נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום
הוספה למועדפים

נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 450 עמ' מודפסים

טום רובינס נולד ב-1936 בצפון קרוליינה, ארצות הברית. בספריו נוכחות עלילות מורכבות, פראיות וריבוי תתי-עלילות. 

בשנת 1954 למד עיתונאות באוניברסיטת וושינגטון בלקסינגטון אך עזב בשל בעיות משמעת. עבר לניו יורק וניסה כוחו בכתיבת שירה. התגייס לחיל האוויר ושירת שלוש שנים בקוריאה. הוא וחזר לוירג'יניה בשנת 1960, שם למד בבית ספר לאומנות. עבר לסיאטל ללימודי מאסטר בבית הספר ללימודי המזרח הרחוק. בסיאטל עבד כעיתונאי. ב-1970 עבר לוושינגטון ומאז הוא מתגורר בה.
רובינס היה חבר קרוב של טרנס מקנה שהשפעתו עליו ניכרת בחלק מספריו והוא מעריץ את אושו, המיסטיקן ההודי.
ספרו "Even cowgirls get the blues " הוסרט בשנת 1993 וכיכבה בו אומה תורמן.

תקציר

סוויטרס השרמנטי הוא אדם העשוי מצירופים בלתי אפשריים: הוא נכה בגפיים העליונים; חסרות לו שיניים במקומות שרואים; הוא עובד ב- CIA אבל שונא מוסדות, ארגונים ותאגידים; הוא כמעט פדופיל אבל מתאהב בנזירה מבוגרת ממנו בעשר שנים; הוא לא מאמין באמונות טפלות, אבל מקפיד להיות חמישה סנטימטרים לפחות מעל הקרקע, כדי להימנע מקללה איומה של מכשף מיערות האמזונס. סוויטרס יוצא למסע בפרו עם התוכי של סבתו. משם הוא מגיע לנווה מדבר סורי ולחבורת נזירות מפוקפקות, שמקיימות טקסים בעירום ומחזיקות במסמך כנסייתי שעלול להפוך על פיה את האמונה הנוצרית. 
התבלבלתם? המשיכו לקרוא; הספר נעשה יותר ויותר מוזר. אבל, למרות ההומור השנון והטירוף המשעשע, טום רובינס מתכוון ברצינות כשהוא מבקר תאגידים ופרסומות, אנשים קפוצי ישבן ואדישים המסרבים להשתעשע – והביקורת עולה צלולה וברורה מהפרוזה האיכותית שלו, המלאה כרימון בידע ובתובנות ובעיקר באהבה סוטה ממש למילה הכתובה. ספרו הקודם של טום רובינס, 'איך גורמים לאהבה להישאר', גם הוא בהוצאת מודן, זכה למילות התענגות מצד המבקרים, אבל לא מצד כולם – חלקם פשוט נשארו בלי מילים.

פרק ראשון

לימה, פרו, 
אוקטובר 1997
 
התוכי העירום נראה כמו עובּר אנושי שהוכלא עם תרנגולת כשרה. הוא היה כה זקן, עד שאיבד את כל נוצותיו עד לאחרונה שבהן, אפילו את הפלומה, ועורו הסומר והמוצהב היה מנומר ברשת של ורידים כחולים צמיגיים.
״פתולוגי,״ מילמל סוויטרס, ולא התכוון רק לתוכי אלא לסצנה בכללותה, כולל הזקנה הצפודה שבעקבותיה פסעה הציפור בדבקות עיקשת שעה שהסתובבה בתוך הווילה החשוכה. ציפורניו הנוקשות של התוכי השמיעו קול חיכוך יבש כשניסו להיאחז באריחי הטרה–קוטה של הרצפה, ומפעם לפעם, כשאיבדה הציפור את אחיזתה והחליקה למרחק כמה סנטימטרים, בקעה מפיה צווחה כה רועדת וחלושה עד שדומה היה שהחונק מבוסטון מלטף את ראשה. בכל פעם שהתוכי קירקר, ציקצקה הזקנה בלשונה, אך לא היתה כל דרך לדעת אם היה זה צקצוק של אהדה או של גינוי, שכן הזקנה לא פנתה ולו פעם אחת לעבר בן–לווייתה המסור, אלא נדדה בפיזור נפש מרהיט עתיק אחד למשנהו, עטופה בשמלה שחורה חסרת צורה.
סוויטרס העמיד פנים שהוא מעריך את התמונה, אך למעשה חש סלידה, תחושה שהתעצמה בשל העובדה שחואן–קרלוס, שעמד לידו בפאטיו והציץ גם הוא בחלונה של האלמנה, קרן בגאווה ובסיפוק. סוויטרס חבט בידו ביתושים שניקבו את פלג גופו העליון, וקילל כל שערה ושערה על יד הגורל שגררה אותו לדרום–אמריקה הארורה והססגונית מדי.
 
בוקיצ'יקוס, פרו,
נובמבר 1997
 
עש ענקי, שנמשך אל אור המנורה שחילחל דרך הרפפות, התדפק על התריסים כמו סוּפה. סוויטרס הביט בו כאחוז קסם בשעה שחיכה לנערים שיביאו את מטענו מהנהר. העש הזה לא היה פרפר, זה בטוח. הוא היה יצור לילי וניחן במסתורין של יצורי הלילה.
פרפרים הם עדינים ושבריריים, אבל לעש הזה היו כוח ומשקל. כנפיו הכבדות היו מאובקות כמו פניה של שחקנית זקנה. פרפרים אמורים להיות חופשיים מכל דאגה. עשים הם עבדים לתשוקה יוקדת. פרפרים נראים לא מזיקים. עשים נראים... ארוטיים איכשהו. האבק על כנפי העש היה אבק ארוטי. הרטט שעבר בעש היה רטט ארוטי. סוויטרס נגע לפתע בגרונו ונאנק. הוא נאנק כיוון שהבין לפתע עד כמה דומה העש לדגדגן עם כנפיים.
ססגוני.
אנקות נשמעו על השביל מאחוריו, ואינְטי הגיח מהיער כשהוא נושא בחשש מסוים את מזוודת עור התמסח של סוויטרס. רגע לאחר מכן הופיעו שני הנערים עם שאר הציוד. הגיעה השעה לבחון את המגורים במלון בוקיצ'יקוס. הוא התיירא מפני מה שעלול היה למצוא מעבר לתריסים המוגפים, לדלתות הרשת הכפולות, אך סימן לנערים להיכנס אחריו למלון. ״בואו נלך. החרק הזה...״ - הוא הניד בראשו לעבר העש הגדול, שלמרות כל נפנופי הכנפיים לא הצליח להניע את הנזיד הירוק המהביל שמשמש פעמים רבות כאוויר באמזונס - ״החרק הזה גורם לי להרגיש...״ סוויטרס היסס לבטא את המילה, אף כי ידע שאינטי אינו מבין יותר מתריסר הברות פשוטות באנגלית. ״החרק הזה גורם לי להרגיש ליבידינלי.״

טום רובינס נולד ב-1936 בצפון קרוליינה, ארצות הברית. בספריו נוכחות עלילות מורכבות, פראיות וריבוי תתי-עלילות. 

בשנת 1954 למד עיתונאות באוניברסיטת וושינגטון בלקסינגטון אך עזב בשל בעיות משמעת. עבר לניו יורק וניסה כוחו בכתיבת שירה. התגייס לחיל האוויר ושירת שלוש שנים בקוריאה. הוא וחזר לוירג'יניה בשנת 1960, שם למד בבית ספר לאומנות. עבר לסיאטל ללימודי מאסטר בבית הספר ללימודי המזרח הרחוק. בסיאטל עבד כעיתונאי. ב-1970 עבר לוושינגטון ומאז הוא מתגורר בה.
רובינס היה חבר קרוב של טרנס מקנה שהשפעתו עליו ניכרת בחלק מספריו והוא מעריץ את אושו, המיסטיקן ההודי.
ספרו "Even cowgirls get the blues " הוסרט בשנת 1993 וכיכבה בו אומה תורמן.

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 450 עמ' מודפסים
נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום טום רובינס
לימה, פרו, 
אוקטובר 1997
 
התוכי העירום נראה כמו עובּר אנושי שהוכלא עם תרנגולת כשרה. הוא היה כה זקן, עד שאיבד את כל נוצותיו עד לאחרונה שבהן, אפילו את הפלומה, ועורו הסומר והמוצהב היה מנומר ברשת של ורידים כחולים צמיגיים.
״פתולוגי,״ מילמל סוויטרס, ולא התכוון רק לתוכי אלא לסצנה בכללותה, כולל הזקנה הצפודה שבעקבותיה פסעה הציפור בדבקות עיקשת שעה שהסתובבה בתוך הווילה החשוכה. ציפורניו הנוקשות של התוכי השמיעו קול חיכוך יבש כשניסו להיאחז באריחי הטרה–קוטה של הרצפה, ומפעם לפעם, כשאיבדה הציפור את אחיזתה והחליקה למרחק כמה סנטימטרים, בקעה מפיה צווחה כה רועדת וחלושה עד שדומה היה שהחונק מבוסטון מלטף את ראשה. בכל פעם שהתוכי קירקר, ציקצקה הזקנה בלשונה, אך לא היתה כל דרך לדעת אם היה זה צקצוק של אהדה או של גינוי, שכן הזקנה לא פנתה ולו פעם אחת לעבר בן–לווייתה המסור, אלא נדדה בפיזור נפש מרהיט עתיק אחד למשנהו, עטופה בשמלה שחורה חסרת צורה.
סוויטרס העמיד פנים שהוא מעריך את התמונה, אך למעשה חש סלידה, תחושה שהתעצמה בשל העובדה שחואן–קרלוס, שעמד לידו בפאטיו והציץ גם הוא בחלונה של האלמנה, קרן בגאווה ובסיפוק. סוויטרס חבט בידו ביתושים שניקבו את פלג גופו העליון, וקילל כל שערה ושערה על יד הגורל שגררה אותו לדרום–אמריקה הארורה והססגונית מדי.
 
בוקיצ'יקוס, פרו,
נובמבר 1997
 
עש ענקי, שנמשך אל אור המנורה שחילחל דרך הרפפות, התדפק על התריסים כמו סוּפה. סוויטרס הביט בו כאחוז קסם בשעה שחיכה לנערים שיביאו את מטענו מהנהר. העש הזה לא היה פרפר, זה בטוח. הוא היה יצור לילי וניחן במסתורין של יצורי הלילה.
פרפרים הם עדינים ושבריריים, אבל לעש הזה היו כוח ומשקל. כנפיו הכבדות היו מאובקות כמו פניה של שחקנית זקנה. פרפרים אמורים להיות חופשיים מכל דאגה. עשים הם עבדים לתשוקה יוקדת. פרפרים נראים לא מזיקים. עשים נראים... ארוטיים איכשהו. האבק על כנפי העש היה אבק ארוטי. הרטט שעבר בעש היה רטט ארוטי. סוויטרס נגע לפתע בגרונו ונאנק. הוא נאנק כיוון שהבין לפתע עד כמה דומה העש לדגדגן עם כנפיים.
ססגוני.
אנקות נשמעו על השביל מאחוריו, ואינְטי הגיח מהיער כשהוא נושא בחשש מסוים את מזוודת עור התמסח של סוויטרס. רגע לאחר מכן הופיעו שני הנערים עם שאר הציוד. הגיעה השעה לבחון את המגורים במלון בוקיצ'יקוס. הוא התיירא מפני מה שעלול היה למצוא מעבר לתריסים המוגפים, לדלתות הרשת הכפולות, אך סימן לנערים להיכנס אחריו למלון. ״בואו נלך. החרק הזה...״ - הוא הניד בראשו לעבר העש הגדול, שלמרות כל נפנופי הכנפיים לא הצליח להניע את הנזיד הירוק המהביל שמשמש פעמים רבות כאוויר באמזונס - ״החרק הזה גורם לי להרגיש...״ סוויטרס היסס לבטא את המילה, אף כי ידע שאינטי אינו מבין יותר מתריסר הברות פשוטות באנגלית. ״החרק הזה גורם לי להרגיש ליבידינלי.״