אישוליים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אישוליים
הוספה למועדפים

אישוליים

2.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

יהושוע עובד במרכז המיון של דואר ישראל. הוא מתגורר במחסן של שיכון, בעיבורי ירושלים. עולמו של יהושוע, גבר צעיר שמעולם לא ידע אשה, מתנהל בין אוטובוסים עמוסים לעייפה, מדרכות מטונפות ופאבים אפופי צחנה. שם הוא מחפש קרבה. כמיהתו לאהבה ולמגע היא הכוח המושל בחייו, אבל זהו רודן חסר-רחמים שמשליך את הגיבור אל תבוסה אחר תבוסה.
 
'אישוליים' הוא מיזוג חד-פעמי של דמות ומקום, ובעיקר של הוויה קיומית יוצאת דופן וחדה, חריפה ונאבקת, נאנקת תחת עול התכתשויות היום-יום. בבירה האפילה עובר הגיבור ויה דולורוזה פרטית וכמו מציג גרסה אחרת של ישו מקומי, בזמן שמכריז על עצמו בתור "האנטילופה מן המעגל החיצוני ביותר של העדר". הגיבור הי(הו)שועי כבול במאסר התבוננות, חיצונית ונפשית, ומנסה לפענח את חוֹק החיים שלו. 
 
ואין רחמים, ואין גבולות, ואין "אין-כניסה" בחיפוש ובמבטים האלה. לפנינו תצוגה נרטיבית מרהיבה של שפה דוקרת, לירית-פיוטית, בעלת ביטויי-לשון חדשניים ועוצמתיים, לצד תחביר מפתיע. אלה ועוד מעניקים למחבר אלי שמואלי קול פואטי משלו, שבבסיסו מתח תמידי של ריקבון ואנושיות.
 
מדברי העורך, סמי ברדוגו
 
אישוליים הוא ספר על בדידותו של הדחוי, חסר החשיבות, וניסיונותיו למצוא חברה, בעיקר חברתן של נשים. הסיפור של יהושע הוא הווידוי של כולנו - כל אחד וחווית הדחייה והכישלון הפרטית שלו. סיפורו מתאר חוויה פנימית אוניברסלית, כלל-אנושית, שמשותפת ככל הנראה לכל בני האדם - חווית ההיוותרות מאחור.
 
זהו רומן על רודנותה של תאווה, ועל חולשתו של אדם נוכח הציווי הפנימי למצוא קרבה. הבדידות היא באר עמוקה לאין קץ, שההתנכרות האנושית פיסלה את דפנותיה, כך שתהיינה חלקלקות ככל שרק ניתן לדמיין. וכשיהושע גיבור הרומן נלכד בתוכה, נועץ ציפורניים ומנסה לטפס החוצה, הוא רק מחליק שוב פנימה, עד לחבטה בקרקעית.
 
זהו גם ספר על ירושלים. אך אין זה עוד ספר על ירושלים של קדושה והסטוריה בת אלפי שנים, אלא על ירושלים של מטה, של האנשים החיים בה. מאובקת, מלאה בתפלות אנושית, בסתמיות ובהחמצה של חיים שאין להם תכלית, זולת מהקיום עצמו.

פרק ראשון

1.
במשך כל החורף רעבתי, וכשהוא חלף חשבתי שלא ארצה לשבוע עוד לעולם. במהלך החורף עבדתי בחדר השקוף. עבדתי שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן הייתי חופשי. אף־פעם לא ביקשתי עוד משמרות, ואם הייתי מבקש אני לא יודע אם היו נותנים. בזמן הנותר הסתובבתי, או שבהיתי בתקרה. או שהבאתי ביד. או שכתבתי בפנקס. היו לי גם תחביבים: ללכת לפאב של השמנה, להחליף ספר בספריה. להרהר. בבדידות, בעיקר. לפעמים ניסיתי לזכך אותה. להניח את הבדידות מולי, צלולה וברורה, כך שאוכל להבין. רציתי, לפחות פעם אחת, להפריד אותה משאר ההֶמְיָה הפנימית. לבהות בה. ולהרהר. אבל בסופו של דבר נבטה בי ההבנה שאי־אפשר לזכך בדידות. ככל שהגיתי בה, מנסה לפתור אותה, כך גדלה שנאתי העצמית, וזה יקד בי כמו אש, ולא יכולתי לשאת את עצמי. מחשבות אבדן עלו בראשי. גירדתי בבשר הנפש והרהרתי בבדידות, חיטטתי בה כמו בפצע.
 
2.
זה היה חדר שקוף תלוי בתוך אולם. תקרת האולם היתה גבוהה לפחות כמו שתי קומות בניין, כך שניתן היה לתלות ממנה את החדר. ובכל־זאת, המקום השאיר רושם של מחילה. מתחת לחדר השקוף, על רצפת האולם, התפתל הנחש. היה זה נחש גדול מפח. היקף גופו היה כזה שכשעמדתי בקצהו האחד יכולתי לראות רק את הפדחות של האנשים העובדים בקצה השני. זאת היתה המכונה. כולנו עבדנו עבור המכונה. היינו שם בשבילה. סביב המכונה התרוצצו האנשים. הם באו בכל מין, גודל וצבע. הנחתי שמשרתֵי המכונה היו לפעמים גם במצב רוח עליז, או נרגש, או שמח וטוב־לב, כך סתם, בלי סיבה. אבל אני הכרתי אותם רק טרוטי־עיניים, רוטנים. הם אף־פעם לא דיברו זה אל זה, הם צעקו. הם לא קיללו, אבל הרגשתי שהם מאוד רוצים. אולי לא תמיד נראו כך. אולי נראו לי כאלה משום שעבדתי רק במשמרות לילה; נכנס בחצות ויוצא ברבע לשמונה בבוקר. ואולי לא.
עניין מוזר — האולם היה ענק, אבל הדלת שלו היתה דלת מחסן אפורה, אם מישהו יעמוד לפניה מבחוץ כשהיא סגורה, הוא לא ינחש מה נמצא מעבר לה. תמיד, גם בימות החורף הגשומים, היתה הדלת פתוחה. לפחות כדי סדק. בעבור הרָשות — סימן לפעילות שלעולם אינה פוסקת. עבורי, ואולי עבור כולם, נתיב המילוט. פתח לתקווה. ליד דלת האולם, בפנים, ניצבה ברזייה דולפת, ומשום שהיתה ברצפה שקערורית, בדרך־כלל נקוותה שם שלולית קטנה. בצעד ראשון פנימה דרכתי בשלולית. יכולתי לשמוע מלמטה את הרעש הבוצי. חשבתי על הסדקים בסוליות הנעליים שלי, הבחנתי בהם חודש לפני כן, אבל מי זוכר פרטים כאלו. עליתי במדרגות הברזל הלולייניות. השתדלתי להשקיט את צעדי, אבל הם הפיקו חבטות מתכתיות שהדהדו לכל אורך עמוד הפלדה. כשנכנסתי אל החדר השקוף הרטיבות כבר חלחלה מן הגרב אל אצבעותי.
מיד אחרי שהתיישבתי במקומי קמתי כדי להשתין. בדרך חלפתי מאחורי גבה של חֶמְדַת. הגב שלה היה זקוף כמו סרגל וזה גרם לתחת התפוחי שלה לבלוט החוצה. גזרת המכנסיים שלה היתה נמוכה מאוד, וזה איפשר לי לראות את החריץ לעומק של שני סנטימטר לפחות, אולי יותר. לא יכולתי להפסיק להסתכל על זה. חמדת היתה מרוכזת בעבודה שלה וכלל לא הבחינה בי חולף לאט מאחוריה. מאוד לאט. החריץ שלה היה לבנבן. היה בו משהו שופע ומלבב, רציתי לנשק אותו, ללטף בקצה האצבע. התחילה להתפתח אצלי זקפה. חמדת הסתובבה בחדר כאילו אין לה את החריץ הזה, אבל אני הרגשתי שהיא יודעת שהוא שם. פּיכְתָה ממנו איזו אמת, וזאת היתה האמת היחידה שאי־פעם רציתי לדעת, ולא ידעתי אותה, משום שמעולם לא ידעתי אשה.
כשעמדתי שם בתוך התא והשתנתי, חשבתי לאונן כשאני מדמיין את חריץ התחת של חמדת. אלא שאז נזכרתי בכל הגברים האחרים שמשתמשים בתא המצחין וזה עורר בי גועל. ויתרתי, שמרתי את התחת של חמדת אצלי בזיכרון, למועד מאוחר יותר, כשאשוב הביתה. הציפייה ריגשה אותי, וההתרגשות קרקרה בתוכי, כמו רעב.
משום שהייתי רעב. רעב וריק. הגוף התחנן לשובע, להתמלא ברַכּוּת של אשה, עד להתפקע. אם לקינת הגוף שלי היה קול, היו זגוגיות החדר השקוף מתנפצות ואזני העובדים באולם למטה היו מתפוקקות. הידיים המאובקות היו נוטשות את השקים, לופתות את הראש בכאב, והראשים היו מיטלטלים מצד אל צד, מצד אל צד. אנשים היו גומעים אוויר כמו אדם טובע שהים בעט לרגע אל מעל לגלים. לוּ לקינת הגוף שלי היה קול.
הבדידות היא צרחה קבועה שמהדהדת בתוך ראשך. לעיתים קרובות הרגשתי אותה מכה ברקות, כמו קליע מזגזג שנלכד בתוך משוריין. לפעמים זה היה שקט יותר — זמזום של זבוב שנכלא בצנצנת אטומה. היא תמיד מחפשת ואף־פעם לא מוצאת — נתיב בריחה, אל החיים שבחוץ. הרגשתי שאיני מסוגל להכיל את זה בתוכי. את הכמיהה להתרפקות. לרכות. לנוכחות. לקול הבא אליך מן החוץ. הרעב מבעבע בעורקים כמו חומצה, מבקש לפרוץ מבעד לעיניים, להימלט מתוך העור. זה תקף בכל פעם שראיתי אשה, כשהסתכלתי בישבן, בשדיים החלביים שבתוך המחשוף, וגם כשלא היתה סביבי אף־אחת — די היה שאדמיין אשה כדי שזה ינהם בתוכי.
כשיצאתי בבוקר מן האולם דרכתי שוב בשלולית הכניסה. האוויר היה פושר והשמש זהרה בשמיים, לא היה כל סימן לענן. על הכביש והמדרכות אפשר היה להבחין בכתמי רטיבות כהים, עדות לטפטוף מן הלילה. ירדתי בדרך העוקפת את הבניין, פניתי אל הכביש הראשי. סביב לבניינים האפורים של אזור התעשייה גבעת שאול רחשה ההמולה הדלקתית של הבוקר. אנשים השתעלו את החלומות שחלמו בלילה וירקו אותם מולי על המדרכה. מכוניות צפרו ונאבקו להידחק אל סמטאות בטון שבורות, הייתי משוכנע שהן מנסות לדרוס אותי בדרכן. בצמתים, זוגות עם ילדים נפרדו זה מזה בצעקות מתוך מכוניות מוזנחות. עמדתי בתחנה עם נשים חרדיות ועגלות התינוק שלהן, המתנתי לאוטובוס. מאחורי התחנה שכנה מאפיית בית־קפה קטנה, עלו ממנה ניחוחות קפה טרי וקרואסון חמאה חם, ריחות של בוקר. הם עוררו בי גועל, היה בהם את הריח של החיים, של אנשים שנולדו ושימותו מבלי לדעת שזה קרה להם, אנשים שלחיות זה המקצוע שלהם, שיכולים לעשות את זה בעיניים עצומות. שעושים את זה בעיניים עצומות.
הייתי רעב והרגשתי בחילה, התחיל להיות לי חם. הזעתי. רציתי להסתתר מהם, מכל האנשים החרוצים האלו שקמו לעמל יומם, רציתי לשכוח אותם.
האוטובוס היה דחוס. תכנית חדשות רשרשה מן הרדיו של הנהג. עמדתי ואחזתי במוט הברזל ביד אחת, ולא מצאתי מקום להניח את היד השנייה. השתדלתי לא ליפול על נערה עם חזה ענק ולחיים שעירות שישבה על ספסל. הנהג האיץ ובלם בעדינות, אבל זה לא הועיל. המאמץ לשמור על שיווי משקל התיש אותי, קרע את שרירי השוקיים ברגלי. לידי עמדה קשישה נמוכה. ראיתי את האיפור מתפורר על הפנים שלה, בזוויות הפה, מעל לעפעפיים. ואולי זאת היתה היא שהתפוררה שם מולי. היא לא הצליחה להגיע לשלשלאות האחיזה שנזלו מן התקרה, והמוטות האחרים היו מכוסים באצבעות. הקשישה הקטנה התאמצה לשמור על ארשת הגונה, בזמן שהגוף שלה הוטח אל שלי כשעצר הנהג ברמזורים. הסתכלתי על הנערה עם החזה הגדול והלחיים השעירות, ניסיתי לרמוז לה שתפנה את מקומה לישישה. היא הבחינה במבטי התוכחה שלי, והעדיפה להסיט את עיניה אל החלון. האוטובוס בלם והזקנה שוב איבדה שיווי משקל. היא מעדה לקראתי בצעדים קולניים, לא היה שום כוח בעולם שיוכל לעצור את ההתרסקות הזאת, הפנים הסדוקות שלה נמתחו בבהלה כשקרסה היישֵר אל תוך הבטן שלי. כשהתייצבה תקעה בי מבט זועם. לא ידעתי אם היא כועסת עלי, או שהמחאה שלה היא כללית, ואם דווקא עלי, האם זה מפני שלא הערתי לנערה, או פשוט מפני שאני קיים. ואולי כעסה על הנהג ואני הייתי הפרצוף היחידי שמצאה כדי לתת לו את זה.
אמרתי לבחורה שעל הספסל: ״אני מאחל לך חיים ארוכים, כדי שתגיעי לגיל שבו תשמחי שמישהו ייתן לך לשבת באוטובוס״.
היא הבינה שפניתי אליה, אפילו שדיברתי אל הלחי השעירה שלה. כולם שמעו אותי. אבל אף־אחד מהנוסעים לא הסתכל בי, מלבד הזקנה, שהציצה לכיווני בזהירות. השדרנית ברדיו התרגשה ממשהו והנוסעים כרו אוזן לרגע. המבטים החרדים שלהם אמרו שהם מחפשים דבר־מה בדברי השדרנית, איזו בשורה שתוציא אותם מזה, שתגרום לכל הדברים לקרוס ולקום מחדש. אולם אי־אפשר היה להבין את קולה המזומזם של השדרנית והנוסעים איבדו עניין, הם קיבלו מחדש את העובדה שיצטרכו להמשיך עם זה, כך.

סקירות וביקורות

חוכמת הלוזר 'אישוליים' של אלי שמואלי הוא ספרות במיטבה. רומן חי וצורב על גבריות פצועה נסו לא להחמיץ את הספר הצורב והחזק הזה. זו ספרות. כך זה נראה. חי ובוטה וכואב ומתנועע ושוב חי. רומן שהוא נצר לשושלת העברית הגדולה של גבריות שרוטה - אולי התופעה המובהקת ביותר במסורת הספרותית שלנו - ששלושת קודקודיה הם ברנר, חנוך לוין ויעקב שבתאי (בשוליה ברדיצ'בסקי, שופמן, גנסין; ועוד יותר בפריפריה: יזהר, שדה, עוז, קנז ועוד‭.(‬ זו מסורת של גברים שמרגישים לא אהובים על המין הנשי - "גבר לא אהוב אחד ושמו גבר'ל‭,"‬ כתב לוין; "ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי‭,"‬ על פי ברנר - ומעניין מדוע התרבות שלנו הוציאה מתוכה גדולי ספרות שזו חוויית התשתית שלהם. תרמו לכך כנראה דיכוי הגוף הגברי בתרבות הגלותית, ומצד שני גם ההפך, הערצת הגוף הגברי הלוחם בתרבות העברית החדשה (לכן מצבו של הגבר היהודי בתרבות העברית מסובך יותר מעמיתו בתרבות היהודית אמריקאית, כמו פורטנוי של פיליפ רות, למשל‭.(‬

גיבור '‭,'אישוליים‬ ספרו הראשון של אלי שמואלי, הוא יהושוע. צעיר ירושלמי חסר אמצעים שעובד עבודת דחק בדואר, שם הוצב על ידי חברת כוח אדם. יהושוע נפלט מהצבא ואחר כך הפסיק את לימודי הפילוסופיה שלו וחי במחסן ירושלמי עלוב. הוא בתול שנטרף מתשוקה אך לא מצליח לשכב עם בחורה. הוא לא מספיק אטרקטיבי להרגשתו, לא מספיק מוצלח, לא מספיק נורמלי. יש כאן תיאורים עזים ביותר של התשוקה הגברית הלא-נמלאת, של העולם השטני שבו יש כאלה שזוכים ויש כאלה שלא זוכים בתענוג הבסיסי כביכול של המין. עולם שבו נוסע יהושוע עד חיפה כדי להידחות על ידי בחורה שגם הוא אינו משתוקק אליה ביותר, שבו פורקן חלקי מושג באמצעות מפגש עם בחורה נכה שמוליכה אותו שולל, שבו הוא נוסע לסיני כדי להידחות על ידי תיירות מגניבות.

זירת החיפושים והתעייה והייאוש היא הזירה הירושלמית. זו עיר של עוני ועליבות, שמתוארים כאן באופן רב-רושם, גיהינום של כיעור שהבזקי יופי לא מושג מכתימים אותו פה ושם. עיר שהאופיום הלאומני ששואפים תושביה נועד לעזור להם לערפל מעט את המודעות לעליבותם. עיר שבה מלחמה היא התקווה היחידה של היהושוע-ים שלה לקצת תשומת לב נשית, כיוון שהגברים מצויים בחזית.

שמואלי מצליח לא ליפול בפח הממתין לספרות "דיכאונית" והוא פח הדריכה במקום. הגיבור שלו יודע וחוזר ונוכח לדעת שאין הרבה תקווה לצאת מהמצב שבו הוא נתון, אבל הסופר לא חובק ידיים לרגע. הוא מניע את העלילה ואת הגיבור במיומנות הלאה וקדימה וכך נוצרת דהירת פרוזה מיוחדת במינה - דהרה שמתארת היתקעות במקום אחד. הפעלתנות של העלילה תורמת גם להצלחה המיוחדת במינה בסוג כזה של כתיבה: היעדר תחושה של רחמים עצמיים, למרות שאלה כביכול הנושא של הרומן. לנטרול תחושת הרחמים העצמיים תורמת גם יכולת ההתבוננות של הגיבור (והסופר שעומד מאחוריו) בעלי - בותם של אנשים אחרים. הוא לא מביט רק פנימה. יש במבט שלו אכזריות וחמלה.

ועם זאת, יש ביהושוע גם צד לא סוציאלי, עניין שמבחין בינו לבין גיבוריו של ברנר, למשל, שיש להם סופר-אגו אימתני. מדי פעם, כמו אצל כמה מהכותבים במסורת הזו, מנסה יהושוע להבין מדוע המר כך גורלו. מה הופך אותו לשונה, לדחוי, למי שמצוי בצד המפסיד של החיים. האם זה משהו שקרה לו? האם זה משהו שטבוע בו עצמו? "ניסיתי להגיע לשורש העניין, להבין את הבדידות שלי. חיפשתי, בפשטות, סיבה. העדויות נגדי הלכו והצטברו‭."‬ כמה הבלחות קצרות מהביוגרפיה שלו תורמות להסבר אפשרי (אמא דיכאונית‭,(‬ אבל הפתרון לא מוצע ברומן, ובעיניי טוב שכך (יש כמה הסברים אפשריים מתחום הנפש ומתחומים אחרים‭.(‬

'אישוליים' מלכד בוטות בפיוט - פיוט חי, לא קישוטי, לא צעצועי. יהושוע כותב לעצמו רשמים
בפנקס (אולי אף ברמז מודע לגיבור 'בחורף' של ברנר, שבפתיחה המפורסמת כותב: "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי' - 'חיי'- במירכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר‭.)"‬ אם לדלג מהגיבור הכותב אל הסופר הכותב את הגיבור, הרי ש'אישוליים' מדגים איך בידיו של כותב מוכשר, שנמנע מהתקרבנות ומדריכה במקום, הופך הכאב לחומר הגלם הספרותי החזק ביותר.

ואגב, אולי אין זה מקרה שהרומן הזה יצא בהוצאה קטנה יחסית. בזמן האחרון מצטברות העדויות על כך שכמה מהיצירות העבריות המעניינות ביותר של השנים האחרונות לא רואות אור בהוצאות המרכזיות והחשובות שלנו. 'אישוליים' (הוצאת פרדס) מצטרף ל'שיר של יום' של יובל יבנה (הוצאת כהל) ו'חזרה' של יואב ברחיים (הוצאת עמדה) - ספרים טובים ממרבית הספרים העבריים שקראתי בשנים האחרונות, שיצאו שלושתם בהוצאות קטנות ולא זכו לחשיפה ראויה.

עוד 3 רומנים ירושלמיים:
משה בהיפוך אותיות > דביר צור
נביאים ‭ < 48‬ מרק גלסניק
מישהו לרוץ איתו > דויד גרוסמן

בתמונה: 'איש ישן' של ‭ 2010 ,Teona Yamanidze ‬
אריק גלסנר 7 לילות 27/11/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר שכולו חיפוש נואש אחר אהבה יניב ניצן הארץ ספרים 09/11/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

חוכמת הלוזר 'אישוליים' של אלי שמואלי הוא ספרות במיטבה. רומן חי וצורב על גבריות פצועה נסו לא להחמיץ את הספר הצורב והחזק הזה. זו ספרות. כך זה נראה. חי ובוטה וכואב ומתנועע ושוב חי. רומן שהוא נצר לשושלת העברית הגדולה של גבריות שרוטה - אולי התופעה המובהקת ביותר במסורת הספרותית שלנו - ששלושת קודקודיה הם ברנר, חנוך לוין ויעקב שבתאי (בשוליה ברדיצ'בסקי, שופמן, גנסין; ועוד יותר בפריפריה: יזהר, שדה, עוז, קנז ועוד‭.(‬ זו מסורת של גברים שמרגישים לא אהובים על המין הנשי - "גבר לא אהוב אחד ושמו גבר'ל‭,"‬ כתב לוין; "ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי‭,"‬ על פי ברנר - ומעניין מדוע התרבות שלנו הוציאה מתוכה גדולי ספרות שזו חוויית התשתית שלהם. תרמו לכך כנראה דיכוי הגוף הגברי בתרבות הגלותית, ומצד שני גם ההפך, הערצת הגוף הגברי הלוחם בתרבות העברית החדשה (לכן מצבו של הגבר היהודי בתרבות העברית מסובך יותר מעמיתו בתרבות היהודית אמריקאית, כמו פורטנוי של פיליפ רות, למשל‭.(‬

גיבור '‭,'אישוליים‬ ספרו הראשון של אלי שמואלי, הוא יהושוע. צעיר ירושלמי חסר אמצעים שעובד עבודת דחק בדואר, שם הוצב על ידי חברת כוח אדם. יהושוע נפלט מהצבא ואחר כך הפסיק את לימודי הפילוסופיה שלו וחי במחסן ירושלמי עלוב. הוא בתול שנטרף מתשוקה אך לא מצליח לשכב עם בחורה. הוא לא מספיק אטרקטיבי להרגשתו, לא מספיק מוצלח, לא מספיק נורמלי. יש כאן תיאורים עזים ביותר של התשוקה הגברית הלא-נמלאת, של העולם השטני שבו יש כאלה שזוכים ויש כאלה שלא זוכים בתענוג הבסיסי כביכול של המין. עולם שבו נוסע יהושוע עד חיפה כדי להידחות על ידי בחורה שגם הוא אינו משתוקק אליה ביותר, שבו פורקן חלקי מושג באמצעות מפגש עם בחורה נכה שמוליכה אותו שולל, שבו הוא נוסע לסיני כדי להידחות על ידי תיירות מגניבות.

זירת החיפושים והתעייה והייאוש היא הזירה הירושלמית. זו עיר של עוני ועליבות, שמתוארים כאן באופן רב-רושם, גיהינום של כיעור שהבזקי יופי לא מושג מכתימים אותו פה ושם. עיר שהאופיום הלאומני ששואפים תושביה נועד לעזור להם לערפל מעט את המודעות לעליבותם. עיר שבה מלחמה היא התקווה היחידה של היהושוע-ים שלה לקצת תשומת לב נשית, כיוון שהגברים מצויים בחזית.

שמואלי מצליח לא ליפול בפח הממתין לספרות "דיכאונית" והוא פח הדריכה במקום. הגיבור שלו יודע וחוזר ונוכח לדעת שאין הרבה תקווה לצאת מהמצב שבו הוא נתון, אבל הסופר לא חובק ידיים לרגע. הוא מניע את העלילה ואת הגיבור במיומנות הלאה וקדימה וכך נוצרת דהירת פרוזה מיוחדת במינה - דהרה שמתארת היתקעות במקום אחד. הפעלתנות של העלילה תורמת גם להצלחה המיוחדת במינה בסוג כזה של כתיבה: היעדר תחושה של רחמים עצמיים, למרות שאלה כביכול הנושא של הרומן. לנטרול תחושת הרחמים העצמיים תורמת גם יכולת ההתבוננות של הגיבור (והסופר שעומד מאחוריו) בעלי - בותם של אנשים אחרים. הוא לא מביט רק פנימה. יש במבט שלו אכזריות וחמלה.

ועם זאת, יש ביהושוע גם צד לא סוציאלי, עניין שמבחין בינו לבין גיבוריו של ברנר, למשל, שיש להם סופר-אגו אימתני. מדי פעם, כמו אצל כמה מהכותבים במסורת הזו, מנסה יהושוע להבין מדוע המר כך גורלו. מה הופך אותו לשונה, לדחוי, למי שמצוי בצד המפסיד של החיים. האם זה משהו שקרה לו? האם זה משהו שטבוע בו עצמו? "ניסיתי להגיע לשורש העניין, להבין את הבדידות שלי. חיפשתי, בפשטות, סיבה. העדויות נגדי הלכו והצטברו‭."‬ כמה הבלחות קצרות מהביוגרפיה שלו תורמות להסבר אפשרי (אמא דיכאונית‭,(‬ אבל הפתרון לא מוצע ברומן, ובעיניי טוב שכך (יש כמה הסברים אפשריים מתחום הנפש ומתחומים אחרים‭.(‬

'אישוליים' מלכד בוטות בפיוט - פיוט חי, לא קישוטי, לא צעצועי. יהושוע כותב לעצמו רשמים
בפנקס (אולי אף ברמז מודע לגיבור 'בחורף' של ברנר, שבפתיחה המפורסמת כותב: "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי' - 'חיי'- במירכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר‭.)"‬ אם לדלג מהגיבור הכותב אל הסופר הכותב את הגיבור, הרי ש'אישוליים' מדגים איך בידיו של כותב מוכשר, שנמנע מהתקרבנות ומדריכה במקום, הופך הכאב לחומר הגלם הספרותי החזק ביותר.

ואגב, אולי אין זה מקרה שהרומן הזה יצא בהוצאה קטנה יחסית. בזמן האחרון מצטברות העדויות על כך שכמה מהיצירות העבריות המעניינות ביותר של השנים האחרונות לא רואות אור בהוצאות המרכזיות והחשובות שלנו. 'אישוליים' (הוצאת פרדס) מצטרף ל'שיר של יום' של יובל יבנה (הוצאת כהל) ו'חזרה' של יואב ברחיים (הוצאת עמדה) - ספרים טובים ממרבית הספרים העבריים שקראתי בשנים האחרונות, שיצאו שלושתם בהוצאות קטנות ולא זכו לחשיפה ראויה.

עוד 3 רומנים ירושלמיים:
משה בהיפוך אותיות > דביר צור
נביאים ‭ < 48‬ מרק גלסניק
מישהו לרוץ איתו > דויד גרוסמן

בתמונה: 'איש ישן' של ‭ 2010 ,Teona Yamanidze ‬
אריק גלסנר 7 לילות 27/11/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר שכולו חיפוש נואש אחר אהבה יניב ניצן הארץ ספרים 09/11/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אישוליים אלי שמואלי
1.
במשך כל החורף רעבתי, וכשהוא חלף חשבתי שלא ארצה לשבוע עוד לעולם. במהלך החורף עבדתי בחדר השקוף. עבדתי שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן הייתי חופשי. אף־פעם לא ביקשתי עוד משמרות, ואם הייתי מבקש אני לא יודע אם היו נותנים. בזמן הנותר הסתובבתי, או שבהיתי בתקרה. או שהבאתי ביד. או שכתבתי בפנקס. היו לי גם תחביבים: ללכת לפאב של השמנה, להחליף ספר בספריה. להרהר. בבדידות, בעיקר. לפעמים ניסיתי לזכך אותה. להניח את הבדידות מולי, צלולה וברורה, כך שאוכל להבין. רציתי, לפחות פעם אחת, להפריד אותה משאר ההֶמְיָה הפנימית. לבהות בה. ולהרהר. אבל בסופו של דבר נבטה בי ההבנה שאי־אפשר לזכך בדידות. ככל שהגיתי בה, מנסה לפתור אותה, כך גדלה שנאתי העצמית, וזה יקד בי כמו אש, ולא יכולתי לשאת את עצמי. מחשבות אבדן עלו בראשי. גירדתי בבשר הנפש והרהרתי בבדידות, חיטטתי בה כמו בפצע.
 
2.
זה היה חדר שקוף תלוי בתוך אולם. תקרת האולם היתה גבוהה לפחות כמו שתי קומות בניין, כך שניתן היה לתלות ממנה את החדר. ובכל־זאת, המקום השאיר רושם של מחילה. מתחת לחדר השקוף, על רצפת האולם, התפתל הנחש. היה זה נחש גדול מפח. היקף גופו היה כזה שכשעמדתי בקצהו האחד יכולתי לראות רק את הפדחות של האנשים העובדים בקצה השני. זאת היתה המכונה. כולנו עבדנו עבור המכונה. היינו שם בשבילה. סביב המכונה התרוצצו האנשים. הם באו בכל מין, גודל וצבע. הנחתי שמשרתֵי המכונה היו לפעמים גם במצב רוח עליז, או נרגש, או שמח וטוב־לב, כך סתם, בלי סיבה. אבל אני הכרתי אותם רק טרוטי־עיניים, רוטנים. הם אף־פעם לא דיברו זה אל זה, הם צעקו. הם לא קיללו, אבל הרגשתי שהם מאוד רוצים. אולי לא תמיד נראו כך. אולי נראו לי כאלה משום שעבדתי רק במשמרות לילה; נכנס בחצות ויוצא ברבע לשמונה בבוקר. ואולי לא.
עניין מוזר — האולם היה ענק, אבל הדלת שלו היתה דלת מחסן אפורה, אם מישהו יעמוד לפניה מבחוץ כשהיא סגורה, הוא לא ינחש מה נמצא מעבר לה. תמיד, גם בימות החורף הגשומים, היתה הדלת פתוחה. לפחות כדי סדק. בעבור הרָשות — סימן לפעילות שלעולם אינה פוסקת. עבורי, ואולי עבור כולם, נתיב המילוט. פתח לתקווה. ליד דלת האולם, בפנים, ניצבה ברזייה דולפת, ומשום שהיתה ברצפה שקערורית, בדרך־כלל נקוותה שם שלולית קטנה. בצעד ראשון פנימה דרכתי בשלולית. יכולתי לשמוע מלמטה את הרעש הבוצי. חשבתי על הסדקים בסוליות הנעליים שלי, הבחנתי בהם חודש לפני כן, אבל מי זוכר פרטים כאלו. עליתי במדרגות הברזל הלולייניות. השתדלתי להשקיט את צעדי, אבל הם הפיקו חבטות מתכתיות שהדהדו לכל אורך עמוד הפלדה. כשנכנסתי אל החדר השקוף הרטיבות כבר חלחלה מן הגרב אל אצבעותי.
מיד אחרי שהתיישבתי במקומי קמתי כדי להשתין. בדרך חלפתי מאחורי גבה של חֶמְדַת. הגב שלה היה זקוף כמו סרגל וזה גרם לתחת התפוחי שלה לבלוט החוצה. גזרת המכנסיים שלה היתה נמוכה מאוד, וזה איפשר לי לראות את החריץ לעומק של שני סנטימטר לפחות, אולי יותר. לא יכולתי להפסיק להסתכל על זה. חמדת היתה מרוכזת בעבודה שלה וכלל לא הבחינה בי חולף לאט מאחוריה. מאוד לאט. החריץ שלה היה לבנבן. היה בו משהו שופע ומלבב, רציתי לנשק אותו, ללטף בקצה האצבע. התחילה להתפתח אצלי זקפה. חמדת הסתובבה בחדר כאילו אין לה את החריץ הזה, אבל אני הרגשתי שהיא יודעת שהוא שם. פּיכְתָה ממנו איזו אמת, וזאת היתה האמת היחידה שאי־פעם רציתי לדעת, ולא ידעתי אותה, משום שמעולם לא ידעתי אשה.
כשעמדתי שם בתוך התא והשתנתי, חשבתי לאונן כשאני מדמיין את חריץ התחת של חמדת. אלא שאז נזכרתי בכל הגברים האחרים שמשתמשים בתא המצחין וזה עורר בי גועל. ויתרתי, שמרתי את התחת של חמדת אצלי בזיכרון, למועד מאוחר יותר, כשאשוב הביתה. הציפייה ריגשה אותי, וההתרגשות קרקרה בתוכי, כמו רעב.
משום שהייתי רעב. רעב וריק. הגוף התחנן לשובע, להתמלא ברַכּוּת של אשה, עד להתפקע. אם לקינת הגוף שלי היה קול, היו זגוגיות החדר השקוף מתנפצות ואזני העובדים באולם למטה היו מתפוקקות. הידיים המאובקות היו נוטשות את השקים, לופתות את הראש בכאב, והראשים היו מיטלטלים מצד אל צד, מצד אל צד. אנשים היו גומעים אוויר כמו אדם טובע שהים בעט לרגע אל מעל לגלים. לוּ לקינת הגוף שלי היה קול.
הבדידות היא צרחה קבועה שמהדהדת בתוך ראשך. לעיתים קרובות הרגשתי אותה מכה ברקות, כמו קליע מזגזג שנלכד בתוך משוריין. לפעמים זה היה שקט יותר — זמזום של זבוב שנכלא בצנצנת אטומה. היא תמיד מחפשת ואף־פעם לא מוצאת — נתיב בריחה, אל החיים שבחוץ. הרגשתי שאיני מסוגל להכיל את זה בתוכי. את הכמיהה להתרפקות. לרכות. לנוכחות. לקול הבא אליך מן החוץ. הרעב מבעבע בעורקים כמו חומצה, מבקש לפרוץ מבעד לעיניים, להימלט מתוך העור. זה תקף בכל פעם שראיתי אשה, כשהסתכלתי בישבן, בשדיים החלביים שבתוך המחשוף, וגם כשלא היתה סביבי אף־אחת — די היה שאדמיין אשה כדי שזה ינהם בתוכי.
כשיצאתי בבוקר מן האולם דרכתי שוב בשלולית הכניסה. האוויר היה פושר והשמש זהרה בשמיים, לא היה כל סימן לענן. על הכביש והמדרכות אפשר היה להבחין בכתמי רטיבות כהים, עדות לטפטוף מן הלילה. ירדתי בדרך העוקפת את הבניין, פניתי אל הכביש הראשי. סביב לבניינים האפורים של אזור התעשייה גבעת שאול רחשה ההמולה הדלקתית של הבוקר. אנשים השתעלו את החלומות שחלמו בלילה וירקו אותם מולי על המדרכה. מכוניות צפרו ונאבקו להידחק אל סמטאות בטון שבורות, הייתי משוכנע שהן מנסות לדרוס אותי בדרכן. בצמתים, זוגות עם ילדים נפרדו זה מזה בצעקות מתוך מכוניות מוזנחות. עמדתי בתחנה עם נשים חרדיות ועגלות התינוק שלהן, המתנתי לאוטובוס. מאחורי התחנה שכנה מאפיית בית־קפה קטנה, עלו ממנה ניחוחות קפה טרי וקרואסון חמאה חם, ריחות של בוקר. הם עוררו בי גועל, היה בהם את הריח של החיים, של אנשים שנולדו ושימותו מבלי לדעת שזה קרה להם, אנשים שלחיות זה המקצוע שלהם, שיכולים לעשות את זה בעיניים עצומות. שעושים את זה בעיניים עצומות.
הייתי רעב והרגשתי בחילה, התחיל להיות לי חם. הזעתי. רציתי להסתתר מהם, מכל האנשים החרוצים האלו שקמו לעמל יומם, רציתי לשכוח אותם.
האוטובוס היה דחוס. תכנית חדשות רשרשה מן הרדיו של הנהג. עמדתי ואחזתי במוט הברזל ביד אחת, ולא מצאתי מקום להניח את היד השנייה. השתדלתי לא ליפול על נערה עם חזה ענק ולחיים שעירות שישבה על ספסל. הנהג האיץ ובלם בעדינות, אבל זה לא הועיל. המאמץ לשמור על שיווי משקל התיש אותי, קרע את שרירי השוקיים ברגלי. לידי עמדה קשישה נמוכה. ראיתי את האיפור מתפורר על הפנים שלה, בזוויות הפה, מעל לעפעפיים. ואולי זאת היתה היא שהתפוררה שם מולי. היא לא הצליחה להגיע לשלשלאות האחיזה שנזלו מן התקרה, והמוטות האחרים היו מכוסים באצבעות. הקשישה הקטנה התאמצה לשמור על ארשת הגונה, בזמן שהגוף שלה הוטח אל שלי כשעצר הנהג ברמזורים. הסתכלתי על הנערה עם החזה הגדול והלחיים השעירות, ניסיתי לרמוז לה שתפנה את מקומה לישישה. היא הבחינה במבטי התוכחה שלי, והעדיפה להסיט את עיניה אל החלון. האוטובוס בלם והזקנה שוב איבדה שיווי משקל. היא מעדה לקראתי בצעדים קולניים, לא היה שום כוח בעולם שיוכל לעצור את ההתרסקות הזאת, הפנים הסדוקות שלה נמתחו בבהלה כשקרסה היישֵר אל תוך הבטן שלי. כשהתייצבה תקעה בי מבט זועם. לא ידעתי אם היא כועסת עלי, או שהמחאה שלה היא כללית, ואם דווקא עלי, האם זה מפני שלא הערתי לנערה, או פשוט מפני שאני קיים. ואולי כעסה על הנהג ואני הייתי הפרצוף היחידי שמצאה כדי לתת לו את זה.
אמרתי לבחורה שעל הספסל: ״אני מאחל לך חיים ארוכים, כדי שתגיעי לגיל שבו תשמחי שמישהו ייתן לך לשבת באוטובוס״.
היא הבינה שפניתי אליה, אפילו שדיברתי אל הלחי השעירה שלה. כולם שמעו אותי. אבל אף־אחד מהנוסעים לא הסתכל בי, מלבד הזקנה, שהציצה לכיווני בזהירות. השדרנית ברדיו התרגשה ממשהו והנוסעים כרו אוזן לרגע. המבטים החרדים שלהם אמרו שהם מחפשים דבר־מה בדברי השדרנית, איזו בשורה שתוציא אותם מזה, שתגרום לכל הדברים לקרוס ולקום מחדש. אולם אי־אפשר היה להבין את קולה המזומזם של השדרנית והנוסעים איבדו עניין, הם קיבלו מחדש את העובדה שיצטרכו להמשיך עם זה, כך.