במקום הקדמה: הסיפור שלי
תמיד חלמתי שיום אחד אמצא את הדרך להקל על הסבל הנפשי. זו לא היתה שאיפה אינטלקטואלית, מושכלת, מחשבה תיאורטית - אלא רצון פנימי, ילדי, להציל ולהינצל. למצוא דרכים אל מקומות שיש בהם גם אהבה, אמת ושמחה.
את שאני מוצאת - אני כותבת.
המצוקה שזורה בתוכי. אני זוכרת מצבים של כאב נפשי בלתי נסבל. תחושה שלא אוכל עוד לשאת את כל הרע הזה. יש שחשתי בושה על היותי אחרת, לא מובנת. הבדידות נחוותה בעוצמה רבה יותר דווקא במחיצת אחרים. הרגשתי בלתי נראית, רוצה כל כך ולא יודעת איך לדבר את רגשותי, לא מאמינה שמישהו ירצה להקשיב.
בדיעבד אני מניחה שלגדול בבית של אב ניצול שואה, ושל אם כמהה התולה בי תקוות כה רבות, התווה בעבורי את המסלול הזה שבו אני פוסעת עד היום. כאב של אנשים אהובים מחלחל אל תוך הנפש. ילדים להורים שחוו סבל חשים אותו על בשרם ובנפשם, לעתים קרובות בלי לדעת על מה ולמה.
מצאתי נחמה ביציאה אל הטבע. טיפסתי על עץ ובמשך שעות בהיתי בציפורים ובשמים. במקרים אחרים הלכתי אל הים. הכלב שלי היה חבר ושותף אהוב. והיו גם רגעים של שמחה והתרגשות. אך עדיין הרגשתי שחסרות המילים, חסרה המשמעות הנובעת מהבנה.
נחמה גדולה נוספת מצאתי בספרים שפתחו בפני עולמות שלמים של רגש ומחשבה ופנטזיה. ספרים שלא תמיד הבנתי, אך שימשו לי גשר וחיבור אל אנשים אחרים, אל עולם אנושי שלעתים קרובות לא הרגשתי חלק ממנו. ספרים לימדו אותי שאפשר גם אחרת וזה מה שאני רוצה להעביר, לשתף, בכתיבה שלי.
אני מקדישה את חיי לניסיון להבין את הסבל, ללמוד אותו - ולמצוא איזון נכון יותר בין הסבל לשמחה ולאושר. נעשיתי פסיכולוגית. הכמיהה להבין את הסבל נהפכה לחיפוש אחר אמת, אהבה ויופי, לדרך חיים. אני פוגשת מטופלים במשך שעות רבות ביום. בשאר הזמן אני פוגשת משפחה וחברים, אנשי מקצוע ויצירות תרבות. ובתוך כל אלה - אני פוגשת גם את עצמי.
לפעמים הֲבָנתי את עצמי ואת חיי האנשים סביבי גדלה, בוודאי קל לי יותר מבעבר לשאת את קיומי. הסבל שלי כבר לא עמוק כל כך, לא מפחיד ומציף. אני רואה בו היום אמצעי להבנה טובה יותר, לאפשרות למצות את החיים. במשך הזמן מצאתי גם שלווה, סיפוק ואושר.
אני כבר יודעת שאין תרופה אמיתית ויחידה לסבל הנפשי. הוא במהות היותנו אנושיים, הוא מלווה אותנו מרגע הלידה, הפרידה מהרחם המגן של האם, ועד לרגע המוות, הפרידה הסופית והמפחידה כל כך. הסבל קשור כמעט לכל היבט של החיים. אנו צריכים את האחרים, תלויים בהם, ולפיכך חלשים ונזקקים. אנו צריכים לשמור על עצמנו בזמן הנתינה לאחר, גם אם הוא עצמנו ובשרנו, גם אם הוא אהוב ויקר ללבנו.
אנו צריכים ביטחון ושלווה כאוויר לנשימה - אך הביטחון מוליד קיפאון, וללא הסבל אנו לא יכולים ליצור, לממש, לחוות את החיים במלואם. אנו צריכים למנוע מאחרים להשתלט עלינו, והאחר כמעט תמיד ירצה לשלוט בנו, כי גם הוא נדרש להתמודד עם הסבל ועם חוסר האונים שלו.
האפשרות לערוך בחירות מחודשות, למצוא איזונים אחרים, מצויה כמעט תמיד, בכל אחד ובכל מצב. תפקידי, כפסיכולוגית, הוא לאתר ולנסות להסיר את המכשולים של אדם בדרך אל איזון טוב יותר, אל חיים שיש בהם - בצד הסבל - גם אהבה ויצירה. המכשולים האלה מקורם בפגיעות שאירעו לנו במהלך חיינו.
לעתים אלה כשלים של הסביבה, "תאונות", אירועים טראומטיים מוגדרים, ולעתים אלה תהליכים מתמשכים של חוסר הבנה וטיפול בצרכים השונים של הנפש. יש שהמכשולים נובעים מאשמה ומבושה ומדעות קדומות. בכל מקרה, איתור מקור הסבל הוא שלב הכרחי, לעתים מספיק, בדרך להחלמה. האנשים שעליהם אני מספרת בספר הזה עברו תהליך כזה.
ועדיין הרבה מאוד סבל, בעיקר זה המייאש כל כך, נמצא דווקא אצל אלה שאינם מעזים לפנות לטיפול פסיכולוגי, לבקש עזרה, לשתף. אל אלה שמרגישים, רוצים ולא יכולים לבטא; אל אלה שמחפשים אחר חיים שיש בהם תחושות של משמעות ואהבה - אל כל אלה אני כותבת.
ארבעה־עשר סיפורים מובאים כאן. כל אחד מהם עוסק באיש או באישה אחרת, במצב חיים שונה, בהתלבטויות ובנושאים מגוונים כמו שליטה, החמצה, בחירות שגויות והתמכרויות. הם עוסקים בפער שבין המציאות לפנטזיה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אך ביחד הם מספרים על מכשולים בדרך אל האהבה והחמלה, בעיקר זו העצמית.
הסיפורים הם יצירי מחשבות, רגשות ודמיונות שלי והם עוסקים במצבי אנוש המשותפים, בצורה זו או אחרת, לכולנו. כמעט כל האירועים המתוארים כאן יכלו להתרחש ואולי התרחשו.
