אני מזמין משטרה
מאת ארווין ד' יאלום ורוברט ל' ברגר
כאשר נשף הפרֵדה של כנס המחזור החמישים של בית הספר לרפואה שלי עמד להסתיים, רמז לי בּוֹבּ בּרגר, ידידי הוותיק והיחיד שנשאר מתקופת הלימודים, שהוא מבקש לשוחח עמי. אף על פי שעם סיום לימודינו פנינו לכיוונים מקצועיים שונים, הוא לניתוחי לב ואני לריפוי מילולי של לבבות שבורים, נרקם בינינו קשר קרוב, ושנינו ידענו שיתמיד כל חיינו. כשבוב אחז בזרועי ומשך אותי הצידה, ידעתי שמדובר במשהו גרוע. בוב נגע בי לעתים נדירות בלבד. אנחנו הפסיכיאטרים שמים לב לדברים מסוג זה. הוא גחן אל אוזני בלחישה צרודה: "משהו רציני קורה... העבר מתפוצץ... חיי הכפולים, חיֵי הלילה וחיי היום, מתחברים. אני צריך לדבר."
הבנתי. מאז ילדותו, שעברה עליו בתקופת השואה בהונגריה, ניהל בוב חיים כפולים: חיי יום כמנתח לב חביב ומסור שאינו יודע לאות, וחיי לילה שבהם קרעי זיכרונות מבעיתים פילחו את חלומותיו. ידעתי הכול על חייו היומיים אבל בכל חמישים שנות חברותנו הוא לא גילה מאומה מחייו הליליים. ומעולם גם לא שמעתי בקשת עזרה מפורשת: בוב היה מאופק, מסתורי, חידתי. כעת לחש באוזני בוב אחר. הינהנתי: כן, כן. הייתי מודאג. וסקרן.
היה מוזר שנקשרה בינינו ידידות בבית הספר לרפואה. ברגר היה באות B ויאלום היה ב־Y, מה שהיה אמור מטבע הדברים להפריד בינינו. סטודנטים לרפואה בוחרים בדרך כלל את חבריהם ממקטע האלפבית שלהם; נתיחת גוויות וצמדים למעבדה ותורנויות במחלקות נקבעו על פי האלפבית, ואני הסתובבתי בעיקר עם קבוצת ה־S עד Z — שלינג, סידריוס, וורנר, וונג וצוקרמן.
אפשר שגרם לכך מראהו יוצא הדופן של ברגר. כבר מן ההתחלה קראו לי עיניו הכחולות להפליא. מעולם לא פגשתי מבט כה טרגי ומרוחק, מבט שקרא, שפלירטט עם מבטי אך אף פעם לא ממש פגש בי ישירות. פניו, קלסתר בהחלט לא שגרתי, היו קובייתיים, מלאי זוויות חדות — האף והסנטר מחודדים, ואפילו האוזניים. עורו שרוט־התער היה חיוור. חוסר שמש, אמרתי בלבי. חוסר גזר. חוסר פעילות גופנית.
לבושו של בוב היה מרושל וגונו חום־אפור מטושטש (אפילו פעם אחת לא ראיתי אותו לובש צבע חי), ואף על פי כן הוא משך אותי. ברבות הימים הייתי עתיד לשמוע שנשים אמרו עליו שהוא דוחה באופן שאין לעמוד בפניו. אולי "שאין לעמוד בפניו" מוגזם במקצת, אבל הוא בהחלט היה מושך. כן, הוא הקסים אותי: בתיכון ובקולג' הקרתניים שלי בוושינגטון די־סי לא פגשתי מעולם מישהו דומה כהוא זה לבוב.
מפגשנו הראשון? אני זוכר אותו היטב. ישבתי ולמדתי בספריית בית הספר לרפואה. בוב בילה בספרייה ערבים שלמים במחקר ביבליוגרפי לצורך ספר לימוד בפתולוגיה שהוציא פרופסור רובינס (טקסט שנועד לו עתיד מזהיר ואשר הכשיר, ועדיין מכשיר, דורות של רופאים ברחבי העולם כולו). ערב אחד, בספרייה, ניגש אלי בוב והודיע לי שלמדתי מספיק לבחינה בנֶפרולוגיה שעמדה להתקיים למחרת.
"רוצה להרוויח קצת כסף?" שאל. "רובינס הטיל עלי יותר מדי עבודה, ואני צריך קצת עזרה."
קפצתי על ההצעה. מלבד דמי כיס מועטים ממכירת דם וזרע שלי — המקור המסורתי למזומנים מיידיים של הסטודנט לרפואה — התקיימתי אך ורק מהכנסות חנות המכולת של הורי.
"למה אני?" שאלתי.
"שמתי עליך עין."
"ו —?"
"וייתכן שיש לך פוטנציאל."
עד מהרה התחלנו לבלות שלושה או ארבעה ימים בשבוע זה לצד זה בספרייה הרפואית של אוניברסיטת בוסטון, בעבודה בשביל פרופ' רובינס או בפטפוטים ובלימוד בדירתי. בעיקר אני הוא שלמדתי — בוב לא נראה זקוק לזה. ומלבד זאת, הוא היה מכור למשחק הסוליטֵר שבו שיחק שעות רצופות, לפעמים — כך טען — לאליפות ניו אינגלנד, לפעמים לאליפות העולם.
עד מהרה נודע לי שהוא פליט ששרד את השואה והגיע בכוחות עצמו לבוסטון בגיל שבע־עשרה, כאדם עקור.
חשבתי על עצמי בגיל שבע־עשרה — מוקף חברים, אפוף משפחה אוהבת, עסוק בעניבות הרחבות, בגמלוניותי בריקודים ובפוליטיקה של אחוות הסטודנטים. הרגשתי נאיבי, רכרוכי, חנוּן. "איך עשית את זה, בוב — מי עזר לך? האם דיברת אנגלית?"
"אף לא מילה אחת. עם השכלה ברמה של כיתה ח' התחלתי ללמוד בתיכון הלטיני של בוסטון, ושנה אחרי כן התקבלתי לשנה א' בהרווארד ומשם לבית הספר לרפואה."
"איך? אני בטוח שאילו אני הגשתי מועמדות, לא הייתי מתקבל להרווארד. ואיפה גרת? ועם מי? היו לך תומכים? קרובי משפחה?"
"כל כך הרבה שאלות. עשיתי את זה בכוחות עצמי — זאת התשובה."
אני זוכר כיצד, בטקס הסיום שלנו, הקיפו אותי אמי ואבי ואשתי עם התינוק, ומרחוק הבחנתי בבוב שעמד לבדו בצד, מתנודד קלות על עקביו ומחזיק את הדיפלומה בידו. לאחר הסיום הוא עשה סטאז' ברפואה, אחר כך התמחה בכירורגיה כללית, ואחריה בכירורגיית חזה ולב. יום לאחר שסיים את התמחותו הציעו לו לעמוד בראש מחלקת ניתוחי הלב בבית החולים האוניברסיטאי של בוסטון, וחמש שנים אחרי כן הוא היה פרופסור לכירורגיה וראש המחלקה לכירורגיית חזה ולב באוניברסיטת בוסטון. הוא פירסם בלי הרף, לימד וניתח ללא לאות. הוא היה הראשון בעולם ששתל לב מלאכותי חלקי שתיפקד שנים ארוכות, וכל זה כשהוא לגמרי לבדו בעולם. הוא איבד את כולם בשואה.
אבל הוא לא סיפר מאומה על עברו. בערתי מסקרנות, היות שמעודי לא פגשתי מישהו שהתנסה על בשרו באימי המחנות, אבל הוא הדף את שאלותי ונזף בי על מציצנותי.
"אולי," קינטר אותי, "אם תתנהג יפה, אספר לך יותר."
התנהגתי יפה, ואף על פי כן חלפו שנים עד שהיה מוכן לענות על שאלותי בנוגע למלחמה. כשנכנסנו שנינו לעשור השישי של חיינו, הבחנתי בשינוי. ראשית, בוב נראה פתוח ונוטה יותר לשיחה, ואחר כך, ככל שחלפו השנים, הוא נעשה כמעט להוט לדבר איתי על זוועות העבר.
אבל האם הייתי מוכן להאזין? האם הייתי אי־פעם מוכן באמת להאזין? רק לאחר שהתחלתי את הכשרתי בפסיכיאטריה ונכנסתי בעצמי לאנליזה ולמדתי את דקויות התקשורת הבין־אישית, הבנתי משהו מהותי על יחסי עם בוב. לא היה מדובר רק בכך שבוב שתק בנוגע לעברו: גם אני לא רציתי לדעת. הוא ואני שיתפנו פעולה בשתיקתו הממושכת.
אני זוכר איך בגיל הנעורים הייתי מרותק, מתחלחל, סולד מיומני החדשות שהוקרנו אחרי המלחמה ותיעדו את שחרור המחנות. רציתי להביט, הרגשתי חובה להביט. הרי היו אלה בני עמי — חובתי היתה להביט. אבל בכל פעם שעשיתי זאת, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי ועד היום הזה אינני מסוגל לחסום את פלישתן של התמונות החשופות הללו — גדרות התיל, הכבשנים העשֵנים, קומץ הדמויות השלדיות ששרדו בבלואי הפסים. היה לי מזל: הייתי עלול להיות אחד השלדים הללו אלמלא היגרו הורי לאמריקה לפני עליית הנאצים לשלטון. גרועות מכול היו תמונות הדחפורים שהזיזו הררי גופות אדירים. בין הגופות הללו היו בני משפחה שלי: אחות אבי נרצחה בפולין, כמו גם אשתו של דודי אייב ושלושת ילדיו. הדוד אייב בא לארצות הברית ב־1937 בכוונה להעביר לשם את משפחתו, אבל לא הספיק.
התמונות עוררו בי אימה רבה כל כך ויצרו פנטזיות כה מלאות חֵמה עד שכמעט לא יכולתי לשאתן. כשחדרו למחשבותי בלילה, בא הקץ לשינה. ולא היה אפשר למחות אותן: הן לא דהו לעולם. הרבה לפני שהכרתי את בוב גמרתי אומר לא להוסיף עוד דימויים כאלה לתיק שבמוחי, והתחלתי להימנע מסרטים ומתיאורים כתובים על השואה. מדי פעם בפעם ניסיתי להתעמת עם ההיסטוריה ביתר בגרות, אך לא הצלחתי. אילצתי את עצמי להיכנס לאולם הקולנוע כדי לראות סרטים כמו "רשימת שינדלר" או "בחירתה של סופי", אבל לא הייתי מסוגל לשאת זאת יותר משלושים או ארבעים דקות, ובכל פעם יצאתי החוצה כשאני מחדש את החלטתי להימנע מסבל כזה בעתיד.
כמה תקריות שעברו על בוב היו מבעיתות. בזיכרוני נחקק סיפור שסיפר לי עשרים שנה לפני כן על חברו הטוב, מיקלוש. כשבוב בן הארבע־עשרה חי בבודפשט כשהוא מתחזה לנוצרי ופועל בשירות המחתרת, הוא נתקל במיקלוש, שאותו לא ראה במשך חודשים. בוב נבהל ממראהו של חברו: מיקלוש נראה נורא, לבוש בלואים, כאילו זה עתה ברח מגטו או אולי קפץ מרכבת בדרכה לאושוויץ. לאחר שבוב הזהיר את מיקלוש שהנאצים בוודאי יתפסו אותו במהרה, הפציר בו שיבוא עמו ויקבל מחסה זמני, בגדים נקיים ומסמכי זהות נוצריים. מיקלוש הינהן ואמר שעליו ללכת תחילה למקום כלשהו אבל שיחזור למקום הזה מקץ שעתיים. בוב חזר והזהיר אותו מפני הסכנה והתחנן שיתלווה אליו מיד אבל מיקלוש התעקש שעליו לפגוש מישהו בעניין דחוף.
ואולם ממש לפני מועד פגישתם נשמעה צפירת אזעקה מפני הפצצה אווירית והרחובות התרוקנו מאדם. תשעים דקות אחרי כן, ברגע שנשמעה צפירת ההרגעה, מיהר בוב אל מקום המפגש אבל מיקלוש לא הגיע.
לאחר המלחמה נודע לו על גורלו של מיקלוש מפי המורה שלו להתעמלות, קָארולי קַרפָּאטי, יהודי שניצל מן החוקים האנטי־יהודיים מפני שזכה במדליית זהב כמתאבק מטעם הונגריה באולימפיאדת ברלין. עם צפירת ההרגעה יצאה אשתו של קרפאטי מהמקלט וראתה קבוצה של נאצים גוררים נער צעיר אל המבואה של בית הדירות שלה. היא זיהתה את מיקלוש וצפתה מרחוק. הם הפשילו את מכנסיו, וכשראו שהוא נימול, ירו כמה יריות בבטנו. מיקלוש דימם קשה אבל היה בהכרה וביקש מים. הגברת קרפאטי ניסתה להגיש לו מים אבל הנאצים הדפו אותה הצידה. היא נשארה בקרבתו כשעה או שעתיים בעת שדימם למוות. בוב סיים את סיפורו בצורה אופיינית: הוא האשים את עצמו על שלא הכריח את מיקלוש להצטרף אליו מיד.
הסיפור ההוא רדף אותי שנים. יותר מלילה אחד שכבתי ער בלב הולם, כשתרחיש רציחתו של מיקלוש מוקרן שוב ושוב על מסך דמיוני.
וכך, אחרי שבנֵי מחזורנו עזבו לבסוף את אולם הנשפים של המלון בקריאות של "נשמור על קשר" ו"להתראות בקרוב" — כשכל חבורת הנערים המצומקים וכסופי השיער בני השבעים וחמש יודעים בסתר לבם שכמעט ודאי שהם לא ישובו להיפגש עוד — מצאנו בוב ואני פינה שקטה בבר של המלון כדי לשוחח. הזמנו יין עם סודה, ובוב פתח בסיפורו.
"בשבוע שעבר הייתי בקראקאס בנסיעת עבודה."
"בקראקאס? למה? השתגעת, עם כל המהומות הפוליטיות שם?"
"זה בדיוק העניין. אף אחד מן הקבוצה שלנו מלבדי לא היה מוכן לנסוע. זה נחשב מסוכן מדי."
"ובשבילך זה בטוח? נכה למחצה בן שבעים וחמש עם שלושה תומכנים עורקיים בלב?"
"אתה רוצה לשמוע את הסיפור או לשחק שוב את התרפיסט עם ידידך היחיד?"
הוא צדק. בוב ואני תמיד קינטרנו זה את זה. כזאת היתה דרכנו להעניק ייחודיות ליחסינו. לא עשיתי זאת עם אף אחד מידידי האחרים. אני בטוח שקנטורינו ההדדיים היו סימן לחיבה גדולה: אולי זאת הדרך היחידה שמצאנו כדי להתקרב. צלקות ילדותו ואובדניו הרבים גרמו שלא יהיה מסוגל לחשוף פגיעוּת או לבטא חיבה בגלוי.
היות שלא הצליח למצוא לא מנוחה ולא ביטחון, בוב תמיד עבד בקצב רצחני ובילה לפחות שבעים עד שמונים שעות בשבוע בחדר הניתוח או בטיפול שלאחר הניתוח. אף שהשתכר יפה משניים־שלושה ניתוחי לב פתוח ביום, לכסף לא היתה חשיבות יתרה בעיניו: הוא חי בצניעות ותרם את רוב הכנסותיו לישראל או לקרנות צדקה הקשורות בשואה. ברוח הידידות, לא יכולתי לחדול מלהציק לו בנושא עבודתו המופרזת. פעם השוויתי אותו לרקדנית בסרט "הנעליים האדומות", שלא יכלה לחדול מלרקוד. בוב ענה מיד שההפך הוא הנכון: הרקדנית רקדה עד מוות — אבל הוא רוקד כדי להישאר בחיים.
מוחו הפורה להפליא של בוב תמיד המציא רעיונות חדשים, והוא התפרסם כמי שפיתח שורה ארוכה של הליכים ניתוחיים חדשניים שהצילו את חייהם של חולים אנוּשים. כשחדל לנתח בפועל, הוא שקע בדיכאון ממושך ועמוק, אבל התגבר עליו בצורה ראויה לציון: הוא נעשה חוקר שואה ונקלע למחלוקת סוערת בסוגיה האם הרפואה המודרנית רשאית להשתמש בממצאי המחקר הרפואי שביצעו הנאצים במחנות הריכוז. מאמרו המקיף של בוב ב"ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" שם בסופו של דבר קץ לוויכוח כשהוכיח שהמחקר הנאצי היה ברובו מזויף. הפעילות הזאת ותוצאותיה הביאו במהירות לסיום הדיכאון שלו.
בוב הגה בלי הרף רעיונות — בכמות שהיתה מספקת לתריסר מדענים — בנוגע לטיפולים שונים או לאמצעים או להליכים כירורגיים חדשים. רק לאחרונה הוא סייע בפיתוח טיפול בטוח יותר, לא ניתוחי, בנַפַּחַת ריאות מתקדמת (אֶמפיזֶמה). הוא היה אחד ממייסדיה של חברה לפיתוח השיטה והִרבה לנסוע ולהרצות כדי להציג את הרעיון בפני רופאים.
