סוזנה הבוכיה

לא קרובת משפחה של

כולם רגילים שקוראים לי סוזנה רבין, וכבר לא שואלים אם אני קרובה של. מכיוון שמציאות חיי לא רוויה בעודף של מפגשים עם אנשים חדשים, הצורך בהבהרה כמעט שלא עולה על הפרק. אשרי. כמובן שלפעמים יש חריגות, ואז אני נאלצת לפצוח בסיפור שמי על כל נפתוליו, גלגוליו והסיבות לגלגולים האלה. אך על-פי-רוב נח לו עול ההסבר על כתפיה החסונות של אמא, והיא נושאת אותו בגאווה שקטה של אדם הממלא את חובתו. כאן עלי לציין שמדובר בתהליך מתיש, והערכתי לאמא ברגעים כאלה עולה על גדותיה. במקרים מסוימים היא נוטה להפריז הן בלהט התיאטרלי והן בריבוי הפרטים, מה שגורם למאזין להצטער על התעניינותו הראשונית המנומסת. כך שלסיכום הנושא אני יכולה לומר שהשם שלי, למרות תפארתו הלאומית, הוא בעיקר מקור בלתי-נדלה של אי-הבנות ואי-נוחות.
יש כמובן מקרים יוצאים מן הכלל, ולמרות שבסופו של דבר הם רק מדגישים את קיום הכלל, הם עשויים אפילו להביא סוג של תועלת. לדוגמה: לפני כמה זמן הגיע לארץ הפסנתרן ראדו לופו. הוא עמד להופיע עם הרסיטל שלו בהיכל התרבות, ונחמה, שהיא החברה הכי טובה של אמא, הציעה ששלושתנו נלך. כמובן שהצענו גם לארמאן להצטרף, אבל הוא אמר שהוא שונא את שופן כי זה שמאלץ פולני. ארמאן גם הוא חבר טוב של אמא, והם נוהגים לעשות את כל הפעילויות התרבותיות שלהם יחד, אבל ארמאן — תנו לו את סאטי, את דביסי, את שנברג אפילו תנו לו, מלחינים שהתחכום קורן מהם למרחקים, אחרת — הו הו — תחסכו את זמן השכנוע.
בכל אופן, אחרי שארמאן סירב, נסענו באוטובוס מספר שישים ואחת לתל-אביב למשרד הכרטיסים ״הדרן״, אבל כשהגענו למשרד ואמא התחילה לגשש בתיק אחרי הארנק, הסתבר שכל הכרטיסים כבר אזלו. האשה שמאחורי הדלפק הציעה שנשאיר את השם שלנו ואת מספר הטלפון — במידה ומישהו יתחרט ויבטל את הכרטיס שלו היא תתקשר אלינו, למרות שקשה לה להאמין, כי נורא אוהבים את ראדו בארץ. ואז כשאמא אמרה את השם שלה, עדה רבין, האשה מיד שאלה אותה אם היא קרובה של, אבל עוד לפני שאמא הספיקה להסביר את ההסבר הרגיל, נחמה התערבה ואמרה, זה לא צריך לשנות, ומה אם היא כן קרובת משפחה? פתאום יגדלו כרטיסים על העץ? מדינה של פרוטקציות! העולם השלישי! ומשכה אותנו החוצה.
והנה, הפלא ופלא, כבר למחרת בבוקר צלצלו אלינו מהמשרד והודיעו שיש לנו שלושה כרטיסים לשורה השלישית באמצע. שלוש ושלוש. ואני עצמי בת שלושים ושלוש. אז בטוח שזה אומר משהו.
אני תמיד שמה לב לצירופי מקרים כאלה, למרות שנחמה ואמא אומרות שזאת תכונה חשוכה של פרימיטיבים, ומה שגרוע יותר: של פרנואידים, שחושבים ששולחים להם סימנים מהחלל החיצון או מאיפה שלא יהיה. אבל אני לא מפסיקה עם זה, לא הייתי יכולה גם אם הייתי רוצה, כי יש בי מין דחף להבין את הסדר מאחורי הדברים, אפילו באמצעים משונים.
דרך אגב, אמא ניסתה להתווכח עם נחמה שקיבלנו את הכרטיסים בדרך לא לגמרי הגונה, והרי אנחנו לא קרובות משפחה של, אבל נחמה כיווצה את השפתיים ואמרה, עדה, תעשי לי טובה, המטרה מקדשת את האמצעים. אמא כמובן צעקה עליה, כמו שהיא עושה תמיד, נחמה! זאת סיסמה של נאצים! אבל נחמה אמרה שאפשר ללמוד מכל אחד, שלא לדבר על הגרמנים, שהם אחרי הכול עם תרבותי ונאור. אמא, כניצולת שואה, לא יכלה להסכים עם הטיעונים המפוקפקים של נחמה, שגם היא ניצולת שואה, והכתה אותה שוק על ירך בהרצאה על הבנליות של הרוע, עד שבסוף נחמה כמעט בכתה ואמרה שאמא אף פעם לא מבינה אותה או שהיא מבינה אותה לא נכון, והכול בגלל שהיא פרנואידית מהשואה, ואם אמא רוצה אז בבקשה, שתחזיר את הכרטיסים וכולנו נישאר תקועים מול הטלוויזיה במקום לשמוע שופן. זה היה דבר מטופש לחלוטין לומר לאמא, כי פרנואידית בקנה מידה קליני בגלל השואה זו דווקא נחמה עצמה, שחושדת בכל אחד במניעים רצחניים, פליליים ומרושעים. התחילה מהומה עם ויכוחים והאשמות בשיבוץ דוגמאות לפרנויה כפי שהתגלתה אצל כל אחת מהחברות בעבר, עד שבלית ברירה הן התפייסו, כי היה מאוחר והן אף פעם לא הולכות לישון כשהן בריב כדי שלא יהיו להן סיוטים בלילה ומצב רוח רע בבוקר. למרות הפיוס המאולץ האירוע העכיר את האווירה לא מעט, אבל כשכבר הלכנו לקונצרט, מגונדרות ומבושמות, זה לא ממש שינה איך השגנו את הכרטיסים ונהנינו מאוד, מה גם שוויכוחים עם נחמה בנושאים אידיאולוגיים הם רוטינה ואין מה להתרגש.
בשבועות האחרונים עניין השם שלנו עלה פעמיים, מה שמילא אותי בתחושה של זרימה והתרחשות. לפעמים עוברים חודשים ארוכים בלי שזה יקרה, ושמי המשונה — סוזנה רבין — מתקיים לו בשקט חסר פליאה, מובן מאליו לעצמי, לכל מי שסביבי וכנראה גם לאלוהי השמות בכבודו ובעצמו. ובכן, הפעם הראשונה היתה כשקיבלנו הודעה על דבר דואר רשום, וכשהגעתי עם אמא לסניף שלנו גילינו שיש שם פקידה חדשה. הפקידה מצאה חן בעיני למרות שהיו לה פנים שמנוניות ולא נעימות, כי ברגע שהיא פתחה את פיה על מנת לשלוף ממנו גושון של מסטיק אפרפר היא זיכתה אותנו בחיוך מתנצל וחשפה חריץ רחב בין שיניה הקדמיות, שמיד הקנה לה ארשת חמודה וגרם לי ולאמא להחליף מבט מהיר כדי להתחלק בזיהוי המשעשע, כאילו אמרנו אחת לשנייה בשפתנו הסודית: תראי איזה מַמי. הפקידה החדשה הסתכלה בפתק שלנו והלכה לחפש בין החבילות והמכתבים הרשומים, מנענעת בעייפות אגן ירכיים רחב ונמוך. כשחזרה הושיטה לאמא את המכתב שנועד לנו וחשפה פעם נוספת את החריץ הנחמד: הנה, רבין, תחתמי. ואז, בהבזק של חשד פתאומי, כיווצה את גבותיה ובחנה אותנו בעניין מחודש: אתן לא קרובות משפחה של? אמא, שראתה בהעמדת עובדות על דיוקן שליחות עליונה, מיד התחילה לספר שרבין שלנו אינו עִברוּת של איזה רבינוביץ׳ טריוויאלי כפי שאפשר היה לחשוב, אלא קיצור של שם אקזוטי, רביניאן, שזה שם המשפחה של אבא שלי. הוא נולד בשנות השלושים, באודסה, למשפחה יהודית שיש לה היסטוריה נדירה: סבו הגיע מפרס בענייני מסחר, התאהב בסבתא שלו ונשאר ברוסיה, וכבר אז עורר תהודה בשם משפחתו המיוחד.
אמא העבירה את משקל גופה מרגל אחת לשנייה, מכינה את עצמה למצב המהנה שהפך עם השנים לנדיר יותר ויותר — דיווח קורות חיינו. היא סימנה לי עם הסנטר להוציא את הסיגריות מהתיק, ועוד לפני שסיימה לפלוט את העשן המשיכה בעלילה, נושפת כמו דרקון דרך הנחיריים: אחרי שאברם — כלומר אבא שלי — עלה לארץ והתגייס לצבא, רבין היה המפקד שלו ואבא שלי העריץ אותו מאוד. הוא קיצר את השם לרבין, גם כדי שלא יהיה גלותי מדי, הרי זאת היתה האופנה אז. עם חלוף השנים אבא שלי נעשה חבר במפא״י ואפילו ביקר אצל רבין בבית, אבל הוא עצמו לא הלך על קריירה פוליטית כי זה לא התאים לו לאישיות, הוא היה איש רך מדי וחלש אופי. בשלב הזה הפקידה החדשה פיהקה והציצה אם יש מישהו מאחורינו שיציל אותה מהמשך הסיפור, אבל הסניף היה ריק ואמא התעלמה מהמבט חסר הנימוס הזה והמשיכה. אבא שלה — כלומר שלי — היא אמרה, תמיד חשב משום מה שהוא אמן. לא שזה עזר לו הרבה. להיות אמן זה לא רק לבלות, לשתות וסליחה על המלה, לזיין. גם שם צריך אופי, התמדה. זה לא קל. אז בסוף הוא נהיה מנהל חשבונות בקאמרי ובלבל לילדה — כלומר לי, לסוזנה — את המוח בכל מיני מיתולוגיות יווניות ושירה. אני עצמי — כלומר אמא שלי — גדלתי בבן-שמן וקיבלתי חינוך ציוני חקלאי בלי כל מיני ג׳וקים בראש. למרות שגם אני — כלומר היא, אמא — לא ליקקתי דבש, הורי שלחו אותי ברכבת אחרונה מגרמניה והם עצמם נספו בבוכנוולד יחד עם האח הגדול תיאו והאח הקטן אהרן, זה עם הרגל הקצרה.
בשלב זה הפקידה כבר לא התביישה אפילו לעיין בעיתון ״לאשה״ שהיה מונח לפניה, מה שכמובן לא שינה כלום לאמא, שכבר היתה שקועה עמוק בסבך העלילה. היא נשענה על הדלפק, שיהיה לה יותר נוח, והמשיכה בסיפור. מה שכן, אבא שלה — כלומר שלי — מת בדיוק יום לפני הבחירות של שבעים ושבע ולא היה צריך לראות את הביזיון. היא זוכרת איך היא וסוזנה — כלומר אני — באנו לבקר אותו כמה ימים לפני שנפטר בתל-השומר והוא ליטף לי את הראש ואמר, סוזנה׳לה, המדינה הזאת היא המדינה שלנו, של אנשי העבודה, כך היה וכך יהיה. אז אל תדאגי, אנחנו נכניס להם לרוויזיוניסטים גם הפעם.
כאן היא נאלצה להפסיק, כי פתאום הופיע זקן קטן חבוש מגבעת ונעמד מאחורינו נושם ונושף אוויר אסתמטי, וכל נוכחותו הביעה ספק טרוניה ספק איום בפרפורי גסיסה קרבים אם לא נתחיל לזוז. נאלצנו לפנות לו את התור.
כשיצאנו החוצה אמרתי לאמא, לא היית צריכה לספר לפקידה את כל הסיפור, הרי זה לא עניין אותה בכלל, ואמא ניסתה להתווכח ואמרה שזה סיפור מעניין כי יש לו גם השלכות היסטוריות, וחוץ מזה הרי הפקידה שאלה, במו פיה שאלה: אתן קרובות של או לא קרובות של. שתקתי בזעף כי היא ידעה שאני צודקת ורציתי שתודה, ואכן בסוף היא נכנעה ואמרה, את צודקת, סוזנה, לפעמים פשוט קשה לי לעמוד בפיתוי לדבר על אבא באיזה אופן כזה מרוחק, מהצד. לספר עליו. כמה אנשים חדשים כבר יוצא לי לפגוש. אמרתי, את תמיד יכולה לדבר אתי, לספר לי או לנחמה או אפילו לארמאן, ואמא צחקה ואמרה, נו באמת, אִתכם כבר דיברתי על הכול מיליון פעם. אחר-כך היא בחנה אותי במין מבט ושאלה, אז מה, את מתביישת באמא שלך הזקנה? ואני חיבקתי אותה ואמרתי, מה פתאום, אני אוהבת אותך הכי בעולם. והרגשתי את הריח, שלמרות האופי הנקי שלה היה ריח העובש של הזִקנה, והרגשתי גם ריח קל של טיגון ושל שמפו ביצים נגד קשקשים מהשיער והתמלאתי גאווה על שהתגברתי על הגועל.
אחד הדברים שגורמים לי הכי הרבה סבל זה הגועל והשנאה שאני מרגישה כלפי אנשים שאני אוהבת. כלפי נחמה או ארמאן, אבל בייחוד כלפי אמא. לפעמים, כשאני שונאת משהו בתנועות שלה, באופן שבו היא מוציאה את השיניים התותבות לפני השינה או כשהיא הולכת לשירותים בכותונת לילה והשדיים שלה, ענקיים ורפויים ללא תמיכת החזייה, תלויים לה מעל בטנה השמנה, אני מזדעזעת מעצמי אבל לא יכולה להפסיק להסתכל, כאילו יש משהו בגועל הזה שאני זקוקה לו, מכורה לו, ולכן לא יכולה להוריד את המבט המרושע שלי או להסיח את הדעת. אני חושבת שהפחד העיקרי בחיי הוא שהיא תגלה את הרגשות האלה שממלאים אותי לעתים תכופות, ולכן אני משקיעה מאמצים אדירים ומפתחת שיטות הסוואה והטעיה משוכללות על מנת שלא להכאיב לה חלילה או לפגוע בה. כך גם עכשיו, ברגע שהרגשתי שאני נגעלת חיבקתי אותה עוד ועוד, משמיעה קולות של נשיקות עליזות ומוגזמות ״ממווה, ממווה״ מעל האוזן שלה, עד שהיא אמרה, נו, די כבר, מה זה הרגשנות הזאת, והתחילה לקרוע את המעטפה של המכתב הרשום. איזה ניצחון מזהיר לסוזנה רבין השקופה, שהצליחה להשאיר את מחשבותיה, על כל ביעורן, חבויות.
המכתב היה מבת-עמי, קרובת משפחה שלנו מאמריקה. בעלה הראשון של בת-עמי היה בן-דוד של אבא שלי — הדוד נוח, שעזב את בת-עמי וברח. כן כן, הוא פשוט נעלם יום אחד כלא היה והשאיר את בת-עמי עם ילד קטן ובלי גרוש על הלא חשוב מה. בדיעבד הסתבר שלמרות שהוא הציג את עצמו כמיליונר וגם התנהג כמו מיליונר — תכונה שליבתה את אהבתה של בת-עמי למודת הצנע הבן-גוריוני — רוקן הדוד נוח, לרגל פרישתו מהתמונה, גם את החסכונות הדלים שהיו לבת-עמי, מעשה שאמנם נאלץ לעשות מסיבות השמורות עמו אך בצער רב, כפי שציין במכתב הפרידה שלו. כולם אמרו שזה נורא ופלילי ולא ייתכן שמעשים כאלה יעברו ככה בשקט ושסופו של הדוד נוח שהוא ישב בכלא, בצינוק, וזאת לא לפני שיחזיר לבת-עמי את כל מה שהוא גנב ממנה עם ריבית דריבית, שלא להזכיר את הפיצויים על עגמת הנפש ועל גידולו של הילד הקטן. אבל איש לא ידע איפה למצוא אותו, והאמת היא שגם לא חיפשו במיוחד. בקיצור, הדוד נוח היה דמות שלילית לחלוטין במיתולוגיה המשפחתית שלנו. גם כשמישהו כבר טרח להזכיר אותו זה היה לרעה, ובאורח פלא נוספו עוד ועוד פרטים והרחבות לסיפור המקורי ככל שחלפו השנים. היו כאלה, למשל, שאמרו עליו שהוא היה אוונטוריסט מפוקפק, רמאי ומהמר כפייתי. היו שאמרו שהוא נוכל בינלאומי. אמרו שהוא התחתן בכל עיר שהגיע אליה. אמרו שהוא היה מעורב בהובלת אורניום על אניות של ״צים״ לדרום אפריקה. לפעמים אפילו אמרו שאולי הוא סוכן כפול — של הפרסים אצלנו ושלנו אצל הפרסים. אך ללא קשר לגרסה העדכנית של הקווים לדמותו של הדוד נוח, הוסכם על כולם שלבת-עמי יש הרבה מזל שהוא הסתלק ושמקווים שהילד הקטן לא יצא דפוק כמו האבא, כי במובן הפיסי והגנטי הוא דומה לו כמו שתי טיפות מים.
כולם ריחמו על בת-עמי אבל גם אמרו שהיה צריך להיות לה קצת יותר שכל מלכתחילה. מה שקרה כתוצאה מכל הדיבורים האלה הוא שבת-עמי התחילה לקבל שכל באופן רטרואקטיבי, עשתה קורס לגננות והלכה לחיות בקיבוץ, כי היו שם תנאי גדילה בלתי-רגילים לילד הקטן. כולם קיוו ששם לפחות היא תישמר מבעיות והרפתקאות, אבל בעיות והרפתקאות נמשכו אל בת-עמי באופן טבעי, ומהר מאוד נהיה לה סיפור אהבה עם בחור אמריקאי שהיה מתנדב בקיבוץ. על פניו ניתן היה לחשוב שאולי עכשיו הגיעו תלאותיה של בת-עמי אל קצן, עד שהסתבר שהבחור היה חייל קרבי בווייטנם ויצא משם קצת טרללה בראש. אבל אנשים שיוצאים טרללה ממלחמה, ככל שהדבר נוגע לנו, הישראלים, הם לא חידוש גדול ובטח שזה לא סיבה לבחורות שכבר לא איי-איי-איי צעירות ויפות להימנע מלקשור בהם את חייהן. אי לכך בת-עמי קיבלה מסביבתה את כל התמיכה האוהדת כשהחליטו בני-הזוג לבוא בברית הנישואין. נערכה חתונה בקיבוץ, ובזיכרוני נותרו ממנה קטעים של מראות וריחות — שרשראות של נורות צבעוניות מתוחות בין העצים, אוויר קיץ לילי וצונן מלא ביתושונים החגים בהיסטריית המונים בתוך אלומות האור המלאכותי, ניחוח דק של חציר וחומרי דישון מהשדות, שירי ארץ ישראל ולהיטים לועזיים לסירוגין בוקעים בצרידות קלה מרמקולים ענקיים, שולחנות ערוכים על דשא רחב-ידיים ואלומות שיבולים וזרי פרחים ולהקות של ילדים קיבוצניקים בכל הגדלים והמידות, רחוצים, חגיגיים ובלתי-מושגים מתרוצצים אפופי סודות ועניינים משל עצמם בין רגלי השולחנות והמבוגרים.
למרות כל זה אושרם של בת-עמי והאמריקאי לא נמשך זמן רב, לפחות לא בתחומי הקיבוץ. שבועיים לפני שנערכה האסיפה הסופית, שבעקבותיה היו אמורים בת-עמי והאמריקאי להתקבל כחברים שווי זכויות בקולקטיב, נתפס הבעל הטרי מעשן גראס עם כמה צעירים מהמשק. גורלו של הזוג הצעיר הוכרע בזריזות, והם עזבו את הקיבוץ ואת הארץ לאמריקה יחד עם הילד הקטן ואחרי נדודים ממושכים השתקעו סופית בניו-יורק.
פעם, כשאבא היה בחיים, אפילו נסענו לבקר אותם. הטיול הזה נמחק כמעט לחלוטין מהזיכרון שלי ונשארו רק הבלחות מטושטשות של הליכה בלתי-פוסקת ברחובות בעקבות אמא ובת-עמי, אבא בגופייה צופה בטלוויזיה באנגלית, בישולים קבוצתיים של הנשים במטבח הקטן ושיחות של המבוגרים עד אמצע הלילה, שרוב החלק העברי שלהן הוקדש למיתולוגיה הענפה של המשפחה שלנו על כל נפתוליה, להשמצות של הדוד נוח ולניתוח אישיותו ולסיפורים של אמא ובת-עמי, כל אחת בתורה, על הקשיים שפקדו אותן לאורך חייהן. בעלה של בת-עמי, אֶרב — איש רחב גוף בעל עיניים כמעט שקופות בצלילותן התכלכלת-הפחיד אותי בדוביותו, וכל פנייה שפנה אלי, רכה ומגרגרת ככל שתהיה, הטיסה אותי במהירות אל חוף המבטחים מאחורי אגן הירכיים של אמא.
הילד הקטן זכור לי כפעוט אנטיפתי שמפטפט עם אמו ואביו החורג באנגלית צייצנית ומתעלם מאתנו, הפרובינציאלים שפלשו לשגרת חייו, בהפגנתיות מתנשאת. סירבתי להתיידד אתו כי חששתי ממנו, למרות שהיה קטן ממני בכמה שנים והוריו סיפרו שהוא ממש גאון באינספור תחומים ובעיקר בציור, שהיה גם התחום שעניין אותי. בגלל יהירותו, שהיתה חסרת פרופורציה להתפתחותו הפיסית הלקויה, נמהלה רתיעתי מפניו בבוז שמיהרתי למקד ברגליו, רגלי ארנבון לבנות ותלושות, שהציצו ממכנסיו הקצרים כזוג מקרונים אל דנטה. אלה פחות או יותר היו כל זיכרונות, מקרובי המשפחה שלנו באמריקה.
אמא סיימה לקרוא את המכתב של בת-עמי ואמרה, נו, מדברים על אנשים חדשים והנה, חבל שלא דיברנו על מיליון דולר. ואמרתי לה, למה, מה היא כותבת? ואמא אמרה, בואי, נלך נשב בבית-קפה, נאכל גלידה, ואז הבנתי שמדובר במשהו חשוב. ובכן, הסתבר שאכן מדובר בעניין כמעט מהפכני. וזה מה שסיפרה לי אמא: אותו בן קטן של בת-עמי, אותו ארנבון יהיר, הפך לאקדמאי ואיש עסקים והוא עומד לבקר בארץ. בת-עמי הרחיבה ונימקה שהוא, הבן, למעשה ביקר בארץ לא פעם, אך כיוון שלקה באופי אינדיווידואליסטי וחתרני(פגם שירש מן הסתם מאביו הביולוגי), כמו גם במרדנות נעורים רגילה, לא רצה לבקר את המשפחה, כלומר את אמא ואותי, באף אחד מביקוריו הקודמים. אבל הנה עכשיו הוא חוזר לשורשים והיא מאוד מבקשת מאתנו, מאמא וממני, לארח אותו אצלנו במשך כמה שבועות, כי אמנם הוא מגיע לרגל עסקים ויכול להיות במלון הכי מפואר, כמו ״הילטון״ או ״רדיסון מוריה״, כפי שנהג תמיד, אבל היא כל-כך תשמח לדעת שהמשפחה מתקרבת, כי עם הגיל והשנים החולפות מגלים שזה מה שנשאר לאדם בחיים, איזנט איט?
אחרי שהגיעה הגלידה — שוקו וניל, לשתינו — אמא הסתכלה עלי ושאלה איך אני מרגישה עם זה. עם מה, לא הבנתי, והיא אמרה, עם זה שאדם זר יגור אצלנו בבית. חושבת שבסדר, עניתי לה, והיא בחנה אותי פעם נוספת ואמרה שנראה לה שאני לא ממש מבינה מה זה אומר, אבל מצד שני אולי הבן הזה נחמד — בכל זאת, הרי מדובר באקדמאי — וזה יעשה לי טוב, ומצד שלישי מה כבר אפשר לעשות, כי הבת-עמי הזאת, עם כל הכבוד לרגישות המפורסמת שלה, לא בדיוק מבקשת רשות אלא פשוט מודיעה שהוא מגיע, אז כנראה שככה צריך להיות ונקווה לטוב, הרי היא, אמא, לא תזרוק אותו לרחוב. הדיבור הזה הרגיע אותה והיא התרכזה בגלידה שלפניה. הסתכלתי עליה וראיתי שטיפה גדולה נטפה מהכפית על המחשוף של השמלה שלה, שמלה עם פרחים קטנים — חומים, כחולים ולבנים. היא מקפידה על מחשוף ושרוולים קצרים בקיץ כי זה יותר מאוּורר, ומהמחשוף מבצבץ השסע שבין שדיה קמוט ושזוף, משטח ענק של עור זקן וגלוי. עכשיו היישר אל תוך הבקע הזה של בשר אנושי נשרה טיפה גדולה ושמנונית של גלידה, ואמא פתחה את התיק שלה, הוציאה טישו וניגבה את עצמה כאילו אנחנו בכלל לא בחוץ, לעיני אנשים. הרגשתי שהפנים שלי מתכסות סומק ומיד התביישתי בעצמי שאני נגעלת מאמא שלי ומתביישת בה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.
זאת, אגב, אחת הסיבות שבגללן אני בחיים לא אוכלת ליד אנשים. אני מרגישה שזה הדבר הכי חושפני שאדם יכול לעשות. לפעמים אני מסתכלת איך אנשים אחרים אוכלים. אני מסתכלת על הלעיסה שלהם, על התאוותנות שהם מנסים או לא מנסים להסתיר, על החמדנות. החייתיות האנושית שנחשפת ברגעים כאלה גורמת לי להתכווץ ממבוכה.
במרפאת החוץ המליצו לאמא תמיד לשים לפני אוכל, גם כשאנחנו בבית-קפה או ליד אנשים ואין סיכוי שאני אגע בו, כדי שאולי לאט לאט, ברגע הנכון, אני בכל זאת אוכל. אמא מקפידה לעשות את זה, אבל אנחנו כמעט תמיד אוכלות בבית, חוץ מגלידה בבית-קפה או עוגת גבינה, ואז אמא מזמינה בשבילי ובסוף אוכלת גם את שלי.
למעשה, כשאני חושבת על זה באופן רחב יותר, כל דבר שקשור בגוף גורם לי מבוכה וגועל. בתקופות קשות לא הייתי מסוגלת אפילו להחליף תחבושת היגיינית בזמן מחזור או לנגב את עצמי אחרי שאני עושה קקי, כל-כך נגעלתי. השתדלתי לא לחשוב על זה בכלל, ואם אמא לא היתה רוחצת ומחליפה אותי הייתי הופכת למפגע תברואתי של ממש. אפילו עכשיו, כשאני במצב מצוין, אני שונאת להתקלח ואמא תמיד נאלצת להזכיר לי. אני מתקשה לראות את עצמי ערומה כל פעם מחדש. הגוף שלי הוא רפוי ורזה ואני לא אוהבת להיזכר בו שוב ושוב. זאת זכותי. זאת גם הסיבה הראשונה לכך שאני תמיד לובשת בגדים ארוכים וסגורים.
הסיבה השנייה היא שאני לא יכולה לשאת את מגע המבטים של האנשים. לפעמים אפילו את המחשבות שלהם אני מרגישה בלי שאני רוצה, וזה מכאיב לי כאילו נוגעים בי בברזל מלובן.
בגלל התכונות האלה שלי אנחנו משתדלות שאני אפגוש כמה שפחות אנשים שאני לא מכירה. זאת גם היתה הסיבה העיקרית להפסיק את ההליכה לחוגים של מרפאת החוץ. אמא טענה, ובצדק, שכל המפגשים האלה עם האנשים בכיתות של הריפוי בעיסוק והדינמיקה הקבוצתית רק גורמים לי להרגיש יותר חשופה. לכן בימים אלה אנחנו הולכות לשם רק פעם בחודש לשיחה עם רִבקי, העובדת הסוציאלית שלי. ובאמת כבר תקופה ארוכה אני מרגישה ממש מצוין, ובשבועות האחרונים אפילו התחלתי ללכת לים עם אמא ונחמה. הן משחקות בכדור כבד שנקרא כדור מדיציני בשביל לחזק את השרירים שלהן, ואני יושבת ומסתכלת על הים. אני משתדלת לכוון את המבט כך ששום דבר אחר לא יהיה בשדה הראייה שלי, ואז התכונה הזאת — שהכול נכנס לתוכי ונוגע בי — הופכת לתכונה נפלאה ושימושית ואני מרגישה שהים הוא אני ואני הים, וזאת ההרגשה הכי נעימה שאני יכולה לחשוב עליה בימים אלה.
ובכן, המקרה השני שקרה בזמן האחרון בקשר לשם שלי הוא אפילו יותר מיוחד מהקודם והוא קשור ברִבקי. רבקי היא רבקה פינקווסר, העובדת הסוציאלית של מרפאת-החוץ. למרות שרבקי היא בת גילי מעמדה הרם מקנה לה עוד אי אילו שנות בגרות היפותטיות, יתרון הגורם לה להתנהג אלי כאל נערה מתבגרת הסובלת מחירשות. מה שאני אוהבת ברבקי זה את הניגוד שנוצר בפניה בין עיניים עגולות, אף שמנמן ופה שמנמן לבין הבעה רצינית ומלאת חשיבות עצמית, הבאה לסתור את כל הפריטים התינוקיים האלה המרכיבים את פרצופה. אנחנו מכירות כבר כמה שנים, מה שהופך את יחסינו לכמעט חבריים. רבקי, שמשתוקקת להתחתן ובזה לחולשתה זו מכיוון שהיא פמיניסטית, מעריצה את אמא, האשה החזקה שמסתדרת מצוין בלי גברים בחייה. גם אותי רבקי מחבבת במיוחד, וזאת בשל הנטיות האמנותיות שלי, כי גם היא, רבקי, שואפת להתפתח בתחומים רבים שמעבר לעבודה הסוציאלית נטולת הזוהר. למען האמת אני מרגישה כאדם שזוכה בתהילת שווא, כי הנטיות האמנותיות שלי, שפעם, בימי ילדותי ונעורי, היו עיקר חיי, הלכו והצטמצמו עם חלוף השנים להליכה לחוגים מטעם העירייה ולציורים ופסלונים שאני מייצרת בבית, עיסוק שהוא יותר תוצאה של ניסיון להישאר שפויה מאשר ביטוי של יצירתיות אמיתית של אמן הבוער מבפנים. זה נושא שאפילו המחשבה עליו גורמת לי כאב עמום ואני מעדיפה לחמוק ממנה כשהיא שבה ועולה בנסיבות מכשילות כלשהן. את החלומות לעסוק באמנות באופן רציני זנחתי אי שם בשנים העגומות שאחרי מותו של אבא, ולמעשה אני חווה את עצמי כבת מזל על שהם לא שבים יותר להטריד את מנוחתי.
ובכן, בפעם האחרונה שהלכנו לביקור התורן במרפאה רבקי נראתה חגיגית ומסתורית. הבאתי לה כמה הדפסי עץ שעשיתי בבית וגם שתי בובות חימר, שזאת ההתמחות האמיתית שלי בשנה האחרונה. בובה אחת של יאסר ערפאת ובובה שנייה של המשורר האנגלי פֶּרסי בּיש שֶלי. את ערפאת עשיתי כי הוא החרצוף שאני הכי אוהבת, ואת המשורר שֶלי עשיתי כי ראיתי את התמונה שלו באנתולוגיה לשירה אנגלית שארמאן הביא לי במתנה וחשבתי שהוא הבן-אדם הכי יפה שראיתי מימי. היופי של השירים שלו והיופי שלו עצמו גרמו לי לריגוש עז כל-כך עד שהיופי הזה התחיל לחלחל לתוכי ולמלא אותי בשקיפות צלולה, מבעבעת, של שמפניה, וברוך של עלי כותרת — איריסים, ורדים וסחלבי חממה. בכל פעם שהייתי קוראת את השירים ומביטה בתמונתו היו מתפשטים בתוכי גלים קטנים של התרגשות, מגיעים אפילו עד קצות האצבעות, מתנועעים, מתנשמים, כאילו נלכדה בי להקה של פרפרים טרופיים נדירים ורבי-יופי.
בפעמים הראשונות שבהן שקעתי בהתבוננות הזאת התחלתי לבכות. אפילו אמא המנוסה לא הבינה בהתחלה שלא מדובר בהתקפי הבכי הרגילים של הכאב מהפלישה אלא שזה בכי מאושר והיא מיד התחילה לעסות לי את הראש, רוטנת על אבא שאהב שירה יותר מכל דבר אחר בעולם והדביק אותי באהבה המטורפת הזאת, עד שהצלחתי להירגע ולהסביר לה שזה בכי טוב. בכי של זוהר מבפנים.
רבקי לקחה את הבובות והניחה אותן על שולחן-הכתיבה שלה כדי להתבונן ולהביע את דעתה המלומדה, אבל היא לא הצליחה להתרכז בהן ומיד אמרה, הנה בדיוק על זה אני רוצה לדבר אתכן, ואני הופתעתי, על שלי? ואמא אמרה, על ערפאת? ורבקי דאגה פתאום, איזו שלי? השמנה הזאת? מהסיוע לנפגעות אונס? קרה משהו ספציפי? ואני אמרתי, לא, משום סיוע, אלא מאנגליה, פֶּרסי בּיש, המשורר. ואמא הצביעה עלי ואמרה, או, הנה היא עוד פעם מתחילה עם בכי מרוב יופי, הכול בגלל אבא שלה והשירים. ודבקי אמרה, יו, איזה קטע, לא שמתי לב שזה יאסר. ואני אמרתי, אני לא מתחילה כלום. ואמא אמרה, מה יש לעשות בובה של הרוצח הזה, תהרגי אותי אם אני מבינה. ורבקי אמרה, ומי זה החתיך השני? ואני אמרתי, הוא כבר לא רוצח אף אחד. ובאמת כמעט התחלתי לבכות, עד שבסוף רבקי אמרה, נו, תנו לי כבר לספר לכן את החדשות! ואז השתתקנו כולנו.
ואלה היו החדשות של רבקי; הסתבר שמקימים בראש-פינה מרכז קומונלי לאנשים עם בעיות רגשיות, כמוני, וזאת בתנאי שיש להם כשרון אמנותי. מיטב המורים והאמנים בארץ יעבירו שם שיעורי ציור ופיסול בברזל ובשיש, סדנאות מקצועיות ברמה הגבוהה ביותר. במקביל לאמנות נטו יהיה אפשר ללמוד גם מקצועות אמנותיים פרקטיים, שאפשר להרוויח מהם כסף, כמו צורפות, קרמיקה, עבודה באמאיל, וליצור קשרים עם אנשי מקצוע מהתחומים הרלוונטיים שיוכלו לעזור בעתיד במציאת עבודה. כל הקומונה הזאת תמוקם בבניין תורכי עתיק שעבר שיפוץ מפואר ונתרם על ידי איזה יהודי אוסטרלי עשיר, שנתן גם תקציבים מנופחים להבאת מורים מחוץ לארץ, לרכישת חומרים ולשאר עניינים. הסיבה לנדיבות הזו היא שהבת של האוסטרלי היתה סכיזופרנית והתאבדה, לא לפני שציירה כמה ציורים ופיסלה כמה פסלונים. בשלב זה של הסיפור רבקי צחקקה וגלגלה את עיניה בהגזמה אירונית. כשאמא שאלה אותה למה היא צוחקת, רבקי אמרה שהיא ראתה את הקטלוג של התערוכה שארגן המיליונר לעבודות של הבת שלו, ולא נעים להגיד אבל הבחורה היתה ממש חסרת כשרון. אחר-כך היא הסתכלה עלי והרצינה: אותנו, כלומר את רבקי, את אמא ואותי, זה כמובן לא צריך לעניין, למרות שחבל שלבן-אדם עם כשרון כמו שלי אין אבא מיליונר, ואמא, שלמרות כל הידידות סבלה מאלרגיה קלה מההתבטאויות היותר טיפשיות של העובדת הסוציאלית שלנו, מיד אמרה, מה זה קשור לכשרון כמה כסף היה לאבא שלה, ואם לא היה לה כשרון, זה לא היה חבל שאין לה אבא מיליונר? ורבקי, שדי פחדה מאמא, ראתה שהיא הסתבכה ואמרה, עזבי עדה, לא חשוב, ואמא התעקשה, אז מה כן חשוב? ורבקי אמרה שמה שחשוב, ויותר מזה — משמח, הוא שאני, סוזנה רבין, נבחרתי מתוך מאות מועמדים להיות אחת מעשרים וארבעה איש שיאכלסו את הקומונה האמנותית. עכשיו — רבקי ממש נהייתה ורודה מרוב תענוג — היא רוצה לספר איך נפלה ההכרעה הסופית, כי היתה התלבטות ביני לבין איזה בחור אוטיסט שחורט בעץ. הדילמה היתה קשה. הבחור מוכשר ואני מוכשרת. הבחור קצת רגיש ואני קצת רגישה. אנשי הוועדה, שמונתה במיוחד, לא ידעו להחליט בגלל כל מיני שיקולים שבסופו של דבר התקזזו ביניהם, ואז עשו טלפון למר אידלסון, שהוא עורך-הדין שמייצג את המיליונר בארץ והתייעצו אתו, וברגע שמר אידלסון שמע ששמה של אחת המועמדות, כלומר שלי, הוא סוזנה רבין, הוא אמר שללא כל ספק זאת חייבת להיות היא, כלומר אני, כי לבת המנוחה של המיליונר קראו, תארו לכם, סוזנה, שם שהוא נתן לה לפי איזה ציור שהוא אהב, ורבין היה אחד המדינאים הכי נערצים עליו, וכך הוחלט סופית שאני נוסעת.
רבקי השתתקה, נשענה על המרפקים שלה והניחה את הסנטר על כפות הידיים, בוחנת את אמא ואותי במבט שאומר: נו, ועכשיו רק תגידו שאני לא הפיה הטובה שלכן.
לי היה ברור לחלוטין שאמא לא חושבת שרבקי היא הפיה הטובה שלנו. היא שמה רגל על רגל, הוציאה סיגרייה מהתיק וחיכתה בהבעה קפואה שרבקי תדליק לה אותה עם מצית בצורת שני ילדים מתנשקים שעמד אצלה על השולחן. אחר-כך אמא לקחה שאיפה עמוקה מהסיגרייה, הסתכלה עלי, על רבקי ושוב עלי ואמרה, סוזנה, תעשי טובה, לכי למכונה של המשקאות ליד הקבלה ותביאי לי סיידר. היא הוציאה מטבעות מהתיק והושיטה לי, וכשכבר פתחתי את הדלת כדי לצאת כמעט צעקה, רק לא מוגז, שלא תהיה לי צרבת, ואני התכווצתי מבושה והסתכלתי על רבקי ואחר-כך לתוך המסדרון לראות אם אין שם מישהו ששמע, אבל רבקי ישבה בפנים דרוכות מחכה לתגובה של אמא על ההצעה שלה והמסדרון היה ריק, אז סגרתי את הדלת מאחורי והלכתי לכיוון המכונה בצעד איטי שנועד לבזבז זמן, כי הבנתי שאמא רוצה לדבר עם רבקי על עניינים שהם לא העניינים שלי.
ליד מכונת המשקאות עמד גבר שלא הכרתי ועישן סיגרייה. הוא לא מצא חן בעיני מהרגע הראשון אבל ידעתי שאני חייבת למלא את המשימה שאמא הטילה עלי, אחרת היא תתעצבן, וכשהיא צמאה או רעבה — אין עם מי לדבר. הכנסתי פנימה מטבע של חמישה שקל ולחצתי על הכפתור של הסיידר. שום דבר לא קרה. המשכתי ללחוץ, אבל המכונה לא הגיבה. חשבתי שאולי הסיידר נגמר והכנסתי עוד חמישה שקלים במטבעות בודדות, בונה על נקטר מנגו, אבל גם אז לא קרה כלום. התחלתי ללחוץ על כל הכפתורים ובעיקר על הכפתור שהיה אמור להחזיר לי את הכסף, אבל המכונה כמו התקוממה נגדי ואני הרגשתי את ההתנגדות שלה, שקטה ומרושעת, ולא הפסקתי ללחוץ וללחוץ על כל הכפתורים כאילו ציפיתי שככה היא תשתכנע, שתבין שאני לא סתם מישהו צמא אלא שהעניין חשוב באמת, ואז האיש עם הסיגרייה פנה אלי. מה המצב, מותק, הוא אמר, נבלע לך הכסף? לא עניתי אבל הוא המשיך: תגידי, ניסית לא רק על הזה של הקולה? בטח לא, אז תנסי... תביא, את רוצה שאני יעשה? את לא עונה? סנובית יענו? טוב, על הזין שלי... רוצה שאני אלך לקרוא למישהו מהסגל, לצעוק עליהם למה הם לא מתקנים את המכונה, המניאקים? לא? טוב, איך שאת רוצה... אין, תאמיני לי, אלה פה, לא אכפת להם כלום, חושבים שאנשים שבאים לפה מיליונרים, מה זה, ככה סתם ייקחו את הכסף וכל הקוֹלוֹת יישארו בפנים... לא רוצה שאני יעזור לך? בטוח? על הזין שלי...
כל זמן שהאיש דיבר המשכתי לנסות את הכפתורים למרות שעמוק בפנים כבר ידעתי שהכול אבוד, ואז הוא התקרב אלי, רכן קצת לעברי ולחש כממתיק סוד, כולם פה זונות.
יכולתי להריח את הריח הרע, הרקוב, של הנשימה שלו, כל-כך קרוב הוא עמד. קפאתי מרוב אימה וגועל ופתאום נפלט לי בלי שרציתי, מי? מי זונות? האיש נעמד כמעט צמוד אלי ואמר, כולם. ואחר-כך פירט בהרחבה, כאילו מדובר באיזו סוגיה עסקית חשובה שיש להבהיר כדי שלא תיפול שום אי הבנה: כולם פה זונות בני זונות, והכי מכולם סיגלית מהקבלה. ההיא, מצִדה שבן-אדם יתחרפן לגמרי מלחץ ועצבים, לא מזיז לה. עד שזאתי קובעת תור אצל רוסנו הנשמה יוצאת. אני עוד אזיין אותה יום אחד, בת זונה, כוס של האמא שלה. וגם הרוסנו הזאת שרמוטה, בלי חתימה של רגב הפסיכיאטור לא מוכנה לתת כדורים, חושבת שהיא אלקסיס, כוס על האמא שלה, אני עוד יראה לה מה זה.
הוא עצר לרגע ומדד אותי במבטו, ואני הרגשתי כאילו הוא נוגע בי בידיו הרחבות, החומות, והתכווצתי, חשה את המבט שלו עלי, מחליק על השדיים והבטן ואחר-כך על כל האיברים הפנימיים, על הטחול, על הכבד, על השחלות, ממשש את הרחם, בודק בקצה ציפורן מזוהמת את שריר הלב, טופח דרך בעלות על הריאות וחוזר החוצה, אל פי המכוסה קרום יבש, אל עורי הלא-בריא, אל מצחי הלח, נעצר בעיני, לוכד אותן בצבת עיניו הערמומיות והריקות, מתענג על כיעורי הנשי: למה את רועדת, כפרה, מההלידול? לא נורא, תגידי להם שייתנו לך ארטן, זה יוריד לך את זה טיק טַק. העיקר אל תדאגי. תאמיני לי, מויש יודע מה הוא אומר.
הבְּעתה הגלויה שלי עודדה את מויש להמשיך, כנראה מתוך כוונה להרגיע אותי. וואלה, את יודעת שאת חמודה? איך קוראים לך? ואם אני אנחש? אורנה? פנינית? שלי? לא רוצה להגיד? חבל. דווקא שלי מתאים לך פיקס.
לשמע מלותיו האחרונות נרעדתי. איזה צירוף מקרים משונה. שמו הבהיר של המשורר בפיו של הטיפוס המרושע הזה. בינתיים מויש התחיל ללחוץ על כפתורי המכונה, חוזר על פעילותי העקרה כאילו המגע שלו יוכל להחזיר את המכונה לחיים. הצורך שלו בדיאלוג רק גבר: אז את שומעת? כל המרפאה הזאת מניאקים, כולם זונות. אדישות הממסד. נו יאללה, זוזי, בחיאת זומזום. מה יש לך, לא חבל לך על הכסף? למה אם לא — את יכולה להגיד לו ביי-ביי, לכסף. אוֹ-רֶווּאַר. הלך הכסף. זוזי שנייה, תראי איך מויש מסדר את זה בדקה.
לא יכולתי להישאר על ידו שנייה נוספת. גבי נלחץ אל הפינה שבין הקיר למכונה וכמו שממית תלושת זנב החלקתי הצדה, ואילו הוא, בטקסיות אין קץ, צעד כמה צעדים לאחור ואז בתנופה קופית, פראית, זינק לעבר המכונה הדוממת ובעט בה בכל הכוח.
לרגע היה שקט, הכול קפא — האוויר, הזמן, הגבר הזר, אני עצמי — ואז ברעש אדירים של שופרות יום הדין התחילו להתגלגל מהמכונה עשרות פחיות של משקאות קלים, ובו-זמנית, בסינתזה מלאה עם שאון המפולת, פצח מויש בזעקות שבר וקולו הנמוך התחלף בפלצטו היסטרי, מהדהד במסדרונות המרפאה הריקים: איי-איי-איי, יא בת-זונה, תראי מה נהיה לי בגללך, הלכה לי הרגל, כוס של האמ-אמא שלך יא מוצצת, תיכף אני קורא לכל הסגל שיביאו עלייך משטרה בגלל מה שעשיתי בגללך יא מזדיינת, ינעל דין אבו אבוכּ...
התחלתי לרוץ הכי מהר שיכולתי, מחליקה על המרצפות, מנתבת את עצמי בסיבובים כמו נהג מרוצים, האוויר הסטרילי, התרופתי, של המרפאה נכנס ויוצא מהריאות שלי, נושם את עצמו בלי לשתף אותי, ויד נעלמה בתוך הגולגולת לוחצת על עיני מבפנים ומאיימת להתיז אותן החוצה בעוד אני רצה רצה רצה, עד שהגעתי אל הדלת שכתוב עליה ״רבקה פינקווסר ע. סוציאלית״ ויריתי את עצמי פנימה אל תוך החדר, ורק שם, כשעמדתי מול אמא שלי ורבקי, שתיהן מעשנות בנחת, כוסות קפה על השולחן לפניהן וניחוח השיחה הנעימה שלהן עומד באוויר, התחלתי לבכות.

כשעלינו לאוטובוס שלקח אותנו הביתה הייתי מותשת לגמרי. לאמא, לעומת זאת, כל התקרית היתה כמו חומר דלק רגשי שרק מילא את המצברים שלה, וגם אחרי כל הבירורים עם האחיות, אנשי הביטחון, המנהל האדמיניסטרטיבי של המרפאה וסתם סקרנים שהגיעו למקום האירוע ליד מכונת המשקאות היה לה עוד כוח להטיף לרבקי, שליוותה אותנו לתחנה, בקשר לאיזה בחור שרבקי היתה מעוניינת בחסדיו והוא בתמורה רצה שתהפוך את סלון הדירה הקטנה שלה לסטודיו לצילום דוגמניות.
למרות שלאורך כל הנסיעה הביתה הצמדתי את המצח והאף לחלון האוטובוס, בוהה בשיכונים המאובקים לצדי הכביש, אמא עוד המשיכה להתרעם על הצעתה של רבקי בעניין הקומונה האמנותית בראש-פינה, פורשת לפני עוד ועוד נימוקים לחשיבות הישארות, בבית לצִדה. את רובם הכרתי היטב מפעמים דומות בעבר שבהן עלתה האפשרות שאעזוב את הבית או אצא לעבוד או ללמוד בחוץ. הם כללו דוגמאות של נשים שחיו עם אמותיהם כל החיים(לאה גולדברג, דבורה בארון ובתה ציפורה וגם צילה, קרובת משפחה של נחמה מפתח-תקווה), התרעמויות על טיב ההצעה עצמה (ואם מיליונר היה מקים קומונה לקופצי בנג׳י בנגב, היא גם היתה מציעה?) וסיכומים פילוסופיים לגבי ה-Condition Humaine בכלל ושלנו ושל רבקי בפרט (אין דרך אחת נכונה לחיות, כל אחד מוצא את דרכו לצלוח את החיים, ואין מה לשפוט או לנסות להחליט מה נכון בשביל האחר. אפשר לחשוב איך היא חיה, כל פעם מכניסה נצלן אחר הביתה). כל זה היה מיותר לחלוטין, לפחות מבחינתי. לא היו לי שום כוונות לעזוב את אמא לא בעתיד הקרוב ולא הרחוק. היא ידעה את זה מצוין, ואי לכך המונולוג שלה נועד בעיקר ליישב בתוכה פנימה אי אילו אי-סדרים בלתי-נראים לעין, אשר אותם לא חלקה אתי מעולם.
אלה שני האירועים שקרו לאחרונה ושהיו קשורים בשם שלי, שהוא, כפי שכבר אמרתי, סוזנה רבין. מאז הכול זרם

כרגיל. היינו הולכות לים עם נחמה, לקופת-חולים (בעיות הרגליים והגב של אמא החמירו משום מה, למרות שנעים וחמים), יושבות במכולת אצל ארמאן, רואות את ״גלגל המזל״ ואת תשדירי הבחירות. מלבד הבחירות הקרבות הנושא העיקרי על סדר היום היה כמובן הבן-דוד שעומד להגיע מהניכר — תהיות על טיבו ועל האופי שתישא שהייתו בביתנו. נחמה התרגשה מזה שהוא אקדמאי וארמאן קינא בזה שהוא גם אקדמאי וגם איש עסקים, ואת אמא המעשית הדאיגה השאלה איך הוא יחיה אצלנו בבית.
אני, למרבה ההפתעה, לא הצלחתי להתעניין בנושא המדובר. קראתי באנתולוגיה של השירה האנגלית וגם בביוגרפיה של קירקגור בעברית ארכאית שנחמה מצאה אצלה בבוידם. פיסלתי עוד שתי בובות של המשורר פרסי ביש שלי והתאמנתי ברישום, כי יש לי בעיות עם פרספקטיבה.
בסוף חודש מאי, יומיים לפני שהבן-דוד היה אמור להגיע, הלכתי עם אמא למכולת של ארמאן לעשות קניות לכבוד האורח.
המכולת של ארמאן, אגב, היא לא בדיוק מכולת אלא ממש סופר קטן, והוא גם נקרא ככה: ״סוּפֶּר דוּפֶּר״. כולם, כלומר אמא ונחמה, אומרים שארמאן הוא איש מיוחד במינו שבנה את עצמו במו ידיו. פעם הוא היה שכיר בתעשייה האווירית והיתה לו אשה שהוא העריץ, מרגלית. הם חיו בחולון, בלי ילדים, כי למרגלית היו בעיות. היא היתה חולה אנושה, המרגלית הזאת, ונחמה, שהתמצאה בסיפור הכי טוב מכולם, למרות שאמא לא פיגרה אחריה בהרבה, רמזה שהיה צריך להוציא מתחתיה סירים עם פיפי וקקי בעודה גוועת, פרט ששכנע אותי באופן מלא בכישוריו הרגשיים של ארמאן, כי אני בעצמי בקושי עושה קקי באסלה בלי להקיא. למרות כל ענייני הסירים והילדים שלא נולדו ארמאן אפילו לא חשב להתגרש מהמרגלית שלו. הוא דאג לה וטיפל בה במסירות, עד שהמחלה שלה הלכה והתגברה ובסוף היא מתה. מאז ארמאן לא התחתן אף פעם. הוא עזב את חולון והגיע אלינו, לרמת-גן. בהתחלה היתה לו מכולת, אבל הוא הלך והתפתח עד שהמכולת הפכה ל״סופר דופר״, והוא אפילו מחזיק עוזר, עזיז, בחור שמנמן שתמיד מחייך אלי כשאנחנו באות כאילו יש לנו קשר מיוחד, ואני מחייכת אליו בחזרה כי החיוך שלו לא נכנס לתוכי, לא פולש, אלא מרפרף עלי בעדינות וזה מוצא חן בעיני מאוד.
גם ארמאן מחייך אלי. הרבה. הוא בכלל מחבב אותי, ארמאן, ובשנה האחרונה התחיל ללמד אותי צרפתית. אני נענית ללימודים האלה כי אני משתדלת להיות מנומסת, אבל לא התקדמתי במיוחד ואני יודעת בעיקר להגיד מחמאות, כי זאת ההתמחות של ארמאן עצמו: קֶה בֶּל שֶמיז, למשל.
אחרי שאמא סיימה לבחור את מה שהיתה צריכה בשביל ההכנות, העמסנו את החבילות על עזיז והתחלנו לצעוד לעבר הבית. היה יום רגיל והשמש כבר התחילה לרמוז על החום הקיצי שעמד לצבוע את חיינו בחודשים הקרובים. אמא ונחמה צעדו ראשונות, ארמאן, שהציע ללוות אותנו, קצת מאחור, אני לצדו ולבסוף עזיז עם החבילות. בדרך כמעט קרתה התקרית הרגילה עם הרוטוויילר, אבל אמא זיהתה אותו כבר מרחוק והעבירה את כולנו לצד השני של הכביש. הרוטוויילר שייך לגידי בוצ׳צ׳ו, שכן שלנו מהבניין ממול, איש צבא קבע לשעבר. אותו רוטוויילר, חיה שחורה בעלת ראש כבד ומרובע ובטן דבשית, פורץ בנביחות שבר בכל פעם שהוא רואה מישהו הולך ברחוב. מכל דיירי השכונה בחר לו הכלב אותי בתור מוקד שנאתו העזה ביותר וכשהוא מבחין בי, אפילו ממרחק עשרות מטרים, הוא נתקף אמוק. אם אני לא מספיקה לעבור את הכביש או להסתתר בכניסה של אחד הבניינים הופכות נביחותיו לפרץ של מחאה כלבית חסרת רסן. זה מעליב אותי כל-כך שלפעמים אני פורצת בבכי עוד לפני שהוא פותח את הפה. אני מניחה שזה בגלל שאי שם בפנים אני משוכנעת שהרוטוויילר הזה שונא אותי בצדק. הוא יודע מי אני, הוא מריח את העליבות שלי מבעד לעשרות המטרים שמפרידים בינינו, דרך ריחות הרחוב הוא מזהה את הפחד שלי, את הסחוס הרך שמחזיק את גופי בזקיפותו היחסית. הייתי יכולה לחיות עם השנאה שלו, בלתי-הוגנת ככל שתהיה, אילו היתה נשמרת בגדר מצב פרטי ביני לבינו, אבל מה שנורא יותר הוא שהנביחות שלו מסגירות אותי לעולם כולו. האמת שהוא מזהה ברגישותו המרושעת הופכת לנחלת הכלל ושוב אני חשופה, ערומה לעיני עוברי אורח על רקע המסך החיוור של השמים, מוארת בזרקור השמש חסר הרחמים.
הפעם אמא פעלה בעיתוי מדויק וחצינו את הכביש לפני שהכלב הבחין בנו, או שאולי היה טרוד מדי במחשבותיו הכלביות והחליט להבליג. המשכנו בדרכנו, ואז לפתע נגלה לפנינו המוזר והמופרך שבמראות: כשהתקרבנו אל הכניסה לבניין שלנו ראיתי את המשורר פרסי ביש שלי.
המשורר נשען בגבו על הקיר של תיבות הדואר ועישן סיגרייה. היה לו שיער ארוך וכהה יותר משהכרתי מהתמונה באנתולוגיה והוא הרכיב משקפי שמש, אבל מלבד הפרטים האלה זה היה בדיוק הוא — אותו קימור יהיר ותובעני של הפה, אותו מצח חיוור-חלבי, אותה לסת ילדית שדוחפת קלות את עצמה קדימה, אותו ענן של עצלות ותוגה האופף את כל הישות המשונה והזרה הזאת.
זה היה מראה כל-כך אבסורדי, מטורף ולא שייך אלי, אלינו, לרמת-גן ולמאה העשרים, שמיד ייחסתי אותו למצב המופנם שלי בזמן האחרון והנחתי שאני פשוט הוזה, אך למרבה הפלא גיליתי שכולם נעצרו והתחילו לבהות בו כאילו אכן עומד שם המשורר עצמו, בשר ודם. שקט קצר של זיהוי הדדי נתלה באוויר, ואז בתנועה מהירה של האצבעות העיף הגבר הצעיר את הסיגרייה שלו הרחק אל המדשאה, צעד לעברנו כמה צעדים, התעלם מנחמה, שמיהרה להתאושש לפני כולם והושיטה לו את ידה, ונעמד מול החבורה הקטנה שלנו בתנוחה נינוחה וידידותית שלא הצליחה להסוות גוון של חוצפה באישיותו.
הוא כיוון את זגוגיות משקפיו הכהות אל אמא בעוד זוג גבות עולות ומתעגלות מעליהן בשאלה: עדה? שלום, אני נאור, של בת-עמי, ואמא הזדעקה, מבולבלת לגמרי משיבושי הזמנים: אבל חשבנו שרק בעוד... והוא קטע אותה בחיוך הכי משונה בבוהק שלו שראיתי מימי ואמר, כן, אני יודע, פשוט עברתי דרך לונדון, יש שם איזו מסעדה יפנית שאני אוהב.