אהבת חינם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבת חינם
הוספה למועדפים

אהבת חינם

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

אביב הוא בחור צעיר ושמח שעובד בחלוקת דואר בבית חולים. בוקר אחד הוא נקלע לחדר המיון, לשם מובאת צעירה שנפצעה אנושות בפיגוע והיא חסרת הכרה. באופן מוזר ובלתי מוסבר מתאהב אביב בבחורה היפיפייה השרויה בתרדמת, ומחליט לדאוג לה ולטפל בה במסירות רבה. כשמתברר כי איש אינו בא לבקר את הצעירה האלמונית ואף קרוב משפחה לא דורש בשלומה, מתגברות אהבתו וחמלתו של אביב אליה.
 
במקביל לטיפול בצעירה ולדאגה לה, אביב תומך בחברו הטוב אייל, שנפצע קשה ועומד בפני שיקום ארוך, וכן מוצא עצמו מסובך במערכת יחסים נוספת, הפעם עם דנה, חיילת צעירה ותוססת, המשרתת בבית החולים.
 
מכאן העלילה הולכת ומסתבכת ופונה לכיוונים מרתקים, שבכולם אביב מתמודד עם דילמות קשות, עם ערכים ואמונות ועם הרבה מחשבות שאינן נותנות לו מנוח. 

פרק ראשון

1
 
דואר פנימי הדסה עין כרם. הגעתי לעבודה הזו דרך חבר ילדות שעבד בארכיב של בית החולים. למי שלא מכיר, בית החולים הדסה עין כרם הוא סוג של עיר קטנה. אלפי בני אדם עוברים שם יום-יום מבוקר ועד ערב, המעליות פועלות ללא הפסקה ומסיעות אנשים בין הקומות הרבות למחלקות ולמרפאות השונות. בקומת הביניים ממוקם הדואר הפנימי, ושם מתחיל הסיפור שלי.
מדי יום, הדבר הראשון שהיה עליי לעשות הוא להביא שקים עמוסים במכתבים ובמעטפות מהדואר החיצוני — בין שלושה לחמישה שקים בכל פעם — למיין את המכתבים ולחלקם בתאים שהיו מיועדים לרופאים ולמחלקות השונות. לקח לי זמן מה לזכור את מיקומם של התאים לפי שם הרופא או המחלקה, אך מיום ליום זה ארך פחות זמן, וככל שסיימתי מהר יותר היה לי יותר זמן פנוי להסתובב בבית החולים ולטייל בקומות השונות. לאחר כמה חודשים כבר הכרתי את רוב אנשי הצוות במחלקות השונות. כאדם סקרן מטבעי, אהבתי לשאול רופאים הרבה שאלות מקצועיות. כבחור צעיר מאוד התעניינתי בגינקולוגיה, אך לאחר שיחה עם גינקולוג בכיר שנהג במכונית בי-אם-וו וענד שעון רולקס על היד, הבנתי שלא כל הנוצץ זהב.
באיזשהו שלב התחלתי להתעניין בכירורגיה, וכיוון שיחידת הטראומה הייתה ממש קרובה לדואר הפנימי, מצאתי את עצמי מבקר שם באופן קבוע, במיוחד בזמן ניתוחים מצילי חיים, שנערכו שם על בסיס יום-יומי. הייתי עד להרבה מקרים של אנשים שהגיעו במצב קריטי וחייהם ניצלו בזכות הצוות המיומן של יחידת הטראומה והעומד בראשה, פרופסור ליפקין, איש ענק תרתי משמע, שהציל עשרות או אפילו מאות אנשים שנפגעו בתאונות דרכים ובפיגועים, במהלך השירות הצבאי ובעוד כל מיני מקרים דחופים.
לעולם לא אשכח את אותו הבוקר, יום לפני ערב ראש השנה. עמדתי ברחבה החיצונית של חדר המיון ופתאום התחילה פעילות ערה של צוות הטראומה. התקבל דיווח על פיגוע רב-נפגעים. את קול הסירנות של האמבולנסים ניתן היה לשמוע עוד לפני הגעתם לרחבת המיון, ולאחר דקות אחדות הם החלו לזרום בזה אחר זה לרחבה. הצוות המיומן ולמוד הניסיון במקרים כאלו הכניס פצוע אחר פצוע לחדר המיון. פרופסור ליפקין אשר עמד בראש הצוות, תפקד כקצין מיון, אשר מחליט לפי דרגת הפציעה מי למיון ומי ישר ליחידת הטראומה לשם מגיעים פצועים קשה ואנוש. בין כל הפצועים שהגיעו באמבולנסים, פצועה אחת משכה את תשומת לבי בצורה חריגה. היא הייתה בחורה בתחילת שנות העשרים לחייה, שכובה על מיטת האמבולנס מחוסרת הכרה, אך ללא שום סימנים חיצוניים שמעידים על פגיעה כלשהי. לפי מספר הנפגעים והפציעות הקשות, זה היה פיצוץ גדול מאוד. התקרבתי לאלונקה שלה בזמן שהורידו אותה מהאמבולנס. לעולם לא אשכח את פני המלאך שלה, את השיער השטני זהוב ואת תווי פניה שנדמה כי פוסלו בידי אמן. אף שהייתה חסרת הכרה, היה לה מין חיוך קטן ומלאכי, כך שהיה קשה להבחין אם היא עדיין בין החיים. פרופסור ליפקין עמד מעל מיטתה וקבע חד-משמעית שיש להכניס אותה לחדר הטראומה ולהכין אותה לניתוח. לרגע לא הבנתי מה קורה, כאמור, לא היה עליה שום סממן חיצוני אשר יעיד על מצב קשה או אנוש, ולרגע אפילו פקפקתי בהחלטתו, בלב כמובן.
ברגעים המעטים שהצלחתי להביט בה שמתי לב שעל צווארה תלויה שרשרת עם האות L באנגלית, והשם הראשון שקפץ לי לראש היה "ליהי". אני לא יודע למה, אבל משהו בתוכי אמר לי — ליהי. בתוך דקות היא הובהלה לחדר הטראומה, ואיתה פרופסור ליפקין ושאר צוות היחידה. מיטתה הוכנסה פנימה ודלתות היחידה נסגרו. מאותו רגע לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. פני המלאך והחיוך הכובש לא יצאו לי מהראש לשנייה.
במהלך כל אותו יום ניסיתי לברר פרטים על מצבה דרך האחיות של המיון, ורק לאחר כשש שעות אחת האחיות סיפרה לי שכנראה מהדף הפיצוץ ליהי סבלה מפגיעות פנימיות ומדימום פנימי חזק. "רק אחרי ניתוח מסובך שארך מעל חמש שעות הצליחו לייצב את מצבה," אמרה האחות בפנים חמורות, "אבל היא עדיין מוגדרת כ'מצב קריטי'."
סיימתי את עבודתי בשעה ארבע אחר הצהריים ועליתי שוב לחדר המיון בשביל לנסות לברר עוד פרטים על ליהי, אך לא היה שם אף אחד שיֵדע לספר לי על מצבה. אף אחד גם לא ידע שום פרטים אישיים וככל הנראה גם איש לא דרש בשלומה ולא חיפש אותה שם. חזרתי הביתה בלב כבד. הרגשתי שהשארתי מאחור מישהי שאני מכיר שנים, קרובת משפחה, אהובה או משהו כזה. למחרת היה ערב ראש השנה. התלבטתי אם להגיע לבית החולים, כיוון שבדרך כלל אינני עובד בערבי חג, אך לבסוף החלטתי לוותר. ההרגשה ללכת במיוחד כדי לבקר אדם שאתה לא מכיר והוא לא מכיר אותך הייתה קצת מוזרה עבורי. תיארתי לעצמי שבני משפחתה או מכריה כבר נמצאים סביבה, וניסיתי לחשוב בתור מי או מה אציג את עצמי כשאפגוש אותם.
במהלך כל ימי החג לא הפסקתי לחשוב על ליהי. רציתי שהחג ייגמר ואשוב לעבודה כדי שאוכל לברר עוד על מצבה.
אלו היו שלושת הימים הכי ארוכים בחיי, אך לבסוף הם הסתיימו. בבוקר הגעתי לעבודה שעה קודם מהשעה שבה אני מתחיל לעבוד בדרך כלל, נכנסתי ישר לחדר המיון וניגשתי לאתי האחות הראשית במקום, וניסיתי לתאר בפניה את ליהי לפי השתלשלות האירועים כפי שזכרתי אותם. אתי הבינה מהר למי אני מתכוון. "מה הקשר שלך אליה?" שאלה בפליאה.
לרגע הייתי נבוך מהשאלה. "האמת היא שאין לי כל קשר אליה," אמרתי בסוף. "פגשתי בה לראשונה כשהביאו אותה לכאן ומשהו בה משך את תשומת לבי."
אתי הסתכלה עליי במבט מוזר. "נו שיהיה," היא מלמלה לעברי ואז אמרה שהעבירו את הפצועה לטיפול נמרץ בקומה שמונה.
"היא בהכרה?" שאלתי.
"לא, היא מורדמת ומונשמת אבל מצבה יציב, לפחות כך היה בפעם האחרונה שראיתי אותה," אמרה אתי. "ועד כמה שאני יודעת, עדיין לא יודעים שום פרטים אישיים עליה. איש עדיין לא בא לבקר אותה."
שמחתי מאוד לשמוע שמצבה של ליהי יציב, אך לא הבנתי איך זה יכול להיות שאיש לא בא לדרוש בשלומה. ייתכן שאין לה משפחה או מכרים?
החתמתי את כרטיס העובד שלי וירדתי לדואר, לאסוף את שקי המכתבים, כדי שאוכל להתחיל במיון המכתבים וחלוקתם לתאים. באותו הבוקר שברתי שיא במהירות החלוקה, ואת המכתבים שהיו מיועדים למחלקת טיפול נמרץ בקומה שמונה שמתי בצד מתוך מחשבה שאקח אותם בעצמי וכך אוכל לברר פרטים על ליהי. חילקתי כמו מטורף, אפילו הבוס שלי הסתכל עליי בפליאה.
"מה לקחת הבוקר?" הוא צחק, "איזה מרץ, נראה שישנת טוב בלילה."
"כן," עניתי, "הלכתי לישון מוקדם." אף שכל הלילה בקושי עצמתי עין ממחשבות על ליהי. סיימתי את החלוקה, אספתי את המכתבים שהיו מיועדים לטיפול נמרץ ומיהרתי לצאת לכיוון המעליות. בדרך פגשתי את פרופסור ליפקין. "בוקר טוב פרופסור. מה שלומך?"
"בסדר גמור," ענה בחיוך, "יש דואר בשבילי?"
"כן," עניתי, "שמתי לך כמה מכתבים בתא."
"אה יופי, תודה, אאסוף אותם בדרך," הוא חייך אליי. רציתי לשאול אותו על ליהי, אך הרגשתי קצת לא בנוח לדבר איתו על מטופל שלו שאני בכלל לא מכיר. "שיהיה יום מקסים," אמרתי והמשכתי בדרכי למעלית.
בכניסה למחלקת טיפול נמרץ עומד בדרך כלל שומר שלא נותן לכל אחד להיכנס, רק לבני משפחה, וגם זה רק באישור האחיות. ניגשתי אליו.
"לאן זה?" שאל.
"דואר למחלקה," עניתי.
"ממתי אתה מביא דואר למחלקה?" הוא חקר בחשדנות.
"פגשתי את מזל האחות הראשית, והיא ביקשה שאעלה לה את הדואר," אמרתי בתמימות. בדרך כלל אני לא נוהג לשקר, אך המטרה מקדשת את האמצעים.
"טוב, תיכנס."
עמדתי מול הדלת וחיכיתי עד שהוא ילחץ על הזמזם שפותח אותה. נכנסתי פנימה וניגשתי ישר למזל, האחות הראשית, אישה נחמדה ומלאת מרץ.
"בוקר טוב גברת מזל," פניתי אליה בחיוך.
"בוקר טוב יפיוף, מה אתה עושה פה?" שאלה בנימוס.
"הבאתי לך את הדואר."
"יפה מצדך," אמרה מזל בחיוך רחב ונטלה מידי את חבילת המכתבים.
"תגידי, מזל," אמרתי בשקט, "הגיעה אליכם אתמול בחורה שנפגעה בפיגוע, בחורה צעירה. תוכלי לומר לי מה מצבה?"
"מה לך ולה?" מזל הופתעה גם היא מההתעניינות שלי באלמונית שמאושפזת במחלקה שלה.
"סתם, ראיתי אותה כשהיא הגיעה ורציתי לשאול לשלומה. מישהו בא לבקר אותה? איך קוראים לה?"
"אלמונית, איש עדיין לא בא לבקר או לשאול עליה," אמרה מזל. על פניה ראיתי סוג של הבעת רחמים כלפי הבחורה.
"ליהי, שמה ליהי," אמרתי.
"מה? איך אתה יודע?" שאלה מזל.
"אני חושב שזהו שמה. תגידי, מזל, אני יכול לראות אותה?"
"אתה רציני?" מזל נדהמה, "מה עובר עליך?"
"אני לא יודע, אני פשוט מרחם עליה. להיות לבד בלי אף אחד... וחוץ מזה, זו מצווה גדולה לבקר חולים."
מזל התחילה לצחוק, "בוא, בוא צדיק, אני אקח אותך אליה."
נכנסתי לחדר של ליהי, והנה היא שם, שוכבת על המיטה, מחוברת לכל מיני צינורות שאפילו איתם היא נראית כמו מלאך, יפה יותר אפילו ממה שזכרתי. עורה לבן וצח כשלג, שערה חלק ומסודר כאילו יצאה כרגע ממספרה. התקרבתי לעברה והתיישבתי על הכיסא המיותם שלצד מיטתה. הבטתי בה מקרוב והרגשתי שלבי פועם בקצב מהיר מהרגיל. שאלתי את עצמי אם יכול להיות שזו אהבה ממבט ראשון, ובלבי אמרתי, ליהי, תתעוררי ותהיי לי לאישה.
הזמן לצדה חלף כהרף עין. כל כך רציתי ללטף את ידה, לחוש את מגע עורה. הרגשתי כל כך קרוב אליה ובאותה נשימה כל כך רחוק — הרי אנו זרים זה לזו.
הבטתי בשעוני, כמעט שעתיים ישבתי לצדה. אני חייב לחזור לעבודה, אמרתי לעצמי. קמתי לאט ויצאתי מחדרה, רק כי הייתי מוכרח. יכולתי לשבת לצד מיטתה עוד שעות.
מזל שישבה בדלפק האחיות קלטה אותי כשיצאתי מהחדר. "מה, אתה עוד כאן?"
"כן, איך הזמן עף," עניתי בקול נבוך. "תגידי מזל, מה דעתך שאביא לך לכאן כל יום את הדואר?"
"הדואר, הא? נראה לי שהתאהבת באלמונית, סליחה, בליהי," אמרה מזל כשחיוך גדול על פניה.
"צר לי עליה," אמרתי כאילו באדישות. "להיות לבד במצב שהיא שרויה בו. בואי נעשה הסכם," המשכתי, "כל עוד היא תישאר אלמונית ולא יהיה מי שיבקר אותה, אני אבוא עם הדואר. זה יכול לעזור לה," הוספתי בביטחון, "שמעתי שבמקרים של תרדמת צריך לדבר עם החולה, לגרות לו את החושים."
"כן, אתה צודק דוקטור," ענתה מזל בחיוך.
"אז סגרנו?" רציתי להיות בטוח.
"סגרנו. לך לעבודה, שלא יפטרו אותך."
"תודה רבה מזל, אין עלייך."
חזרתי לעבודתי וכל הדרך חייכתי. הרגשתי שעשיתי את הסכם חיי. מצאתי דרך לשהות במחיצתה של היפיפייה הנרדמת שלי.
נכנסתי למשרד כשחיוך גדול על פניי, אבל בני הבוס שלי לא חייך כלל, הוא אפילו היה עצבני. "איפה אתה, תגיד לי. מה עובר עליך? לאן נעלמת?"
ידעתי שהסיפור הזה הולך להיות ארוך ויום-יומי, אז החלטתי לספר לו את האמת, אבל לא את כולה. את החלק על כך שהתאהבתי באלמונית השארתי לעצמי. "אני פשוט עושה מצווה," הבטתי ישר בעיניו, "ואולי בזכות הזמן שאקדיש לה מצבה ישתפר מהר יותר."
בני שהלב שלו רחמן מאין כמותו, נשאב לתוך הסיפור הנוגע אל הלב, ובעיניים כמעט דומעות אמר לי, "כל הכבוד לך, אתה עושה מצווה גדולה, רק תדאג שהעבודה לא תיפגע."
הנהנתי והחיוך חזר לי לפנים ובגדול. קיבלתי אישור מכל הגורמים המוסמכים.
חלפו להם ימים. מדי יום ביומו הגעתי לעבודה אפילו מוקדם מהרגיל, חילקתי את הדואר בתיבות במהירות, וכמובן, את כל דברי הדואר המיועדים לטיפול נמרץ שמתי בצד ואחר כך העליתי אותם איתי למחלקה בכפוף להסכם שלי עם מזל. בשלב הזה כל צוות המחלקה כבר ידע שאני בא כל יום לבקר את ליהי, ורבים מהם אפילו אימצו את השם שנתתי לה. בד בבד עשו בבית החולים מאמצים לגלות פרטים על ליהי ולנסות למצוא קרובי משפחה או מכרים שלה, אך כל המאמצים לא הניבו פרי. בתוך תוכי שמחתי שכך. חששתי שאם יהיו סביבה מכרים או משפחה, לא אוכל לבקרה יותר. זו הייתה אמנם מחשבה קצת סוציומטית, אבל רציתי את ליהי לעצמי, אפילו שהיא לא ידעה את זה.
כמה שבועות אחרי שאושפזה, ליהי כבר נשמה בכוחות עצמה ורוב הצינורות והחוטים נותקו מגופה. מיום ליום היא נעשתה יפה יותר ויותר, וללא צינורות ההנשמה ניתן היה לראות את החיוך הקטן והכובש שהיה על פניה באופן קבוע. בשלב הזה מעבר לזה שישבתי לצדה, דיברתי אליה וסיפרתי כל מיני דברים, עליי ועל החיים, גם הקראתי לה ספרים וסיפורים והשמעתי לה מוזיקה. מבחינתי היא הייתה ערה, שומעת ומרגישה שאני שם לצדה.
לאחר שחלפה תקופה מסוימת הרשיתי לעצמי לאחוז בידה וללטפה. רציתי שהיא תרגיש את מגע ידיי ואולי זה יגרום לה להרגיש משהו, אך לצערי לא כך היה. אולם זה לא שינה כלום מבחינתי — בתוך תוכי האמנתי שיום אחד היא תתעורר ואוכל לספר לה את כל שעבר עליה.
קסמה היה כל כך חזק, שכל הצוות שסביבה התאהב בה וטיפל בה במסירות. האחיות דאגו לקלח אותה ולבשם אותם בבשמים שקניתי לה, ולסרק את שערה המדהים כך שתמיד נראתה כמו בובה שנרדמה.
באחת הפעמים שישבתי לצדה נכנס פרופסור ליפקין לחדר. הוא הופתע לראותי שם ושאל בפליאה, "מה אתה עושה כאן? אתה מכיר אותה?"
השבתי בחיוך, "אני היחידי פה שמכיר אותה."
הוא נראה קצת מבולבל. "מהיכן אתה מכיר אותה? חשבתי שהיא אלמונית." חייכתי ואמרתי לו, "אני מכיר אותה מפה, מהיום שהיא הגיעה אליך לחדר הטראומה."
"הבנתי," הפרופסור חייך. "היה לה מזל גדול. היא הגיעה אלינו עם דימום פנימי חמור. היא חיה בנס, ואם אני אומר נס, סמוך עליי שאני יודע על מה אני מדבר."
"היא תתעורר?" שאלתי פתאום בפחד.
"יכול להיות שכן ויכול להיות שלא," ענה פרופסור ליפקין. "אתה מאמין בנסים?" "כן," עניתי ללא כל היסוס. "אני מאמין שהיא תתעורר."
"מבחינה רפואית, הכול עובד אצלה כשורה וגם אין שום סימן שהמוח שלה נפגע," פרופסור ליפקין הביט בליהי בחיבה. "כעת מה שנותר הוא רק לחכות בסבלנות."
לרגע הרגשתי קרוב המשפחה היחיד שלה, שהרופא מעדכן אותי על מצבה, והבנתי שזה גם סוג של שליחות מצדי, להיות לצדה.
"תמשיך לדבר אליה ולתת לה תשומת לב," המשיך פרופסור ליפקין, "ישנם מחקרים שמעידים שזה יכול לעזור. אולי היא אפילו מרגישה או שומעת אותך."
זה מה שהייתי צריך לשמוע, ועוד מאחד הפרופסורים המוערכים בארץ. "תודה לך פרופסור ליפקין, תודה שהצלת אותה," אמרתי בהתרגשות.
"זו העבודה שלי," ענה בסיפוק, "ואם כבר מדברים על עבודה, יש מכתבים עבורי?"
"כן," השבתי. "תרצה שאביא לך אותם למשרד?"
"אין צורך," הוא חייך בחן, "תישאר עם ליהי, אקח אותם בעצמי."

עוד על הספר

נושאים

אהבת חינם רוני אילוז
1
 
דואר פנימי הדסה עין כרם. הגעתי לעבודה הזו דרך חבר ילדות שעבד בארכיב של בית החולים. למי שלא מכיר, בית החולים הדסה עין כרם הוא סוג של עיר קטנה. אלפי בני אדם עוברים שם יום-יום מבוקר ועד ערב, המעליות פועלות ללא הפסקה ומסיעות אנשים בין הקומות הרבות למחלקות ולמרפאות השונות. בקומת הביניים ממוקם הדואר הפנימי, ושם מתחיל הסיפור שלי.
מדי יום, הדבר הראשון שהיה עליי לעשות הוא להביא שקים עמוסים במכתבים ובמעטפות מהדואר החיצוני — בין שלושה לחמישה שקים בכל פעם — למיין את המכתבים ולחלקם בתאים שהיו מיועדים לרופאים ולמחלקות השונות. לקח לי זמן מה לזכור את מיקומם של התאים לפי שם הרופא או המחלקה, אך מיום ליום זה ארך פחות זמן, וככל שסיימתי מהר יותר היה לי יותר זמן פנוי להסתובב בבית החולים ולטייל בקומות השונות. לאחר כמה חודשים כבר הכרתי את רוב אנשי הצוות במחלקות השונות. כאדם סקרן מטבעי, אהבתי לשאול רופאים הרבה שאלות מקצועיות. כבחור צעיר מאוד התעניינתי בגינקולוגיה, אך לאחר שיחה עם גינקולוג בכיר שנהג במכונית בי-אם-וו וענד שעון רולקס על היד, הבנתי שלא כל הנוצץ זהב.
באיזשהו שלב התחלתי להתעניין בכירורגיה, וכיוון שיחידת הטראומה הייתה ממש קרובה לדואר הפנימי, מצאתי את עצמי מבקר שם באופן קבוע, במיוחד בזמן ניתוחים מצילי חיים, שנערכו שם על בסיס יום-יומי. הייתי עד להרבה מקרים של אנשים שהגיעו במצב קריטי וחייהם ניצלו בזכות הצוות המיומן של יחידת הטראומה והעומד בראשה, פרופסור ליפקין, איש ענק תרתי משמע, שהציל עשרות או אפילו מאות אנשים שנפגעו בתאונות דרכים ובפיגועים, במהלך השירות הצבאי ובעוד כל מיני מקרים דחופים.
לעולם לא אשכח את אותו הבוקר, יום לפני ערב ראש השנה. עמדתי ברחבה החיצונית של חדר המיון ופתאום התחילה פעילות ערה של צוות הטראומה. התקבל דיווח על פיגוע רב-נפגעים. את קול הסירנות של האמבולנסים ניתן היה לשמוע עוד לפני הגעתם לרחבת המיון, ולאחר דקות אחדות הם החלו לזרום בזה אחר זה לרחבה. הצוות המיומן ולמוד הניסיון במקרים כאלו הכניס פצוע אחר פצוע לחדר המיון. פרופסור ליפקין אשר עמד בראש הצוות, תפקד כקצין מיון, אשר מחליט לפי דרגת הפציעה מי למיון ומי ישר ליחידת הטראומה לשם מגיעים פצועים קשה ואנוש. בין כל הפצועים שהגיעו באמבולנסים, פצועה אחת משכה את תשומת לבי בצורה חריגה. היא הייתה בחורה בתחילת שנות העשרים לחייה, שכובה על מיטת האמבולנס מחוסרת הכרה, אך ללא שום סימנים חיצוניים שמעידים על פגיעה כלשהי. לפי מספר הנפגעים והפציעות הקשות, זה היה פיצוץ גדול מאוד. התקרבתי לאלונקה שלה בזמן שהורידו אותה מהאמבולנס. לעולם לא אשכח את פני המלאך שלה, את השיער השטני זהוב ואת תווי פניה שנדמה כי פוסלו בידי אמן. אף שהייתה חסרת הכרה, היה לה מין חיוך קטן ומלאכי, כך שהיה קשה להבחין אם היא עדיין בין החיים. פרופסור ליפקין עמד מעל מיטתה וקבע חד-משמעית שיש להכניס אותה לחדר הטראומה ולהכין אותה לניתוח. לרגע לא הבנתי מה קורה, כאמור, לא היה עליה שום סממן חיצוני אשר יעיד על מצב קשה או אנוש, ולרגע אפילו פקפקתי בהחלטתו, בלב כמובן.
ברגעים המעטים שהצלחתי להביט בה שמתי לב שעל צווארה תלויה שרשרת עם האות L באנגלית, והשם הראשון שקפץ לי לראש היה "ליהי". אני לא יודע למה, אבל משהו בתוכי אמר לי — ליהי. בתוך דקות היא הובהלה לחדר הטראומה, ואיתה פרופסור ליפקין ושאר צוות היחידה. מיטתה הוכנסה פנימה ודלתות היחידה נסגרו. מאותו רגע לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. פני המלאך והחיוך הכובש לא יצאו לי מהראש לשנייה.
במהלך כל אותו יום ניסיתי לברר פרטים על מצבה דרך האחיות של המיון, ורק לאחר כשש שעות אחת האחיות סיפרה לי שכנראה מהדף הפיצוץ ליהי סבלה מפגיעות פנימיות ומדימום פנימי חזק. "רק אחרי ניתוח מסובך שארך מעל חמש שעות הצליחו לייצב את מצבה," אמרה האחות בפנים חמורות, "אבל היא עדיין מוגדרת כ'מצב קריטי'."
סיימתי את עבודתי בשעה ארבע אחר הצהריים ועליתי שוב לחדר המיון בשביל לנסות לברר עוד פרטים על ליהי, אך לא היה שם אף אחד שיֵדע לספר לי על מצבה. אף אחד גם לא ידע שום פרטים אישיים וככל הנראה גם איש לא דרש בשלומה ולא חיפש אותה שם. חזרתי הביתה בלב כבד. הרגשתי שהשארתי מאחור מישהי שאני מכיר שנים, קרובת משפחה, אהובה או משהו כזה. למחרת היה ערב ראש השנה. התלבטתי אם להגיע לבית החולים, כיוון שבדרך כלל אינני עובד בערבי חג, אך לבסוף החלטתי לוותר. ההרגשה ללכת במיוחד כדי לבקר אדם שאתה לא מכיר והוא לא מכיר אותך הייתה קצת מוזרה עבורי. תיארתי לעצמי שבני משפחתה או מכריה כבר נמצאים סביבה, וניסיתי לחשוב בתור מי או מה אציג את עצמי כשאפגוש אותם.
במהלך כל ימי החג לא הפסקתי לחשוב על ליהי. רציתי שהחג ייגמר ואשוב לעבודה כדי שאוכל לברר עוד על מצבה.
אלו היו שלושת הימים הכי ארוכים בחיי, אך לבסוף הם הסתיימו. בבוקר הגעתי לעבודה שעה קודם מהשעה שבה אני מתחיל לעבוד בדרך כלל, נכנסתי ישר לחדר המיון וניגשתי לאתי האחות הראשית במקום, וניסיתי לתאר בפניה את ליהי לפי השתלשלות האירועים כפי שזכרתי אותם. אתי הבינה מהר למי אני מתכוון. "מה הקשר שלך אליה?" שאלה בפליאה.
לרגע הייתי נבוך מהשאלה. "האמת היא שאין לי כל קשר אליה," אמרתי בסוף. "פגשתי בה לראשונה כשהביאו אותה לכאן ומשהו בה משך את תשומת לבי."
אתי הסתכלה עליי במבט מוזר. "נו שיהיה," היא מלמלה לעברי ואז אמרה שהעבירו את הפצועה לטיפול נמרץ בקומה שמונה.
"היא בהכרה?" שאלתי.
"לא, היא מורדמת ומונשמת אבל מצבה יציב, לפחות כך היה בפעם האחרונה שראיתי אותה," אמרה אתי. "ועד כמה שאני יודעת, עדיין לא יודעים שום פרטים אישיים עליה. איש עדיין לא בא לבקר אותה."
שמחתי מאוד לשמוע שמצבה של ליהי יציב, אך לא הבנתי איך זה יכול להיות שאיש לא בא לדרוש בשלומה. ייתכן שאין לה משפחה או מכרים?
החתמתי את כרטיס העובד שלי וירדתי לדואר, לאסוף את שקי המכתבים, כדי שאוכל להתחיל במיון המכתבים וחלוקתם לתאים. באותו הבוקר שברתי שיא במהירות החלוקה, ואת המכתבים שהיו מיועדים למחלקת טיפול נמרץ בקומה שמונה שמתי בצד מתוך מחשבה שאקח אותם בעצמי וכך אוכל לברר פרטים על ליהי. חילקתי כמו מטורף, אפילו הבוס שלי הסתכל עליי בפליאה.
"מה לקחת הבוקר?" הוא צחק, "איזה מרץ, נראה שישנת טוב בלילה."
"כן," עניתי, "הלכתי לישון מוקדם." אף שכל הלילה בקושי עצמתי עין ממחשבות על ליהי. סיימתי את החלוקה, אספתי את המכתבים שהיו מיועדים לטיפול נמרץ ומיהרתי לצאת לכיוון המעליות. בדרך פגשתי את פרופסור ליפקין. "בוקר טוב פרופסור. מה שלומך?"
"בסדר גמור," ענה בחיוך, "יש דואר בשבילי?"
"כן," עניתי, "שמתי לך כמה מכתבים בתא."
"אה יופי, תודה, אאסוף אותם בדרך," הוא חייך אליי. רציתי לשאול אותו על ליהי, אך הרגשתי קצת לא בנוח לדבר איתו על מטופל שלו שאני בכלל לא מכיר. "שיהיה יום מקסים," אמרתי והמשכתי בדרכי למעלית.
בכניסה למחלקת טיפול נמרץ עומד בדרך כלל שומר שלא נותן לכל אחד להיכנס, רק לבני משפחה, וגם זה רק באישור האחיות. ניגשתי אליו.
"לאן זה?" שאל.
"דואר למחלקה," עניתי.
"ממתי אתה מביא דואר למחלקה?" הוא חקר בחשדנות.
"פגשתי את מזל האחות הראשית, והיא ביקשה שאעלה לה את הדואר," אמרתי בתמימות. בדרך כלל אני לא נוהג לשקר, אך המטרה מקדשת את האמצעים.
"טוב, תיכנס."
עמדתי מול הדלת וחיכיתי עד שהוא ילחץ על הזמזם שפותח אותה. נכנסתי פנימה וניגשתי ישר למזל, האחות הראשית, אישה נחמדה ומלאת מרץ.
"בוקר טוב גברת מזל," פניתי אליה בחיוך.
"בוקר טוב יפיוף, מה אתה עושה פה?" שאלה בנימוס.
"הבאתי לך את הדואר."
"יפה מצדך," אמרה מזל בחיוך רחב ונטלה מידי את חבילת המכתבים.
"תגידי, מזל," אמרתי בשקט, "הגיעה אליכם אתמול בחורה שנפגעה בפיגוע, בחורה צעירה. תוכלי לומר לי מה מצבה?"
"מה לך ולה?" מזל הופתעה גם היא מההתעניינות שלי באלמונית שמאושפזת במחלקה שלה.
"סתם, ראיתי אותה כשהיא הגיעה ורציתי לשאול לשלומה. מישהו בא לבקר אותה? איך קוראים לה?"
"אלמונית, איש עדיין לא בא לבקר או לשאול עליה," אמרה מזל. על פניה ראיתי סוג של הבעת רחמים כלפי הבחורה.
"ליהי, שמה ליהי," אמרתי.
"מה? איך אתה יודע?" שאלה מזל.
"אני חושב שזהו שמה. תגידי, מזל, אני יכול לראות אותה?"
"אתה רציני?" מזל נדהמה, "מה עובר עליך?"
"אני לא יודע, אני פשוט מרחם עליה. להיות לבד בלי אף אחד... וחוץ מזה, זו מצווה גדולה לבקר חולים."
מזל התחילה לצחוק, "בוא, בוא צדיק, אני אקח אותך אליה."
נכנסתי לחדר של ליהי, והנה היא שם, שוכבת על המיטה, מחוברת לכל מיני צינורות שאפילו איתם היא נראית כמו מלאך, יפה יותר אפילו ממה שזכרתי. עורה לבן וצח כשלג, שערה חלק ומסודר כאילו יצאה כרגע ממספרה. התקרבתי לעברה והתיישבתי על הכיסא המיותם שלצד מיטתה. הבטתי בה מקרוב והרגשתי שלבי פועם בקצב מהיר מהרגיל. שאלתי את עצמי אם יכול להיות שזו אהבה ממבט ראשון, ובלבי אמרתי, ליהי, תתעוררי ותהיי לי לאישה.
הזמן לצדה חלף כהרף עין. כל כך רציתי ללטף את ידה, לחוש את מגע עורה. הרגשתי כל כך קרוב אליה ובאותה נשימה כל כך רחוק — הרי אנו זרים זה לזו.
הבטתי בשעוני, כמעט שעתיים ישבתי לצדה. אני חייב לחזור לעבודה, אמרתי לעצמי. קמתי לאט ויצאתי מחדרה, רק כי הייתי מוכרח. יכולתי לשבת לצד מיטתה עוד שעות.
מזל שישבה בדלפק האחיות קלטה אותי כשיצאתי מהחדר. "מה, אתה עוד כאן?"
"כן, איך הזמן עף," עניתי בקול נבוך. "תגידי מזל, מה דעתך שאביא לך לכאן כל יום את הדואר?"
"הדואר, הא? נראה לי שהתאהבת באלמונית, סליחה, בליהי," אמרה מזל כשחיוך גדול על פניה.
"צר לי עליה," אמרתי כאילו באדישות. "להיות לבד במצב שהיא שרויה בו. בואי נעשה הסכם," המשכתי, "כל עוד היא תישאר אלמונית ולא יהיה מי שיבקר אותה, אני אבוא עם הדואר. זה יכול לעזור לה," הוספתי בביטחון, "שמעתי שבמקרים של תרדמת צריך לדבר עם החולה, לגרות לו את החושים."
"כן, אתה צודק דוקטור," ענתה מזל בחיוך.
"אז סגרנו?" רציתי להיות בטוח.
"סגרנו. לך לעבודה, שלא יפטרו אותך."
"תודה רבה מזל, אין עלייך."
חזרתי לעבודתי וכל הדרך חייכתי. הרגשתי שעשיתי את הסכם חיי. מצאתי דרך לשהות במחיצתה של היפיפייה הנרדמת שלי.
נכנסתי למשרד כשחיוך גדול על פניי, אבל בני הבוס שלי לא חייך כלל, הוא אפילו היה עצבני. "איפה אתה, תגיד לי. מה עובר עליך? לאן נעלמת?"
ידעתי שהסיפור הזה הולך להיות ארוך ויום-יומי, אז החלטתי לספר לו את האמת, אבל לא את כולה. את החלק על כך שהתאהבתי באלמונית השארתי לעצמי. "אני פשוט עושה מצווה," הבטתי ישר בעיניו, "ואולי בזכות הזמן שאקדיש לה מצבה ישתפר מהר יותר."
בני שהלב שלו רחמן מאין כמותו, נשאב לתוך הסיפור הנוגע אל הלב, ובעיניים כמעט דומעות אמר לי, "כל הכבוד לך, אתה עושה מצווה גדולה, רק תדאג שהעבודה לא תיפגע."
הנהנתי והחיוך חזר לי לפנים ובגדול. קיבלתי אישור מכל הגורמים המוסמכים.
חלפו להם ימים. מדי יום ביומו הגעתי לעבודה אפילו מוקדם מהרגיל, חילקתי את הדואר בתיבות במהירות, וכמובן, את כל דברי הדואר המיועדים לטיפול נמרץ שמתי בצד ואחר כך העליתי אותם איתי למחלקה בכפוף להסכם שלי עם מזל. בשלב הזה כל צוות המחלקה כבר ידע שאני בא כל יום לבקר את ליהי, ורבים מהם אפילו אימצו את השם שנתתי לה. בד בבד עשו בבית החולים מאמצים לגלות פרטים על ליהי ולנסות למצוא קרובי משפחה או מכרים שלה, אך כל המאמצים לא הניבו פרי. בתוך תוכי שמחתי שכך. חששתי שאם יהיו סביבה מכרים או משפחה, לא אוכל לבקרה יותר. זו הייתה אמנם מחשבה קצת סוציומטית, אבל רציתי את ליהי לעצמי, אפילו שהיא לא ידעה את זה.
כמה שבועות אחרי שאושפזה, ליהי כבר נשמה בכוחות עצמה ורוב הצינורות והחוטים נותקו מגופה. מיום ליום היא נעשתה יפה יותר ויותר, וללא צינורות ההנשמה ניתן היה לראות את החיוך הקטן והכובש שהיה על פניה באופן קבוע. בשלב הזה מעבר לזה שישבתי לצדה, דיברתי אליה וסיפרתי כל מיני דברים, עליי ועל החיים, גם הקראתי לה ספרים וסיפורים והשמעתי לה מוזיקה. מבחינתי היא הייתה ערה, שומעת ומרגישה שאני שם לצדה.
לאחר שחלפה תקופה מסוימת הרשיתי לעצמי לאחוז בידה וללטפה. רציתי שהיא תרגיש את מגע ידיי ואולי זה יגרום לה להרגיש משהו, אך לצערי לא כך היה. אולם זה לא שינה כלום מבחינתי — בתוך תוכי האמנתי שיום אחד היא תתעורר ואוכל לספר לה את כל שעבר עליה.
קסמה היה כל כך חזק, שכל הצוות שסביבה התאהב בה וטיפל בה במסירות. האחיות דאגו לקלח אותה ולבשם אותם בבשמים שקניתי לה, ולסרק את שערה המדהים כך שתמיד נראתה כמו בובה שנרדמה.
באחת הפעמים שישבתי לצדה נכנס פרופסור ליפקין לחדר. הוא הופתע לראותי שם ושאל בפליאה, "מה אתה עושה כאן? אתה מכיר אותה?"
השבתי בחיוך, "אני היחידי פה שמכיר אותה."
הוא נראה קצת מבולבל. "מהיכן אתה מכיר אותה? חשבתי שהיא אלמונית." חייכתי ואמרתי לו, "אני מכיר אותה מפה, מהיום שהיא הגיעה אליך לחדר הטראומה."
"הבנתי," הפרופסור חייך. "היה לה מזל גדול. היא הגיעה אלינו עם דימום פנימי חמור. היא חיה בנס, ואם אני אומר נס, סמוך עליי שאני יודע על מה אני מדבר."
"היא תתעורר?" שאלתי פתאום בפחד.
"יכול להיות שכן ויכול להיות שלא," ענה פרופסור ליפקין. "אתה מאמין בנסים?" "כן," עניתי ללא כל היסוס. "אני מאמין שהיא תתעורר."
"מבחינה רפואית, הכול עובד אצלה כשורה וגם אין שום סימן שהמוח שלה נפגע," פרופסור ליפקין הביט בליהי בחיבה. "כעת מה שנותר הוא רק לחכות בסבלנות."
לרגע הרגשתי קרוב המשפחה היחיד שלה, שהרופא מעדכן אותי על מצבה, והבנתי שזה גם סוג של שליחות מצדי, להיות לצדה.
"תמשיך לדבר אליה ולתת לה תשומת לב," המשיך פרופסור ליפקין, "ישנם מחקרים שמעידים שזה יכול לעזור. אולי היא אפילו מרגישה או שומעת אותך."
זה מה שהייתי צריך לשמוע, ועוד מאחד הפרופסורים המוערכים בארץ. "תודה לך פרופסור ליפקין, תודה שהצלת אותה," אמרתי בהתרגשות.
"זו העבודה שלי," ענה בסיפוק, "ואם כבר מדברים על עבודה, יש מכתבים עבורי?"
"כן," השבתי. "תרצה שאביא לך אותם למשרד?"
"אין צורך," הוא חייך בחן, "תישאר עם ליהי, אקח אותם בעצמי."