר המינוי הזה, התמלא הלורד קְלֵייטוֹן גאווה וחרדה כאחד. הַבחירה בו היתה, לדעתו, פרס מוצדק לחלוטין על שירותו הצבאי המאומץ ורב התושייה, והיא אף היתה עשויה להווֹת עבורו קרש קפיצה לתפקידים חשובים עוד יותר, שבהם תהיה גם אחריות רבה יותר; אך מצד שני, הוא נישא לליידי אָלִיס רַתֶרְפוֹרְד רק שלושה חודשים קודם לכן, והמחשבה הזאת, על גרירתה של נערה צעירה ונאווה זו אל עֵבר הסכָּנות והבדידות של אפריקה המַשוונית, החרידה אותו. למען אשתו הוא היה מוכן לסרב לִכְתב המינוי הזה, אבל היא לא הסכימה שיעשה זאת בשום פנים ואופן. יתרה מזאת, היא התעקשה שיקבל את התפקיד, ושאמנם ייקח אותה עימו.
אימהות, אחים ואחיות, דודות ודודנים - כולם הביעו דעות שונות ומשונות בנושא, אך מה ייעץ כל אחד מהם? - כאן ההיסטוריה שותקת. אנו יודעים רק שבבוקר בהיר של חודש מאי, 1888, ג'וֹן, לורד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, ואשתו הליידי אָלִיס, הפליגו מדוֹבֶר שבאנגליה בדרכם אל אפריקה. חודש לאחר מכן הם הגיעו לפְרִיטָאוּן, ושם חכרו ספינה קטנה, 'הַפוּוָאלְדָה' שמה, שהיתה אמורה להביא אותם אל יעדם הסופי. בנקודה זו נעלמו ג'וֹן, לורד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, ואשתו, הליידי אָלִיס, מעיניה ומתודעתה של האנושות.
חודשיים לאחר שהרימו עוגן והפליגו מחופי פְרִיטָאוּן, יצאו חצי תריסר ספינות קרב בריטיות לסרוק את דרום האוקיינוס האטלנטי, בחיפושיהן אחר רמז להם או לכלי השיט הקטן שלהם, וכעבור זמן קצר נמצאו שרידי הספינה הטרופה על חופי סַנְט הֶלֶנָה. עדות זו שיכנעה את העולם ש'הַפוּוָאלְדָה' ירדה למצולות ים כשכּל צוותה ונוסעיה עליה, ולפיכך הופסק החיפוש מעט אחרי שהתחיל; ולמרות זאת, בלבבות רבים המשיכה התקווה לפעֵם עוד שנים ארוכות.
'הַפוּוָאלְדָה', ספינת מפרש ששקלה כמאה טונות, היתה כלי שיט שכּמוֹתו רואים הרבה בעסקי השיט של חופי האוקיינוס הדרומיים. צוותיהן של ספינות כאלו הורכבו על פי רוב מהפסולת של יורדי הים - רוצחים שלא נתלו ומשַׁספי גרונות מכל הגזעים והאומות.
'הַפוּוָאלְדָה' לא היתה יוצאת מהכלל בעניין הזה. קציניה היו בריונים שזופים ששנאו את אנשי הצוות שלהם, ואנשי הצוות מצידם שנאו את הקצינים. ואף שרב־החובל היה יורד ים מוכשר, הוא היה אכזרי כלפי אנשיו. הוא הכיר, או לפחות השתמש, בשני טיעונים בלבד בוויכוחיו איתם - אלת עץ ואקדח - אך ממילא לא היה סביר להניח שהאספסוף הרבגוני שליקט לו רב־החובל בתור צוות יבין דרך אחרת. וכך אירע שביום השני שלאחר הפלגתם מפְרִיטָאוּן, היו ג'וֹן קְלֵייטוֹן ורעייתו הצעירה עדים למחזות שאירעו על סיפון 'הַפוּוָאלְדָה', ושכמותם חשבו שניתן למצוא רק בין דפיהם של סיפורי יורדי ים.
באותו בוקר, השני שלהם על הספינה, חושלה החוליה הראשונה במה שהיה עתיד להפוך לשרשרת של אירועים, שסופם בּחייה של ברייה שטרם נולדה, חיים שלא היתה להם מקבילה בכל תולדות האנושות. שני מלחים עסקו בשטיפת סיפונה של 'הַפוּוָאלְדָה', הקצין הראשון פיקד על הספינה, ואילו רב־החובל נטל לו הפסקה כדי לשוחח עם ג'וֹן קְלֵייטוֹן והליידי אָלִיס. המלחים עשו את עבודתם כשהם פוסעים לאחור, וגבם מופנה כלפי החבורה הקטנה, שמצידה הביטה אל העֵבר האחר. הם הלכו והתקרבו, עד שאחד מהם היה ממש מאחורי רב־החובל. אילו היה מגיע לשם שנייה אחת לאחר מכן, הוא היה חולף על פניו, והסיפור המוזר הזה לעולם לא היה מתרחש.
אך בדיוק באותו רגע הסתובב רב־החובל כדי לפרושׁ מחֶברתם של הלורד והליידי גְרֵייסְטוֹק, ותוך כדי כך נתקל באותו מלח ומעד, משתטח אפיים על הסיפון, תוך שהוא הופך בדרכו את דלי המים על פיו, כך שאת הנפילה סיים כשהוא ספוג בתכולתו המטונפת. לשבריר שנייה זה היה מחזה מעורר גיחוך; אך רק לשבריר שנייה. במטח של קללות איומות ונוראות, כשפניו צבועות בגון השָני של הזעם וההשפלה, שב רב־החובל וקם על רגליו, ובמהלומה אדירה הפיל את המלח על הסיפון. האיש היה קטן קומה ומבוגר למדַי, דבר שהדגיש את האלימות הקשה במעשהו של רב־החובל. המלח השני, על כל פנים, לא היה זקן ולא קטן קומה, אלא הר אדם, בגודל דוב ממש, ולו שפם שחור ועבות וצוואר עבה של שור, קבוע בין כתפיים רחבות. כשראה את חברו נופל, הוא נדרך ואז זינק אל רב־החובל בנהמה עמומה, והפיל אותו על ברכיו במהלומה אחת, יחידה ומוחצת.
האודם שבפניו של רב־החובל פינה את מקומו ללבן, מאחר שבמעשה הזה ממש הוכרז מרד, ומרידות הוא כבר פגש וגם הכניע במהלך חייו המקצועיים והאלימים. בלי שיטרח לקום, שלף אקדח מכיסו וירה מטווח אפס בהר השרירים הכביר שהתנשא מעליו. אך מהיר ככל שהיה, ג'וֹן קְלֵייטוֹן היה מהיר כמעט כמותו. ברגע שראה את כלי הנשק מרצֵד באור השמש, הוא היכה בזרועו של רב־החובל כך שהקליע שיועד ללב המלח מצא במקום זה את רגלו.
דברים הוחלפו בין קְלֵייטוֹן ובין רב־החובל, כשהראשון מודיע במפורש שהוא מלא שאט־נפש מהאלימות שהופגנה כלפי הצוות, ושהוא לא מתכוון לשאת אותה יותר, לא כל עוד הליידי גְרֵייסְטוֹק והוא עצמו מצויים בין נוסעי הספינה. רב־החובל כבר הכין תשובה נזעמת, אך שוב הירהר בכך, ואז סב על עומדו והסתלק משם סר ונזעף אל הירכתיים. הוא לא רצה להפוך אדם בעל תפקיד רשמי שכזה לאויב, מכיוון שהכיר את נחת זרועה של המלכה ואת כלי הענישה המשכנע והמפחיד שלה: ידו הארוכה של הצי האנגלי.
שני המלחים הקימו את עצמם מהסיפון, המבוגר שבהם מסייע לחברו הפצוע להזדקף. הבחור הגדול, שנודע בקֶרב חבריו כמַייקְל השחור, ניסה לעמוד בזהירות על רגלו, ולאחר שגילה שהיא מצליחה לשאת את משקלו, הפנה אל קְלֵייטוֹן מילת תודה מחוספסת. אף שקולו של הבחור היה גס, היה ברור שהתכוון במילותיו לטוב. עוד לפני שסיים את נאומו הקטן, הוא הסתובב וצלע לו הרחק לעֵבר מגורי המלחים, מתוך כוונה ברורה להימנע מכּל המשך של דין ודברים.
הקלייטונים שוב לא ראו אותו במשך כמה ימים, וגם רב־החובל לא פלט לעֶברם אלא נהמות זועפות, וגם זה רק כשהיה מוכרח לדבּר איתם. הם הוסיפו לאכול בתאו, כפי שעשו לפני התקרית המצערת; אבל רב־החובל וידא בכל פעם שחובותיו ימנעו ממנו מלסעוד בחברתם.
הקצינים האחרים היו בחורים מחוספסים שלא ידעו קרוא וכתוב, אך הם עדיין היו אנשים טובים במעט מהצוות המרושע שלהם, שבו משלו ביד גסה. גם הם קידמו בברכה כל תירוץ להימנע ממגע חברתי כלשהו עם האציל האנגלי ורעייתו, כך שהקלייטונים נותרו פחות או יותר בגפָּם. המצב הזה הָלם לגמרי את רצונם, אבל הוא גם גָרם להם להיות מבודדים משִׁגרת החיים שעל הספינה הקטנה, וכך לא היתה להם אפשרות להתעדכן בהתרחשויות היומיומיות, שעתידות היו להגיע מהר מאוד לשיא שכולו טרגדיה רוויַת דם.
באווירה ששררה בספינה מָשלה אותה תחושה לא מוגדרת המקדימה כל אסון. למראית עין, ולמיטב ידיעתם של הקלייטונים, הכול נמשך כסדרו על כלי השיט הקטן; אך שניהם הרגישו בזרם תת־קרקעי המוביל אותם לעֵבר סכנה לא נודעת - הרגישו ולא דיברו על כך גם בינם לבין עצמם.
יומיים לאחר פציעתו של מַייקְל השחור עלה קְלֵייטוֹן אל הסיפון בדיוק כאשר ארבעה מלחים הורידו אל המגורים שמתחתיו את גופתו הרפויה של אחד מאנשי הצוות, בזמן שסגנו של רב־החובל עומד ומגחך לעֵבר חבורה קטנה של מלחים עגמומיים, ואלת עץ עבה, מאלו המיועדות לקשירת החבלים, בידו.
קְלֵייטוֹן לא שאל שאלות - הוא לא היה צריך לשאול. ביום המחרת, כשקוֵוי המִתאר של ספינת קרב בריטית הלכו והתבהרו מתוך האופק המרוחק, הוא הירהר באפשרות לדרוש מהם שהליידי אָלִיס והוא עצמו יועברו אליה, שכֵּן חששותיו מפני הדברים הרעים שעלולים להיגרם להם כתוצאה מהישארותם על 'הַפוּוָאלְדָה' המדכדכת והעגמומית רק הלכו וגדלו בהתמדה.
לקראת הצהריים הם כבר היו במרחק דיבור מכּלי השיט הבריטי, אך כשקְלֵייטוֹן כמעט החליט לבקש מרב־החובל להעביר אותם אל סיפונה, התבהרה לו לפתע עליבותה הברורה של הבקשה. איזו סיבה יוכל לתת לקצין המפקד על ספינת הוד מעלתה לכך שהוא מעוניין לנסוע בחזרה אל הכיוון שממנו הגיע? ואם יגיד להם ששני מלחים מוֹרדים טופלו בקשיחות על ידי הקצינים שלהם, אז מה? הם רק ילעגו לו מאחורי גבו, ויזקפו את רצונו לנטוש את הספינה לחובת דבר אחד ויחיד - פחדנותו.
ג'וֹן קְלֵייטוֹן, לורד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, לא ביקש לעבור לספינת הקרב הבריטית. מאוחר יותר אחר הצהריים הוא חזה בקוֵוי המִתאר העליונים שלה נעלמים מֵעבר לאופק הרחוק, אך לא לפני שגילה דבר מה שאישש את פחדיו הגדולים ביותר וגרם לו לקלל את גאוותנותו, זו שמנעה ממנו לבקש מקלט עבור אשתו רק כמה שעות קודם לכן, כשחוף המבטחים היה ממש בהישג יד - חוף מִבטחים שנעלם עתה לָנצח.
היה זה בצהרי היום, כשאותו מלח מבוגר וקטן קומה שהותקף על ידי רב־החובל כמה ימים לפני כן, ניגש אל המקום שבו עמדו הלורד קְלֵייטוֹן ורעייתו, אי שם בצד הספינה, והם מביטים בתוויה ההולכים וקטֵנים של ספינת הקרב האדירה. הבחור המבוגר מֵירק את חלקי הנחושת שבסיפון, ועשה את דרכו אט אט לעֵבר קְלֵייטוֹן. כשהגיע אליו פלט בקול חשאי:
״עוד יִ'יֶה פה רע ומר, אדון, על הספינה הזה פה, ותָ'מין לי על זה, אדון. עוד יִ'יֶה פה רע ומר.״
״למה אתה מתכוון, בחורי הטוב?״ שאל קְלֵייטוֹן.
״מה, 'תה לא ראית ת'מה שמתבשל כאן? 'תה לא שמעת ת'רב־חובל הזה, הבן של השטן, והקצינים שלו שמכניסים כהוגן לחצי מהצוות? שתי גולגולות מפוצלחות אתמול, ושלוש היום. מַייקְל השחור התאושש, הוא מרגיש כמו חדש שובפּ'ם, והוא לא מישוּ שיסכים לכזה דָבר, לא הוא; ותָ'מין לי על זה, אדון.״
״אתה מתכוון, חבר, שהצוות רוקם תוכניות למרד?״ שאל הלורד קְלֵייטוֹן.
״מרד?״ קרא הבחור הזקן בהתרגשות. ״מרד? הם מתכוונים לרצוח 'תָם, אדון, ותָ'מין לי על זה, אדון.״
״מתי?״
״זֶ'מְתָקרב, אדון; זֶ'מְתָקרב, אבל אנ'לא אומר'ך מתי בדיוק, וכבר גיליתי לְך 'תר מדי, לעזאזל, אבל 'תָה היית בסדר ביום ההוא, וחשבתי שלא יפה לא לַ'זהיר אותך. אבל צְ'מור תַ'לשון ש'ך דוממת בתוך הפה ש'ך, וכשתשמעו יריות, תרדו מתחת לסיפון ו'שארו שם. זה הכול, רק צ'מור ת'לשון ש'ך דוממת בתוך הפה ש'ך, או שיתקעו לְךָ כדור בין הצלעות שְ'ךָ, ותָ'מין לי על זה, אדון,״ והבחור הזקן המשיך הלאה, מבריק את חלקי המתכת שעל הסיפון, מתרחק מהמקום שבו עמד הזוג קְלֵייטוֹן.
״אני צופה שיהיה כאן שמח, אָלִיס,״ אמר קְלֵייטוֹן.
״אתה מוכרח להזהיר את רב־החובל ומייד, ג'וֹן. אולי ניתן עדיין למנוע את הצרה הזאת,״ היא ענתה.
״אני מתאר לעצמי שאַת צודקת, ועדיין - מִמניעים אנוכיים לחלוטין - אני כמעט מוכן 'לשמור ת'לשון שלי דוממת בתוך הפה שלי'. מה שלא יקרה, הם יחוסו על חיינו כשייזכרו איך ניצבתי לצידו של הבחור ההוא, מַייקְל השחור. אבל אם הם יגלו שבגדתי בהם, הם לא יגלו כלפינו שום רחמים, אָלִיס.״
״יש לך חובה אחת ויחידה, ג'וֹן, והיא לשמור על המטרה שבגללה ניתַן לך המינוי הזה, תפקיד עם סמכות. אם לא תזהיר את רב־החובל, אתה שותף מלא לכל מה שיקרה בעקבות זאת, ממש כאילו עזרת לתכנן ולבצע זאת בראשך ובשתי ידיך.״
״את לא מבינה, יקירה,״ השיב קְלֵייטוֹן. ״עלייך אני חושב, לא עלי - וזו חובתי הראשונה במעלה. רב־החובל הביא את המצב הזה על ראשו, אז למה שאקח את הסיכון שאשתי תופקר לכל מיני זוועות שקשה לי בכלל לדמיין, והכול מתוך ניסיון - ככל הנראה עקר - להציל אותו מאנשיו שלו עצמו? אין לך מושג, יקירה, מה עלול לקרות לאחר שחבורת משספי הגרונות האלה יתפסו את הפיקוד על 'הַפוּוָאלְדָה'.״
״חובה היא חובה, ג'וֹן, וכל הדיבורים שבעולם לא ישַׁנו זאת. אני אמעל בתפקידי כרעייתו של אציל אנגלי, אם אהיה אחראית לכך שישתמט מחובתו המובהקת. אני מבינה את הסכנה שבוודאי תישקף לחיינו בעקבות כך, אבל אני יכולה להתמודד איתה, לצידך.״
״אם כך, נעשה כרצונך, אָלִיס,״ הוא ענה, מחייך. ״אולי אנחנו מחפשים לעצמנו צרות. אף שאני לא אוהב את מצב העניינים על סיפונה של הספינה הזאת, ייתכן שהם לא נוראיים כפי שנדמה לי, כי יכול להיות ש'יורד הים הישיש'1 הזה ביטא בסך הכול את תשוקות ליבו המרושע, ולא ציין עובדות אמיתיות. מרד בלב ים היה אולי נפוץ לפני מאה שנים, אבל היום, ב-1888, זו האפשרות הפחות סבירה מכולן. אבל הנה, רב־החובל עושה את דרכו לתאו בזה הרגע. אם אני מתכוון להזהיר אותו, מוטב שאפָּטר מהעול הנורא כל עוד יש בי מספיק אומץ לדבּר עם הבריון הזה.״
1 דמות מהשיר ״שירת יורד הים הישיש״ מאת סָמוּאל טֵילוֹר קוֹלְרִידְג'.
ובאומרו זאת הוא צעד שאנן אל הפֶּתח שבו נבלע רב־החובל, וכעבור רגע דפק על דלתו.
״יבוא,״ נהם הקצין הזעפן בטון עמוק.
וכשקְלֵייטוֹן נכנס וסגר את הדלת מאחוריו:
״ובכן?״
״באתי כדי לדוֵוח על רוח הדברים הכללית של שיחה ששמעתי היום, משום שאני חש שעליך להיות מודע לה, גם אם ייתכן שאין בכך כלום. בקצרה, המלחים מתכננים מרד ורצח.״
״זה שקר!״ שאג רב־החובל. ״ואם שוב התערבת בהשלטת המשמעת בספינה הזאת או שתחבת את אפך לעניינים שלא קשורים אליך, אתה צריך ללמוד לשאת בתוצאות וללכת לעזאזל. לא אכפת לי אם אתה לורד אנגלי או לא. אני רב־החובל של הספינה הזאת, ומעתה ואילך אתה תשמור את האף הנתחב שלך מחוץ לענייני.״
רב־החובל זעם כל כך, שפרצופו נצבע בגוון שלא היה רחוק מסגול, ואת המילים האחרונות הוא צָווח בכל כוחו, כשהוא מדגיש את הערותיו באמצעות מכות רמות של אחד מאגרופיו הענקיים על השולחן, ונפנוף אגרופו השני למול פניו של קְלֵייטוֹן.
קְלֵייטוֹן לא הניד עפעף. אדרבא, הוא עמד והביט בשלווה באיש הנרעש.
״רב־החובל בִּילִינְגְז,״ הוא אמר לבסוף, תוך שהוא מאריך בהבָרותיו, ״אם תסלח לי על ישירותי, עלי להָעיר שאתה חמור לא קטן.״
ובמילים אלה סב לו ויצא, עוזב את רב־החובל באותה קלילות אדישה שהיה מורגל בה, ושהיתה יעילה בהרבה לעורר את חמתו של אדם מסוגו של בִּילִינְגְז, מאשר שֶׁטף של האשמות ארסיות.
וכך, אף שרב־החובל היה יכול להתחרט על הדרך הנמהרת שבה דיבר אל קְלֵייטוֹן אם זה רק היה מנסה לפייס אותו, הרי שעכשיו התקבע מזג רוחו באופן בלתי הפיך, ובכך נגוז גם הסיכוי האחרון שלהם לסייע זה לזה למען טובת שניהם.
״ובכן, אָלִיס,״ אמר קְלֵייטוֹן כששב והצטרף לאשתו שעל הסיפון, ״הייתי יכול לחסוך לעצמי את השיחה כולה. הבחור התגלה ככפוי טובה לגמרי. הוא כמעט התנפל עלי כמו כלב שוטה. הוא וכל הספינה הארורה שלו יכולים להיתלות, עד כמה שאכפת לי; ועד שנרד בבִטחה מהדבר הזה, אני אשקיע את כוחותי בדאגה לשלומנו. ואני די בטוח שהצעד הראשון להשגת היעד הזה, הוא לגשת לתא שלנו ולבדוק את האקדחים שלי. עכשיו אני מצטער שאיפסַנו בבטן האונייה, עם המטען שלנו, את הרובים הגדולים יותר ואת התחמושת.״
הם נכנסו לתאָם ומצאו אותו הפוך לגמרי. בגדים מארגזיהם הפתוחים ותיקיהם נזרעו ברחבי החדר הקטן, ואפילו מיטותיהם שוספו לחתיכות.
״עושה רושם שמישהו רצה את רכושנו יותר מאיתנו,״ אמר קְלֵייטוֹן. ״בואי נעיף מבט מסביב, אָלִיס, ונראה מה לקחו.״
סקירה מדוקדקת גילתה ששום דבר לא נלקח, מלבד שני האקדחים של קְלֵייטוֹן ואספקת התחמושת הקטנה שהוא הקצה מתוך הכמות הכוללת למקרה הצורך.
״אלה הם בדיוק הדברים שרציתי שישאירו לנו,״ אמר קְלֵייטוֹן, ״והעובדה שהם באו לכאן בשבילם, ואך ורק בשבילם, מַדאיגה ביותר.״
״מה עלינו לעשות, ג'וֹן?״ שאלה אשתו. ״אולי צדקת כשאמרת שהסיכוי הטוב ביותר שלנו הוא לא לקחת צד בסכסוך. אם הקצינים מסוגלים למנוע מרידה, אין לנו ממה לחשוש, אך אם המורדים יצליחו במשימתם, התקווה הקלושה היחידה שלנו היא להימנע מהתנגדות להם או מהֲפיכתם לאויבינו.״
״הצדק איתך, אָלִיס. אנחנו נקפיד להישאר באמצע, בלתי מעורבים בנעשה.״
בשעה שהחלו לסדר את תאם, הבחינו קְלֵייטוֹן ואשתו יחד בקצה של דף נייר שנתחב מתַחת לדלת התא. כשקְלֵייטוֹן עצר ממעשיו כדי לגשת ולקחת אותו, הוא נדהם לגלות שהוא נתחב עוד יותר אל תוך החדר, ואז הבין שהוא נדחף פנימה על ידי מישהו שנמצא מחוץ לחדר.
בשקט ובמהירות הוא התקרב לדלת, אך כשהושיט את ידו אל הידית כדי לפתוח אותה, הניחה אשתו את ידה על מפרק כף ידו.
״לא, ג'וֹן,״ היא לחשה. ״הם לא רוצים שנראה מי הם. אל תשכח שאנחנו מקפידים להישאר באמצע, בלתי מעורבים.״
קְלֵייטוֹן חייך ושמט את ידו לצד גופו. וכך הם עמדו והביטו בפיסת הנייר הקטנה והלבנה, עד שלבסוף נחה זו ללא תנועה על הרצפה בתוך חדרם, בצמוד לדלת.
ואז התכופף קְלֵייטוֹן והֵרים אותה. זו היתה חתיכה מלוכלכת של נייר לבן שקופל בגסות לכדי ריבוע מרופט. כשפתחו אותו, הם גילו בפנים הודעה עילגת, כתובה באופן כמעט בלתי קריא, שהעידה על כך שהיה זה אדם שאינו מורגל במלאכת הכתיבה.
כשפוענחה לבסוף, התבררה ההודעה כאזהרה לזוג קְלֵייטוֹן, ולפיה עליהם להימנע מלדוֵוח על היעלמותם של האקדחים או מלחזור על דבריו של המלח הזקן - אם ברצונם להימנע מכאב או ממוות.
״אני מֵעז לדמיין שעוד נצא מזה בשלום,״ אמר קְלֵייטוֹן בחיוך עגמומי. ״כל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע, זה לשבת בשקט ולחכות, יקרה מה שיקרה.״

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן יבין
  • הוצאה: מודן, אוקיינוס
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 315 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 15 דק'
טרזן בן הקופים אדגר רייס בארוז
פרק 1 
הַפלגה ללב ים
 
הסיפור הזה התגלגל לידַי מפיו של מישהו שלא היתה לו כל רשות לספֵּר אותו - לי או לכל אדם אחר. את תחילתו אני יכול לזקוף לזכוּת השפעתו הפַּתיינית של יין מבָּציר ישן נושן על האיש שגולל בפנַי את העלילה. את הֶמשכה של המעשייה המשונה הזאת שמעתי בזכות הספקנות וחוסר האמון שהִבעתי במשך הימים שלאחר מכן.
כשמארחי המבוסם הבין שסיפר לי כה הרבה, ואני עדיין נוטה להטיל ספֵק, תפסה גאוותו המטופשת את תפקידו של היין, והוא החל להמציא עדויות בכתובים, בצוּרת כתב־יד מעופש וקמוט, כמו גם תעודות של משרד המושבות הבריטי, שנועדו לתמוך בחלקים רבים וחשובים של עלילתו החריגה.
איני טוען שהסיפור הזה נכון, משום שלא הייתי עֵד להתרחשויות שהוא מתאר. אך אני מספר לכם אותו ומשתמש תוך כדי כך בשמות בדויים לדמויות המרכזיות, ועובדה זו מעידה במידה מַספקת למדי על כך שבאופן אישי, אני מאמין בכנות, שהסיפור הזה עשוי להיות נכון.
הדפים המצהיבים והסדוקים של יומנו של אדם שזה מכבר הלך לעולמו, ולצידם תעודות משרד המושבות הבריטי - מתיישבים בהתאמה מושלמת עם סיפורו של מארחי המבוסם, וכך אני מוסר לכם את הסיפור, לאחר שצירפתי אותו, פרט לפרט, מכל המקורות הנבדלים הללו, ובתשומת לב יתרה. גם אם הוא אינו אמין בעיניכם, עדיין תהיו בדעה אחת עימי, וכמוֹתי תכירו בכך שהסיפור הוא ייחודי, יוצא מגֶדר הרגיל ומעניין.
מרשוּמוֹת משרד המושבות ומיומנו של האיש המת למדנו שעל אציל אנגלי צעיר כלשהו, שכאן נכַנה אותו ג'וֹן קְלֵייטוֹן, לוֹרְד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, הוטל מינוי: לערוך בדיקה רגישה במיוחד של המצב בחוף המערבי של המושבה הבריטית באפריקה. נודע שכוח אירופי אחֵר מגייס שָׁם חיילים מאוכלוסיית התושבים המקומיים לצבא הילידים שלו, המשַׁמש אך ורק לגזל של גומי ושנהב מהשבטים הפראיים אשר לאורך הנהרות קוֹנְגוֹ ואָרוּוִימי. הילידים שבמושבה הבריטית התלוננו שרבים מהגברים הצעירים שלהם פותו באמצעות הבטחות שווא נוצצות ונפלאות, אך מעטים מהם ראו את משפחותיהם בשנית.
אזרחי אנגליה שנמצאו באפריקה אפילו הגדילו לעשות והעידו שאותם שחורים אומללים מוחזקים בתנאי עבדות של ממש, כיוָון שברגע שתַמו תנאי הגיוס שלהם, ניצלו הקצינים הלבנים את בורותם, ואמרו להם שעליהם לשָׁרת עוד כמה וכמה שנים.
וכך מינה משרד המושבות את ג'וֹן קְלֵייטוֹן למשרה חדשה במערב אפריקה הבריטית, אך ההוראות החשאיוֹת שלו התמקדו בחקירה יסודית ומדוקדקת של הטיפול הבלתי הוגן שנתינים בריטים שחומי עור זכו לו תחת ידם של קציני אותה מעצמה אירופית אחרת, אפילו שזו היתה ידידותית. אין חשיבות רבה לסיבה שבגללה נשלח, על כל פנים, משום שהחקירה לא יצאה ממילא אל הפועַל, ולמעשה, הוא מעולם לא הגיע ליעדו.
קְלֵייטוֹן היה מאותם טיפוסים אנגלים, שכל אחד אוהב לקַשר לרגעים היסטוריים אציליים ולניצחונות עתירי־גבורה בשדה הקרב - מין אדם חזק וגברי, מבּחינה נפשית, מוּסרית וגופנית כאחד.
קומתו היתה גבוהה מהממוצע; עיניו היו אפורות, תווי פניו נקיים וחזקים; יציבתו הֵעידה על בריאות מושלמת ועל חוסן שנבע מהכשרה של שנים רבות בשירות הצבאי. שאיפות פוליטיות גרמו לו לבקש העברה משורות הצבא אל משרד המושבות, וכך אנו מוצאים אותו כשהוא עדיין צעיר, וכבר מופקד על משימה רגישה ורבת חשיבות כזו, בשליחותה של המלכה.
כאשר נודע לו דבר המינוי הזה, התמלא הלורד קְלֵייטוֹן גאווה וחרדה כאחד. הַבחירה בו היתה, לדעתו, פרס מוצדק לחלוטין על שירותו הצבאי המאומץ ורב התושייה, והיא אף היתה עשויה להווֹת עבורו קרש קפיצה לתפקידים חשובים עוד יותר, שבהם תהיה גם אחריות רבה יותר; אך מצד שני, הוא נישא לליידי אָלִיס רַתֶרְפוֹרְד רק שלושה חודשים קודם לכן, והמחשבה הזאת, על גרירתה של נערה צעירה ונאווה זו אל עֵבר הסכָּנות והבדידות של אפריקה המַשוונית, החרידה אותו. למען אשתו הוא היה מוכן לסרב לִכְתב המינוי הזה, אבל היא לא הסכימה שיעשה זאת בשום פנים ואופן. יתרה מזאת, היא התעקשה שיקבל את התפקיד, ושאמנם ייקח אותה עימו.
אימהות, אחים ואחיות, דודות ודודנים - כולם הביעו דעות שונות ומשונות בנושא, אך מה ייעץ כל אחד מהם? - כאן ההיסטוריה שותקת. אנו יודעים רק שבבוקר בהיר של חודש מאי, 1888, ג'וֹן, לורד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, ואשתו הליידי אָלִיס, הפליגו מדוֹבֶר שבאנגליה בדרכם אל אפריקה. חודש לאחר מכן הם הגיעו לפְרִיטָאוּן, ושם חכרו ספינה קטנה, 'הַפוּוָאלְדָה' שמה, שהיתה אמורה להביא אותם אל יעדם הסופי. בנקודה זו נעלמו ג'וֹן, לורד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, ואשתו, הליידי אָלִיס, מעיניה ומתודעתה של האנושות.
חודשיים לאחר שהרימו עוגן והפליגו מחופי פְרִיטָאוּן, יצאו חצי תריסר ספינות קרב בריטיות לסרוק את דרום האוקיינוס האטלנטי, בחיפושיהן אחר רמז להם או לכלי השיט הקטן שלהם, וכעבור זמן קצר נמצאו שרידי הספינה הטרופה על חופי סַנְט הֶלֶנָה. עדות זו שיכנעה את העולם ש'הַפוּוָאלְדָה' ירדה למצולות ים כשכּל צוותה ונוסעיה עליה, ולפיכך הופסק החיפוש מעט אחרי שהתחיל; ולמרות זאת, בלבבות רבים המשיכה התקווה לפעֵם עוד שנים ארוכות.
'הַפוּוָאלְדָה', ספינת מפרש ששקלה כמאה טונות, היתה כלי שיט שכּמוֹתו רואים הרבה בעסקי השיט של חופי האוקיינוס הדרומיים. צוותיהן של ספינות כאלו הורכבו על פי רוב מהפסולת של יורדי הים - רוצחים שלא נתלו ומשַׁספי גרונות מכל הגזעים והאומות.
'הַפוּוָאלְדָה' לא היתה יוצאת מהכלל בעניין הזה. קציניה היו בריונים שזופים ששנאו את אנשי הצוות שלהם, ואנשי הצוות מצידם שנאו את הקצינים. ואף שרב־החובל היה יורד ים מוכשר, הוא היה אכזרי כלפי אנשיו. הוא הכיר, או לפחות השתמש, בשני טיעונים בלבד בוויכוחיו איתם - אלת עץ ואקדח - אך ממילא לא היה סביר להניח שהאספסוף הרבגוני שליקט לו רב־החובל בתור צוות יבין דרך אחרת. וכך אירע שביום השני שלאחר הפלגתם מפְרִיטָאוּן, היו ג'וֹן קְלֵייטוֹן ורעייתו הצעירה עדים למחזות שאירעו על סיפון 'הַפוּוָאלְדָה', ושכמותם חשבו שניתן למצוא רק בין דפיהם של סיפורי יורדי ים.
באותו בוקר, השני שלהם על הספינה, חושלה החוליה הראשונה במה שהיה עתיד להפוך לשרשרת של אירועים, שסופם בּחייה של ברייה שטרם נולדה, חיים שלא היתה להם מקבילה בכל תולדות האנושות. שני מלחים עסקו בשטיפת סיפונה של 'הַפוּוָאלְדָה', הקצין הראשון פיקד על הספינה, ואילו רב־החובל נטל לו הפסקה כדי לשוחח עם ג'וֹן קְלֵייטוֹן והליידי אָלִיס. המלחים עשו את עבודתם כשהם פוסעים לאחור, וגבם מופנה כלפי החבורה הקטנה, שמצידה הביטה אל העֵבר האחר. הם הלכו והתקרבו, עד שאחד מהם היה ממש מאחורי רב־החובל. אילו היה מגיע לשם שנייה אחת לאחר מכן, הוא היה חולף על פניו, והסיפור המוזר הזה לעולם לא היה מתרחש.
אך בדיוק באותו רגע הסתובב רב־החובל כדי לפרושׁ מחֶברתם של הלורד והליידי גְרֵייסְטוֹק, ותוך כדי כך נתקל באותו מלח ומעד, משתטח אפיים על הסיפון, תוך שהוא הופך בדרכו את דלי המים על פיו, כך שאת הנפילה סיים כשהוא ספוג בתכולתו המטונפת. לשבריר שנייה זה היה מחזה מעורר גיחוך; אך רק לשבריר שנייה. במטח של קללות איומות ונוראות, כשפניו צבועות בגון השָני של הזעם וההשפלה, שב רב־החובל וקם על רגליו, ובמהלומה אדירה הפיל את המלח על הסיפון. האיש היה קטן קומה ומבוגר למדַי, דבר שהדגיש את האלימות הקשה במעשהו של רב־החובל. המלח השני, על כל פנים, לא היה זקן ולא קטן קומה, אלא הר אדם, בגודל דוב ממש, ולו שפם שחור ועבות וצוואר עבה של שור, קבוע בין כתפיים רחבות. כשראה את חברו נופל, הוא נדרך ואז זינק אל רב־החובל בנהמה עמומה, והפיל אותו על ברכיו במהלומה אחת, יחידה ומוחצת.
האודם שבפניו של רב־החובל פינה את מקומו ללבן, מאחר שבמעשה הזה ממש הוכרז מרד, ומרידות הוא כבר פגש וגם הכניע במהלך חייו המקצועיים והאלימים. בלי שיטרח לקום, שלף אקדח מכיסו וירה מטווח אפס בהר השרירים הכביר שהתנשא מעליו. אך מהיר ככל שהיה, ג'וֹן קְלֵייטוֹן היה מהיר כמעט כמותו. ברגע שראה את כלי הנשק מרצֵד באור השמש, הוא היכה בזרועו של רב־החובל כך שהקליע שיועד ללב המלח מצא במקום זה את רגלו.
דברים הוחלפו בין קְלֵייטוֹן ובין רב־החובל, כשהראשון מודיע במפורש שהוא מלא שאט־נפש מהאלימות שהופגנה כלפי הצוות, ושהוא לא מתכוון לשאת אותה יותר, לא כל עוד הליידי גְרֵייסְטוֹק והוא עצמו מצויים בין נוסעי הספינה. רב־החובל כבר הכין תשובה נזעמת, אך שוב הירהר בכך, ואז סב על עומדו והסתלק משם סר ונזעף אל הירכתיים. הוא לא רצה להפוך אדם בעל תפקיד רשמי שכזה לאויב, מכיוון שהכיר את נחת זרועה של המלכה ואת כלי הענישה המשכנע והמפחיד שלה: ידו הארוכה של הצי האנגלי.
שני המלחים הקימו את עצמם מהסיפון, המבוגר שבהם מסייע לחברו הפצוע להזדקף. הבחור הגדול, שנודע בקֶרב חבריו כמַייקְל השחור, ניסה לעמוד בזהירות על רגלו, ולאחר שגילה שהיא מצליחה לשאת את משקלו, הפנה אל קְלֵייטוֹן מילת תודה מחוספסת. אף שקולו של הבחור היה גס, היה ברור שהתכוון במילותיו לטוב. עוד לפני שסיים את נאומו הקטן, הוא הסתובב וצלע לו הרחק לעֵבר מגורי המלחים, מתוך כוונה ברורה להימנע מכּל המשך של דין ודברים.
הקלייטונים שוב לא ראו אותו במשך כמה ימים, וגם רב־החובל לא פלט לעֶברם אלא נהמות זועפות, וגם זה רק כשהיה מוכרח לדבּר איתם. הם הוסיפו לאכול בתאו, כפי שעשו לפני התקרית המצערת; אבל רב־החובל וידא בכל פעם שחובותיו ימנעו ממנו מלסעוד בחברתם.
הקצינים האחרים היו בחורים מחוספסים שלא ידעו קרוא וכתוב, אך הם עדיין היו אנשים טובים במעט מהצוות המרושע שלהם, שבו משלו ביד גסה. גם הם קידמו בברכה כל תירוץ להימנע ממגע חברתי כלשהו עם האציל האנגלי ורעייתו, כך שהקלייטונים נותרו פחות או יותר בגפָּם. המצב הזה הָלם לגמרי את רצונם, אבל הוא גם גָרם להם להיות מבודדים משִׁגרת החיים שעל הספינה הקטנה, וכך לא היתה להם אפשרות להתעדכן בהתרחשויות היומיומיות, שעתידות היו להגיע מהר מאוד לשיא שכולו טרגדיה רוויַת דם.
באווירה ששררה בספינה מָשלה אותה תחושה לא מוגדרת המקדימה כל אסון. למראית עין, ולמיטב ידיעתם של הקלייטונים, הכול נמשך כסדרו על כלי השיט הקטן; אך שניהם הרגישו בזרם תת־קרקעי המוביל אותם לעֵבר סכנה לא נודעת - הרגישו ולא דיברו על כך גם בינם לבין עצמם.
יומיים לאחר פציעתו של מַייקְל השחור עלה קְלֵייטוֹן אל הסיפון בדיוק כאשר ארבעה מלחים הורידו אל המגורים שמתחתיו את גופתו הרפויה של אחד מאנשי הצוות, בזמן שסגנו של רב־החובל עומד ומגחך לעֵבר חבורה קטנה של מלחים עגמומיים, ואלת עץ עבה, מאלו המיועדות לקשירת החבלים, בידו.
קְלֵייטוֹן לא שאל שאלות - הוא לא היה צריך לשאול. ביום המחרת, כשקוֵוי המִתאר של ספינת קרב בריטית הלכו והתבהרו מתוך האופק המרוחק, הוא הירהר באפשרות לדרוש מהם שהליידי אָלִיס והוא עצמו יועברו אליה, שכֵּן חששותיו מפני הדברים הרעים שעלולים להיגרם להם כתוצאה מהישארותם על 'הַפוּוָאלְדָה' המדכדכת והעגמומית רק הלכו וגדלו בהתמדה.
לקראת הצהריים הם כבר היו במרחק דיבור מכּלי השיט הבריטי, אך כשקְלֵייטוֹן כמעט החליט לבקש מרב־החובל להעביר אותם אל סיפונה, התבהרה לו לפתע עליבותה הברורה של הבקשה. איזו סיבה יוכל לתת לקצין המפקד על ספינת הוד מעלתה לכך שהוא מעוניין לנסוע בחזרה אל הכיוון שממנו הגיע? ואם יגיד להם ששני מלחים מוֹרדים טופלו בקשיחות על ידי הקצינים שלהם, אז מה? הם רק ילעגו לו מאחורי גבו, ויזקפו את רצונו לנטוש את הספינה לחובת דבר אחד ויחיד - פחדנותו.
ג'וֹן קְלֵייטוֹן, לורד אחוזת גְרֵייסְטוֹק, לא ביקש לעבור לספינת הקרב הבריטית. מאוחר יותר אחר הצהריים הוא חזה בקוֵוי המִתאר העליונים שלה נעלמים מֵעבר לאופק הרחוק, אך לא לפני שגילה דבר מה שאישש את פחדיו הגדולים ביותר וגרם לו לקלל את גאוותנותו, זו שמנעה ממנו לבקש מקלט עבור אשתו רק כמה שעות קודם לכן, כשחוף המבטחים היה ממש בהישג יד - חוף מִבטחים שנעלם עתה לָנצח.
היה זה בצהרי היום, כשאותו מלח מבוגר וקטן קומה שהותקף על ידי רב־החובל כמה ימים לפני כן, ניגש אל המקום שבו עמדו הלורד קְלֵייטוֹן ורעייתו, אי שם בצד הספינה, והם מביטים בתוויה ההולכים וקטֵנים של ספינת הקרב האדירה. הבחור המבוגר מֵירק את חלקי הנחושת שבסיפון, ועשה את דרכו אט אט לעֵבר קְלֵייטוֹן. כשהגיע אליו פלט בקול חשאי:
״עוד יִ'יֶה פה רע ומר, אדון, על הספינה הזה פה, ותָ'מין לי על זה, אדון. עוד יִ'יֶה פה רע ומר.״
״למה אתה מתכוון, בחורי הטוב?״ שאל קְלֵייטוֹן.
״מה, 'תה לא ראית ת'מה שמתבשל כאן? 'תה לא שמעת ת'רב־חובל הזה, הבן של השטן, והקצינים שלו שמכניסים כהוגן לחצי מהצוות? שתי גולגולות מפוצלחות אתמול, ושלוש היום. מַייקְל השחור התאושש, הוא מרגיש כמו חדש שובפּ'ם, והוא לא מישוּ שיסכים לכזה דָבר, לא הוא; ותָ'מין לי על זה, אדון.״
״אתה מתכוון, חבר, שהצוות רוקם תוכניות למרד?״ שאל הלורד קְלֵייטוֹן.
״מרד?״ קרא הבחור הזקן בהתרגשות. ״מרד? הם מתכוונים לרצוח 'תָם, אדון, ותָ'מין לי על זה, אדון.״
״מתי?״
״זֶ'מְתָקרב, אדון; זֶ'מְתָקרב, אבל אנ'לא אומר'ך מתי בדיוק, וכבר גיליתי לְך 'תר מדי, לעזאזל, אבל 'תָה היית בסדר ביום ההוא, וחשבתי שלא יפה לא לַ'זהיר אותך. אבל צְ'מור תַ'לשון ש'ך דוממת בתוך הפה ש'ך, וכשתשמעו יריות, תרדו מתחת לסיפון ו'שארו שם. זה הכול, רק צ'מור ת'לשון ש'ך דוממת בתוך הפה ש'ך, או שיתקעו לְךָ כדור בין הצלעות שְ'ךָ, ותָ'מין לי על זה, אדון,״ והבחור הזקן המשיך הלאה, מבריק את חלקי המתכת שעל הסיפון, מתרחק מהמקום שבו עמד הזוג קְלֵייטוֹן.
״אני צופה שיהיה כאן שמח, אָלִיס,״ אמר קְלֵייטוֹן.
״אתה מוכרח להזהיר את רב־החובל ומייד, ג'וֹן. אולי ניתן עדיין למנוע את הצרה הזאת,״ היא ענתה.
״אני מתאר לעצמי שאַת צודקת, ועדיין - מִמניעים אנוכיים לחלוטין - אני כמעט מוכן 'לשמור ת'לשון שלי דוממת בתוך הפה שלי'. מה שלא יקרה, הם יחוסו על חיינו כשייזכרו איך ניצבתי לצידו של הבחור ההוא, מַייקְל השחור. אבל אם הם יגלו שבגדתי בהם, הם לא יגלו כלפינו שום רחמים, אָלִיס.״
״יש לך חובה אחת ויחידה, ג'וֹן, והיא לשמור על המטרה שבגללה ניתַן לך המינוי הזה, תפקיד עם סמכות. אם לא תזהיר את רב־החובל, אתה שותף מלא לכל מה שיקרה בעקבות זאת, ממש כאילו עזרת לתכנן ולבצע זאת בראשך ובשתי ידיך.״
״את לא מבינה, יקירה,״ השיב קְלֵייטוֹן. ״עלייך אני חושב, לא עלי - וזו חובתי הראשונה במעלה. רב־החובל הביא את המצב הזה על ראשו, אז למה שאקח את הסיכון שאשתי תופקר לכל מיני זוועות שקשה לי בכלל לדמיין, והכול מתוך ניסיון - ככל הנראה עקר - להציל אותו מאנשיו שלו עצמו? אין לך מושג, יקירה, מה עלול לקרות לאחר שחבורת משספי הגרונות האלה יתפסו את הפיקוד על 'הַפוּוָאלְדָה'.״
״חובה היא חובה, ג'וֹן, וכל הדיבורים שבעולם לא ישַׁנו זאת. אני אמעל בתפקידי כרעייתו של אציל אנגלי, אם אהיה אחראית לכך שישתמט מחובתו המובהקת. אני מבינה את הסכנה שבוודאי תישקף לחיינו בעקבות כך, אבל אני יכולה להתמודד איתה, לצידך.״
״אם כך, נעשה כרצונך, אָלִיס,״ הוא ענה, מחייך. ״אולי אנחנו מחפשים לעצמנו צרות. אף שאני לא אוהב את מצב העניינים על סיפונה של הספינה הזאת, ייתכן שהם לא נוראיים כפי שנדמה לי, כי יכול להיות ש'יורד הים הישיש'1 הזה ביטא בסך הכול את תשוקות ליבו המרושע, ולא ציין עובדות אמיתיות. מרד בלב ים היה אולי נפוץ לפני מאה שנים, אבל היום, ב-1888, זו האפשרות הפחות סבירה מכולן. אבל הנה, רב־החובל עושה את דרכו לתאו בזה הרגע. אם אני מתכוון להזהיר אותו, מוטב שאפָּטר מהעול הנורא כל עוד יש בי מספיק אומץ לדבּר עם הבריון הזה.״
1 דמות מהשיר ״שירת יורד הים הישיש״ מאת סָמוּאל טֵילוֹר קוֹלְרִידְג'.
ובאומרו זאת הוא צעד שאנן אל הפֶּתח שבו נבלע רב־החובל, וכעבור רגע דפק על דלתו.
״יבוא,״ נהם הקצין הזעפן בטון עמוק.
וכשקְלֵייטוֹן נכנס וסגר את הדלת מאחוריו:
״ובכן?״
״באתי כדי לדוֵוח על רוח הדברים הכללית של שיחה ששמעתי היום, משום שאני חש שעליך להיות מודע לה, גם אם ייתכן שאין בכך כלום. בקצרה, המלחים מתכננים מרד ורצח.״
״זה שקר!״ שאג רב־החובל. ״ואם שוב התערבת בהשלטת המשמעת בספינה הזאת או שתחבת את אפך לעניינים שלא קשורים אליך, אתה צריך ללמוד לשאת בתוצאות וללכת לעזאזל. לא אכפת לי אם אתה לורד אנגלי או לא. אני רב־החובל של הספינה הזאת, ומעתה ואילך אתה תשמור את האף הנתחב שלך מחוץ לענייני.״
רב־החובל זעם כל כך, שפרצופו נצבע בגוון שלא היה רחוק מסגול, ואת המילים האחרונות הוא צָווח בכל כוחו, כשהוא מדגיש את הערותיו באמצעות מכות רמות של אחד מאגרופיו הענקיים על השולחן, ונפנוף אגרופו השני למול פניו של קְלֵייטוֹן.
קְלֵייטוֹן לא הניד עפעף. אדרבא, הוא עמד והביט בשלווה באיש הנרעש.
״רב־החובל בִּילִינְגְז,״ הוא אמר לבסוף, תוך שהוא מאריך בהבָרותיו, ״אם תסלח לי על ישירותי, עלי להָעיר שאתה חמור לא קטן.״
ובמילים אלה סב לו ויצא, עוזב את רב־החובל באותה קלילות אדישה שהיה מורגל בה, ושהיתה יעילה בהרבה לעורר את חמתו של אדם מסוגו של בִּילִינְגְז, מאשר שֶׁטף של האשמות ארסיות.
וכך, אף שרב־החובל היה יכול להתחרט על הדרך הנמהרת שבה דיבר אל קְלֵייטוֹן אם זה רק היה מנסה לפייס אותו, הרי שעכשיו התקבע מזג רוחו באופן בלתי הפיך, ובכך נגוז גם הסיכוי האחרון שלהם לסייע זה לזה למען טובת שניהם.
״ובכן, אָלִיס,״ אמר קְלֵייטוֹן כששב והצטרף לאשתו שעל הסיפון, ״הייתי יכול לחסוך לעצמי את השיחה כולה. הבחור התגלה ככפוי טובה לגמרי. הוא כמעט התנפל עלי כמו כלב שוטה. הוא וכל הספינה הארורה שלו יכולים להיתלות, עד כמה שאכפת לי; ועד שנרד בבִטחה מהדבר הזה, אני אשקיע את כוחותי בדאגה לשלומנו. ואני די בטוח שהצעד הראשון להשגת היעד הזה, הוא לגשת לתא שלנו ולבדוק את האקדחים שלי. עכשיו אני מצטער שאיפסַנו בבטן האונייה, עם המטען שלנו, את הרובים הגדולים יותר ואת התחמושת.״
הם נכנסו לתאָם ומצאו אותו הפוך לגמרי. בגדים מארגזיהם הפתוחים ותיקיהם נזרעו ברחבי החדר הקטן, ואפילו מיטותיהם שוספו לחתיכות.
״עושה רושם שמישהו רצה את רכושנו יותר מאיתנו,״ אמר קְלֵייטוֹן. ״בואי נעיף מבט מסביב, אָלִיס, ונראה מה לקחו.״
סקירה מדוקדקת גילתה ששום דבר לא נלקח, מלבד שני האקדחים של קְלֵייטוֹן ואספקת התחמושת הקטנה שהוא הקצה מתוך הכמות הכוללת למקרה הצורך.
״אלה הם בדיוק הדברים שרציתי שישאירו לנו,״ אמר קְלֵייטוֹן, ״והעובדה שהם באו לכאן בשבילם, ואך ורק בשבילם, מַדאיגה ביותר.״
״מה עלינו לעשות, ג'וֹן?״ שאלה אשתו. ״אולי צדקת כשאמרת שהסיכוי הטוב ביותר שלנו הוא לא לקחת צד בסכסוך. אם הקצינים מסוגלים למנוע מרידה, אין לנו ממה לחשוש, אך אם המורדים יצליחו במשימתם, התקווה הקלושה היחידה שלנו היא להימנע מהתנגדות להם או מהֲפיכתם לאויבינו.״
״הצדק איתך, אָלִיס. אנחנו נקפיד להישאר באמצע, בלתי מעורבים בנעשה.״
בשעה שהחלו לסדר את תאם, הבחינו קְלֵייטוֹן ואשתו יחד בקצה של דף נייר שנתחב מתַחת לדלת התא. כשקְלֵייטוֹן עצר ממעשיו כדי לגשת ולקחת אותו, הוא נדהם לגלות שהוא נתחב עוד יותר אל תוך החדר, ואז הבין שהוא נדחף פנימה על ידי מישהו שנמצא מחוץ לחדר.
בשקט ובמהירות הוא התקרב לדלת, אך כשהושיט את ידו אל הידית כדי לפתוח אותה, הניחה אשתו את ידה על מפרק כף ידו.
״לא, ג'וֹן,״ היא לחשה. ״הם לא רוצים שנראה מי הם. אל תשכח שאנחנו מקפידים להישאר באמצע, בלתי מעורבים.״
קְלֵייטוֹן חייך ושמט את ידו לצד גופו. וכך הם עמדו והביטו בפיסת הנייר הקטנה והלבנה, עד שלבסוף נחה זו ללא תנועה על הרצפה בתוך חדרם, בצמוד לדלת.
ואז התכופף קְלֵייטוֹן והֵרים אותה. זו היתה חתיכה מלוכלכת של נייר לבן שקופל בגסות לכדי ריבוע מרופט. כשפתחו אותו, הם גילו בפנים הודעה עילגת, כתובה באופן כמעט בלתי קריא, שהעידה על כך שהיה זה אדם שאינו מורגל במלאכת הכתיבה.
כשפוענחה לבסוף, התבררה ההודעה כאזהרה לזוג קְלֵייטוֹן, ולפיה עליהם להימנע מלדוֵוח על היעלמותם של האקדחים או מלחזור על דבריו של המלח הזקן - אם ברצונם להימנע מכאב או ממוות.
״אני מֵעז לדמיין שעוד נצא מזה בשלום,״ אמר קְלֵייטוֹן בחיוך עגמומי. ״כל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע, זה לשבת בשקט ולחכות, יקרה מה שיקרה.״