מר קופר היקר,
יכולתי אולי ליצור איתך קשר ישיר יותר בדואר אלקטרוני, אבל המאמץ שבכתיבה ידנית ימריץ אותי לבחור את מילותיי בזהירות, ואני מודעת לכך שאני כותבת לסופר.
רציתי לומר לך שנהניתי מאוד מספרך 'אותיות מתות'. הסצנה שבה הארי גורדון אוכל את האפרסק ("כשהוא רוכן אל עניבת המשי הירוקה שלו ומרחיק אותה בזרוע אחת, בשעה שהמיץ הכתים את חפת שרוולו האחר"), הכניסה רגע קייצי לתוך יום אנגלי גשום. זה הזכיר לי, בין השאר, את העונג הדקדנטי כמעט שבאכילת פרי בשל - דבר נדיר, לצערי.
מיטב איחוליי,
איב פֶּטווֹרת
גברת פֶּטווֹרת היקרה,
תודה על מילותייך החביבות מאוד. תמיד מרגש לקבל תגובה של קורא, ומרגש עוד יותר לקבל מכתב (דבר נדיר, לצערי).
אני מסכים איתך בנוגע לפירות. לרוב גם אנחנו מקבלים את פירות הפלסטיק. קראתי פעם שהסוג שאינו בשל מתאים רק למה שאתם הבריטים קוראים ריבה. אני לא בשלן ריבות, אבל בעקבות מכתבך חשבתי שמן הראוי אולי להקדיש מאמץ לדברים כאלה, אז ייתכן שאנסה.
בידידות,
ג'קסון קופר
א
"שלווום."
ג'ק הכיר את ה"שלווום" הזה, ובכל זמן אחר הוא היה מרגיז אותו, אבל בחמש אחר הצהריים, אחרי שבילה את רוב שעות היום במחשבות על התמוטטות נישואיו השניים, כל הפרעה התקבלה בברכה. זו היתה ליסה מילפורד שגרה מעבר לרחוב, מול ביתו של ג'ק בסמטת הים.
"ג'קסון, רק עכשיו שמעתי עליך ועל מַרְני," היא אמרה.
היא נכנסה בעצמה, דרך דלת המטבח, כפי שעשתה פעמים רבות לפני כן. ליסה היתה דברנית, ובעבר נזקקה למרני כמאזינה.
"אני כל כך מצטערת," היא אמרה.
נראה היה שליסה חזרה ממשחק טניס, מכיוון שהיא לבשה שמלת טניס. היא היתה ברונטית קטנה ונוצצת, והשמלה יצרה רושם שהיה יכול להתפרש כ"בובתי", אילולא נחשפו נמשים על זרועותיה החשופות.
ג'ק, ששמח לוותר על חברת עצמו, חייך ובירך אותה בחמימות רבה מזו שגילה כלפיה בעבר. ליסה מילפורד היתה, עד אותו רגע, גורם שולי בחייו, כמו זמזום קלוש של מכונה רחוקה, שקל בקלות להתעלם ממנו.
באותו ערב, לעומת זאת, הם עמדו זמן־מה, ואחר כך התיישבו זה מול זה על כיסאות עץ שהורחקו מן השולחן - כשבהונותיהם מופנות אלה אל אלה, גוום רגוע, ושוחחו בקלילות, כמו חברים, או הורים בשער בית־הספר, הקשורים בדבק חזק של חוויה משותפת. בעלה של ליסה עזב אותה בקיץ הקודם, אחרי רומן מתמשך עם אישה אחרת. ג'ק הרגיש שהמעט שביכולתו לעשות הוא להציע לאישה משקה.
ואחריו עוד אחד.
ואז, אף שהיה דברן, מוחו של ג'ק כבה כנראה, והטבע כיוון את צפירת הסירנה שלו אל חלקים אחרים בגופו.
ליסה, שהיתה בודדה, וללא ספק מודעת לנוכחותו הממגנטת של ג'קסון קופר כבר כמעט שלוש שנים, נצמדה אליו מייד בתגובה להטיית יד ראשונה, קלה, לעבר מותניה; כך שג'ק לא נדרש להיות פעיל במיוחד במפגש שהתרחש בעקבות מגע אקראי שלה איתו, כשמזג לה את כוס היין השלישית שלהם. ואז, אחרי כמה דקות, בחדר שהמתווך קרא לו "חדר הגן", ואיש לא כינה אותו כך מאז, כשג'ק כיוון את שניהם אחורה אל מיטת יום מכוסה ריפוד כחול־לבן, שמַרְני אהבה לשכב עליו ולצפות בשקיעה, פגשו שתי ידיה המטופחות של ליסה את חזהו בהתלהבות רבה ובולטת.
ג'ק, שמעורבותו בקשר הזה נבעה רק מהתלהבות אינסטינקטיבית, היה ממשיך בכל מקרה, אילולא השמיעה ליסה, כשהסתובבה כדי להסיר את המחסום האחרון לקראת מחויבות מלאה, צחקוק ילדותי צנוע, והקול הזיז משהו בתוכו. חושיו ניעורו. ואולי לא. הטבע, שלפני כן השתלט על תפקודיו הגופניים והמנטליים, נטש אותו פתאום לגמרי.
לרגע נסתרה מעיני ליסה ההתפתחות הזאת. היא פנתה אליו שוב, בכוונה אנרגטית ברורה, אלא שנשימותיו הואטו ונהיו שטוחות.
"ג'ק?" היא נסוגה והסתכלה עליו מלמעלה למטה.
ג'ק, שראה את פניה, קלט את עיניה וראה שם אישה, אישה רגילה, אנושית מדי. הוא חדל, הרים את ירכיה מעל חלציו והתיישב.
"מצטער, מותק," הוא אמר, הסיט שיער ממצחו ונעמד, במנותק ממנה.
ליסה, זקופה ועירומה, רעדה קלות ואמרה בשקט: "אל תדאג, ג'ק. אני לא לסבית."
ג'ק נעץ בה את עיניו.
"ומַרני כנראה תמיד היתה," היא מיהרה להוסיף, וחשבה שהצליחה לעשות זאת באהדה. "אי אפשר להפוך אנשים להומוסקסואלים, הם פשוט כאלה."
ג'ק נאלם, כיפתר את מכנסיו והלך להביא את שמלת הטניס.
"תודה," אמרה ליסה כשהושיט לה אותה, אבל במקום ללבוש את השמלה, היא החזיקה אותה ביד אחת, הדוקה אל שדיה. "אולי כדאי שנלך אלי הביתה," היא הציעה, "ונירגע - נשתה משהו ונשב באמבטיה חמה או משהו כזה." היא רכנה לעומתו והרימה ארבע אצבעות עדינות, מעודדות, לעבר לחיו.
ג'ק הרחיק את האצבעות בידו, כמי שמוציא זחל מן הסלט שלו, ונסוג מחיבוקה. "אני אוותר על זה הערב," הוא אמר. ואחר כך חייך, כדי לרכך את דבריו, ושמח לראות את ליסה מתחילה להתלבש. היא נראתה קטנה ופגיעה כשהתכופפה להרים את תחתוניה.
"אני מצטער, מותק... נעשה משהו בהמשך השבוע. אני אצלצל אלייך."
"מבטיח?" היא אמרה.
"מבטיח," הוא אמר.
היא עדיין יישרה את שמלת הטניס על ירכיה כשהוא פתח את הדלת.
זמן רב אחר כך, כשהיה שתוי הרבה יותר, הוציא ג'ק גלויה מן המגירה העליונה של שולחן הכתיבה הגדול, העשוי עץ אלון, בחדר העבודה שלו. בצד אחד היתה תמונה של הים, בצבע טורקיז זוהר. עינו עברה עם זאת אל סירה אדומה, שבקושי נראתה, בפינה הימנית העליונה. זו היתה תמונה מושכת, רפרודוקציה של ציור שמן מאת שכנה אחרת שלו, ג'ולי הֶפְּלווייט. היתה לה גלריה בצירוף סטודיו בדרך מֶלוֹן. זה היה מסוג המקומות, כפי שג'ק שם לב, שמילאו לאחרונה את ההמפטונים, ובפרט את חוף גְרוֹב - ציורי באופן בולט, וקצת מאולץ, אם כי הגלריה של ג'ולי - "הגלריה על מֶלון" - היתה טובה מרובם, לדעת ג'ק. לפחות היא יכלה לצייר שם.
אלא שעכשיו, כשהסתכל על עבודתה, הדליק את המנורה והיטה אותה, לא הגיע אליו שום היבט חם של ג'ולי, של ג'ולי עצמה. היא היתה פלרטטנית חופשייה ומשעשעת, בניגוד לגישוש הכושל של הערב הזה, התקדמות נטולת מאמץ משיבה מתפתלת הביתה אחרי מסיבה, שגרתית כרכיסת שרוך נעל. שניהם כמעט שכחו את התקרית. בגלריה, אם ג'ק היה מתגנב פנימה מאחורי קהל תיירים בשבת נטולת מטרה, כדי לסרוק את הקירות בלא התחייבות ולבחור כמה גלויות, ג'ולי היתה מחייכת ואומרת: "הֵיי, ג'ק," כשרשמה את המכירה. והוא היה אומר: "הֵיי, ג'ולי" בתשובה.
ג'ק הפך את הגלויה, הוציא עט שחור מתוך פחית קפה ריקה שבה היו, כתמיד, תריסר עטים, וכתב:
איב פטוורת היקרה,
את טבחית?
ג'ק קופר
