1 – שמעון הצעיר
שמעון בר-יוחאי – רשב"י – הוא דמות מסקרנת ומרתקת. כבר בהיותו תלמיד צעיר הוא מחולל אירוע דרמטי ובלתי נשכח, המכונה בשפת התלמוד 'בו ביום'.[13] הסיפור מתחיל במשפט: 'מעשה בתלמיד אחד...' ומסתיים במשפט: '...ואותו תלמיד רבי שמעון בר יוחאי היה.'
באותו יום הוא שואל בארבע עיניים את רבי יהושע בן חנניה הזקן שאלה פשוטה: האם תפילת ערבית חובה היא או רשות? החכם נעים ההליכות מכיר היטב את הצעיר שהיה תלמיד של תלמידו הוותיק עקיבא בן יוסף. הוא משיב לתומו שאותה תפילה – שהייתה חידוש ושימשה תחליף לקורבנות בבית המקדש שחרב בידי הרומאים ארבעים שנה קודם לכן – רשות היא. אבל שמעון לא שאל את שאלתו לתומו.
הימים הם ימים קשים. יהודי הארץ חיים תחת שלטון עוין. מאז המלחמה שהסתיימה בחורבן ירושלים בשנת 70, מעמד היהודים הוא של אויב שנוצח ונתון לחסדי השלטון הצבאי הרומי – dediticii – כלומר בני אדם חסרי זכויות אזרחיות.[14] המונים נעקרו מבתיהם ונמכרו לעבדות, ואפסה התקווה לפדות אותם. העוני רב. עול המיסים הכבד שרבץ על כל העמים שנכבשו על ידי הרומאים הוכבד פי שתיים כלפי היהודים. מאז המלחמה הם משלמים בנוסף למסים הרגילים גם את המס היהודי הארור – fiscus iudaicus – שהטיל עליהם אספסיאנוס. במין לעג לרש הגדיר הקיסר את המס המיוחד הזה ששולם למקדש יופיטר כתחליף למחצית השקל ששולם לבית המקדש היהודי שחרב. לא לחינם היה אספסיאנוס ידוע כבעל חוש הומור גס וכמי שמסוגל לסחוט כסף מכל אבן. הוא האיש שהגה את הרעיון של בתי שימוש ציבוריים בתשלום וטבע את מטבע הלשון 'לכסף אין ריח'. בנו טיטוס, מחריב ירושלים, תפס את מקומו לזמן קצר עד שנפטר ממחלה מסתורית. אחריו היה לקיסר בן נוסף – דומיטיאנוס – ששנא מאוד את היהודים, וגם את הגרסה הנוצרית שלהם. בימיו נגבה המס היהודי בצורה אכזרית ותוך כדי השפלה פומבית. ההיסטוריון הרומי סוויטוניוס תיאר את התרשמותו מבדיקת הנימולות של זקן בן 90, לה היה עד בילדותו: 'זכורני שבעודני נער קטן נוכח הייתי בשעה שבדקו בפני המפקח ובית הדין המלא מפה לפה זקן בן תשעים שנה לראות אם הוא נימול'.[15]
יורשו נרווה נחשב לקיסר נאור והנהיג מידת התחשבות בכבודם של הנבדקים לצורך גביית ה'מס היהודי'. אך הניצול הכלכלי מצד השלטון הרומי לא השתנה במהותו. וכך נמשך הדבר גם בימי הקיסר טריאנוס, כאשר המס היהודי נגבה ביתר שאת, כפי שמשתמע מרישומים על גבי פפירוסים וחרסים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות במצריים.
קרקעות היהודים נגזלו ללא רחמים. אזורים נרחבים, שהיוו את מיטב האדמות החקלאיות של אזור יהודה, הוגדרו כאדמות הקיסר. חיילים רומיים משוחררים קיבלו קרקעות שהוחרמו מכל מי שנחשד במרדנות, והאיכרים היהודים הפכו מבעלים לאריסים בנחלות אשר היו שלהם קודם לכן.
ירושלים החרבה הפכה למחנה הלגיון העשירי.
למפקדי הצבא הייתה יד חופשית לגייס תושבים מקומיים לעבודות פרך לצורך משימות צבאיות. המשפט הפלילי, המכונה בספרות חז"ל 'דיני נפשות', היה נתון בידי הרומאים. התלמוד מתאר ארבעה שלבים של סמכות ענישה פלילית: פקיד זוטר שהיה מלקה ברצועה, פקיד גבוה יותר שהיה מלקה במקל, קנטוריון (קצין בדרגת מפקד פלוגה בצבא הרומי) שהייתה לו סמכות לשפוט ולדון לכלא, ומושל פרובינקיה שהיה יכול להטיל עונש מוות כראות עיניו. באימפריה הרומית היו צלובים לצד הדרך מחזה שכיח. ומעל הכל ריחפה בכל עת הסכנה של ענישה קולקטיבית אכזרית באשמת מרד – 'נפרעין ממנו ומקרוביו'.[16]
לעומת זאת, האוכלוסייה ההלניסטית באזור שגשגה.
הלא-יהודים לא שילמו מיסים כבדים ולא חויבו להשתתף בעבודות פרך משפילות לצורכי השלטון המכונות 'אנגריה'. הם גם נהנו מאוטונומיה משפטית נרחבת. רבים מהם התגייסו לחיל העזר הרומי והציקו ליהודים.
זאת הייתה המציאות בה גדל שמעון. הוא נולד בלב ארץ יהודה הדרומית, בכפר ששכן בין בית לחם לחברון. גבול המדבר הקרוב היה בית ילדותו. ארץ קשה שמייצרת אנשים מחוספסים. עקיבא בן יוסף, רועה הצאן שעלה לגדולה בכוחות עצמו והיה למנהיג רוחני נערץ בעיני פשוטי העם, היה מורה מתאים לצעיר חסון, שאפתן, ועשוי ללא חת כשמעון. אירועי אותו יום היו כולם פרי תכנונו של עקיבא.
מביתו של רבי יהושע הלך שמעון לבית מדרשו של רבן גמליאל, מנהיגם של היהודים בפרובינקיה יהודה. בספרות חז"ל נוהגים לכנות את גמליאל מיבנה בתואר 'רבן' – דרגת חשיבות גבוהה יותר מסתם תואר 'רב'. הוא המשיך שושלת 'נשיאים' שראשיתה בהלל 'הזקן' שעלה מבבל בימי המלך הורדוס וזכה לעמוד בראש הנהגת החכמים בזכות גדולתו בתורה. גמליאל הראשון 'הזקן' פעל בזמן שבית המקדש עמד על תילו והוא מוזכר בכתבי אבות הכנסייה הנוצרית כחבר סנהדרין שדיבר בזכות תלמידי ישו הנרדפים. בנו – שמעון בן גמליאל הראשון – מוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו כמי שהיה חלק מההנהגה היהודית ונהרג בסוף מלחמת החורבן בשנת 70. בנו היה רבן גמליאל 'דיבנה', שהוא איפוא גמליאל השני בשושלת מנהיגים זאת. לא ברור אם הוא אכן נשא בתואר רשמי כלשהו מטעם השלטון הרומי, אבל הוא היה מקורב לבעלי התפקידים במינהל הפרובינקיה. על בני משפחת גמליאל נאמר במקומות רבים בספרות חז"ל 'שהיו קרובים למלכות'.[17]
למרות הדעה הרווחת שחל איסור על לימוד 'חוכמה יוונית', הייתה הסכמה מצד החכמים שגמליאל ובני ביתו זקוקים לידע כללי ולשפות זרות לצורך המגעים שלהם עם נוכרים.[18] הרומאים לא העניקו אוטונומיה משפטית ליהודים ביהודה, אשר נחשבו ל'עם מובס', אך התירו את קיומו של המשפט האזרחי היהודי המכונה 'דיני ממונות' – כל עוד שני הצדדים למשפט הסכימו לכך. יחד עם זאת, נכחו נציגי שלטון דוברי עברית כמשקיפים בבית הדין של רבן גמליאל.[19] הם למדו את ההלכה היהודית ובמיוחד בדקו את מידת ה'תקינות המשפטית' ביחס ללא-יהודים. הקרבה לשלטון הרומי הקנתה לרבן גמליאל מעמד רם בקרב הציבור היהודי, אך התנשאותו עוררה תחושות איבה. רבן גמליאל הנהיג סינון קפדני של המורשים להשתתף בדיוני בית הדין הגדול ביבנה, ששימש גם כבית מדרשו, והציב דרך קבע שומרים שמנעו כניסה ללא רשותו.
אולם כתלמיד מוכר של עקיבא, הייתה לשמעון זכות כניסה לבית המדרש.
הוא שאל את רבן גמליאל אותה שאלה תמימה – האם תפילת ערבית רשות היא או חובה.
התשובה הייתה חד משמעית ונחרצת – התפילה היא חובה.
'והלא רבי יהושע אמר לי רשות!' תמה שמעון. רבן גמליאל, שניסה לבצר את מעמדו השלטוני הלא מוגדר, נמצא במאבק בלתי פוסק נגד ותיקי החכמים ששאפו לדמוקרטיה שלטונית בהתאם לכלל 'על פי רוב להטות'. כל פגיעה בסמכותו ובכבודו נענתה בתגובה תקיפה. יהושע בן חנניה – החכם הנודע אשר יחד עם חברו אליעזר בן הורקנוס הוציא בנעוריו את מורו ורבו יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה על ידי אספסיאנוס[20] – לא נהג להפגין כבוד רב כלפי מנהיגותו של רבן גמליאל. אי לכך נדרשה תגובה מוחצת. רבן גמליאל הורה לשמעון להמתין עד אשר בית המדרש יתמלא – או אז יהיה עליו לקום ולחזור על שאלתו.
שמעון, התלמיד הצעיר, עמד על רגליו בפני מליאת בית המדרש של יבנה ושאל שוב את רבן גמליאל – האם תפילת ערבית חובה היא או רשות. חובה, ענה לו רבן גמליאל, ופנה אל הקהל בשאלה משלו – 'כלום יש אדם שחולק בדבר זה?' הוא נענה בשלילה ואז הכריז – 'יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך!'
יהושע הפייסן, למרות היותו אחד מגדולי הדור, אינו עומד על דעתו כנגד חובת התפילה, אלא מתחבט כיצד להתחמק מן העימות. הוא אפילו מייחל למותו של שמעון – מצב שהיה פותר אותו מן הצורך להשיב. אבל שמעון חי וקיים מול עיניו, ויהושע האומלל נותר אילם ועומד. רבן גמליאל, שמבקש לשים אותו לאות ולמופת, מתעלם ממנו, יושב לו בנחת ונושא דרשה: 'היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחצופית התורגמן: עמוד! ועמד'.
תכניתו של עקיבא פועלת ללא דופי. התפאורה מוכנה. קולות רמים בקהל דורשים מחצופית המתורגמן – האיש שתפקידו לחזור בקול רם על דברי רבן גמליאל שנאמרים בנחת ובקול נמוך, שמא יתעייף כבוד הנשיא מן המאמץ – להפסיק ולשתוק. המתורגמן, שנימנה עם מקורבי עקיבא, ממהר להישמע לדרישת הקהל. ואז מגיע שלב נוסף בתכנית. קולות מן הקהל מבקשים מן החזן: 'אמור!'. והחזן, אשר היה אף הוא בסוד העניין והכין את דבריו מראש, מתחיל לדקלם את דברי נחום הנביא כנגד מלך אשור הרשע: 'על מי לא עברה רעתך תמיד'! מיד נמצא מי שמזכיר את התנהגותו הנבזית של רבן גמליאל בהזדמנויות קודמות. שנה לפני כן התעורר משבר חמור בינו לבין רבי יהושע סביב קביעת ראש חודש תשרי.[21] העדים לחידוש הלבנה שהתקבלו כאמינים על ידי רבן גמליאל, הוכרזו כעדי שקר על ידי יהושע וחכמים נוספים. רבן גמליאל הזועם דרש מיהושע התכחשות פומבית לחישוב ראש החודש השונה שלו – זאת על ידי הליכה ברגל 'במקלו ובתרמילו' ביום הכיפורים שחל על פי קביעת ראש החודש שלו, מביתו בלוד ועד בית המדרש שביבנה. באותה עת דווקא תמך עקיבא ברבן גמליאל והצדיק את הצורך בסמכות מוחלטת ויחידה בענייני קביעת לוח השנה. רבי יהושע ויתר וביצע את ההשפלה העצמית הפומבית שהטיל עליו רבן גמליאל, אך הוא היה זקן מפורסם ואהוב על הציבור, והציבור לא שכח.
חלפה שנה והפעם לעקיבא היו תכניות אחרות, שלא כללו תמיכה בסמכותו של רבן גמליאל.
'נעביר אותו' זעק הקהל – ורבן גמליאל הודח מהנהגתו במפגן של דמוקרטיה במיטבה. אולם כעת היה צורך לבחור מנהיג חדש.
יהושע היה המועמד המועדף בעיני הקהל, אך מנגד הועלתה הטענה שהוא 'בעל העניין' – כלומר בגללו הודח רבן גמליאל וכביכול יתפרש מינויו כנקמה בלתי ראויה.
נותר איפה המנהיג העממי הטבעי – עקיבא – אך למרבה הפתעתו ואכזבתו, נתקלה מועמדותו בהתנגדות בלתי צפויה. רבים ממכריו הוותיקים חששו משום התנהגותו המחוספסת ומחוסר הייחוס המשפחתי שלו. הוא היה בן למשפחת גרים והדבר עורר רתיעה בקרב החכמים. עד כאן פעלה ללא דופי תכניתו של עקיבא להדחתו ולהחלפתו של רבן גמליאל, אך כנגד דעות קדומות כה מושרשות אפילו לחריפותו לא היו פתרונים. מי שנבחר בסופו של דבר היה צעיר בן שמונה עשרה בשם אלעזר בן עזריה, שהיה כהן עשיר ומיוחס, צאצא לעזרא הסופר.
עקיבא המאוכזב לא הסתיר את כעסו. הוא הטיח בפני הקהל שמשקל הייחוס גבר על גדולתו בתורה, אך לבסוף השלים עם החלטת הרוב.
השומרים, עבדי רבן גמליאל, סולקו מן הפתחים בהוראת עקיבא אשר המשיך לנהל את העניינים בפועל, והמוני משתתפים חדשים הורשו להצטרף לקהל. עדויות רבות על מינהגים והלכות נמסרו באותו יום, ומכאן נקבע הביטוי 'בו ביום' שפירושו יום הדחת רבן גמליאל:
'מסכת עדויות בו ביום נשנית, וכל מקום שאנו אומרים "בו ביום" – אותו יום היה'.[22]
כאמור, התלמוד פותח את הפרשה במשפט 'מעשה בתלמיד אחד...' ומסיים אותה במשפט סיכום קצר: '...ואותו תלמיד רבי שמעון בר יוחאי היה'.[23]
למרות ריבוי החכמים המפורסמים אשר השתתפו בהתרחשויות הדרמטיות, בחרו עורכי ספרות חז"ל להדגיש דווקא את חשיבות תפקידו של שמעון הצעיר. הייתה זו התחלה מרשימה של חייו הציבוריים.
