את הכפר מקיף שביל אש טבעתי המשחיר את השלג המפשיר. סמוך לשביל האש יש סל שנמצא שם כבר כמה חודשים, והוא מתחיל לקבל צבע של אפר. במקום שהזקנים מתגודדים ובאים לחמם את ידיהם יש ספסלים - אבל עכשיו קר מדי אפילו בשביל זה, קרוב מדי לשעת הדמדומים, קודר מדי. זאת לא פריז. ריח עשן ושמי לילה עומד באוויר. מעבר ליער נראה ענבר שוקע, חסר תקווה, כמעט שקיעת שמש. האפלה יורדת במהירות כזאת שמישהו כבר הדליק מנורה בחלון הבית הקרוב למדורה הנטושה. החודש הוא ינואר או פברואר, ואולי אפילו מארס קודר בשנת 1895 - השנה תסומן בספרות שחורות גסות על הצללים באחת הפינות. גגות הכפר עשויים צפחה, והם מוכתמים בשלג נמס הגולש מהם בערימות. בחלק מן הסמטאות יש חומות. האחרות פתוחות לשדות ולגנים המכוסים בוץ. דלתות הבתים סגורות וריח הבישול עולה מעל הארובות.
רק דמות אנושית אחת נעה בשממה הזאת - אישה בבגדי מסע כבדים שהולכת באחת הסמטאות לעבר גוש הבתים האחרון. גם שם מישהו מדליק מנורה, מתכופף מעל הלהבה, דמות אנושית לא ברורה בחלון הרחוק. האישה בסמטה מתנהלת בכבוד, והיא אינה חגורת סינר מהוה ואינה נועלת נעלי עץ כנהוג בכפר. מעילה וחצאיותיה הארוכות בולטים על רקע השלג הסגול. הברדס שלה עטור פרווה שמסתירה הכול מלבד עיקול לחיה הלבנה. אמרת שמלתה מקושטת בדוגמה גיאומטרית תכולה. היא מתרחקת כשבזרועותיה צרור, משהו עטוף היטב, כהגנה מפני הקור. העצים מושיטים את ענפיהם הקהים אל השמיים. הם מהווים מסגרת לדרך. מישהו השאיר בד אדום על הספסל לפני הבית בקצה הסמטה - צעיף או מפת שולחן קטנה, נקודת הצבע היחידה בסביבה. האישה מגינה על הצרור בזרועותיה, בידיה העטויות כפפות, ומפנה את גבה אל מרכז הכפר במהירות האפשרית. נעליה נוקשות על טלאי הקרח בדרך. הבל פיה חיוור על רקע האפלה היורדת. היא ממהרת וגופה מגונן. האם היא עוזבת את הכפר או ממהרת לעבר אחד הבתים בשורה האחרונה?
גם האדם היחיד הצופה בה אינו יודע את התשובה, והיא גם לא מעניינת אותו. הוא עבד רוב שעות אחר הצהריים, צייר את החומות בסמטאות, הציב את העצים האיתנים, מדד את הדרך, חיכה לעשר הדקות של השקיעה החורפית. האישה היא פולשת, אבל הוא ממהר לכלול גם אותה, שם לב לפרטי בגדיה ומשתמש באור היום המאפיר כדי להדגיש את צללית הברדס שלה, את רכינתה קדימה כדי לשמור על חומה או להסתיר את צרורה. הפתעה יפה, תהיה מי שתהיה. היא התו החסר, התנועה שנזקק לה כדי למלא את הרצועה המרכזית של הדרך המכוסה שלג בחלקה. הוא כבר מזמן נכנס והמשיך לעבוד בתוך ביתו - הוא זקן וגפיו כואבים אם הוא מצייר בקור שבחוץ יותר מרבע שעה - לכן הוא יכול רק לדמיין את נשימתה החפוזה, את צעדיה על הכביש, את רחש השלג תחת עקבי נעליה החדים. הוא זקן וחולה, אבל לרגע הוא רוצה שהיא תסתובב ותביט בו . הוא מדמיין ששערה רך וכהה, שפתיה אדומות ועיניה גדולות וחשדניות.
אלא שהיא אינה מסתובבת, ומתברר לו שהוא שמח. הוא צריך אותה כפי שהיא, צריך שתתרחק ממנו לתוך המנהרה המושלגת של בד הציור שלו, צריך את גבה הזקוף וחצאיותיה הכבדות עם האמרה האלגנטית שלהן, ואת זרועה המערסלת את החפץ העטוף. היא אישה ממשית והיא ממהרת, אבל עכשיו היא גם מקובעת לנצח. קפואה בחפזונה. היא אישה ממשית ועכשיו היא ציור.
