עט שמימי
כשמתּי, הפכתי למלאכית שומרת.
נאנדיטה בישרה לי על כך בעולם שאחרי המוות, ללא כל פטפוטים לשבירת הקרח או קשקושי נחמה סתמיים. מכירים את זה שרופאי שיניים שואלים אתכם איפה אתם עושים את החג שנייה לפני שהם עוקרים את השן? אז אני יכולה להגיד לכם שלא היה כאן שום דבר כזה. זה מה שהיה:
מרגו מתה, ילדתי. מרגו מתה.
לא יכול להיות, אמרתי. אני לא מתה.
היא אמרה זאת שוב. מרגו מתה. היא אמרה זאת שוב ושוב. היא אחזה בשתי ידיי ואמרה: אני יודעת כמה זה קשה. השארתי חמישה ילדים בפקיסטן, ללא אב. הכול יהיה בסדר.
הייתי חייבת לצאת משם. הסתכלתי מסביב וראיתי שאנחנו בעמק מוקף ברושים, עם אגם קטן כשני מטרים מהמקום שבו עמדנו. קני אגמון צמחו בשולי המים, ראשי הקטיפה שלהם כמיקרופונים הממתינים לשידור תשובתי. לא תהיה תשובה. ראיתי מרחוק מעין שרבוט של דרך אפורה מתפתלת בין השדות. התחלתי ללכת.
רגע, אמרה נאנדיטה. אני רוצה שתכירי מישהו.
את מי? אמרתי. את אלוהים? זו פסגת הגיחוך ואנחנו נועצות את הדגל.
אני רוצה שתכירי את רות, אמרה נאנדיטה. היא לקחה את ידי והובילה אותי אל האגם.
איפה? היטיתי את גופי קדימה וחיפשתי בין העצים הרחוקים.
פה, היא אמרה, ודחפה אותי אל המים.
יש מלאכים שומרים שנשלחים בחזרה אל העולם כדי לשמור את צעדיהם של אחים או אחיות, בנים או בנות, של אנשים שהיו חשובים להם בחייהם. אני חזרתי אל מרגו. חזרתי אל עצמי. אני המלאכית השומרת של עצמי, אני כותבת בבדידותי ביוגרפיה של חרטה, זיכרונותיי מהמורות לרגליי, נסחפת במערבולת של היסטוריה שאותה איני יכולה לשנות.
אני לא צריכה להגיד ״איני יכולה לשנות״. מלאכים שומרים, כמו שכולם יודעים, מונעים את מותנו כל הזמן. חובתו של כל מלאך היא להגן מפני כל מילה, כל מעשה וכל השלכה, שאינם עולים בקנה אחד עם הרצון החופשי. אנחנו דואגים למנוע תאונות. אבל שינויים - זה העסק שלנו. אנחנו משנים דברים כל שנייה, כל דקה, כל יום.
כל יום אני רואה מאחורי הקלעים את החוויות שהיו אמורות להיות לי, את האנשים שהייתי אמורה לאהוב, ואני רוצה לקחת איזה עט שמימי ולשנות הכול. אני רוצה לכתוב לעצמי את התסריט. אני רוצה לכתוב לאישה הזו, לאישה שהייתי, ולספר לה כל מה שאני יודעת. ואני רוצה לומר לה:
מרגו.
ספרי לי איך מתת.
