סוכן הוד מלכותו

ספר ראשון

תָּמָרָה

 בכל המלחמות שהיו והמצבים שנבראו והמאורעות שהתרחשו, דמותו של סוכן הוד מלכותו פרי דמיונו של הסופר היא, וכמוה כן גם הדמויות הכרוכות בפרשת חייה.
סוכן הוד מלכותו, הוא ושמו וכינוייו, לא היו ולא נבראו אלא ברוחו של המחבר, וכל דמיון שהוא בינו לבין אנשים חיים וקיימים אינו אלא מקרה בלבד.
והיה כי יימצא אדם אשר ייקרא בשם דומה, או אשר בלבו יאמר, "הן כזאת וכזאת אירע גם לי" - אין זאת אלא שמציאות חייו פרועה היתה יותר מן הבדיון.

בָּלוּזָה, ירושלים, מֶדוֹן, ירושלים
16.XI.1973-16.II.1979

עמ' 8 ריק

היינריך ריינהולד!
פתאום נזכרתי בו, בהיינריך ריינהולד, עם הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים.
עמדתי אז על לשון המדבר הארוכה והצרה הנמתחת כפס צהוב ישר שמבדיל בין הים התיכון לבין המשטח הלבן של מלֵיחַת אַ טינָה, אותה ביצת חול שנמשכת עד תעלת סואץ, וצפיתי לעבר העמדות המצריות בדרך לפּוֹרְט פוּאַד ופורט סעיד. זה שעתיים - מאז שעה שמונה בבוקר - הייתי מחכה לג'יפ לבן נושא דגל של או"ם שצריך היה להגיע מן הצד המצרי. אני עצמי באתי לכאן כדי לשמש מתורגמן ואיש קשר לקציני האו"ם שיפקחו על הפסקת האש ויקבעו עמדות תצפית לאנשיהם.
בקצה הכביש הנמשך כקו שחור בתוך הפס הצהוב של לשון המדבר, התרומם המוצב שלנו שהחזיק מעמד בהתקפה המצרית הגדולה, זה המכונה בשם מעוז 'בּודָפֶּסט': תל שחור, מפוחם, שסוע, מלא מהמורות ומוקף אפר הזדקר מתוך מישור החול כשריד של מדורת ענק שכבתה אחרי שלהבותיה השתוללו במשך שבעה עשר ימים. תל חרבות בוקע מתוך החול הצהוב ומשקיף על הים הכחול. ארבעה נגמ"שים אמפיביים מצריים היו עוגנים בים קרוב לחוף בשורה חזיתית לתל. צהובים היו ומרוחים בכתמי הסוואה חומים, ולא ניכר בהם שכולם פגועים משום שהפגיעות ניטשטשו בתוך כתמי ההסוואה והם היו צפים ומחזיקים מעמד ישר בתוך המים. כנגד זה ניכרו היטב הפגיעות בכלי הרכב המצריים שהתקיפו את 'בודפסט' מן היבשה: בשטח ההפקר שבין המעוז לבין העמדות המצריות נפוצו משאיות מעוכות, ג'יפים חרוכים, טנקים שרופים ושילדות של זחל"מים הפוכים. החיילים קראו לו בשם "אזור השלדות", אבל הם הגיעו למקום יום אחד בלבד לפנַי ככוח תחלופה, ולפיכך לא ידעו לספר לי יותר ממה שסיפרו השלדות החרוכות וממה שאני עצמי ידעתי.
לפני שהגעתי לכאן מן הבסיס של בָּלוּזָה סיפר לי קצין השלישות שכאשר פתח הצבא המצרי בהתקפת הפתע שלו ביום הכיפורים, ישבו במעוז 'בודפסט' עשרים ושלושה אנשי מילואים מירושלים, מגדוד שישים ושמונה, ואליהם הגיעו בשעה שתיים ארבעים וחמש אחר הצהריים - כלומר כשלושת רבעי השעה אחרי שהתחילה ההתקפה - שני טנקים מגדוד תשע מן החטיבה הסדירה הארבע עשרה. בזכות שני הטנקים הללו - כך הסביר לי קצין השלישות - החזיק המעוז מעמד והדף את כל ההתקפות המצריות. אחרי שהגיעו שני הטנקים הללו נחסמה הדרך למעוז על ידי מארב מצרי של גדוד קומנדו מצויד בטילי סאגר נגד שריון. עשרים ושלושת האנשים שבמעוז, ושני הטנקים שהגיעו, נותרו בודדים תחת תקיפות מטוסים, הפגזות ארטילריה כבדה, והסתערויות מן היבשה ומן הים.
בדרכי לכאן לא הבחנתי בשום דבר מיוחד במשטח הלבן של ביצת א טינה, לא באיזה שהוא סימן להתמקמות כוח החסימה המצרי, ולא בזכר כלשהו לקרבות הקשים שהתנהלו ימים רצופים עד שנפרץ המארב הראשון ואחריו השני שבא בעקבותיו. לא ראיתי אלא את המשטח הלבן המתמשך מלוא העין לצדו השמאלי של הכביש. בבסיס של בלוזה קיבלתי חוברת הוראות לקראת הפגישה עם קציני האו"ם, וכפי הנראה הייתי מדפדף בה ברגע בו חלף הרכב שלי על פני השטח שבו התמקם המארב המצרי.
מכיוון שנתמהמהו אנשי האו"ם, ואני נוכחתי לדעת שעתותי בידי, התחלתי לנוע בחזרה לאורך הציר כדי לחפש את עקבות המארב המצרי, והפעם גיליתי אותם מיד: בצד הדרך, בתוך הביצה הלבנה, חפורות היו שוחות אישיות כקוביות פזורות במרחקים קצובים זה מזה על פני קשת רחבה. מתוך אחת השוחות בצבץ ענף שחור דק. ירדתי מן כביש ופסעתי בטיט הלבן עד לשוחה הראשונה. חגוֹר קרב קבור היה כדי מחציתו בחימר הלבן, ואני חילצתי אותו. היה חדש לגמרי, וחמש מימיות צמודות היו אליו. שתיים מהן מלאות היו עדיין. המצרי הספיק לשתות רק שלוש. בצד השוחה מונחת היתה מזוודה ירוקה כהה של טיל סאגר. הטיל נורה - מי יודע מי הם הבחורים שלנו שנהרגו בו. ידעתי שהיו לנו אבדות קשות בפריצת המארב הזה, והמזוודה הריקה שכבה על צדה בצד השוחה הריקה. כשהרמתי אותה ראיתי את הוראות השימוש בטיל כתובות בדופן הפנימית בגרמנית. "מה פתאום בגרמנית?" שאלתי את עצמי, "הלוא הטיל הוא רוסי, והנשק שלהם כולו רוסי - מה פתאום כתובות ההוראות בגרמנית ולא ברוסית?" באותו רגע פרח כליל מדעתי דבר קיומה של גרמניה המזרחית. המילים הגרמניות הממוני. פעם אחת כבר הוכיתי בתדהמת שפה זרה, שש שנים קודם, במקום אחר ובמלחמה אחרת: זה היה במלחמת ששת הימים בקרבות ירושלים. אחרי שפרצו הצנחנים לגבעת התחמושת, עלתה המחלקה שלנו כגל שני על הגבעה. כשנכנסנו לתוך הבונקרים צצו פתאום לנגד עיני המילים "צבא ארצות הברית" המודפסות על חגור של חייל ירדני הרוג, אותן מילים עצמן המודפסות על החגור שלי. התוויות האמריקניות על פריטי החגור של החייל הירדני הצחיקו אותי - אם כי באותו מעמד לא היתה לי כל סיבה לצחוק - ואילו המילים הגרמניות שצצו פתאום עכשיו לנגד עיני העיקו עלי כסימן רע שלוּח מעולם אחר.
יצאתי מתוך השוחה והייתי אמור לחזור לכביש, אלא שהזרד החרוך בשוחה הרחוקה משכני אליו כאיתות בלתי מובן. פניתי לעברו, וכשהתקרבתי נוכחתי לדעת שאין זה זרד אלא זרוע של אדם בוקעת מתוך החול: תוך שבוע ימים נשדפה הזרוע החשופה לאוויר המדבר, נצטמקה ויָבשה כזרוע של חנוט מימי קדם - למרות שהקיץ חלף עבר לו. לידה התגולל עמוד של עיתון כתוב ערבית, גם הוא קבור חציו בחול. אותו רגע נעצר ג'יפ על הכביש, והאיש ליד ההגה נופף לי בכובעו לבוא. זה לא היה ג'יפ לבן של האו"ם שבא מן הכיוון המצרי, אלא ג'יפ שלנו שהגיע מכיוון בלוזה. הבנתי מיד שמשהו בתכנון הגבוה, שם למעלה, השתבש. ואמנם כשהגעתי לכביש סיפר לי איש המילואים הקשיש שבא להחזיר אותי לבסיס שקציני האו"ם באו בשעה המוסכמת, אבל בדרך אחרת, וכבר צורף אליהם מישהו שהגיע במיוחד מרפידים. למעשה חלו שינויים בתוכנית והמשימה שלי בוטלה עוד לפני שאני הגעתי למעוז 'בודפסט'. כנגד המשימה שלי שבוטלה זומן לי, כפי הנראה, איזה שהוא תפקיד מיוחד אחר, מכיוון שהיה עלי לעלות בשדה התעופה הקטן של בלוזה על המטוס הראשון ולהגיע בהקדם האפשרי למטכ"ל.
עוד לפני שחזרתי אל הכביש והתיישבתי בג'יפ שבא לאסוף אותי - כשעוד פוסע הייתי בין שׁוּחוֹת המארב המצרי, נזכרתי בהיינריך ריינהולד: כאשר הסיר האיש את כובע המילואים המעוך כדי לנפנף לי שאבוא, ועמד גבוה וגרום על פס הכביש השחור בתוך הצהבהבות הריקה של המדבר, ראיתי והנה זה יואל, הוא ולא אחר! הוא הוא יואל שהיה בא אלינו לפני שלושים שנה כדי לבלות בחברתו של היינריך ריינהולד.
שלושים שנה עברו מאז ראיתי אותו לאחרונה, את היינריך ריינהולד. לפני שלושים שנה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היה היינריך ריינהולד מתגורר בחדר קטן בחצר ביתנו. אני התכוננתי אז להיכנס לבית הספר התיכון, והיינריך ריינהולד היה אז חייל בצבא הבריטי. הייתי רואה אותו מדי יום ביומו עד שנשלח לחזית איטליה. משנשלח, שוב לא חזר ארצה לחופש עד סוף המלחמה. רק אחרי שחרורו שב ריינהולד ארצה וחזר לגור בחדרו בחצר ביתנו. בימים ההם התחיל לבקר אצלו חברו יואל שהיה בערך בן גילו של ריינהולד - לאמור גדול ממני בכעשר שנים. כשלא נמצא ריינהולד בחדרו, היה יואל מחכה לו בחצר ומשוחח עם ג'מילה הזקנה או עם אמא שלי עד שברבות הימים היה הוא עצמו לידיד המשפחה. משנעלם היינריך ריינהולד והיה כלא היה, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו, המשיך יואל לבוא אלינו לביקור חטוף כפעם בפעם, גם שכר את אותו חדר עצמו לא כדי לגור בו, אלא כדי שישמש לו מחסן ספרים.
מראהו של יואל העולה לפתע מתוך הריקנות הצהובה של חול המדבר החורק כהתגלמות מוחשית של עבר שחלף ונקבר במעמקי הזמן תחת כל שכבות שלושים השנה, הציפני באחת בתחושה נפלאה של זכר אחד הימים היפים ביותר מימי ילדותי, היום בו ראיתי לראשונה את היינריך ריינהולד שבא לשכור את חדר הכביסה בפינת החצר שלנו כדי לגור בו.
אינני יודע מדוע מראהו של יואל עורר בי דווקא את תחושת אותו יום. יואל התחיל לבוא לביתנו רק אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שהשתחרר ריינהולד מן הצבא, באותם ימים קשים בהם התחיל אבא שלי לדעוך בחוֹליו אשר ממנו לא קם. לפני כן לא ראינו אותו. לפני שנשלח ריינהולד לחזית איטליה היו חברים אחרים מבקרים אצלו כפעם בפעם, ובערבים היה יוצא אך ורק בחברתה של הגברת תָּמָרָה קוֹרֵן. כשנכנס ריינהולד לגור בחצרנו לא עלה עדיין יואל באופק חיי, ובכל זאת הממני מראהו הבלתי צפוי במדבר בתחושת אותו יום דווקא: זה היה יום של אביב מרגיע נפש ומרחיב דעתו של אדם ומגביה אותה. אנחנו גרנו אז במורד רחוב מַמִּילָא - הנקרא כיום בשם רחוב אגרון - סמוך לשער יפו ולחומת העיר העתיקה: מגזוזטרת ביתנו הייתי רואה מן הצד האחד את הבית אשר בו השתכן בזמנו תיאודור הרצל כשבא לירושלים לפגוש את הקיסר הגרמני, ומן הצד האחר נתגלו לי הנזירות הלבושות שחורים בברדסים הלבנים הגדולים המשולשים לראשיהן יוצאות ונכנסות בשער מנזרן בצעדים גאים וחפוזים. מעודי לא ראיתי נזירה מהלכת לאִטה: הן היו ממהרות תמיד מסוד אלֵי סוד תוך התעלמות גמורה מיושבי המסעדה ובית הקפה הערבי הסמוך: בפתחו היתה קבוצה של שלושה מעשני נרגילה יושבת ישיבת קבע על השרפרפים מתחת לסוכך הירוק. בעיני היו אלה חלק בלתי נפרד מן הרחוב כמו בניין המנזר מזה ופנס הרחוב מזה. בכל עת ובכל שעה משעות היום והלילה בה יצאתי לחצר או הצצתי מבעד לחלון, מובטח היה לי לראותם קבועים במקומם כמו אותו שלט בבית ממול שמודיע לכל העוברים והשבים שפה גר בנימין זאב הרצל כאשר בא לירושלים ונפגש עם קיסר גרמניה. לצדם היה נעצר לפעמים מוכר מי התְמַד, ה"תמר הינדי", בכיפתו הצבעונית המחודדת ובחבית נחושת הקלל הקשורה לבטנו וזוקפת צווארה המצודד כברבור מתנשא. הוא היה פותח בשיחת דברים עם שלושת האפנדים היושבים, אך דעתו לא הוסחה מתפקידו, ומדי פעם בפעם, בהפסקות קצובות, היה מכריז בקול מתכתי בוקע מתוך החבית עצמה, "תמר הינדי", "תמר הינדי."
ברגע בו נתגלה לי לראשונה בפתח החצר היינריך ריינהולד לבוש מדים של סרג'נט בצבא הוד מלכותו ונושא ברצועה על כתפו את תרמיל הגב המכיל את כל רכושו, ניגשה נזירה ישישה אל מוכר התמר הינדי שהזדרז למזוג לה כוס מלאה מי תמד בסילון חום ריחני, חומר מבעבע ומקציף. הסרג'נט המגוהץ והמצוחצח נעצר בפתח, וכך נמצאנו שנינו עומדים זה בצד זה ומסתכלים בנזירה השותה תמר הינדי - היא נשענה על מקלה ושתתה לאִטה, גמעה ומיצתה את הכוס עד תומה, גם קינחה שפתיה במטפחת ששלפה ממקום סתר בין קפלי שמלתה הרחבה, ויהי הדבר לפלא בעיני - הנזירה הישישה השרויה בעולמה הרחוק, הנסתר, הנעלה על שׂאון הרחוב והמונו וריחות המאכלות הערביים העולים מן המסעדה על תבשיליה וטיגוניה וצלייה ותבליני תבליניה, עולמה המרומם מעל לקריאות התגרים הערבים והרוכלים הארמנים ויוהרת הפקידים האנגלים וסלסול שפמם של השוטרים האירים - איך זה נפלה מגבהָיו ונכנעה לפיתוי המשקה המתוק העז כאחד העגלונים שבקרן הרחוב - אותו עגלון שמן בתרבוש שלראשו ובאבנטו הרחב ששתה לפניה? רגשות משונים ומנוגדים זה לזה התעוררו בי למראה בולמוס שתייתה. היא נפלה בעיני והיתה כאחד האדם, אם לא למטה מזה. כי מה שיסולח לבשר ודם פשוט לא יסולח לבריות הנאצלות, כי על כן בריות נאצלות היו הן, הנזירות, בעיני. הנה זה קינחה במטפחתה את הזיעה שפרצה ושטפה את כל פניה הלהוטות מחום השמש ומן השתייה הגסה, ממש כאותו עגלון שקדם לה. מכאן שאין בינה לבין אותו עגלון, שהוא בעל לשתי נשים, אלא מעשיהם שלאחר השתייה, שזה מטפס על דוכן כרכרתו השחורה מבריקה ומרופדת אדום מבפנים, כדי להסיע את האדונים החשובים, מניף את שוטו באוויר ומושך במושכות סוסיו השניים, החומים, וזו חוזרת בצעדיה החפוזים, חרף שֵׂיבתה המופלגת, אל עבר מדרגות שער הברזל הגדול לעלות במעלות המנזר אל הסודות והרזים הטמירים שלעולם האצילוּת הסגור והמסוגר תמיד. מכיוון שנעשתה עם נפילתה ככל האדם, נעשתה גם קרובה וחמה יותר, ותאוות השתייה המשותפת לה ולעגלון בעל הנשים השתיים פקחה את עיני לקשיים המיוחדים בהם צריכה היא לעמוד תמיד כדי לזנק מאותו בסיס נחות לגבהי עולמה הנסתר, קשיים שעוררו את רחמי עליה.
מה שריכך בעיני את נפילתה של זו היתה דווקא זקנתה המופלגת. לבי אמר לי שהיותה באה בימים היא הנותנת לה רשות לעשות מעשים האסורים בתכלית האיסור על הצעירות שבנזירות. אילו, למשל, עמדה במקומה הנזירה האנגליה הצעירה יפת העיניים, שהגיעה ארצה ונכנסה למנזר זה מקרוב, כי אז היתה כניעתה לתאוות ה"תמר הינדי" חמורה בעיני שבעתיים. דומה שביובל השנים שעשתה הישישה הנזירה במנזר נתרוממה לשלב נשגב אשר כזה, לחוכמה עילאית מופלגת שמגביהּ אפשר כבר להשקיף ולראות, שלמעשה אין הבדל בין עולם העגלון לעולמה של הנזירה הטירונית, אלא שמהותה של ידיעה זו שונה ממהות אותה ידיעה עצמה אילו נקלטה במוחה של הטירונית, ועל כן אסורה הטירונית עדיין בקבלת ידיעות מדרג זה.
"היא כמוני," אמר הסרג'נט המגוהץ בעל כפתורי נחושת הקלל המבריקים - ומין חיוך ממתיק סוד בינו לבין עצמו פרץ פתאום מתוך סברו החמור והעייף כלשהו, "חיילת בחופשה!"
הערתו הממתני. רק כעבור שנים עמדתי על משמעות דבריו. בשעה שנאמרו לא זו בלבד שלא מצאתי כל קו משותף לחייל ולנזירה הישישה, אלא שחייו של החייל נראו לי מנוגדים במהותם ובטיבם לחייו של הנזיר. למרות כל מה שסופר לי וכל מה שקראתי על חייו של איש הצבא, ובניגוד למה שידעתי בהכרתי - היה מראהו של חייל מעורר בי הרגשת שחרור מרוממת, מין עליצות של התגשמות חלום החופש והעולם הפתוח לקראת כל ההרפתקאות הגנוזות בלב. החיילים פרצו את המעגל הסגור של תִפלות הישיבה במשרד ואפרוריות הקירות הסגורים של חובות היומיום הקטן - עלי העיק במיוחד המעגל הסגור של חובת ההליכה בוקר בוקר לבית הספר והכנת השיעורים לקראת היום הבא, ולא פחות ממנו ביעתה אותי כחלום בלהות המחשבה שאחרי תום כל שנות הלימודים מזומן גם לי עתיד תפל של ישיבה בסוהר משרד כלשהו. החיילים היו נוסעים תמיד או חוזרים פתאום מן המקומות הרחוקים וממלאים את בתי הקפה במצהלות צחוק ומרטיטים את האוויר במשאלות הלב המשוחררות לקראת הגשמתן. כנגד הנזיר המסתגר בארבע האמות של הכוך העירום בפאת המנזר וכולא על מנעול ובריח את כל תשוקותיו, פתח החייל לרווחה את שער התאוות לקראת כל אישה נאה שנפגשת לו בתחנת האוטובוסים או בפרוזדור בית המלון.
כפי שהרגשת החופש הנפלאה שתססה בי למראה הסרג'נט היינריך ריינהולד מנותקת היתה מן הידיעה הברורה שהוא משועבד כליל לפקודות מפקדיו - ידיעה שנשארה חיצונית לי מכיוון שאז עדיין לא הפכה לי לחוויה - כן גם חלחלה בתוכי ציפייה מלאת עליצות לקראת הדברים הגדולים והנפלאים שעומדים כל רגע להתרחש, בה בשעה שמוחי קלט בדיוק ובדעה צלולה את הבשורות הרעות הבאות דחופות ומבוהלות מן המדבר המערבי: הצבא הגרמני בקע את גבול מצרים, והמחנה השמיני האנגלי מתקפל והולך. אם יגיעו הגרמנים הנה במחץ התקפתם, נהיה כולנו אבודים: הם ישמידו את כל היישוב היהודי פה, וכבר הילכו שמועות בחצר שפרופסור ורטהיימר המתגורר במרתף מהלך כבר זה שבועיים ימים עם גלולת רעל בכיס מעילו הפנימי "על כל צרה שלא תבוא". גלולת רעל שממיתה את האדם תוך שלוש שניות מוכנה ומזומנה לו לאותו רגע שיגיעו הגרמנים - חס וחלילה - לירושלים. הוא ברח מפני היטלר לאורך כל אירופה וצפון אפריקה, וירושלים היא המקלט האחרון. אין לאן לברוח מירושלים. פרופסור ורטהיימר היה מגיח מן המרתף לעבודתו עם מזוודה בידו, מלאה שרוכי נעליים ומסרקות ומשקפי שמש ומשחת נעליים וסבון גילוח ושאר מיני סדקית. במזוודתו זו היה סובב הולך בין בתי הקפה ומציע את סחורתו בצידוד ראש ובסבר פנים של רצינות כמלצר ראשי בבית מלון מפואר שעומד על גדולי עולם לשמשם, אלא שבניגוד לאותו מלצר, היתה חליפתו של פרופסור ורטהיימר בלה וממורטטת, וכמוה גם עניבתו אשר מרוב ימים ושימוש כבר לא ניתן להבחין בצבעה. לבוש זה שימש אותו כשהיה עדיין מרצה באוניברסיטה של גטינגן על האלילוּת הגרמנית העתיקה בכלל, ועל אלילי וסטפאליה בפרט, שכן התמחה בעיקר באמונות העם העתיקות של חבל ארץ וסטפאליה שנקרא לפנים סַכְּסוניה. בחליפתו זו ברח מפני היטלר - שהרי אביו יהודי היה, ועל פי תורתם של הנאצים נחשב גם הוא ליהודי - ובה מכר שרוכי נעליים פה בירושלים.
בו ברגע שתגיע, חס וחלילה, הידיעה הנוראה שהגרמנים שברו את המחנה האנגלי השמיני במצרים ושגדודי המחץ שלהם כבר נמצאים במדבר סיני בדרכם ארצה - ולו תגיע ידיעה זו לאוזניו של ורטהיימר בלכתו בדרך או בסובבו בין שולחנות בית הקפה וינה - מיד ישלוף את גלולת הרעל מתוך כיס חוצנו ויבלענה, ותוך שלוש שניות יסתיים העניין כולו.
נפעם ונסער האזנתי לכל אלה השמועות, אבל ברטט שאחזני לקראת הבאות לא היתה כל נימה של אימה מפני הצפוי לנו: להפך - ייחלתי לקראת המאורעות מתוך ביטחון מלא שהכול יסתיים בכי טוב, מתוך מין עליצות של יציאה לקראת הרפתקאות, מתוך מין חדווה של הפקרות, מתוך כל אותה תסיסה רוגשת של שמחת החופש שאחזה בי כל פעם שראיתי את הסרג'נט ריינהולד נכנס לחצר בצעדיו הנמרצים והמאוששים.
הוא עורר בי את כל ההתרגשות הלזאת למרות התנהגותו המאופקת והופעתו המסודרת: לא בלבושו של הסרג'נט, גם לא במנהגיו, לא נמצא שמץ מן ההפקרות או מן ההתפרעות. להפך - מימַי לא פגשתי אדם שהקפיד כמוהו על גיהוץ קמט המכנסיים ועל צחצוח הנעליים ואפילו על ניקוי הציפורניים. כשהיה מסתרק לפני הראי היה בוחן בדקדוק רב את פסוקת השיער לוודא שיצאה ישרה לכל אורכה. פסוקת אשר כזאת נקראה אז בשם "שביל". היה לו "שביל" בצד ימין, ואת בלורית השיער הבלונדיני החלק שהיתה נוטה לצד שמאל היה מורח בשמן "ברילנטין" ומסרק בקפידה לאחור. לפני היציאה היה מזדקף מלוא כל קומתו הגבוהה ובודק בעיניו הכחולות כהות את מראהו בראי פנים ואחור, ואם הבחין בכפתור התלוי ברפיון לא התעצל להשחיל חוט במחט ולתפור אותו אל מקומו הדֵק ותפור היטב. גנדרן מצוחצח זה היה - כפי שהסתבר לי ברבות הימים - בעל אומץ לב יחיד ומיוחד במינו, ועד היום אינני יודעת מדוע רווחת כל כך הדעה שדווקא הרישול בלבוש והנעליים המאובקות והשיער הפרוע וההתנהגות המופקרת הם הם סימני ההיכר המובהקים לאומץ הלב ועוז הרוח.
הראי אשר לפניו היה סרג'נט ריינהולד מזדקף ומתמתח, מבליט את חזהו, מיישר את כתפיו ומצמצם את בטנו תוך כדי כיווץ עין שמאל מתחת לבלורית הבלונדינית החלקה ובוהקת, היה ראי עתיק ימים בעל מסגרת עץ רחבה מוזהבת, ניצב על כרעיים מגולפות כמין ארון גדול מימים משכבר. פעם הצצתי לאחוריו ונוכחתי לדעת שבאמת מצויות מגירות סתרים בין לוח הראי הקדמי לבין הלוח האחורי הפונה אל הקיר. ניסיתי לשלוף כמה מן המגירות, אלא שהללו נעולות היו על מנעול. היתה לו היסטוריה מופלגת בתהפוכות - אם אמנם יש אמת בדבריה של ג'מילה, אותה ערבייה זקנה שמכרה לו, לריינהולד, את הראי. ג'מילה היתה מספרת שהראי שייך היה פעם לפחה התורכי מושל ירושלים, ומקומו בחדר השינה של אותו פחה, למרגלות מיטתו. עוד בהיותו עֵד ראייה לכל המתחולל על מיטתו של הפחה התורכי התפלץ הראי מגודל המבוכה. לא פני הזכוכית נסדקו - הללו נשארו שלמים ומוצקים כמימים ימימה - אלא משהו בתוכו התפוצץ, ומאז היה פס דק וישר חוצה אותו אלכסונית מן הקודקוד הימני העליון אל הקודקוד השמאלי התחתון. אותו פס - מעין קמט פנימי - קשה היה להבחין בו מקרוב ופעולתו לא ניכרה כלל, אבל ממרחק ארבעה-חמישה צעדים ומעלה השתקף בראי עולם כפול, והקמט הפנימי נראה ברורות כגבול מתוח, ישר, חד וחלק, בין שני העולמות התאומים של המשולשים החופפים. עם כל צעד של התקרבות אל הראי, היה הקמט הפנימי מיטשטש והולך וכפילי העולם מתמזגים זה בזה עד שלבסוף, פנים אל פנים, נשתקפה רק בבואה אחת מתוך עולם אחיד ומרובע.
שנים רבות אחרי שנעלם סרג'נט ריינהולד מחדר הכביסה, נזכרתי פתאום בראי העתיק כשהייתי מסתכל בתצלומי אוויר של תילי ערים עתיקות ואתרי חפירות ארכיאולוגיות: אותם קווים של מבנים עתיקים וחומות ומִתחמים מבוצרים קבורים בבטן התל שנעלמו מעיניו של מי שדורך עליהם ברגליו ומביט בהם מקרוב, ייראו פתאום ברורים, מוגדרים ומסוימים דווקא ממרחק של אלפי רגל, מן המטוס המגביה טוס מעליהם.
ואיך זה הגיע לידי ג'מילה, לידי אותה ערבייה זקנה ומסכנה וענייה שהיתה כל ימי חייה משרתת בביתם של אחרים, ראי יחיד ומיוחד במינו אשר כזה שהיה קניינו הפרטי של הפחה התורכי שמשל בירושלים עוד לפני שהיא עצמה באה לעולם? את סיפורו של הראי על כל פרטיו ודקדוקי נפתוליו היתה ג'מילה מספרת לו, לסרג'נט ריינהולד, כשהיה חוזר הביתה מדי ערב בערבו מן ה"קינג דייוויד".
סרג'נט ריינהולד נפצע במדבר המזרחי בימי ההתקפה הגדולה של רומל, וכשהחלו האנגלים מפנים את פצועיהם מבתי החולים שבמצרים מחשש התקפה נוספת של רומל שבה יפרצו הטנקים הגרמניים לתוך אלכסנדריה וקהיר, הועבר לירושלים ואושפז ביחד עם מאות פצועים אחרים בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה על רכס הר הזיתים בואכה הר הצופים. משהחלים קיבל תפקיד באחת המחלקות של המפקדה ששוכנה בבית המלון קינג דייוויד, ואז שכר לעצמו את חדר הכביסה בחצרנו מכיוון שקיבל חופשת קבע אחרי שעות עבודתו למשך כל תקופת סיפוחו למשרדי המטה הכללי. הוא קרא לכך בשם "After duty".
מדי ערב בערבו היתה ג'מילה הזקנה אורבת מפתח המרתף שלה, שנמצא בדיוק מול פתח המרתף שבו התגורר אז פרופסור ורטהיימר מעבר לחצר מזה, וכשנשמעו פעמי נעליו המסומרות של הסרג'נט, היתה מגיחה לעברו באהלאן וסהלאן גדול ומזמינה אותו לכוס קפה מעשה ידיה, אותו היה שותה על שרפרף בפינת החצר תוך כדי האזנה קשובה לסיפורי הראי המיוחד במינו שקנה מידיה. לפתיעתי הרבה התעניין ברצינות - מין רצינות ייקית שיטתית ודקדקנית - בכל מוצא פיה, וכשלא הבין מילה או מושג היה מבקש ממני שאתרגם את דבריה לעברית, והיה רושם את המילה החדשה שלמד בפנקס קטן שנועד ללימוד השפה הערבית. בניגוד מפורש לייקה האחר שבחצר, לאותו פרופסור ורטהיימר שנשאר אטום הן לשפה העברית והן לשפה הערבית גם לאחר שהצליח בדי עמל וחריצות ללמוד קצת מזו וקצת מזו, ושאפילו השפה האנגלית, שאותה ידע על בוריה, יצאה מפיו בחריקות גרוניות של גלגול גרמני כבד - היה הסרג'נט המצוחצח קולט בקלות ובזריזות מדהימה לא רק את השפה הזרה, אלא גם את כל דקויות המבטא ועגות הלשון וגווני ההיגוי ומנגינות הדיבור.
"כשנסע הפחה התורכי לדמשק" - סיפרה ג'מילה - "מכר את ביתו לרבָּאח אפנדי אלחוסייני שהיה גדול העשירים והנכבד שבאדוני הארץ משכם ועד חברון. עם ביתו מכר הפחה גם את רהיטיו, ובתוך רהיטיו מכר גם את הראי הזה."
"ואיך הגיע הראי מידיו של רבָּאח אפנדי אלחוסייני לידייך?" שאל ריינהולד. ג'מילה כיווצה את פרצופה המקווקַו בלאו הכי עד שהיה סִבְרה כמין דְבלה מצומקת, ואמרה, "רבאח אפנדי אלחוסייני השתכן בביתו של הפחה וקנה גם את הבתים סביב לו עד שהיתה כל שכונת הבתים סביב המסגד של שייח' ג'ראח מִקנת כספו. מימי ילדותה זכתה אמי להיות משרתת בביתו של רבאח אפנדי ולהתאבּק בעפר רגליו, כי על כן היה הוא לא רק גדול האדונים אשר בארץ והעשיר שבהם, אלא אף החכם שבכולם..."
"החכם שבכולם!" חזר אחריה הסרג'נט בהתפעלות, הקיף רגל על רגל והתקין עצמו לשמוע מפיה סיפור מעשה בחוכמתו של רבאח אפנדי. במשך הזמן למד לדעת שאין ללחוץ אותה, את ג'מילה הזקנה, לתשובה מידית וברורה לשאלה מדויקת ומסוימת, אלא להניח לה לספר את הדברים בדרכה שלה עד שתשתלשל מתוכם התשובה המבוקשת, ומה גם שסיפוריה פילסו להם דרך ללבו והחלו מושכים אותו עד כדי כך שהיה, כפעם בפעם, מפציר בה שתשוב ותספר את אותו סיפור עצמו עוד ועוד, וכשנפטר מעליה היה כותב אותו במחברת מיוחדת שנועדה לדברים ששמע ולמד מפיה. הוא כתב את הדברים באנגלית, כפי שנהג אז בכלל להתכתב בשפה האנגלית: בשפתו שלו, בגרמנית, חדל להשתמש מאז ברח מפני היטלר, ומאז היה כותב אנגלית שהיתה שפתו השנייה אותה למד כשהיה עדיין ילד בגרמניה, ושהיתה טבעית לו יותר מכל שאר השפות הזרות שלמד. הוא התכוון לעבור ברבות הימים לשפה העברית, אלא שבימים ההם, כשהיה כל היום כולו שרוי במפקדה האנגלית בקרב החיילים האנגלים, קשה היה לו לכוון את דעתו לכתיבה בשפה העברית, ולכתוב "בעברית של יֶקֶה" - כך אמר הוא עצמו - אין הוא מוכן, כי על כן יפגע הדבר הן בכבודו שלו והן בכבודה של העברית. ככל בעלי השפה הרגישים היה נותן כבוד למילה הכתובה, ובלימוד הלשון העברית הזרה לו היה מבקש לרדת לרוחה ולהשתלב במקצביה, ולא העז לכתוב בה - לא לעצמו ולא לזולתו - עד שלא ירגיש שהוא שוחה וצולל בה כדג במים.
הוא היה רושם את סיפוריה של ג'מילה בדיוק כפי ששמעם מפיה וכסדרם, והמעשה ברבאח אפנדי היה הראשון שבהם: בימים ההם, כשהיה רבאח אפנדי אלחוסייני גבר במיטב שנותיו, במלוא כוחו ובעצם לבלובו, היתה פסגת הר הזיתים מכוסה בשפע עצי מישמש מלוא העין עד בית עניא. את עצי המישמש כולם כילה הארבה כעבור שנים מספר, ואחרים תחתם לא ניטעו בגלל התורכי ששלט אז בארץ ושהיה גובה מס מכל עץ עושה פרי מיום נטיעתו. עם בוא האביב כרה האפנדי כֵּירה גדולה לכל רעיו ומכובדיו בכרמו אשר בוואדי ג'וֹז. והיה בקרב קרואיו גם השייח' אבו אֶלְהַוַוא, לאמור - "אבי הרוחות", הוא היה מוכתר הכפר א טור אשר בראש הר הזיתים, מקום שם מנשבות רוחות חזקות יומם ולילה, ויש אומרים שזכה בכינוי "אבו אלהווא" משום שהיה בעל תאווה מפורסם בארץ, והיה מנהם ומנחר ומנָאֵק כשהתגברה עליו סערת חשקיו. והביא השייח' אבי הרוחות מתנה לרבאח אפנדי שני סלים מלאים מישמש כמשא החמור. נתן לו רבאח אפנדי תודה מקרב הלב ופנה אל הקרואים כולם בשאלה לאמור: "הוי אורחי הנכבדים היקרים לי כבבת עיני! איככה אחלק את המישמש ביניכם, האם על פי הצדק של אַלָּה אלוהינו היושב בשמים, או על פי הצדק של האדם שהוא בשר ודם?"
- "על פי הצדק האלוהי!" נענו הקרואים כולם פה אחד.
מיד החל רבאח אפנדי אלחוסייני מחלק את המישמש לאורחיו. לאחד נתן מלוא הקערה ואילו ליושב לצדו העניק מישמש אחד בלבד. לאחד נתן חמישה ולאחד נתן שלושים, וכך המשיך בשרירות הלב עד שהיו האורחים תמהים ומשתוממים והצעקה פרצה מגרונותיהם, "ואנחנו ביקשנו את הצדק האלוהי!" משנוכחו לדעת ששניים מקרב היושבים לא זכו אפילו במישמש אחד. נתחייך רבאח אפנדי אלחוסייני וענה להם בקול שקט ונכבד, "האין דרכו של האלוהים לחלק כך מחסדו ומטובו?"
"ורבאח אפנדי אלחוסייני זה, שקנה את הראי מידי הפחה התורכי, הוא הוא שמכרו לאמא שלך שהיתה משרתת בביתו?" חזר סרג'נט ריינהולד לשאלתו.
מצמצה ג'מילה הזקנה בעיניה ואמרה, "לא כך היה המעשה. רבאח אפנדי אלחוסייני, אשר מת עוד לפני שאני נולדתי, הוריש את הראי הזה לבן אחיו, לאיסמאעיל בֵּיי אלחוסייני. אחרי מות רבאח אפנדי עברה גם אמי לעבוד בביתו של איסמאעיל בֵּיי. והיה איסמאעיל ביי איש גדול ויודע ספר וחכם כדודו, וכל כך היה משכיל עד שנתן בו המושל התורכי את עינו לטובה ועשה אותו מפקח על כל בתי הספר אשר בארץ."
"ובכן" - חזר סרג'נט ריינהולד לשאלתו - "היה זה איסמאעיל ביי אלחוסייני אשר מכר את הראי לאמך?"
נתחייכה ג'מילה הזקנה ואמרה, "לא בדיוק כך היה המעשה. לא מכר את הראי אלא נתנו במתנה, ולא לאמי אלא לי עצמי. אמי כבר מתה אז ואני המשכתי לעבוד בביתו במקומה של אמי. ואילולא בא הקיסר הגרמני לערוך ביקור בירושלים לפני ארבע וארבעים שנה, לא היתה בתו הקטנה של איסמאעיל ביי מתה בשריפה, ולא היה הראי הזה מתגלגל לידי!"
"לפני ארבעים וארבע שנים ביקר הקיסר הגרמני בירושלים!" חזר סרג'נט ריינהולד בקריאת תמיהה על דבריה, ומעבר למבט עינו המתכווצת ניכר היה שהוא עושה חשבונות במוחו. "בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושמונה, שש עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה כבר ערך פה וילהלם קייזר סיורים!" דבר זה, משום מה, הפתיע אותו כל כך ונראה בעיניו בעל חשיבות כה מכרעת עד שהוציא בו במקום עט מכיס חוצנו ורשם את התאריכים על גבי קופסת הסיגריות שלו. "ואיך קרה הדבר" - חזר לשאול את ג'מילה - "שבתו הקטנה של איסמאעיל ביי מתה בשריפה, ושהראי הזה נתגלגל לידייך?"
"הכול בגלל הקיסר הגרמני," אמרה ג'מילה. "בגלל הקיסר הגרמני נשרפה ראוואדה הקטנה למוות והראי הזה עבר מביתו של איסמאעיל ביי אלחוסייני לביתי!" זיכרון ביקורו של הקיסר הגרמני וראוואדה הקטנה שעלתה בלהבות והראי וכל השאר הרעיש את ג'מילה הזקנה: פניה הצטמקו ונתקמטו עוד יותר ושפתיה הרטיטו והיא סיפרה בקול שבור וקטוע כאילו לא לפני ארבעים וארבע שנים אירעו הדברים ההם אלא זה עתה, ועדיין לא הספיקה להתעשת ממראה עיניה: כשהגיע הקיסר הגרמני לירושלים, הוא והקיסרית וכל הפמליה המלכותית, נטעו אוהליהם תחילה בשדה הפתוח ממערב לחומות, במקום בו נמשך עכשיו הרחוב שנקרא רחוב הנביאים, ומשם עבר המחנה הקיסרי לראש הר הזיתים במקום בו הקים אחר כך הקיסר את הכנסייה ובית החולים אוגוסטה ויקטוריה. השולטן שלח אוהלי פאר לשכן בהם את חברו הטוב, גם ציווה על כל האזרחים התורכים היושבים בירושלים להביא מבתיהם שטיחים וכיסאות ושאר רהיטים יפים להנעים את ישיבתו של המלך הגרמני בירושלים. כן גם ציווה השולטן על תושבי העיר כולם להעלות בלילה אורות בחלונות ובמרפסות ועל גגות הבתים כדי להצהיל את מראה העיר ולשמח את לבו של האורח. בימים ההם עדיין לא ידענו את סוד החשמל הרץ בחוטים ומאיר במנורות, ועל כן היה כל איש מדליק נרות בפנסים והיו השלהבות רוטטות ברוח הערב. ועל תלמידות בית הספר המוסלמי ציווה השולטן להגיש לקיסרית הגרמנייה מתנה ממעשה ידיהן, והן רקמו את סמל השולטן שֵׁש ומשי מעשה תשבץ בצבעים מרהיבי עיניים ונתנו אותו בקופסה יפה מעשה עץ זית, ולא נותר אלא לבחור בילדה אשר תגיש את המתנה לידיה של הקיסרית. איסמאעיל ביי, שהיה ממונה מטעם השולטן על כל בתי הספר אשר בארץ, בחר בילדה הטובה והחרוצה ביותר, אלא שאביה ואמה סירבו להרשות לה להיראות את פני הקיסרית. הם פחדו מפני עין הרע, הלוא היא עֵין הקנאה: כל הילדות וכל משפחותיהן ובני העיר כולה יהיו מקנאים בילדה, ומשום הקנאה הקשה משאול תינתן בה עין הרע. כשביקש איסמאעיל ביי לבחור בילדה אחרת נסתבר לו שההורים כולם מסרבים: כולם היו מפחדים מפני עין הרע. הוא עצמו איש משכיל היה ובקי בכל החוכמות החדשות ולא פחד מפני עין הרע. והיתה לו בת קטנה, ראוואדה שמה, והיא יקרה לו מבבת עינו. והוא לא חשב כלל לשלוח אותה לא משום עין הרע אלא מפני לשון הרע, שלא יגידו עליה, על ראוואדה, שהיא נבחרה מכל הילדות רק מפני שבתו של איסמאעיל ביי היא, ולא בהיותה ילדה טובה וחרוצה. מכיוון שלא היתה לו ברירה, עמד ושלח את ראוואדה הקטנה שלו, היקרה לו מבבת עינו, שהיא תמסור את המתנה לידי הקיסרית. ראוואדה הקטנה יפהפייה היתה, ותישא חן וחסד מלפני הקיסרית. הקיסרית דיברה איתה ונישקה אותה על לחייה וגם דורון נתנה לה. סיכת יהלומים עשויה בדמות נשר בית המלכות הגרמנית ועליה הוסיפה קופסה יפה קשורה בסרט משי ומלאה סוכריות. חזרה ראוואדה הקטנה נפעמת ונעלסת כפרפר בשמלת המלמלה הלבנה הדקה המהבהבת כנגד השמש השוקעת. ועל גג הבית הדליקה ג'מילה את הנרות בפנסים בפקודת השולטן לכבוד הקיסר האורח, וראוואדה הקטנה פרצה ועלתה במדרגות אל הגג לשאוף רוח ולהשתאות אל האוּרים. באותו רגע קמה פתאום רוח מזרחית חזקה שהיטתה את השלהבות אל הילדה המחוללת על הגג. האש אחזה בשמלת המלמלה הלבנה הדקה ובבת אחת היתה ילדה לאבוקה חיה. טובי הרופאים המוסלמים והנוצרים והיהודים הוזעקו אליה, והקיסר שלח את רופא בית המלכות. אך חוכמת כל אלה לא הועילה לה, לראוואדה הקטנה - כל הלילה בערה בייסוריה ועם שחר יצאה נשמתה מגופה. "אל תגידו" - כך אמר להם, איסמאעיל ביי לרופאים - "אל תספרו לי עוד שעין הרע לא היתה ולא נבראה. שזו אמונה תפלה. שאין בעולם עין הרע..."