ציפורים צהובות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ציפורים צהובות
הוספה למועדפים

ציפורים צהובות

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים

תקציר

"קלאסיקה מודרנית של ספרות מלחמה עכשווית."

ניו־יורק טיימס 


"ספר חובה של סופר מהמעלה הראשונה."

גארדיאן 


"ספר בעל עוצמה בלתי רגילה."

פייננשל טיימס 



כל מה שברטל ומרפ רצו, היה לחזור הביתה מהמלחמה בעיראק בשלום. מבחינה סטטיסטית, כל פצוע או הרוג בשטח הגדיל את סיכוייהם לשרוד. 
שנה חלפה מאז שברטל חזר הביתה. אנשים שהוא לא מכיר מתבוננים בו בהערצה: החייל הגיבור שחזר מהמלחמה. אבל הוא מבקש לצמצם את נוכחותו למינימום בעולם הזה. לו רק היה אפשר להיעלם...
זיכרונות מכתרים אותו מכל עבר. לכל מקום שהוא מביט הוא רואה את מרפ. כשמכוניות חולפות לידו הוא נרתע בבהלה, אצבעותיו כמו מתהדקות סביב רובה שלא אחז כבר חודשים. ריחות שדה הקרב עולים באפו. הכדורים ממשיכים לשרוק מעליו, ואור רך שחודר מבעד לעלים הנעים ברוח הערב מזכיר לו הבטחה אחת, שנתן לאמא אחת, להחזיר את בנה הביתה בשלום. כעת הוא יושב ספון בביתו, מחכה לדפיקה על הדלת של המשטרה הצבאית. 

ציפורים צהובות הוא סיפור רב־עוצמה על שני חברים שמנסים לשרוד בקרב, ועל תוצאותיה ההרסניות של המלחמה ימים רבים לאחר שהסתיימה.

קווין פאוארס, משורר שגדל בריצ'מונד וירג'יניה כבן למעמד הפועלים, כתב את הספר לאחר שנלחם בעיראק כחייל (מקלען) בצבא ארצות־הברית. בשפתו המדויקת הוא מצליח לספר סיפור עמוק על התבגרות בצל הברוטאליות, הייאוש והפחד, אך לא פחות גם לאורם של המסירות, האומץ וגדלות הרוח. 

"ציפורים צהובות" קצר את שבחי הביקורת, הפך לרב־מכר וקטף פרסים רבים. הוא תורגם ל-18 שפות.

פרק ראשון

המלחמה ניסתה להרוג אותנו באביב. עשב צבע בירוק את המישורים של נינווה, האוויר התחמם ואנחנו פיטרלנו בגבעות הנמוכות שמעבר לעיירות ולערים. מתוך אמונה עיוורת צעדנו קדימה בין עשבים גבוהים, רמסנו משעולים בצמחייה מוכת רוחות כמו חלוצים. כשישנּו, המלחמה חיככה את אלף צלעותיה בקרקע כמתפללת. כשהמשכנו למרות התשישות היו עיניה לבנות ופקוחות בחושך. כשאכלנו, המלחמה צמה והתקיימה על רעבונהּ, היא עשתה אהבה וילדה ונפוצה בְּאש. 
 
אז, בקיץ, המלחמה ניסתה להרוג אותנו בעוד החום מלבין כל צבע במישורים. השמש נדחקה אל תוך העור והמלחמה שלחה את אזרחיה בקול רחש אל צל בניינים לבנים. היא הטילה צל לבן בכול כרעלה על עינינו. היא ניסתה להרוג אותנו בכל יום, אבל לא הצליחה. לא נקבע מראש שנצא בשלום. לא נגזר עלינו לשרוד. האמת היא שדבר לא נגזר עלינו. המלחמה עמדה לקחת כל מה שתוכל. היתה לה סבלנות. היא לא גילתה עניין ביעדים או בגבולות, ולא היה אכפת לה אם רבים אהבו אותך או מעטים. בקיץ ההוא היתה המלחמה באה אלי כשישנתי, בחלומות, ומראה לי את תכליתה היחידה: להימשך, רק להימשך. וידעתי שהמלחמה כבר תמצא לה דרך. 
 
המלחמה כבר הרגה אלפים עד ספטמבר. גופות ניקדו את השדרות המחוטטות במרווחים משתנים. הן הוחבאו בסמטאות, הן נערמו בערימות צבות בשִקעי הגבעות שמחוץ לערים, הפנים תפוחות וירוקות, עכשיו אלרגִיות לחיים. המלחמה עשתה כמיטב יכולתה להרוג את כולנו: גבר, אישה, ילד. אבל עד אז הרגה פחות מאלף חיילים כמוני וכמו מֶרְפ. למספרים האלה עדיין היתה משמעות בשבילנו כשהתחיל מה שנחשב סתיו. מרפ ואני הסכמנו. לא רצינו להיות ההרוג האלף. אם נמות אחר כך, אז נמות. אבל המִספר יכול להיות ציון דרך של מישהו אחר. 
 
בקושי הבחנו בהבדל כשהגיע ספטמבר. אבל עכשיו אני יודע שכל מה שאי־פעם יהיה חשוב בחיי התחיל אז. אולי האור הגיע לאט יותר אל העיר אל־טפר, נופל כדרכו מעבר לקווי הגגות הדקים ולשדרות המזוּותות בחושך. הוא ירד על בניינים בעיר, לבנים וצהבהבים, עשויים לִבני חומר ומקורים בפח גלי ובבטון. השמיים היו עצומים בגודלם ומבוקעים בקָטָקוֹמְבּוֹת של עננים. רוח קרירה נשבה ממורדות הגבעות הרחוקות שעליהן פיטרלנו כל השנה. היא עברה על פני המינָרֶטים שהתרוממו מעל למצודה, נהרה בסמטאות עם סוככי הבד הירוקים המתנפנפים, חפזה הלאה על פני השדות העירומים שהקיפו כטבעת את העיר ולבסוף התנפצה אל מבני המגורים הפזורים שמהם הזדקרו כזיפים הרובים שלנו. המחלקה שלנו נעה סביב העמדה שבגג, משיחות אפורות על רקע האור שבטרם שחר. עדיין היה סוף הקיץ. יום ראשון, אני חושב. חיכינו. 
 
ארבעה ימים זחלנו על חצץ הגג. החלקנו וגלשנו על שטיח של תרמילי פליז שנותרו פזורים שם מקרבות היום הקודם. הצטנפנו בצורות חסרות תואם והצטופפנו תחת קירות העמדה שלנו, שסוידו בלבן. אמפטמינים ופחד השאירו אותנו ערים. 
 
מתחתי את החזה אל מעבר לקצה הגג ומעל לקיר הנמוך, ניסיתי לסקור את כברת העולם הקטנה שעליה הופקדנו. הבניינים השחוחים שמעבר לשדה היכו גלים מבעד לירוק הפָּח של הכוונת שלי. גופות היו פזורות סביב־סביב מארבעת ימי הלחימה הקודמים בשטח הפתוח שבין העמדות שלנו ושאר אל־טפר. הן היו מוטלות בעפר, רצוצות ומנופצות וכפופות, הגלביות הלבנות כהות מדם. כמה מהן העלו עשן בין שיחי ערער וקווצות זעומות של עשב, והיתה מזיגה משכרת של פחמן ושל שמן ברגים והגופות בערו באוויר הבוקר הרענן. 
 
הסתובבתי, השתופפתי שוב תחת הקיר והדלקתי סיגריה, מאהיל על הרשף בכף יד קעורה. שאפתי שאיפות ארוכות ונשפתי את העשן אל רצפת הגג, שם התפזר ואז התרומם ונעלם. האפר התארך והיה תלוי שם ונראה שעברה שעה ארוכה מאוד עד שנפל. 
 
שאר המחלקה שעל הגג התחילה לנוע ולהידחק כה וכה בניצני האור הרך של השחר. סטרלינג כרע, קנה הרובה שלו שעון על שפת הגג, ובזמן שחיכינו נרדם וניעור בבהלה שוב ושוב. מפעם לפעם טילטל את הראש והציץ לאחור במהירות, לראות אם נתפס. הוא שלח אלי חיוך סתור ורחב בחשכה המתמעטת, זקר את אצבע ההדק שלו ומרח רוטב טבסקו על העיניים כדי להישאר ער. הוא פנה לאחור אל הגזרה שלנו ושריריו קיפצו ונמתחו בבירור מתחת לבגדים. 
 
הנשימות של מרפ מימיני היו מקור של נחמה מתמשכת. כבר התרגלתי לזה, לאופן שבו פיסק את קצב הנשימה שלו ביריקות מיומנות אל תוך בריכה חומצית של נוזל כהה שנדמה כי גדלה בינינו תמיד ובלא הפוגה. הוא חייך אלי. "רוצה ביס, בּארְט?" הנהנתי. הוא העביר לי פחית שטוחה של טבק ללעיסה ׳קוֹדיאק׳ מהחבילות לחיילים שקיבלנו, ואני דחסתי קמצוץ ממנו תחת השפה התחתונה אחרי שמחצתי את הסיגריה. הטבק הרטוב צרב ומילא את עיניי בדמעות. ירקתי אל הבריכה שבינינו. הייתי ער. מתוך ראשית הבוקר האפור הלכה והצטיירה העיר כולה. דגלים לבנים נתלו פה ושם בחלונות הבניינים שמעבר לגופות בשדה. הם יצרו מין דוגמת קְרוֹשֶה במקומות שבהם מוסגרו הגומחות הכהות של החלונות בזכוכית משוננת. החלונות עצמם היו קבועים בבניינים מסוידים בלבן שתמיד בהקו בשמש. ערפל דק נפרש מהחידקל, חושף אי־אלו רמזים לחיים שנותרו, וברוח הקלה שבאה מהגבעות שבצפון התנפנפו הסמרטוטים הלבנים של הפסקת האש מעל סוככי הבד הירוקים. 
 
סטרלינג נקש באצבעותיו על זגוגית השעון שלו. ידענו ששירת המואזין תסלסל בקרוב מארג מפחיד של צלילים נמוכים מתוך המינָרֶטים ותקרא למאמינים לתפילה. זה היה סימן, ואנחנו ידענו את פשרו, שעברו השעות, שאנחנו קרובים יותר אל היעד, שהיה עמום וזר כמו השעות הבלתי נבדלות של שחר ושל דמדומים שנכרך בהן. 
 
"חברים, כולם בהיכון!" קרא הסגן בלחישה תקיפה. 
 
מרפ הזדקף בישיבה ושימן בשלווה את מנגנון הפעולה של הרובה שלו בטיפה קטנה של שמן. הוא החליק כדור אל בית הבליעה והשעין את הקנה על הקיר הנמוך. הוא לטש מבט בזוויות האפורות שבהן נפתחו הרחובות והסמטאות אל השדה שלפנינו. ראיתי אל תוך עיניו הכחולות, הלבן שבהן מרושת באדום. בחודשים האחרונים הן שקעו עמוק עוד יותר בארובותיהן. לפעמים הסתכלתי עליו והצלחתי לראות רק שני צללים קטנים, שני חורים ריקים. הנחתי לבריח לדחוף כדור אל תוך בית הבליעה של הרובה שלי והינהנתי אליו. "מתחילים עוד פעם," אמרתי. הוא חייך מזווית הפה. "עוד פעם אותו חרא," הוא ענה. 
 
 
 
הגענו לבניין ההוא בעוד הירח נמוג ונעשה לקיסם דקיק בשעות הראשונות של הקרב. שום אור לא דלק. פרצנו בנגמ"ש שער מתכת רופף שפעם נצבע באדום כהה אבל החליד מאז, וקשה היה לומר איזה חלק בו צבוע באדום ואיזה חלק חלוד. כבשׁ הנגמ"ש שלנו ירד ואנחנו מיהרנו אל הדלת. כמה חיילים מהכיתה הראשונה מיהרו לאחורי הבניין, שאר המחלקה התקבצה מלפנים. פרצנו בבעיטות את שתי הדלתות באותו הזמן ורצנו פנימה. הבניין היה ריק. עברנו חדר אחרי חדר, והפנסים שבקִדמת הרובים גזרו גלילים צרים בחלל הפנימי החשוך אבל לא היו בהירים דיים להאיר את סביבתם. האורות גילו את האבק שהקמנו. בכמה חדרים היו כיסאות הפוכים, ושטיחים צבעוניים ארוגים נחו על אדני חלונות במקומות שבהם ירו בזגוגית. לא היו אנשים. בכמה חדרים נדמה היה לנו שאנחנו רואים אנשים וצרחנו אל האנשים שלא היו שם שישכבו על הרצפה. כך עברנו חדר אחרי חדר עד שהגענו לגג. כשהגענו לגג השקפנו אל השדה. השדה היה שטוח ועשוי אבק והעיר חשוכה מאחוריו. 
 
עם הנץ החמה ביום הראשון יצא המתורגמן שלנו, מָליכּ, אל גג הבטון השטוח והתיישב לידי. אני נשענתי על הקיר. עדיין לא עלה הבוקר, אבל נראָה שכבר יש אור, כי השמיים היו לבנים כמו שמיים כבדים משלג. שמענו קולות לחימה מעברה האחר של העיר אבל היא עדיין לא הגיעה אלינו. רק רעש טילים ומקלעים ומסוקים צוללים כמעט אנכית במרחק סיפרו לנו שאנחנו במלחמה. 
 
"זאת השכונה שלי," הוא אמר לי. 
 
היתה לו אנגלית יוצאת מן הכלל. לקול שלו היתה נימה גרונית, אבל לא צורמת. לעיתים קרובות ביקשתי ממנו לעזור לי בערבית הדלה שלי כשניסיתי להגות נכון מילה זו או אחרת. "שוּכְּרן". "עפוּאן". "קוּמְבּוּלָה". תודה. בבקשה. פצצה. הוא עזר לי, אבל תמיד סיים את חילופי הדברים בינינו כשאמר, "ידידי, אני צריך לדבר אנגלית. בשביל התִּרגוּל." לפני המלחמה הוא היה סטודנט באוניברסיטה, למד ספרות. כשסגרו את האוניברסיטה הוא בא אלינו. הוא עטה ברדס על פניו, לבש מכנסי חאקי וחולצת צווארון דהויה שנראתה כאילו גוהצה בכל יום. הוא מעולם לא הסיר את המסכה. בפעם היחידה שמֶרפ ואני שאלנו אותו על זה, הוא זקר את אצבעו המורה והחליק אותה לרוחב שולי הברדס המשתלשלים סביב צווארו. "הם יהרגו אותי כי עזרתי לכם. הם יהרגו את כל המשפחה שלי." 
 
מרפ השתופף ופסע במהירות מצידו האחר של הגג, שם עזר לסגן ולסטרלינג למקם את המקלע אחרי שהגענו. כשצפיתי בו נע שם היה לי הרושם ששטיחוּת המדבר עשתה אותו עצבני. שקווי הרכס הנמוכים שבמרחק עשו את העשבים החומים היבשים שבמישור הנהר לבלתי נסבלים עוד יותר, משום מה. 
 
"היי, מרפ," אמרתי. "זה המגרש הביתי של מליכּ." 
 
מרפ התכופף במהירות והתיישב ליד הקיר. "איפה בדיוק?" הוא שאל. 
 
מליכּ נעמד והצביע אל רצועת בניינים שנראו כאילו צמחו מאליהם במקטעים מוזרים, לא מאונכים ממש. הבניינים עמדו מעבר לשדה בתחילת הגזרה שלנו. קצת הלאה משם, מעבר לפאתי אל־טפר, היה בוסתן. מדורות בערו בחביות מתכת ובערימות אשפה והיו צצות פתאום, כאילו בלי סיבה, סביב שולי העיר. מרפ ואני לא קמנו, אבל ראינו לאן מליכּ מצביע. 
 
"גברת אל־שריפי היתה שותלת את היקינטונים שלה בשדה הזה." הוא פרש את ידיו לרווחה והניע את הזרועות בתנועה רחבה, כאילו כּוֹנֵס קהל. 
 
מרפ שלח את ידו אל חפת החולצה המגוהצת של מליכּ. "תיזהר, גבר. אתה עלול לבלוט ככה." 
 
"היא היתה אלמנה זקנה ומשוגעת." ידיו נחו על המותניים. עיניו היו מזוגגות מתשישות. "הנשים בשכונה כל כך קינאו בפרחים האלה." מליכּ צחק. "האשימו אותה שהיא עושה קסמים בשביל שהם יצמחו ככה." הוא עצר והניח את הידיים על קיר הבוץ המיובש שעליו נשענּו. "הם נשרפו בקרב בסתיו שעבר. היא לא ניסתה לשתול אותם מחדש השנה," הוא חתם בקצרה. 
 
ניסיתי לדמיין את עצמי חי שם אבל לא הצלחתי, אף על פי שפיטרלנו בדיוק באותם רחובות שמליכּ דיבר עליהם ושתינו תה במאורות החימר הקטנות וידיי נכרכו בידיהם הרזות המגוידות של הגברים הזקנים והנשים הזקנות שגרו בהן. "בסדר, בנאדם," אמרתי. "תכף תחטוף כדור בתחת אם לא תתיישב." 
 
"חבל שלא ראיתם את היקינטונים," הוא אמר. 
 
ואז זה התחיל. נדמה היה שלתנועתו של כל רגע אל הרגע שאחריו היה מסלול משלה, דבר שהיה סופי ומתפשט בעת ובעונה אחת, כמו מספרים על ציר שניתן לחלק עד אינסוף. הנותבים נשלחו מכל החללים הכהים בבניינים שמעבר לשדה, והיו הרבה יותר קליעים מאשר פסי זרחן. שמענו אותם קורעים את האוויר סביב האוזניים וחובטים בלִבני החומר ובבטון. לא ראינו את מליכּ נהרג, אבל הדם שלו היה על המדים של מרפ ושלי. כשקיבלנו פקודה לחדול אש הסתכלנו מעל לקיר הנמוך ושם הוא שכב באבק ודם רב סביבו. 
 
 
 
"לא נחשב, נכון?" שאל מרפ. 
 
"לא. אני לא חושב." 
 
"בכמה אנחנו?" 
 
"תשע מאות שישים ושמונה? תשע מאות שבעים? נצטרך לבדוק את הדף כשנחזור." 
 
לא הופתעתי אז מהאכזריות שברגשות הסותרים שלי. דבר לא נראה טבעי יותר ממישהו שנהרג. ועכשיו, ממקומי הבטוח בבקתה חמימה מעל לפלג צלול בבְּלוּ רידְג׳, כשאני חושב איך הרגשתי ואיך התנהגתי כשהייתי בחור בן עשרים ואחת, אני יכול רק לומר לעצמי שזה היה הכרחי. הייתי צריך להמשיך. וכדי להמשיך היה עלי לראות את העולם בעיניים צלולות, להתמקד בַּחיוני. שמנו לב רק לדברים נדירים, ומוות לא היה נדיר. נדיר היה הכדור עם השם שלך, מטען הגחון שהוטמן רק בשבילך. אלה היו הדברים שמהם נשמרנו. 
 
אחר כך לא חשבתי על מליכּ הרבה. הוא היה דמות משנית, ונדמה שהתקיים רק בהקשר של חיי הנמשכים. באותו זמן לא יכולתי לנסח את זה בבהירות, אבל אומנתי לחשוב שאין כמו מלחמה לאחֵד. שהיא מקרבת אנשים זה לזה יותר מכל פעילות אחרת עלי אדמות. בּוּלשיט. אין כמו מלחמה לייצר סוֹליפְּסיסטים: איך אתה מתכוון להציל את החיים שלי היום? אחת האפשרויות היא מוות. אם אתה תמות, יש יותר סיכויים שאני לא. אתה כלום, זה הסוד: מדים ביָם של מספרים, מספר ביָם של עפר. משום מה חשבנו שהמספרים ההם הם אות לקלוּת הערך שלנו. חשבנו שאם נישאר רגילים, לא נמות. בילבלנו בין מִתאם לסיבה ומצאנו משמעות מיוחדת בדיוקנאות המתים, שנערכו כראוי לצד המספר המתאים למקומם ברשימת האבדות הגדֵלה שקראנו בעיתונים כסימן וכעדוּת למלחמה מסודרת. היתה לנו תחושה, דבר שהרגשנו רק בהבזק הקצר בין סינַפּסוֹת, שהשמות האלה היו ברשימה הרבה לפני שהמתים הגיעו לעיראק. שהשמות היו שם ברגע שצולמו הדיוקנאות האלה, מספר שניתן, מקום שהוקצה. ושהיו מתים מאז הרגע ההוא ואילך. כשראינו את השם סמל אֶזֶקְייל וַאסקֶז, עשרים ואחת, לָרֶדוֹ, טקסס, #748, נהרג מאש נשק קל בבָּעְקוּבָּה, עיראק, היינו בטוחים שבמשך שנים הוא התהלך כרוח רפאים במרחבי דרום טקסס. חשבנו שכבר היה מת בטיסה הנה, שאם חש פחד כאשר ה-C-141 שהביא אותו לעיראק היטלטל בשמיים מעל לבגדד, הוא פחד שלא לצורך. לא היה לו ממה לפחד. הוא היה בלתי מנוצח לגמרי עד היום שבו לא היה. כך גם לגבי רב"ט מרים ג׳קסון, תשע־עשרה, טרנטון, ניו ג׳רזי, #914, מתה מפצעיה בעקבות התקפת מרגמות בסָמארה, במרכז הרפואי האזורי לנדשטול, בגרמניה. שמחנו. לא משום שנהרגה, אלא כי אנחנו לא. קיווינו שהיתה מאושרת, שניצלה את מעמדה המיוחד לפני שהגיעה באופן בלתי נמנע אל מתחת לפגז ההוא שניחת, כשיצאה לתלות לייבוש את המדים שכיבסה, על החבל שמאחורי מכוּלַת המגורים שלה. 
 
טעינו, כמובן. הטעות הכי גדולה שלנו היתה שחשבנו שיש חשיבות למה שאנחנו חושבים. העובדה שראינו בכל מוות אישור לחיינו שלנו נראית אבסורדית עכשיו. חשבנו שהגיע זמנו של כל אחד מהמתים, ולפיכך שזה היה זמנו ולא זמננו. לא ידענו שהָרשימה חסרת גבולות. לא חשבנו מעבר לאלף. מעולם לא עלה על דעתנו שגם אנחנו עשויים להיות בין המתים המהלכים. חשבתי שהחיים בצל הסתירה הזאת אולי קבעו את טיב הפעולות שלי, ושהחלטה אחת שתתקבל או שלא תתקבל מתוך דבקוּת בפילוסופיה הזאת היתה עשויה להכניס אותי לרשימת המתים או להותיר אותי מחוצה לה. 
 
עכשיו אני יודע שזה לא ככה. לא היו שום כדורים עם השם שלי ואפילו לא עם השם של מרפ. לא היו פצצות שהוכנו רק בשבילנו. כל אחת מהן היתה הורגת אותנו בדיוק כמו שהרגה את בעלי השמות ההם. לא היה זמן שנערך בשבילנו ולא היה מקום כזה. הפסקתי לתהות על הסנטימטרים ההם משמאל או מימין לראשי, על הבדל החמישה־קמ"ש שהיה מביא אותנו היישר מעל למטען הצד כשהתפוצץ. זה לא קרה. אני לא נהרגתי. מרפ כן. ואף על פי שלא הייתי שם כשזה קרה, אני מאמין בלי שום ספק שבזמן שמרפ נהרג, הסכינים המלוכלכות שננעצו בו נועדו "לכל מען דבעי". שום דבר לא עשה אותנו מיוחדים. לא זה שחיינו. לא זה שמתנו. אפילו לא זה שהיינו רגילים. ועדיין, אני רוצה לחשוב שהיתה בי אז מין רוח רפאים של חמלה, ושלוּ היתה לי הזדמנות לראות את היקינטונים ההם, הייתי מבחין בהם. 
 
הגופה של מליכּ, ממוטטת ורצוצה למרגלות הבניין, לא הממה אותי. מרפ העביר לי סיגריה ושוב נשכבנו מתחת לקיר. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על אישה שנזכרתי בה בשיחה עם מליכּ, שהגישה לנו תה בספלים קטנים עם פגמים עדינים. הזיכרון נראה מרוחק באופן בלתי אפשרי, קבור באבק, מחכה למברשת שתחשוף אותו. נזכרתי איך הסמיקה וחייכה, ואיך לא יכלה אלא להיות יפה, למרות גילה, הכרס, כמה שיניים שהשחימו והעור שנראה כמו אדמת הטין הסדוקה, היבשה, של הקיץ. 
 
 
 
אולי כך זה היה: שדה מלא יקינטונים. זה לא היה כך כשהסתערנו על הבניין, זה לא היה כך ארבעה ימים אחרי שמליכּ מת. העשבים הירוקים שהתנופפו ברוח הקלה נשרפו באש ובשמש הקיץ. הילולת האנשים ברחוב השוק עם הגלביות הלבנות הארוכות והקולות הרמים כבר חדלה. כמה מהם שכבו מתים בחצרות העיר או ברקמת סמטאותיה. השאר הלכו או נסעו בשיירות איטיות, ברגל או בגרוטאות כתומות ולבנות, בעגלות רתומות לפרדות או בסיעות מצופפות של שניים ושלושה, נשים וגברים, זקנים וצעירים, שלמים ופצועים. כל מה שהיה החיים באל־טפר עזב את העיר במצעד חדגוני. הם עברו על פני השערים שלנו, על פני מכשולי בטון ועמדות מקלעים, הלאה אל הגבעות היבשות של ספטמבר. הם לא הרימו את עיניהם בשעות העוצר. הם היו קו צבע נקוּד בחושך והם הלכו לדרכם. 
 
מכשיר קשר ריחשש בחדרים מתחתינו. הסגן מסר בשקט דו"ח מצב למפקד שלנו. "כן, המפקד," הוא אמר, "רות, המפקד," וכך זה עבר, מתרחק מאיתנו רמה אחרי רמה בסולם הפיקוד, עד שבמקום כלשהו, אני משוכנע, נֶאֱמר למישהו בחדר חמים ויבש ובטוח ששמונה־עשר חיילים השגיחו על רחובות אל־טפר וסמטאותיה במשך הלילה וש-X אויבים שכבו מתים בשדה מאובק. 
 
היום כמעט האיר מעל לעיר ולרכסים שבמדבר כשהרעש החשמלי הנמוך של מכשיר הקשר התחלף בצליל הנעליים של הסגן שפסע קלות במעלה המדרגות אל הגג. קווי מִתאר פשוטים עטו צורה, והעיר, מעורפלת ומשוערת בלילה, נעשתה לדבר מה משורטט ומוצק לנגד עינינו. הבטתי מערבה. אל קווי המתאר השחומים והירוקים. האפור של קירות בוץ, של בניינים וחצרות ערוכים בחלות דבש שפופות, נסוג בשמש העולה. כמה שריפות בערו במטע של עצי פרי רזים וסדורים מעט מדרום. העשן היתמר מבעד לחופת עלים מרופטים, גבוהה רק במעט מקומת אדם, ונרכן בצייתנות אל הרוח שבאה מעברו האחר של העמק. 

סקירות וביקורות

שני חברים יצאו לדרך 'ציפורים צהובות' הוא רומן עצוב מאוד וחזק מאוד של מי ששב רועד מהמלחמה בעיראק ‭4,487‬ חיילים אמריקאים מתו במלחמה בעיראק. בנקודה שבה נפתח 'ציפורים ‭ ,'צהובות‬מניין ההרוגים עומד על ‭ ,968‬אולי ‭ .970‬"נצטרך לבדוק את הדף כשנחזור‭,"‬ אומר טוראי בארטל לטוראי מרפי. שניהם מסכימים שהמתורגמן מליכ שנהרג עכשיו לנגד עיניהם לא נחשב בספירה. הוא עיראקי. מהם, מבהיר בארטל המספר, המלחמה כבר הרגה עד אז אלפים.

"יכול להיות שלא תעשו שום דבר עד כדי כך חשוב כל החיים שלכם‭,"‬ אומר להם כמה ימים אחר כך איזשהו קולונל לפני שהם יוצאים לפעולה. "אתה חושב שזה באמת הדבר הכי חשוב שנעשה בחיים, בארטל‭"?‬ שואל מרפי. "אני חושב שלא‭,"‬ עונה לו חברו. בשלב הזה שניהם כבר מבינים שיש להם מטרה אחת: לצאת מהמלחמה הזאת בחיים. "שמנו לב רק לדברים נדירים‭,"‬ מסביר בארטל, "ומוות לא היה נדיר. נדיר היה הכדור עם השם שלך, מטען הגחון שהוטמן רק בשבילך‭."‬ אצל בארטל משימת ההישרדות היא כפולה: הוא הבטיח לאמא של מרפי שיחזיר לה אותו בשלום. והם אפילו לא הכירו קודם. הגורל קשר ביניהם במחנה אימונים. אף אחד מהם לא עלה על מדים מסיבות פטריוטיות. בארטל חשב שהצבא יעשה ממנו גבר אחרי שבתיכון צחקו כי קרא ספרים ושירים. בשביל מרפי זו הייתה הזדמנות להיחלץ מעבודה איומה במכרה, שבה לא ראה אור יום. שום דבר לא יכול היה להכין אותם למה שמחכה להם בשטח. לסיטואציות שאין מה לחפש בהן היגיון.

קווין פאוארס נלחם בעיראק. את רומן הביכורים עטור הפרסים שלו הוציא ב־‭,2012‬ כתשובה לשאלה ששב ונשאל "איך זה היה שם‭"?‬ עם השנים הפכה המלחמה הזאת לשנויה יותר ויותר במחלוקת. לא חסרים סיפורים גדולים שקשורים בה, האחרון שבהם הוא הדלפת הענק של טוראי בראדלי מאנינג לוויקיליקס ב־‭.2010‬ פאוארס בחר לעשות את זה בקטן, עם שני גיבורים, בני 18 ו־‭,21‬ ועוד דמות דומיננטית, של סמל בגיל המופלג ‭ .24‬לצמצום הזה יש כוח אדיר.

העלילה נעה בין עיר כתושה במחוז נינווה בעיראק לתחנות שונות באמריקה, לפני ואחרי חלקם של בארטל ומרפי במלחמה, פלוס עצירה בגרמניה. תוך כדי התנועה הלא כרונולוגית, הסיפור מתקלף שכבה אחר שכבה. מצד אחד פאוארס כותב מדויק מאוד, יורד לפרטי־פרטים בתיאורי מקום, קולות, ריחות, התרחשויות, אבל גם נוטה לליריות עד כדי כך שלעיתים המשמעות נשארת עמומה. בהתחלה זה משהה את הקריאה, אפילו מעצבן, עד שמגיע הרגע שזה כבר לא משנה. יש משהו כל כך אינטנסיבי בדרך שבה הסיפור מסופר, בהרגשה הכבדה והטרגית שהוא מטיל, שהעמימות הופכת לחלק מהמולת המלחמה, יחד עם המוות, וההרס, והגופות הממולכדות, האזרחים החבוטים, הכלבים המשוטטים וההידרדרות הנפשית.

היא גם מלווה את חוסר הישע שבתום השירות, בחזרה הביתה. מה שמתחיל בהתניה לתפוס בקנה הרובה שכבר לא קיים ולדמיין את הנוף העיראקי בנסיעה בווירג'יניה, ממשיך באי־יכולת להסתגל לחיים. מה עוד שמעבר לאימת המלחמה, מכביד על הכתפיים גם סוד - מעשה של חסד שהסתבך ועוד יסבך. המועקה לא מרפה עד הסוף, שבו הקתרזיס כל כך עצוב שקשה לקרוא לו קתרזיס.

"זאת הארץ שיונה קבור בה‭,"‬ אומר הקולונל ומתכוון לנינווה. "הארץ שבה הוא התחנן לאלוהים לבוא הצדק‭,"‬ הוא משפץ את הסיפור המקראי. "אנחנו הצדק הזה‭."‬ צדק? זה נתון לוויכוח. מה שבטוח הוא שאלוהים שחס על נינווה ההיא, מסיר את ידיו מהנוכחית. והאנשים בה נופלים ללא הבדל דת, מין וגזע. בני המזל שבכל זאת מצליחים לעמוד, נשארים רועדים. זה שחזרת מהמלחמה בחיים לא אומר שבאמת חזרת ממנה.

עוד 3 ספרים על מלחמות:
אשפת מלחמה > הא ג'ין
תש"ח > יורם קניוק
הרבה צרות היו לו עם המלחמות > וולפגנג בורכרט

בתמונה:'מלחמה היא טראומה‭ .'‬כרזה בעקבות מלחמת עיראק.
יעל נעמני 7 לילות 15/11/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
הטראומה של שדות הקטל האיומים בעיראק גבריאל בוקובזה הארץ ספרים 02/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

שני חברים יצאו לדרך 'ציפורים צהובות' הוא רומן עצוב מאוד וחזק מאוד של מי ששב רועד מהמלחמה בעיראק ‭4,487‬ חיילים אמריקאים מתו במלחמה בעיראק. בנקודה שבה נפתח 'ציפורים ‭ ,'צהובות‬מניין ההרוגים עומד על ‭ ,968‬אולי ‭ .970‬"נצטרך לבדוק את הדף כשנחזור‭,"‬ אומר טוראי בארטל לטוראי מרפי. שניהם מסכימים שהמתורגמן מליכ שנהרג עכשיו לנגד עיניהם לא נחשב בספירה. הוא עיראקי. מהם, מבהיר בארטל המספר, המלחמה כבר הרגה עד אז אלפים.

"יכול להיות שלא תעשו שום דבר עד כדי כך חשוב כל החיים שלכם‭,"‬ אומר להם כמה ימים אחר כך איזשהו קולונל לפני שהם יוצאים לפעולה. "אתה חושב שזה באמת הדבר הכי חשוב שנעשה בחיים, בארטל‭"?‬ שואל מרפי. "אני חושב שלא‭,"‬ עונה לו חברו. בשלב הזה שניהם כבר מבינים שיש להם מטרה אחת: לצאת מהמלחמה הזאת בחיים. "שמנו לב רק לדברים נדירים‭,"‬ מסביר בארטל, "ומוות לא היה נדיר. נדיר היה הכדור עם השם שלך, מטען הגחון שהוטמן רק בשבילך‭."‬ אצל בארטל משימת ההישרדות היא כפולה: הוא הבטיח לאמא של מרפי שיחזיר לה אותו בשלום. והם אפילו לא הכירו קודם. הגורל קשר ביניהם במחנה אימונים. אף אחד מהם לא עלה על מדים מסיבות פטריוטיות. בארטל חשב שהצבא יעשה ממנו גבר אחרי שבתיכון צחקו כי קרא ספרים ושירים. בשביל מרפי זו הייתה הזדמנות להיחלץ מעבודה איומה במכרה, שבה לא ראה אור יום. שום דבר לא יכול היה להכין אותם למה שמחכה להם בשטח. לסיטואציות שאין מה לחפש בהן היגיון.

קווין פאוארס נלחם בעיראק. את רומן הביכורים עטור הפרסים שלו הוציא ב־‭,2012‬ כתשובה לשאלה ששב ונשאל "איך זה היה שם‭"?‬ עם השנים הפכה המלחמה הזאת לשנויה יותר ויותר במחלוקת. לא חסרים סיפורים גדולים שקשורים בה, האחרון שבהם הוא הדלפת הענק של טוראי בראדלי מאנינג לוויקיליקס ב־‭.2010‬ פאוארס בחר לעשות את זה בקטן, עם שני גיבורים, בני 18 ו־‭,21‬ ועוד דמות דומיננטית, של סמל בגיל המופלג ‭ .24‬לצמצום הזה יש כוח אדיר.

העלילה נעה בין עיר כתושה במחוז נינווה בעיראק לתחנות שונות באמריקה, לפני ואחרי חלקם של בארטל ומרפי במלחמה, פלוס עצירה בגרמניה. תוך כדי התנועה הלא כרונולוגית, הסיפור מתקלף שכבה אחר שכבה. מצד אחד פאוארס כותב מדויק מאוד, יורד לפרטי־פרטים בתיאורי מקום, קולות, ריחות, התרחשויות, אבל גם נוטה לליריות עד כדי כך שלעיתים המשמעות נשארת עמומה. בהתחלה זה משהה את הקריאה, אפילו מעצבן, עד שמגיע הרגע שזה כבר לא משנה. יש משהו כל כך אינטנסיבי בדרך שבה הסיפור מסופר, בהרגשה הכבדה והטרגית שהוא מטיל, שהעמימות הופכת לחלק מהמולת המלחמה, יחד עם המוות, וההרס, והגופות הממולכדות, האזרחים החבוטים, הכלבים המשוטטים וההידרדרות הנפשית.

היא גם מלווה את חוסר הישע שבתום השירות, בחזרה הביתה. מה שמתחיל בהתניה לתפוס בקנה הרובה שכבר לא קיים ולדמיין את הנוף העיראקי בנסיעה בווירג'יניה, ממשיך באי־יכולת להסתגל לחיים. מה עוד שמעבר לאימת המלחמה, מכביד על הכתפיים גם סוד - מעשה של חסד שהסתבך ועוד יסבך. המועקה לא מרפה עד הסוף, שבו הקתרזיס כל כך עצוב שקשה לקרוא לו קתרזיס.

"זאת הארץ שיונה קבור בה‭,"‬ אומר הקולונל ומתכוון לנינווה. "הארץ שבה הוא התחנן לאלוהים לבוא הצדק‭,"‬ הוא משפץ את הסיפור המקראי. "אנחנו הצדק הזה‭."‬ צדק? זה נתון לוויכוח. מה שבטוח הוא שאלוהים שחס על נינווה ההיא, מסיר את ידיו מהנוכחית. והאנשים בה נופלים ללא הבדל דת, מין וגזע. בני המזל שבכל זאת מצליחים לעמוד, נשארים רועדים. זה שחזרת מהמלחמה בחיים לא אומר שבאמת חזרת ממנה.

עוד 3 ספרים על מלחמות:
אשפת מלחמה > הא ג'ין
תש"ח > יורם קניוק
הרבה צרות היו לו עם המלחמות > וולפגנג בורכרט

בתמונה:'מלחמה היא טראומה‭ .'‬כרזה בעקבות מלחמת עיראק.
יעל נעמני 7 לילות 15/11/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
הטראומה של שדות הקטל האיומים בעיראק גבריאל בוקובזה הארץ ספרים 02/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
ציפורים צהובות קווין פאוארס
המלחמה ניסתה להרוג אותנו באביב. עשב צבע בירוק את המישורים של נינווה, האוויר התחמם ואנחנו פיטרלנו בגבעות הנמוכות שמעבר לעיירות ולערים. מתוך אמונה עיוורת צעדנו קדימה בין עשבים גבוהים, רמסנו משעולים בצמחייה מוכת רוחות כמו חלוצים. כשישנּו, המלחמה חיככה את אלף צלעותיה בקרקע כמתפללת. כשהמשכנו למרות התשישות היו עיניה לבנות ופקוחות בחושך. כשאכלנו, המלחמה צמה והתקיימה על רעבונהּ, היא עשתה אהבה וילדה ונפוצה בְּאש. 
 
אז, בקיץ, המלחמה ניסתה להרוג אותנו בעוד החום מלבין כל צבע במישורים. השמש נדחקה אל תוך העור והמלחמה שלחה את אזרחיה בקול רחש אל צל בניינים לבנים. היא הטילה צל לבן בכול כרעלה על עינינו. היא ניסתה להרוג אותנו בכל יום, אבל לא הצליחה. לא נקבע מראש שנצא בשלום. לא נגזר עלינו לשרוד. האמת היא שדבר לא נגזר עלינו. המלחמה עמדה לקחת כל מה שתוכל. היתה לה סבלנות. היא לא גילתה עניין ביעדים או בגבולות, ולא היה אכפת לה אם רבים אהבו אותך או מעטים. בקיץ ההוא היתה המלחמה באה אלי כשישנתי, בחלומות, ומראה לי את תכליתה היחידה: להימשך, רק להימשך. וידעתי שהמלחמה כבר תמצא לה דרך. 
 
המלחמה כבר הרגה אלפים עד ספטמבר. גופות ניקדו את השדרות המחוטטות במרווחים משתנים. הן הוחבאו בסמטאות, הן נערמו בערימות צבות בשִקעי הגבעות שמחוץ לערים, הפנים תפוחות וירוקות, עכשיו אלרגִיות לחיים. המלחמה עשתה כמיטב יכולתה להרוג את כולנו: גבר, אישה, ילד. אבל עד אז הרגה פחות מאלף חיילים כמוני וכמו מֶרְפ. למספרים האלה עדיין היתה משמעות בשבילנו כשהתחיל מה שנחשב סתיו. מרפ ואני הסכמנו. לא רצינו להיות ההרוג האלף. אם נמות אחר כך, אז נמות. אבל המִספר יכול להיות ציון דרך של מישהו אחר. 
 
בקושי הבחנו בהבדל כשהגיע ספטמבר. אבל עכשיו אני יודע שכל מה שאי־פעם יהיה חשוב בחיי התחיל אז. אולי האור הגיע לאט יותר אל העיר אל־טפר, נופל כדרכו מעבר לקווי הגגות הדקים ולשדרות המזוּותות בחושך. הוא ירד על בניינים בעיר, לבנים וצהבהבים, עשויים לִבני חומר ומקורים בפח גלי ובבטון. השמיים היו עצומים בגודלם ומבוקעים בקָטָקוֹמְבּוֹת של עננים. רוח קרירה נשבה ממורדות הגבעות הרחוקות שעליהן פיטרלנו כל השנה. היא עברה על פני המינָרֶטים שהתרוממו מעל למצודה, נהרה בסמטאות עם סוככי הבד הירוקים המתנפנפים, חפזה הלאה על פני השדות העירומים שהקיפו כטבעת את העיר ולבסוף התנפצה אל מבני המגורים הפזורים שמהם הזדקרו כזיפים הרובים שלנו. המחלקה שלנו נעה סביב העמדה שבגג, משיחות אפורות על רקע האור שבטרם שחר. עדיין היה סוף הקיץ. יום ראשון, אני חושב. חיכינו. 
 
ארבעה ימים זחלנו על חצץ הגג. החלקנו וגלשנו על שטיח של תרמילי פליז שנותרו פזורים שם מקרבות היום הקודם. הצטנפנו בצורות חסרות תואם והצטופפנו תחת קירות העמדה שלנו, שסוידו בלבן. אמפטמינים ופחד השאירו אותנו ערים. 
 
מתחתי את החזה אל מעבר לקצה הגג ומעל לקיר הנמוך, ניסיתי לסקור את כברת העולם הקטנה שעליה הופקדנו. הבניינים השחוחים שמעבר לשדה היכו גלים מבעד לירוק הפָּח של הכוונת שלי. גופות היו פזורות סביב־סביב מארבעת ימי הלחימה הקודמים בשטח הפתוח שבין העמדות שלנו ושאר אל־טפר. הן היו מוטלות בעפר, רצוצות ומנופצות וכפופות, הגלביות הלבנות כהות מדם. כמה מהן העלו עשן בין שיחי ערער וקווצות זעומות של עשב, והיתה מזיגה משכרת של פחמן ושל שמן ברגים והגופות בערו באוויר הבוקר הרענן. 
 
הסתובבתי, השתופפתי שוב תחת הקיר והדלקתי סיגריה, מאהיל על הרשף בכף יד קעורה. שאפתי שאיפות ארוכות ונשפתי את העשן אל רצפת הגג, שם התפזר ואז התרומם ונעלם. האפר התארך והיה תלוי שם ונראה שעברה שעה ארוכה מאוד עד שנפל. 
 
שאר המחלקה שעל הגג התחילה לנוע ולהידחק כה וכה בניצני האור הרך של השחר. סטרלינג כרע, קנה הרובה שלו שעון על שפת הגג, ובזמן שחיכינו נרדם וניעור בבהלה שוב ושוב. מפעם לפעם טילטל את הראש והציץ לאחור במהירות, לראות אם נתפס. הוא שלח אלי חיוך סתור ורחב בחשכה המתמעטת, זקר את אצבע ההדק שלו ומרח רוטב טבסקו על העיניים כדי להישאר ער. הוא פנה לאחור אל הגזרה שלנו ושריריו קיפצו ונמתחו בבירור מתחת לבגדים. 
 
הנשימות של מרפ מימיני היו מקור של נחמה מתמשכת. כבר התרגלתי לזה, לאופן שבו פיסק את קצב הנשימה שלו ביריקות מיומנות אל תוך בריכה חומצית של נוזל כהה שנדמה כי גדלה בינינו תמיד ובלא הפוגה. הוא חייך אלי. "רוצה ביס, בּארְט?" הנהנתי. הוא העביר לי פחית שטוחה של טבק ללעיסה ׳קוֹדיאק׳ מהחבילות לחיילים שקיבלנו, ואני דחסתי קמצוץ ממנו תחת השפה התחתונה אחרי שמחצתי את הסיגריה. הטבק הרטוב צרב ומילא את עיניי בדמעות. ירקתי אל הבריכה שבינינו. הייתי ער. מתוך ראשית הבוקר האפור הלכה והצטיירה העיר כולה. דגלים לבנים נתלו פה ושם בחלונות הבניינים שמעבר לגופות בשדה. הם יצרו מין דוגמת קְרוֹשֶה במקומות שבהם מוסגרו הגומחות הכהות של החלונות בזכוכית משוננת. החלונות עצמם היו קבועים בבניינים מסוידים בלבן שתמיד בהקו בשמש. ערפל דק נפרש מהחידקל, חושף אי־אלו רמזים לחיים שנותרו, וברוח הקלה שבאה מהגבעות שבצפון התנפנפו הסמרטוטים הלבנים של הפסקת האש מעל סוככי הבד הירוקים. 
 
סטרלינג נקש באצבעותיו על זגוגית השעון שלו. ידענו ששירת המואזין תסלסל בקרוב מארג מפחיד של צלילים נמוכים מתוך המינָרֶטים ותקרא למאמינים לתפילה. זה היה סימן, ואנחנו ידענו את פשרו, שעברו השעות, שאנחנו קרובים יותר אל היעד, שהיה עמום וזר כמו השעות הבלתי נבדלות של שחר ושל דמדומים שנכרך בהן. 
 
"חברים, כולם בהיכון!" קרא הסגן בלחישה תקיפה. 
 
מרפ הזדקף בישיבה ושימן בשלווה את מנגנון הפעולה של הרובה שלו בטיפה קטנה של שמן. הוא החליק כדור אל בית הבליעה והשעין את הקנה על הקיר הנמוך. הוא לטש מבט בזוויות האפורות שבהן נפתחו הרחובות והסמטאות אל השדה שלפנינו. ראיתי אל תוך עיניו הכחולות, הלבן שבהן מרושת באדום. בחודשים האחרונים הן שקעו עמוק עוד יותר בארובותיהן. לפעמים הסתכלתי עליו והצלחתי לראות רק שני צללים קטנים, שני חורים ריקים. הנחתי לבריח לדחוף כדור אל תוך בית הבליעה של הרובה שלי והינהנתי אליו. "מתחילים עוד פעם," אמרתי. הוא חייך מזווית הפה. "עוד פעם אותו חרא," הוא ענה. 
 
 
 
הגענו לבניין ההוא בעוד הירח נמוג ונעשה לקיסם דקיק בשעות הראשונות של הקרב. שום אור לא דלק. פרצנו בנגמ"ש שער מתכת רופף שפעם נצבע באדום כהה אבל החליד מאז, וקשה היה לומר איזה חלק בו צבוע באדום ואיזה חלק חלוד. כבשׁ הנגמ"ש שלנו ירד ואנחנו מיהרנו אל הדלת. כמה חיילים מהכיתה הראשונה מיהרו לאחורי הבניין, שאר המחלקה התקבצה מלפנים. פרצנו בבעיטות את שתי הדלתות באותו הזמן ורצנו פנימה. הבניין היה ריק. עברנו חדר אחרי חדר, והפנסים שבקִדמת הרובים גזרו גלילים צרים בחלל הפנימי החשוך אבל לא היו בהירים דיים להאיר את סביבתם. האורות גילו את האבק שהקמנו. בכמה חדרים היו כיסאות הפוכים, ושטיחים צבעוניים ארוגים נחו על אדני חלונות במקומות שבהם ירו בזגוגית. לא היו אנשים. בכמה חדרים נדמה היה לנו שאנחנו רואים אנשים וצרחנו אל האנשים שלא היו שם שישכבו על הרצפה. כך עברנו חדר אחרי חדר עד שהגענו לגג. כשהגענו לגג השקפנו אל השדה. השדה היה שטוח ועשוי אבק והעיר חשוכה מאחוריו. 
 
עם הנץ החמה ביום הראשון יצא המתורגמן שלנו, מָליכּ, אל גג הבטון השטוח והתיישב לידי. אני נשענתי על הקיר. עדיין לא עלה הבוקר, אבל נראָה שכבר יש אור, כי השמיים היו לבנים כמו שמיים כבדים משלג. שמענו קולות לחימה מעברה האחר של העיר אבל היא עדיין לא הגיעה אלינו. רק רעש טילים ומקלעים ומסוקים צוללים כמעט אנכית במרחק סיפרו לנו שאנחנו במלחמה. 
 
"זאת השכונה שלי," הוא אמר לי. 
 
היתה לו אנגלית יוצאת מן הכלל. לקול שלו היתה נימה גרונית, אבל לא צורמת. לעיתים קרובות ביקשתי ממנו לעזור לי בערבית הדלה שלי כשניסיתי להגות נכון מילה זו או אחרת. "שוּכְּרן". "עפוּאן". "קוּמְבּוּלָה". תודה. בבקשה. פצצה. הוא עזר לי, אבל תמיד סיים את חילופי הדברים בינינו כשאמר, "ידידי, אני צריך לדבר אנגלית. בשביל התִּרגוּל." לפני המלחמה הוא היה סטודנט באוניברסיטה, למד ספרות. כשסגרו את האוניברסיטה הוא בא אלינו. הוא עטה ברדס על פניו, לבש מכנסי חאקי וחולצת צווארון דהויה שנראתה כאילו גוהצה בכל יום. הוא מעולם לא הסיר את המסכה. בפעם היחידה שמֶרפ ואני שאלנו אותו על זה, הוא זקר את אצבעו המורה והחליק אותה לרוחב שולי הברדס המשתלשלים סביב צווארו. "הם יהרגו אותי כי עזרתי לכם. הם יהרגו את כל המשפחה שלי." 
 
מרפ השתופף ופסע במהירות מצידו האחר של הגג, שם עזר לסגן ולסטרלינג למקם את המקלע אחרי שהגענו. כשצפיתי בו נע שם היה לי הרושם ששטיחוּת המדבר עשתה אותו עצבני. שקווי הרכס הנמוכים שבמרחק עשו את העשבים החומים היבשים שבמישור הנהר לבלתי נסבלים עוד יותר, משום מה. 
 
"היי, מרפ," אמרתי. "זה המגרש הביתי של מליכּ." 
 
מרפ התכופף במהירות והתיישב ליד הקיר. "איפה בדיוק?" הוא שאל. 
 
מליכּ נעמד והצביע אל רצועת בניינים שנראו כאילו צמחו מאליהם במקטעים מוזרים, לא מאונכים ממש. הבניינים עמדו מעבר לשדה בתחילת הגזרה שלנו. קצת הלאה משם, מעבר לפאתי אל־טפר, היה בוסתן. מדורות בערו בחביות מתכת ובערימות אשפה והיו צצות פתאום, כאילו בלי סיבה, סביב שולי העיר. מרפ ואני לא קמנו, אבל ראינו לאן מליכּ מצביע. 
 
"גברת אל־שריפי היתה שותלת את היקינטונים שלה בשדה הזה." הוא פרש את ידיו לרווחה והניע את הזרועות בתנועה רחבה, כאילו כּוֹנֵס קהל. 
 
מרפ שלח את ידו אל חפת החולצה המגוהצת של מליכּ. "תיזהר, גבר. אתה עלול לבלוט ככה." 
 
"היא היתה אלמנה זקנה ומשוגעת." ידיו נחו על המותניים. עיניו היו מזוגגות מתשישות. "הנשים בשכונה כל כך קינאו בפרחים האלה." מליכּ צחק. "האשימו אותה שהיא עושה קסמים בשביל שהם יצמחו ככה." הוא עצר והניח את הידיים על קיר הבוץ המיובש שעליו נשענּו. "הם נשרפו בקרב בסתיו שעבר. היא לא ניסתה לשתול אותם מחדש השנה," הוא חתם בקצרה. 
 
ניסיתי לדמיין את עצמי חי שם אבל לא הצלחתי, אף על פי שפיטרלנו בדיוק באותם רחובות שמליכּ דיבר עליהם ושתינו תה במאורות החימר הקטנות וידיי נכרכו בידיהם הרזות המגוידות של הגברים הזקנים והנשים הזקנות שגרו בהן. "בסדר, בנאדם," אמרתי. "תכף תחטוף כדור בתחת אם לא תתיישב." 
 
"חבל שלא ראיתם את היקינטונים," הוא אמר. 
 
ואז זה התחיל. נדמה היה שלתנועתו של כל רגע אל הרגע שאחריו היה מסלול משלה, דבר שהיה סופי ומתפשט בעת ובעונה אחת, כמו מספרים על ציר שניתן לחלק עד אינסוף. הנותבים נשלחו מכל החללים הכהים בבניינים שמעבר לשדה, והיו הרבה יותר קליעים מאשר פסי זרחן. שמענו אותם קורעים את האוויר סביב האוזניים וחובטים בלִבני החומר ובבטון. לא ראינו את מליכּ נהרג, אבל הדם שלו היה על המדים של מרפ ושלי. כשקיבלנו פקודה לחדול אש הסתכלנו מעל לקיר הנמוך ושם הוא שכב באבק ודם רב סביבו. 
 
 
 
"לא נחשב, נכון?" שאל מרפ. 
 
"לא. אני לא חושב." 
 
"בכמה אנחנו?" 
 
"תשע מאות שישים ושמונה? תשע מאות שבעים? נצטרך לבדוק את הדף כשנחזור." 
 
לא הופתעתי אז מהאכזריות שברגשות הסותרים שלי. דבר לא נראה טבעי יותר ממישהו שנהרג. ועכשיו, ממקומי הבטוח בבקתה חמימה מעל לפלג צלול בבְּלוּ רידְג׳, כשאני חושב איך הרגשתי ואיך התנהגתי כשהייתי בחור בן עשרים ואחת, אני יכול רק לומר לעצמי שזה היה הכרחי. הייתי צריך להמשיך. וכדי להמשיך היה עלי לראות את העולם בעיניים צלולות, להתמקד בַּחיוני. שמנו לב רק לדברים נדירים, ומוות לא היה נדיר. נדיר היה הכדור עם השם שלך, מטען הגחון שהוטמן רק בשבילך. אלה היו הדברים שמהם נשמרנו. 
 
אחר כך לא חשבתי על מליכּ הרבה. הוא היה דמות משנית, ונדמה שהתקיים רק בהקשר של חיי הנמשכים. באותו זמן לא יכולתי לנסח את זה בבהירות, אבל אומנתי לחשוב שאין כמו מלחמה לאחֵד. שהיא מקרבת אנשים זה לזה יותר מכל פעילות אחרת עלי אדמות. בּוּלשיט. אין כמו מלחמה לייצר סוֹליפְּסיסטים: איך אתה מתכוון להציל את החיים שלי היום? אחת האפשרויות היא מוות. אם אתה תמות, יש יותר סיכויים שאני לא. אתה כלום, זה הסוד: מדים ביָם של מספרים, מספר ביָם של עפר. משום מה חשבנו שהמספרים ההם הם אות לקלוּת הערך שלנו. חשבנו שאם נישאר רגילים, לא נמות. בילבלנו בין מִתאם לסיבה ומצאנו משמעות מיוחדת בדיוקנאות המתים, שנערכו כראוי לצד המספר המתאים למקומם ברשימת האבדות הגדֵלה שקראנו בעיתונים כסימן וכעדוּת למלחמה מסודרת. היתה לנו תחושה, דבר שהרגשנו רק בהבזק הקצר בין סינַפּסוֹת, שהשמות האלה היו ברשימה הרבה לפני שהמתים הגיעו לעיראק. שהשמות היו שם ברגע שצולמו הדיוקנאות האלה, מספר שניתן, מקום שהוקצה. ושהיו מתים מאז הרגע ההוא ואילך. כשראינו את השם סמל אֶזֶקְייל וַאסקֶז, עשרים ואחת, לָרֶדוֹ, טקסס, #748, נהרג מאש נשק קל בבָּעְקוּבָּה, עיראק, היינו בטוחים שבמשך שנים הוא התהלך כרוח רפאים במרחבי דרום טקסס. חשבנו שכבר היה מת בטיסה הנה, שאם חש פחד כאשר ה-C-141 שהביא אותו לעיראק היטלטל בשמיים מעל לבגדד, הוא פחד שלא לצורך. לא היה לו ממה לפחד. הוא היה בלתי מנוצח לגמרי עד היום שבו לא היה. כך גם לגבי רב"ט מרים ג׳קסון, תשע־עשרה, טרנטון, ניו ג׳רזי, #914, מתה מפצעיה בעקבות התקפת מרגמות בסָמארה, במרכז הרפואי האזורי לנדשטול, בגרמניה. שמחנו. לא משום שנהרגה, אלא כי אנחנו לא. קיווינו שהיתה מאושרת, שניצלה את מעמדה המיוחד לפני שהגיעה באופן בלתי נמנע אל מתחת לפגז ההוא שניחת, כשיצאה לתלות לייבוש את המדים שכיבסה, על החבל שמאחורי מכוּלַת המגורים שלה. 
 
טעינו, כמובן. הטעות הכי גדולה שלנו היתה שחשבנו שיש חשיבות למה שאנחנו חושבים. העובדה שראינו בכל מוות אישור לחיינו שלנו נראית אבסורדית עכשיו. חשבנו שהגיע זמנו של כל אחד מהמתים, ולפיכך שזה היה זמנו ולא זמננו. לא ידענו שהָרשימה חסרת גבולות. לא חשבנו מעבר לאלף. מעולם לא עלה על דעתנו שגם אנחנו עשויים להיות בין המתים המהלכים. חשבתי שהחיים בצל הסתירה הזאת אולי קבעו את טיב הפעולות שלי, ושהחלטה אחת שתתקבל או שלא תתקבל מתוך דבקוּת בפילוסופיה הזאת היתה עשויה להכניס אותי לרשימת המתים או להותיר אותי מחוצה לה. 
 
עכשיו אני יודע שזה לא ככה. לא היו שום כדורים עם השם שלי ואפילו לא עם השם של מרפ. לא היו פצצות שהוכנו רק בשבילנו. כל אחת מהן היתה הורגת אותנו בדיוק כמו שהרגה את בעלי השמות ההם. לא היה זמן שנערך בשבילנו ולא היה מקום כזה. הפסקתי לתהות על הסנטימטרים ההם משמאל או מימין לראשי, על הבדל החמישה־קמ"ש שהיה מביא אותנו היישר מעל למטען הצד כשהתפוצץ. זה לא קרה. אני לא נהרגתי. מרפ כן. ואף על פי שלא הייתי שם כשזה קרה, אני מאמין בלי שום ספק שבזמן שמרפ נהרג, הסכינים המלוכלכות שננעצו בו נועדו "לכל מען דבעי". שום דבר לא עשה אותנו מיוחדים. לא זה שחיינו. לא זה שמתנו. אפילו לא זה שהיינו רגילים. ועדיין, אני רוצה לחשוב שהיתה בי אז מין רוח רפאים של חמלה, ושלוּ היתה לי הזדמנות לראות את היקינטונים ההם, הייתי מבחין בהם. 
 
הגופה של מליכּ, ממוטטת ורצוצה למרגלות הבניין, לא הממה אותי. מרפ העביר לי סיגריה ושוב נשכבנו מתחת לקיר. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על אישה שנזכרתי בה בשיחה עם מליכּ, שהגישה לנו תה בספלים קטנים עם פגמים עדינים. הזיכרון נראה מרוחק באופן בלתי אפשרי, קבור באבק, מחכה למברשת שתחשוף אותו. נזכרתי איך הסמיקה וחייכה, ואיך לא יכלה אלא להיות יפה, למרות גילה, הכרס, כמה שיניים שהשחימו והעור שנראה כמו אדמת הטין הסדוקה, היבשה, של הקיץ. 
 
 
 
אולי כך זה היה: שדה מלא יקינטונים. זה לא היה כך כשהסתערנו על הבניין, זה לא היה כך ארבעה ימים אחרי שמליכּ מת. העשבים הירוקים שהתנופפו ברוח הקלה נשרפו באש ובשמש הקיץ. הילולת האנשים ברחוב השוק עם הגלביות הלבנות הארוכות והקולות הרמים כבר חדלה. כמה מהם שכבו מתים בחצרות העיר או ברקמת סמטאותיה. השאר הלכו או נסעו בשיירות איטיות, ברגל או בגרוטאות כתומות ולבנות, בעגלות רתומות לפרדות או בסיעות מצופפות של שניים ושלושה, נשים וגברים, זקנים וצעירים, שלמים ופצועים. כל מה שהיה החיים באל־טפר עזב את העיר במצעד חדגוני. הם עברו על פני השערים שלנו, על פני מכשולי בטון ועמדות מקלעים, הלאה אל הגבעות היבשות של ספטמבר. הם לא הרימו את עיניהם בשעות העוצר. הם היו קו צבע נקוּד בחושך והם הלכו לדרכם. 
 
מכשיר קשר ריחשש בחדרים מתחתינו. הסגן מסר בשקט דו"ח מצב למפקד שלנו. "כן, המפקד," הוא אמר, "רות, המפקד," וכך זה עבר, מתרחק מאיתנו רמה אחרי רמה בסולם הפיקוד, עד שבמקום כלשהו, אני משוכנע, נֶאֱמר למישהו בחדר חמים ויבש ובטוח ששמונה־עשר חיילים השגיחו על רחובות אל־טפר וסמטאותיה במשך הלילה וש-X אויבים שכבו מתים בשדה מאובק. 
 
היום כמעט האיר מעל לעיר ולרכסים שבמדבר כשהרעש החשמלי הנמוך של מכשיר הקשר התחלף בצליל הנעליים של הסגן שפסע קלות במעלה המדרגות אל הגג. קווי מִתאר פשוטים עטו צורה, והעיר, מעורפלת ומשוערת בלילה, נעשתה לדבר מה משורטט ומוצק לנגד עינינו. הבטתי מערבה. אל קווי המתאר השחומים והירוקים. האפור של קירות בוץ, של בניינים וחצרות ערוכים בחלות דבש שפופות, נסוג בשמש העולה. כמה שריפות בערו במטע של עצי פרי רזים וסדורים מעט מדרום. העשן היתמר מבעד לחופת עלים מרופטים, גבוהה רק במעט מקומת אדם, ונרכן בצייתנות אל הרוח שבאה מעברו האחר של העמק.