טבעת הנצח 1 - מרד בזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טבעת הנצח 1 - מרד בזמן
הוספה למועדפים

טבעת הנצח 1 - מרד בזמן

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'יימס דשנר נולד ב-1972 בג'ורג'יה שבארה"ב, למשפחה בת חמישה ילדים. כיום הוא חי עם אשתו וארבעת ילדיו בהרי הרוקי. מילדותו רצה דשנר להיות סופר. הוא קרא כל ספר שמצא, וחיבר סיפורים בעצמו. למרות זאת, בבגרותו בחר ללמוד ראיית חשבון, אך לבסוף החליט לנסות ולממש בכל זאת את חלום ילדותו – הכתיבה. דשנר כותב לנוער – ספרי הרפתקאות, פנטסיה ומדע בדיוני. ספריו תורגמו לשפות רבות וזוכים להצלחה. הוא זכה בפרסים רבים. ספרו "הרץ במבוך" נמצא במשך שנה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

תקציר

דאק סמית וסרה פרוסט הם רק ילדים, אבל יש להם הרגשה שהחיים אינם בדיוק כפי שהיו צריכים להיות. ארגון אפל שולט בעולם, אסונות טבע מאיימים לקרוע את כדור הארץ, ותחושה נוראית שבה ומטרידה אותם - משהו חסר במציאות.
 
דאק וסרה אינם מוכנים לאמת המדהימה שמתגלה להם במקרה: הוריו של דאק בנו מתקן שנקרא "טבעת הנצח" המאפשר מסע בזמן, ודאק וסרה לומדים שמתישהו בעבר ההיסטוריה באמת שונתה. אבל במסעם הראשון הוריו של דאק נעלמים. כדי למצוא אותם, דאק, סרה ונער בשם ריק שמצטרף אליהם, צריכים לחזור אל העבר. בדרך, עליהם גם לאחות את הזמן ולתקן כל אחד מהשברים שנוצרו בו.
 
התחנה הראשונה: ספרד, 1492. מרד על ספינה עומד לפרוץ בלב ים, ורב־חובל אלמוני בשם כריסטופר קולומבוס עומד להיזרק מסיפונה אל המים ואל השכחה!
 
מרד בזמן הוא הספר הראשון בסדרה המצליחה "טבעת הנצח".
 
"עלילה מהודקת היטב, דיאלוגים שנונים... הסיפור נע בקצב עוצר נשימה." (הניו־יורק טיימס)

פרק ראשון

התקווה האחרונה
ברינט טקאשי הביט במוניטור וניסה להיזכר בתקופה שבה לא ידע שהעולם עומד להגיע אל קיצו.
מארי ריברה, הסגנית שלו, ישבה לצידו, ועל פי האופן שבו הנידה את ראשה לאט קדימה ואחורה, נראה שהיא היתה האדם השני המדוכא ביותר עלי אדמות. ברינט היה הראשון.
״ובכן?״ שאלה מארי. ״מה אתה חושב?״
״מה אני חושב? אני חושב שאסון עולמי מונח לפתחנו,״ השיב ברינט. ״התפרצויות געשיות לאורך כל חופי האוקיינוס השקט. סופות שלג עזות בחלקים בדרום אמריקה שמעולם לא ירד בהם שלג. אם יהיה לנו מזל, הסופה הטרופית שמתבשלת לה באוקיינוס האטלנטי תכבה את שריפות היער בניו־אינגלנד.״
״תסתכל על חצי הכוס המלאה,״ אמרה מארי בקול יבש. ״לפחות עכשיו אנשים מאמינים שאנחנו בצרות.״
״אנשים עדיין מאמינים במה שהס״ק אומר להם להאמין. לפחד תמיד יהיה יותר כוח מאשר לאמת.״ הוא העביר את אצבעותיו בשערו הכהה ונאנח. ״אריסטו היה כל כך גאה. ועכשיו תראי עד כמה צומצם כוחם של האיסטוריונים! הס״ק עומד לנצח – גם אם משמעות הדבר היא השמדת העולם.״
לא רק אסונות הטבע הדאיגו אותו. או ההאפלות. או המחסור במזון. היו גם השאריות. בכל יום, כשברינט חזר הביתה והביט בתמונה שהיתה תלויה מעל האח – הוא ואשתו יושבים ליד נהר, השמש מנצנצת על המים מאחוריהם – הוא הרגיש צביטה מבלבלת בראשו ובבטנו. כרסום שיצר אצלו אי נוחות יוצא דופן. מישהו – לפחות מישהו אחד – היה חסר בתמונה. לא היה בכך כל היגיון, אבל הוא ידע בעצמותיו שמישהו חסר.
הוא לא היה היחיד שסבל מתחושות אלה. יותר ויותר אנשים חוו שאריות בכל יום שחלף. הן היכו בהם ברגעים לא צפויים לחלוטין. והן היו יכולות להוציא מהדעת. להוציא מהדעת באמת.
הזמן השתבש – כך האמינו האיסטוריונים. ואם אי אפשר לתקן דבר עכשיו, נותרה רק תקווה אחרונה אחת... לחזור בזמן ולתקן את העבר.
מארי עשתה מה שתמיד עשתה כשהוא נטה לקטר. היא התעלמה ממנו והמשיכה לנושא הבא. ״מה החדשות האחרונות ממשפחת סמית?״ היא שאלה. מכל המדענים שהאיסטוריונים עקבו אחריהם, הסמיתים היו היחידים שהס״ק לא הפסיק את פעולתם... עדיין.
ברינט העלה את התיק שלהם והצביע על ההתפתחויות האחרונות. כל הניסויים, הממצאים והמידע של הסמיתים – כל דבר קטן שהם עשו במעבדה שלהם מדי יום – הכול נוּטר בידי האיסטוריונים. בלי ידיעתם, כמובן. ברינט התכוון להתנצל בפניהם אחרי שהם יצילו את העולם מהשברים הגדולים.
שניהם ישבו בשקט לרגע, ובהו כמהופנטים במידע שעל מסך המחשב. הסמיתים היו קרובים כל כך. לו רק היו מצליחים לפצח את הקטע החסר בחישובים שלהם. לו רק היו יכולים להעניק לאיסטוריונים סיכוי קלוש להוציא אל הפועל את התוכנית בת אלפיים השנים של אריסטו להציל את העולם.
״זה מתקרב, אתה יודע,״ לחשה מארי. ״מהר משחשבתי.״
ברינט הינהן, והפחד כיווץ את ליבו. ״אף פעם לא חשבתי שזה יקרה בימי חיינו.״
מארי המשיכה, ומילותיה נשמעו כמו נבואת אבדון של אורקל זקנה מקומטת.
״זה מתקרב. בטוח. הקטסטרופה מגיעה, וכשהיא תהרוג אותנו, כולנו נצטער שלא מתנו כבר הרבה קודם.״

ג'יימס דשנר נולד ב-1972 בג'ורג'יה שבארה"ב, למשפחה בת חמישה ילדים. כיום הוא חי עם אשתו וארבעת ילדיו בהרי הרוקי. מילדותו רצה דשנר להיות סופר. הוא קרא כל ספר שמצא, וחיבר סיפורים בעצמו. למרות זאת, בבגרותו בחר ללמוד ראיית חשבון, אך לבסוף החליט לנסות ולממש בכל זאת את חלום ילדותו – הכתיבה. דשנר כותב לנוער – ספרי הרפתקאות, פנטסיה ומדע בדיוני. ספריו תורגמו לשפות רבות וזוכים להצלחה. הוא זכה בפרסים רבים. ספרו "הרץ במבוך" נמצא במשך שנה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

עוד על הספר

טבעת הנצח 1 - מרד בזמן ג'יימס דשנר
התקווה האחרונה
ברינט טקאשי הביט במוניטור וניסה להיזכר בתקופה שבה לא ידע שהעולם עומד להגיע אל קיצו.
מארי ריברה, הסגנית שלו, ישבה לצידו, ועל פי האופן שבו הנידה את ראשה לאט קדימה ואחורה, נראה שהיא היתה האדם השני המדוכא ביותר עלי אדמות. ברינט היה הראשון.
״ובכן?״ שאלה מארי. ״מה אתה חושב?״
״מה אני חושב? אני חושב שאסון עולמי מונח לפתחנו,״ השיב ברינט. ״התפרצויות געשיות לאורך כל חופי האוקיינוס השקט. סופות שלג עזות בחלקים בדרום אמריקה שמעולם לא ירד בהם שלג. אם יהיה לנו מזל, הסופה הטרופית שמתבשלת לה באוקיינוס האטלנטי תכבה את שריפות היער בניו־אינגלנד.״
״תסתכל על חצי הכוס המלאה,״ אמרה מארי בקול יבש. ״לפחות עכשיו אנשים מאמינים שאנחנו בצרות.״
״אנשים עדיין מאמינים במה שהס״ק אומר להם להאמין. לפחד תמיד יהיה יותר כוח מאשר לאמת.״ הוא העביר את אצבעותיו בשערו הכהה ונאנח. ״אריסטו היה כל כך גאה. ועכשיו תראי עד כמה צומצם כוחם של האיסטוריונים! הס״ק עומד לנצח – גם אם משמעות הדבר היא השמדת העולם.״
לא רק אסונות הטבע הדאיגו אותו. או ההאפלות. או המחסור במזון. היו גם השאריות. בכל יום, כשברינט חזר הביתה והביט בתמונה שהיתה תלויה מעל האח – הוא ואשתו יושבים ליד נהר, השמש מנצנצת על המים מאחוריהם – הוא הרגיש צביטה מבלבלת בראשו ובבטנו. כרסום שיצר אצלו אי נוחות יוצא דופן. מישהו – לפחות מישהו אחד – היה חסר בתמונה. לא היה בכך כל היגיון, אבל הוא ידע בעצמותיו שמישהו חסר.
הוא לא היה היחיד שסבל מתחושות אלה. יותר ויותר אנשים חוו שאריות בכל יום שחלף. הן היכו בהם ברגעים לא צפויים לחלוטין. והן היו יכולות להוציא מהדעת. להוציא מהדעת באמת.
הזמן השתבש – כך האמינו האיסטוריונים. ואם אי אפשר לתקן דבר עכשיו, נותרה רק תקווה אחרונה אחת... לחזור בזמן ולתקן את העבר.
מארי עשתה מה שתמיד עשתה כשהוא נטה לקטר. היא התעלמה ממנו והמשיכה לנושא הבא. ״מה החדשות האחרונות ממשפחת סמית?״ היא שאלה. מכל המדענים שהאיסטוריונים עקבו אחריהם, הסמיתים היו היחידים שהס״ק לא הפסיק את פעולתם... עדיין.
ברינט העלה את התיק שלהם והצביע על ההתפתחויות האחרונות. כל הניסויים, הממצאים והמידע של הסמיתים – כל דבר קטן שהם עשו במעבדה שלהם מדי יום – הכול נוּטר בידי האיסטוריונים. בלי ידיעתם, כמובן. ברינט התכוון להתנצל בפניהם אחרי שהם יצילו את העולם מהשברים הגדולים.
שניהם ישבו בשקט לרגע, ובהו כמהופנטים במידע שעל מסך המחשב. הסמיתים היו קרובים כל כך. לו רק היו מצליחים לפצח את הקטע החסר בחישובים שלהם. לו רק היו יכולים להעניק לאיסטוריונים סיכוי קלוש להוציא אל הפועל את התוכנית בת אלפיים השנים של אריסטו להציל את העולם.
״זה מתקרב, אתה יודע,״ לחשה מארי. ״מהר משחשבתי.״
ברינט הינהן, והפחד כיווץ את ליבו. ״אף פעם לא חשבתי שזה יקרה בימי חיינו.״
מארי המשיכה, ומילותיה נשמעו כמו נבואת אבדון של אורקל זקנה מקומטת.
״זה מתקרב. בטוח. הקטסטרופה מגיעה, וכשהיא תהרוג אותנו, כולנו נצטער שלא מתנו כבר הרבה קודם.״