להיות מפורסם- סדרת להתבגר

אני זוכר שכבר ביסודי שאלתי את עצמי מה אנשים עושים עם עצמם בחופש הגדול. אם יצא לי לפגוש מישהו במקרה, נגיד בבריכה או בקניון, תמיד שמעתי תלונות על שעמום. אני יודע שיש כאלה שקמים בצהריים כדי לקצר את היום שנראה להם ארוך מדי. אבל אז קשה להם להירדם בלילה, ובשלב מסוים הם יוצאים לשוטט ברחובות לחפש חברה. הבעיה שלהם מחמירה כשהחברים שלהם נוסעים לחו״ל. במקרה כזה הם מתחילים ממש להתחרפן, כי פשוט אין להם מה לעשות.

אצלי מעולם לא היתה בעיה של שעמום, לא בחופש הגדול ולא בחופשות אחרות. באופן כללי זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי, לא ברור ממי. ייתכן שזו מתנה מאלוהים? קצת קשה לי לראות אותו יושב שם למעלה ומחלק מתנות לילדים כמוני.

אז ייתכן שזו מתנה מהוריי, שאת הגנים שלהם אני נושא?

אם זו היתה מתנה מהם, אז איך יכול להיות שאף אחד מהם לא כותב?

האמת? זה לא ממש משנה. היכולת שלי להיכנס לעולם של דמיון ולהמציא סיפורים היא בהחלט יתרון. בזכותה אני לא זקוק לחברים. מצידי, שכולם יסעו לחו״ל. אני מסתדר מצוין גם בלעדיהם.

תראו, אני לא מכחיש שסיימתי את החטיבה על־הפנים. זה לא סוד שנופר (אלוהים, כמה שהיא יפה...) שיחקה בי והשפילה אותי ופגעה בי, והפכה אותי לבדיחה של השיכבה. כל מי שלמד איתנו בכיתה יספר לכם את זה. כולם צחקו עלי, כולם יסכימו שיצאתי רע מהפרשה ההיא. הפסדתי את כבודי והפסדתי את הידידה הטובה ביותר שהיתה לי לפני שהסתבכתי עם נופר (אני מתכוון למאיה יניב), ופגעתי במישהי שלא עשתה לי שום דבר רע (אני מתכוון לנעמה נאור). איבדתי שליטה לגמרי. הרגשתי שאני מידרדר במידרון חלקלק, אבל לא היה לי שום כוח לעצור.

טוב, אי אפשר להגיד שלא יצאתי מזה איכשהו. מבחינה מסוימת אפילו פעלתי כדי לתקן את הטעויות שעשיתי. פתחתי בסדרת התנצלויות (קטע משפיל שחבל לכם על הזמן):

התנצלתי בפני מאיה.

התנצלתי בפני נעמה.

לקחתי על עצמי את כל האשמה.

אמרתי להן שאני אחראי על המעשים המגעילים שעשיתי, אבל אם אגיד לכם שאחרי כל ההתנצלויות האלה הרגשתי נקי, זה יהיה שקר. את מה שקרה לא יכולתי למחוק. הייתי שם, זה הייתי אני, אביתר שנלר שירד עמוק אל תוך המיץ של הזבל. התמונות נותרו בזיכרון לא רק שלי, אלא גם של אלה שבפניהן התנצלתי.

בקיצור, אם קראתם את הסיפור הראשון שלי 'להיות שונה', ובסופו קיבלתם רושם שהתאוששתי מכל מה שקרה ושאני כבר בסדר, טעיתם. אני לא. מצפות לכם (וכנראה גם לי) כמה הפתעות. ואם לא קראתם את הסיפור ההוא, אני מציע לכם לקרוא אותו, כי לדעתי בלעדיו לא תוכלו ממש להבין אותי ואת המניעים שלי בסיפור הזה.

כדי לא לחזור יותר מדי אחורה, בואו נתחיל מהיום הראשון לחופש הגדול שבין החטיבה לתיכון, יום שבו סוף סוף נשמתי לרווחה כאילו יצאתי מעבדות לחירות. העבדות, אם לא הבנתם, היא הלימודים; החירות היא החופשה. כמה נפלא לקום בבוקר במיטה שלך, ולדעת שאתה לא אמור להתלבש ולצאת לפגוש את כל האנשים האלה שבמקרה לומדים איתך באותה כיתה. איזה כיף לעבור ישר מהמיטה אל המחשב (אפילו בלי לצחצח שיניים), להעלות קובץ חדש ולהתחיל לכתוב סיפור שלא היה ולא נברא, סיפור שכל גיבוריו הם פרי דמיונך ואתה הוא השולט בגורלם.

לכן הרגשתי מאושר. לא הסתרקתי, לא התלבשתי, שכחתי מארוחת הבוקר. לא שתיתי ולא אכלתי. התיישבתי והתחלתי לכתוב, והאצבעות שלי רצו על המקלדת כאילו הן מנהלות את עצמן ולא נשמעות לי.

מה כתבתי?

רק אחרי שלושה ימים של כתיבה רצופה, כשקראתי בפעם הראשונה את מה שכתבתי, שמתי לב שהגיבור של הסיפור שלי, נער בן 16 שמשום־מה, לא ברור לי בדיוק למה, קראתי לו שחר, עסוק כל הזמן בתכנון נקמה בנערה ששמה טל. שחר הוא יתום מאם ולא מסתדר עם אמו החורגת שדורשת ממנו דרישות שמבחינתו הן לא הגיוניות. לכן הוא נשלח לפנימייה, שם הוא מוצא ידידת נפש ששמה ורדית. ורדית היא בת למשפחה אתיופית שבה האב רצח את האם. ורדית הזאת תומכת בשחר כל הזמן, אבל הוא מפנה לה עורף כשנדמה לו שטל, הבת הכי יפה בפנימייה, מנסה להתקרב אליו.

אתם מתחילים לפענח את הצופן?

לכל מי שקרא את הסיפור הקודם שלי, הקוד בוודאי שקוף: שחר הוא אני, טל היא נופר בביוף, ורדית היא מאיה יניב. החידוש היחיד המפתיע בסיפור הזה שזרם החוצה ממני כאילו מעצמו היה הגילוי ששחר, כלומר אני, עדיין מאוהב באותה טל, כלומר באותה נופר.

מה, יכול להיות שאחרי כל מה שקרה, אני עדיין מאוהב בנופר?

שלא תבינו אותי לא נכון, שחר הוא לגמרי לא אהבל. הוא לא מחזר אחרי טל והוא לא מנסה לחזור אליה. הוא אומר לעצמו שהוא שונא אותה ושהוא רוצה לפגוע בה. הוא שוכב במיטה בחדר שלו ומתכנן נקמות, זה מה שמדליק אותו, הנקמות. הוא רוצה לראות את טל מושפלת, הוא רוצה לראות אותה באה אליו ומתחננת בפניו שיסלח לה. ויחד עם כל זה הוא גם מבין שאהבה ושנאה הן שני צדדים של אותו מטבע. הוא יודע שכל עוד הוא שונא את טל, זו ההוכחה לכך שהוא לא השתחרר ממנה לגמרי.

אבל מאיפה הבאתי את הפנימייה?

ולמה החלטתי שוורדית תהיה אתיופית?

כאן אני חייב להסביר לכם משהו: את הסיפור הזה התכוונתי לפרסם. היתה לי מין הרגשה פנימית חזקה כזאת שזה משהו שיתפוס את הקוראים. הרי אם תחשבו על המצב של בנים מתבגרים בעולם, תגיעו כמוני למסקנה שהרוב בעצם נקלעים למצב שלי, הרוב מאוהבים באותן בנות שלא מחזירות להם אהבה. רוב הבנות חולמות על בנים שלא סופרים אותן, ורוב הבנים חולמים על בנות שמתייחסות אליהם כאילו הם שקופים. וכולנו בעצם מקנאים במישהו אחר ורוצים להתנקם בו או בה.

ואז אמרתי לעצמי ככה: אם אתה מתכוון לנסות לפרסם את מה שאתה כותב, אתה חייב לדלג על כל רמז שיצביע על המציאות שלך, וזה כדי שאף אחד שמכיר אותך לא יעלה בדעתו שבעצם זה הסיפור שלך.

לכן שלחתי את עצמי לפנימייה והרחקתי אותי מהבית.

לכן אימצתי לי אם חורגת ששונה בכול, אבל ממש בכול - מאמא שלי.

לכן הכנסתי לעצמי מופרעויות שאין לי, ונהייתי שחקן כדורסל (ולא כדורגל, כדי שלא יגידו שהושפעתי ממאיה), קטע שממש לא מתאים לי.

לכן הפכתי את הידידה הטובה שלי לאתיופית, כי בשיכבה שלנו אין אפילו אתיופית אחת. ובמקום אח בוגר, הצמדתי לי שלוש אחיות צעירות מהאם החורגת.

תודו, הסוויתי את עצמי לגמרי לא רע, לא? בקטנה.

יחד עם הגיבור שלי, שחר, גם אני התחלתי להבין שהפרשה שחשבתי שאני כבר מאחוריה עדיין לא מרפה ממני. הבנתי שכל עוד אני כותב סיפורים על נקמות, הבעיה שלי עם נופר היפהפייה לא פתורה. ואז, ממש במקביל לסיפור שכתבתי על שחר, התחלתי לרקום פנטזיה: הנה אני, הסופר המפורסם אביתר שנלר, זוכה בפרס גדול על ספר המופת שפירסמתי; בכל העיתונים, בעמודים הראשונים, מופיעה התמונה שלי; בכל מהדורות החדשות בטלוויזיה אני מככב; התקשורת כולה רודפת אחריי, כולם מדברים עלי. כשאני מופיע באיזשהו מקום לחתום על הספר שכתבתי, משתרכים תורים ארוכים של אנשים שממתינים להחליף איתי כמה מילים ושאחתום להם על העותק שקנו.

ובין האנשים - שימו לב מי נמצאת, זאת נופר!

היא מרגישה נורא. כל החברות שלה מזכירות לה מה היא עשתה לי, והיא מתחרטת. אבל אחרי ארבע שעות של המתנה, כשהיא סוף סוף מגיעה לראש התור ונעמדת מולי...

אלוהים, איזה רגעעעעע...

אבל אוקיי, מה אז?

מה אני אומר לה?

מזכיר לכם משהו? לגמרי, גם בסיפור של מארק צוקרברג (זה שהמציא את הפייסבוק) היתה איזושהי בחורה שפגעה בו, לא? גם שם היתה איזושהי תוכנית נקמה, לא?

אז מה זה אומר?

אוקיי, מה זה אומר?

זה אומר שאני מנסה להעתיק את הסיפור של צוקרברג?

או אולי זה אומר שאם מישהי משמעותית פגעה בך, וכתוצאה מכך הוצפת ברגשות נקמה, תגיע רחוק ותהיה עשיר?

תגידו, יש מצב שמאחורי כל המצאה גדולה או פיתוח חדשני, עומדת איזה בת (או בן) שהשפילה את הממציא או את המפתח?

יש מצב שמאחורי אנשים נחושים עומד צורך לנקום במישהו?

״אביתרי?״ אמא נכנסה לחדר ישר אל תוך המחשבות העמוקות והקשות האלה.

״מה?״ אני זוכר שנבהלתי כהוגן, מפני שזה היה כאילו מישהו מעולם אחר נכנס אל תוך הסיפור שלי. ישר עברתי למסך אחר.

״כבר שלושה ימים לא יצאת מהבית,״ היא אמרה.

״אוקיי,״ אמרתי וחשבתי על מארק צוקרברג, ושאלתי את עצמי איפה היתה אמא שלו כשהוא המציא את הרשת החברתית המדהימה שלו.

״זה קצת מדאיג אותי,״ אמא המשיכה.

״אהה,״ נשבע לכם שלא הבנתי מה מדאיג בזה, כי כבר התערבבתי לגמרי בדמות של צוקרברג ובדמיוני אני הייתי זה שיזם והקים את הפייס.

״אביתרי!״ אמא התקרבה אלי.

״מה את רוצה?״ נבהלתי.

״לפחות תרים את התריסים, שיהיה אור בחדר,״ אמא דרשה.

״סופרים לא זקוקים לאור,״ השבתי לה.

״אביתרי, אני לא מתבדחת איתך!״ אמא התרגזה, ״אתה מדאיג אותי.״

״מה מדאיג?״ באמת לא הבנתי.

״אתה כמעט כמו הנערים היפנים האלה שמסתגרים בחדרים שלהם ולא יוצאים מהם שנים,״ היא הזכירה את התופעה שלמדנו עליה יחד מאיזו תוכנית טלוויזיה, וזה למרות שכמה זמן בסך הכול לא יצאתי מהבית? שלושה ימים? ארבעה ימים? וקחו בחשבון שהצעירים היפנים האלה לא יוצאים מהחדרים שלהם במשך שנים.

״אל תגזימי!״ אמרתי לה.

״אני לא מגזימה, אני פשוט מודאגת...״ הקול שלה רעד.

״אין לך מה לדאוג,״ עניתי וקמתי, כי באותו רגע הבנתי שבמקום להתווכח עדיף לוותר ולהוכיח לה שאין שום קשר בין המצב שלי לבין המצב של החנונים האלה שהחליטו לפרוש מהחיים, והם מסתגרים בחדרים שלהם עם המחשבים שלהם ומתנתקים מכל פעילות אחרת.

באותו יום הרדמתי את המחשב שלי, התקלחתי, הסתרקתי ויצאתי מהבית, כל זה כדי להוכיח לאמא שלי שאני נורמלי.

אבל לאן התכוונתי ללכת?

הרגליים נשאו אותי אל הבית של נופר. אתם חייבים להאמין לי שממש לא התכוונתי, הרי היא היתה האחרונה שרציתי לפגוש. הרי הפגישה הבאה שלנו היתה אמורה להיערך רק אחרי שספר המופת שלי ייצא לאור, והיא תעמוד בתור כדי לקבל חתימה. לכן, בשנייה שבה ראיתי אותה יוצאת מהבית, הסתתרתי מאחורי עגלת זבל ירוקה. היא לבשה מכנסיים קצרצרים שחשפו את הרגליים היפות והשזופות שלה (אלוהים כמה שהיא יפה...) וגופייה בצבע סגול. היא נעלה סניקרס סגולות תואמות והשיער המדהים שלה גלש על כתפיה.

נופר חצתה את הכביש ואני חיכיתי קצת וחציתי בעקבותיה. עקבתי אחריה עד שהיא הגיעה אל הבית של תומר.

תומר ברזילי???

בשלב הזה נהייתי משותק. לחלוטין. הרגשתי כאילו אבנים כבדות התיישבו על הרגליים שלי. מה לנופר ולתומר?

תומר היה בחטיבה אחד הבנים הכי לא נחשבים. אם הוא זכה להיות בן הזוג של גל שרביט, זה היה רק מפני שגל היתה מאוהבת בדין אלימלך (כל העולם ואשתו ידעו את זה) ותומר היה החבר, או יותר נכון הנגרר, של דין.

אבל עכשיו דין עבר לגור במעלה־אדומים ולכן הוא לא ימשיך ללמוד איתנו בשנה הבאה בתיכון, ולכן חברות איתו כבר לא תביא לתומר שום יתרון. גל עזבה את תומר, ממש זרקה אותו, אחרי שהיא גילתה שבעצם הוא מאוהב בנופר ולא בה, וזה למרות שהוא היה החבר שלה.

אז מה מביא את נופר אל תומר?

איזה יתרון יש לו אם הוא כבר לא חבר של דין?

מאין נוצר הקשר הזה?

כשאתה נהיה בלש, תופעות מוזרות מתגלות לעיניך. הנה למשל תופעה אחת כזאת שהיא לחלוטין בלתי אפשרית: שתיים או שלוש דקות אחרי שנופר נכנסה לבית של תומר, הבחנתי ביעל אבן־טוב, גם היא באה אל תומר.

יעל ונופר?

הצירוף נראה לי מה־זה מוזר. הרי שתיהן ממש שונאות זו את זו. וכמו כדי להוסיף על התעלומה, הופיע גם ירון מלכא והנוכחות שלו בילבלה אותי לגמרי.

אני חושב שזה היה השלב שבו קיבלתי החלטה, לבקש מנופר חברות בפייסבוק בשם בדוי. השם שבו בחרתי היה שון בדולח. אל תשאלו אותי למה, מניסיוני אני כבר יודע ששמות פשוט קופצים לך לראש. שון נשמע לי מגניב, בדולח נשמע לי עוד יותר מגניב, וכנראה קלעתי בול, כי נופר נענתה לחברות שלי תוך כמה שניות וכבר נכנסנו לצ'אט.

נופר: ״איך הגעת אלי?״ היא שאלה.

שון (אני): ״אני אוהב את השם נופר״

נופר: ״איזה קטע!״

שון: ״מה הקטע?״

נופר: ״אני אוהבתתת את השם שון״

שון: ״למה?״

נופר: ״כי למישהו שהכרתי יש אח שנקרא שון״

שון: ״ואיך קוראים לזה שהכרת?״

נופר: ״דין״

שון: ״ולמה את כותבת לי שהכרת אותו בלשון עבר?״ סיבכתי אותה בכוונה, ״את כבר לא מכירה אותו?״

נופר: ״אני מכירה אותו. אבל הוא עזב את הכיתה שלנו ועבר לביצפר אחר. זה למה״

שון: ״ואת מתגעגעת אליו?״

נופר: ״ממש לא!״

שון: ״למה? הוא לא היה משהו?״ שאלתי.

נופר: ״הוא היה משהו ועוד איך. אבל אני לא אחת שמתרפקת על העבר״

שון: ״חוץ מהשם״ חייכתי בלב.

נופר: ״איזה שם???״ היא לא הבינה.

שון: ״שון״

נופר: ״אהה״ היא שוב הוכיחה לי שהיא לא ממש מתוחכמת, וכבר הוסיפה: ״שון זה השם של אח שלו, לא שלו״

שון: ״אבל את אוהבת את השם הזה בגלל שהוא של אח שלו, לא?״ לא הנחתי לה.

נופר: ״לגמרי״ היא הודתה.

שון: ״אוקיי״ החלטתי לא ללחוץ אותה יותר מדי, ״אני אוהב את השם נופר בגלל הפרח״

נופר: ״איזה פרח?״

שון: ״נופר זה שם של פרח״

נופר: ״אהה, מגניב״

טוב, כאן אני חייב לחזור שוב למארק צוקרברג שהקים את רשת הפייסבוק הגאונית. אני לא מכיר אותו אישית (הלוואי שהייתי) ואין לי מושג למה בדיוק הוא התכוון כשהוא פיתח את הרשת הזאת, אבל מבחינתי, היכולת להתכתב עם נופר בביוף בתור שון בדולח היתה פשוט מתנה ענקית. זה כמעט כמו לכתוב סיפור חדש. אתה ממציא את עצמך, אתה הופך את עצמך להיות מה שאתה לא. אתה יכול להוציא מנופר מידע על היחס שלה אל אביתר שנלר (שזה אני) בלי שהיא תדע שאתה הוא אני.

בתור אחד שכותב סיפורים לא היתה לי שום בעיה להמציא לעצמי הורים ועבר והווה וחברים וחברות ואחים ואחיות (במקום תמונה שלי, שמתי צילום של חתול סיאמי לבן שמצאתי באינטרנט, קטע שנראה לי מגניב). מובן שלא השתמשתי בפרטים של שחר מהסיפור שכתבתי, בדברים האלה אני מאוד ממוקד וזהיר. הרחקתי את שון משחר ככל שיכולתי. מיקמתי אותו בקצרין שברמת הגולן ואל תשאלו אותי למה. אולי זה היה בגלל שרמת הגולן רחוקה מאוד מירושלים, ואולי זה היה סתם כי המקום קפץ לי לראש כשבניתי לי את הפרופיל. נופר הבחינה במקום המגורים שהופיע בכרטיס שלי, וכתבה לי: ״יו, אני לא מכירה אף אחד מקצרין״ זו היתה בשבילי ההוכחה שהבחירה שלי היתה מוצלחת.

שון: ״אז מה עושים בירושלים בחופש הגדול?״

נופר: ״נראה לי שמה שעושים בכל מקום בארץ״

שון: ״יוצאים לדוג?״ התחכמתי איתה.

נופר: ״לדוג?״ היא לא הבינה.

שון: ״דגים״

נופר: ״איזה דגים???״

שון: ״כאלה שחיים במים״

נופר: ״אתה מתכוון דגים אמיתיים?״

שון: ״ברור״

נופר: ״אז זה מה שאתה עושה בחופש, אתה דג דגים?״

שון: ״בסבבה שלי״

נופר: ״יואו!״

שון: ״למה יואו?״ שיחקתי אותה מתפלא.

נופר: ״סתם״

תוך כמה דקות הפכתי לדייג, ותוך כדי הצ'אט עם נופר כבר בדקתי בגוגל איזה דגים יש בכינרת ואילו מהם טובים למאכל. נופר נלכדה ברשת (שימו לב למשחק המילים, גם רשת הדייגים וגם רשת הפייסבוק) וכתבה על הכול. היא סיפרה לי שיש בן אחד בכיתה שלה, תומר, והקשר שלה איתו הוא של ידידות בלבד. היא הדגישה שבשלב הזה בחייה היא לא מעוניינת בחבר. היא דיווחה שהשנה האחרונה בחטיבה היתה מבחינתה מבאסת. שני האנשים הכי משמעותיים בחיים שלה עזבו אותה: דין, שבו היא היתה מאוהבת, ונעמה שהיתה החברה הכי טובה שלה.

שימו לב: אפילו במילה אחת היא לא הזכירה את מה שקרה איתי. היא כאילו מחקה אותי. מבחינתה לא הייתי יותר מזבוב.

המשבר הגדול ביותר בחיי עבר על נופר כאילו לא היו דברים מעולם.

תתפלאו אם אציין כאן שהרצון הכפייתי שלי לנקום בה התגבר עוד יותר?

עכשיו עבדתי סביב השעון על הספר שלי. בשבוע השלישי לכתיבה הפכתי את עצמי לבן של עובדת זרה מהפיליפינים, וביטלתי את הסיפור של הפנימייה. את השם שחר המרתי בג'ון, אולי בהשפעת השם שון שכל כך אהוב על נופר. ג'ון הזה מתאהב בבת מהכיתה שלו ששמה מיקה. הוא עומד בפני גירוש מהארץ, ומיקה מארגנת כמה מחבריה כדי להיאבק למענו. הפגישות בין ג'ון למיקה הולכות ומתרבות, לעיתים תכופות יותר ויותר, והאהבה שלו אליה רק עולה. אבל לג'ון אין שום סיכוי עם מיקה, כי מבחינתה הוא זר. היא תילחם בשבילו, היא תפגין ותצעק. היא תהיה מוכנה להסתבך עם המשטרה, אבל לצאת איתו?

שון: ״תגידי, את לא סקרנית לדעת איך אני נראה?״ שאלתי את נופר בצ'אט שדווקא היא התחילה כשראתה שאני (כלומר שון, הדמות שיצרתי) מחובר.

נופר: ״איך אתה נראה?״

שון: ״שאלתי שאלה אחרת״

נופר: ״השאלה שלך היא השאלה שלך, והשאלה שלי היא השאלה שלי״

שון: ״אני נראה טוב״ זרמתי איתה, ״אבל ממש לא בטוח שאני קיים״

נופר: ״אם אתה לא קיים, אז עם מי אני מתכתבת?״

שון: ״עם מישהו אחר״ התגריתי בדמות שהמצאתי יותר מאשר בה.

נופר: ״מי???״

שון: ״סוד״

נופר: ״מישהו שאני מכירה?״

שון: ״אולי״ והוספתי .

נופר: ״והוא נראה טוב?״

שון: ״למה חשוב לך לדעת?״

נופר: ״ככה״

שון: ״נו באמת״

נופר: ״לאנשים חשוב איך אחרים נראים. לך לא?״

שון: ״לא יודע״

נופר: ״אתה עובד עלי?״

שון: ״אולי״

נופר: ״יכול להיות שאתה אבנר רימון?״

איזו אכזבה!

אם היא היתה חושדת שזה אני, הייתי יכול לפחות להתנחם במחשבה שהיא סופרת אותי. אבל אבנר? אבנר רימון?

הוא היחיד בעיניה שיכול להיות מתוחכם ולכתוב בשם בדוי?

עד כדי כך היא מזלזלת בי?

שון: ״מי זה?״ החלטתי לבלבל אותה.

נופר: ״אתה לא מכיר אותו?״

שון: ״לא. חבר שלך?״

נופר: ״לא״ היא כתבה את האמת.

שון: ״אז?״

נופר: ״גאון אחד״

שון: ״אז?״

נופר: ״הוא למד בכיתה שלנו, אבל עזב לפרויקט מיוחד למחוננים. ממה שהבנתי, הוא שומר קשר עם אנשים בשמות בדויים״

זה היה בהחלט מידע חדש. אבנר רימון שומר על קשר עם אנשים בשמות בדויים??? עד כדי כך קשה לו להיפרד מאיתנו?

חשוב שתדעו: אבנר ואני אף פעם לא חיבבנו זה את זה. אני חשבתי שגם אם יש לו איי־קיו מאוד גבוה, זה עדיין לא מוכיח שהוא חכם בכל התחומים, והוא כנראה שנא אותי כי פיקפקתי בגאונות שלו. היו הפסקות שבהן אחרי שכולם יצאו למגרש, רק שנינו נשארנו בכיתה וקראנו. הוא תמיד קרא ספרי פסיכולוגיה וכאלה, ואני קראתי ספרות יפה. ולמרות שהיה מדובר בספרים שאותם לומדים לבגרות חמש יחידות בספרות, אצלי זו היתה קריאה להנאה.

לדעתי, זה עיצבן אותו. הוא חשד בי שאני מתנשא, אבל לכם אני יכול להגיד שמעולם לא ניסיתי להתנשא. מגיל צעיר אהבתי ספרים שבני גילי אפילו לא ידעו שהם קיימים. אולי זה היה חלק מהנטייה שלי לכתוב.

כשהתחיל הבלגאן עם נופר ואני הייתי בטוח (בטעות) שאנחנו זוג, אבנר היה ראש וראשון ללועגים. מצד אחד אני מעריך אותו, כי היה לו יחס ממש טוב אל מאיה והוא כעס עלי שפגעתי בה, ובזה הוא צדק; מצד שני, בינינו: מי מינה אותו להיות השופט של הכיתה?

אם אני פגעתי במאיה והתעלמתי ממנה כדי לעשות רושם על נופר, זו הבעיה שלי ושל מאיה ואבנר לא שייך אליה.

המינוי הזה שהוא לקח לעצמו, לשפוט אותנו ואת מה שאנחנו עושים, הוא ההתנשאות הכי מגעילה שיש. אז מי הוא בכלל שיחליט שאני מתנשא? שיביט בראי ויבדוק קודם כול את עצמו.

נופר: ״שון, אתה שם?״ היא שאלה כשלא מיהרתי להשיב.

שון: ״ברור״

נופר: ״מה קרה?״

שון: ״כלום״

נופר: ״יש מצב שאתה בכל זאת אבנר?״ היא ניסתה.

שון: ״ממש לאאא!״

נופר: ״תישבע?״

שון: ״אני נשבע, אבל חייב להתנתק״

נופר: ״למה?״

שון: ״אני חייב ללכת לחדר כושר. קבעתי עם המאמן שלי ואני מאחר״

נופר: ״אתה מתאמן כל יום?״

שון: ״שעתיים כל יום. אני בקטע של פיתוח גוף!״ כתבתי כי אני, העצמי האמיתי שלי, ממש לא בעניין.

כל הקטע הזה של השבועה הצחיק אותי. אם אתה מתכתב בפייסבוק בשם בדוי, והיא כבר יודעת את זה, מה שווה השבועה של מישהו שהוא בעצמו בדוי?

הרי אם לא בחרת להופיע בשמך האמיתי, ואם במקום תמונה שלך שמת תמונה של חתול סיאמי לבן, כל שבועה שתישבע היא מראש חסרת משמעות. ובכל זאת, הרעיון הזה שמישהו בשם בדוי נשבע שבועה אמיתית (שהרי זו היתה האמת: אני לא אבנר רימון) כל כך מצא חן בעיניי, עד שבלי לחשוב פעמיים מצאתי לו מקום בסיפור שלי ושילבתי אותו שם.