הציונים החדשים

מול פסלו של הרצל

״כל זה היה ציונות״

אי־שם על תל, מעל לכביש המוליך מתל אביב לחיפה, ניצבת מעין צללית בדמותו של תיאודור הרצל. זו תרומתה של עיריית הרצליה להעמקת התודעה הציונית בישראל. אורי ליפשיץ, הפסל, יצר הרצל נלעג למדי: דמותו שטוחה כגזיר עץ, הוא לובש פראק שחור וניצב על בריכת מים; כדי שלא ייפול הוא קשור למקומו בחוטי ברזל. שנים אחדות לאחר הקמתו שופץ הפסל; באותה תקופה התנוסס תחתיו שלט גדול ועליו שמו של הקבלן: מחמיד מוחמד. עם סיום העבודות שוב נראתה מתחת לפסלו של הרצל הכתובת המקורית: ״הרצליה אגדה של עיר״, רמז למשפט המפורסם ביותר המיוחס לחוזה המדינה - ״אם תרצו אין זו אגדה״. סיפורה של הציונות מצדיק את המשפט הזה. לאחר מאה שנות פעילות הובילה התנועה הציונית חלק מהעם היהודי לעצמאות חלקית בחלק מארץ ישראל, אך חרף מגבלותיו - הסיפור הוא סיפור של הצלחה.
הכמיהה לארץ ישראל מלווה את היהודים מאז ומתמיד. נושא מרכזי בכתביהם, החל בתנ״ך, היא הייתה לאחד ממרכיבי הזהות היהודית. יהודים בכל ארץ ובכל זמן האמינו ביציאת מצרים ובמתן תורה, במלכות ישראל, בגלות בבל ובשבועת הגולים: ״אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני״. שנה שנה גם נדרו: ״לשנה הבאה בירושלים״. רוב היהודים לא ניסו אמנם לחזור לארץ ישראל; הארץ הייתה מחוז חפץ דתי, לעתים

קרובות רק מושג רוחני מופשט למדי, לא יעד גיאוגרפי להגירה.
המושבות הציוניות הראשונות קמו בארץ ישראל בשלהי המאה ה־19, אך רק מעטים התיישבו בהן. המפעל הציוני קיבל תנופה גדולה לאחר שהתנועה הציונית הצליחה לרכוש את תמיכתה של האימפריה הבריטית. בריטניה קיבלה את השלטון בארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם הראשונה. שלושים שנה ישבו הבריטים בארץ; הזיכרון הקולקטיווי של ישראל נוטה להדגיש את המאבק נגד שלטונם; הבריטים זכורים בין היתר בשל מגבלות שהטילו על העלייה, ועל רכישת קרקעות; מייחסים להם תמיכה בערבים, עוינות ליהודים. פעולות הטרור נגד הבריטים מצטיירות כמלחמת שחרור. מבט כולל נותן תמונה שונה. הבריטים פתחו את הארץ להגירה המונית של יהודים; מספרם עלה פי עשרה ויותר. התנועה הציונית הורשתה לרכוש קרקעות, פיתחה את החקלאות והקימה מאות יישובים חדשים, בהם כמה ערים, לרבות העיר הרצליה. יהודי הארץ הקימו מוסדות פוליטיים נבחרים, צבא ותשתית כלכלית, לרבות מפעלי תעשייה ובנקים. התנועה הציונית הורשתה לבנות מערכת חינוך עצמאית; בתי הספר ושורה ארוכה של מוסדות טיפחו את התרבות העברית ואת הזהות הלאומית המקומית. כל אלה סייעו לניצחונם של היהודים על הערבים והובילו להקמתה של מדינת ישראל.
גם סיפורה של ישראל הוא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של המאה העשרים, חרף מגבלותיו. בשנים הראשונות לקיומה של המדינה עמדו החיים בה בסימן הספק המכרסם; התחושה הרווחת הייתה שהכול זמני, מי יודע אם בעוד שנה שנתיים תהיה מדינה. זה פשרו של מנהג משונה שאפיין נוסעים ישראלים במטוסי אל־על: כשהמטוס היה נוחת בלוד הם היו פורצים במחיאות כפיים. הנחת היסוד הייתה שהמטוס יתרסק. כשהגיע בשלום - הייתה סיבה לחגיגה.

הקשיים היו אכן כבירים; ישראל התגברה על רובם. מעטים עוד מריעים כיום לטייסי אל־על בנחיתתם. יש דור שלישי ורביעי של ישראלים; הם מדברים עברית עם הוריהם, הולכים לאותם בתי ספר כמו הוריהם, משרתים באותן יחידות בצבא, חולקים אתם חוויות משותפות, הווי משותף, הומור משותף, ציפיות משותפות. לילדים ישראלים שוב יש כיום סבא וסבתא, ישראלים כמוהם. השיגרה הישראלית הרב־דורית מבטאת את הישגה הגדול ביותר של המדינה.
ישראל מספקת כיום לרוב אזרחיה הגנה קולקטיווית; מעת לעת יש פיגועי טרור, אך בדרך כלל המדינה מספקת לתושביה גם ביטחון אישי. די לשוטט בין אתרי האינטרנט של האו״ם, הבנק העולמי, קרן המטבע העולמית, ארגון הבריאות העולמי ואונסק״ו, כדי לגלות שמצבם של רוב תושבי ישראל טוב בהרבה ממצבם של רוב התושבים על פני כדור הארץ. רשימות הנתונים כוללות בדרך כלל כ־150 מדינות; הן משוות את התוצר הלאומי הגולמי, את תמותת התינוקות, את תוחלת החיים, את שיעור הבערות וכדומה. בכל הרשימות האלה ישראל ניצבת בין עשרים המדינות המובילות. רמת החיים ואיכות החיים שהיא מבטיחה לאזרחיה מעמידות אותה לצדן של כמה ממדינות אירופה. מצבם של רוב הישראלים השתפר משנה לשנה ומוסיף להשתפר, חרף הפערים המעמיקים בין העשירונים העליונים לתחתונים. רוב הישראלים יכולים על כן להניח שילדיהם יזכו בחיים טובים יותר משלהם, כשם שחייהם בדרך כלל טובים יותר מהחיים של הוריהם.
פסלו של תיאודור הרצל, בפתח העיר הנושאת את שמו, נשקף אל שורה של מגדלי משרדים הבנויים בזכוכית ובפלדה ומשדרים רהב עוצר נשימה של הישגים ומותרות: רובם משכנים חברות היי־טק ענקיות, ישראליות ובינלאומיות, הכול ברוחו של החוזה: הוא חלם על חברה עירונית משגשגת. יש

שם בהרצליה־פיתוח חנויות מפוארות ומסעדות יוקרה, מעין אלה שגם הרצל עצמו חמד. לבתי העסק קוראים ״טופהאוז״ ו״קולומבוס״ ו״בוורלי הילס״, יש גם סניף של מקדונלד׳ס, הכול ברוח המאה האמריקנית שהרצל היה בין מבשריה, וגם חנות מעדנים של ״מזרע״, הקיבוץ המתמחה בייצור נקניקים מבשר חזיר. אולם המכירות שלו הוא מעין היכל שינקן ענקי המציע גם מעדני־יבוא מכל ארץ ומושך המוני קונים ישראלים 5 בשבתות כל מקומות החניה באזור תפוסים. הרצל היה רווה נחת כאן. אך אילו חי הרצל במדינת ישראל - אפשר שגם אותו היו מוקיעים כיום כפוסט־ציוני; במובנים רבים תיאודור הרצל אכן היה הפוסט־ציוני הראשון.
הרצל האמין שהיהודים זקוקים למדינה משלהם מפני שרובם אינם יכולים לחיות בארצות מושבם כאזרחים שווי זכויות. רדיפת היהודים ואפלייתם נתפסה בעיניו כנתון של קבע: כל עוד היהודים יחיו כיהודים בארצות פזורתם - הם ייפלו קורבן לאנטישמיות. זו הבעיה היהודית. הרצל תיאר שני פתרונות אפשריים: התבוללות או הגירה לארץ אחרת, שם יקימו היהודים מדינה משלהם. הרצל לא האמין בהתבוללות. על כן קרא להקמת מדינה יהודית.
הרצל הכיר בכך שארץ ישראל היא מולדת היסטורית עתיקה ובלתי נשכחת, אך נראה שהדגיש את ערכה של ארץ ישראל בעיקר כדי לשווק את הרעיון הציוני בקרב היהודים ולכבוש את לבם. הוא עצמו לא סבר שמדינת ישראל צריכה לקום בארץ ישראל דווקא. מבחינתו גם ארגנטינה באה בחשבון: הוא שיבח אותה כאחת הארצות העשירות בעולם; שטחה עצום, אוכלוסייתה דלה, אקלימה ממוזג. פעילותו המדינית של הרצל הביאה באחרית ימיו את האימפריה הבריטית להציע לעם היהודי אוטונומיה לאומית במזרח אפריקה: בטעות זיהו את השטח המוצע עם אוגנדה. הרצל תמך בקבלת ההצעה, לפחות כהסדר זמני.

בעודו בין החייס כבר נשמעו המחאות הערביות הראשונות נגד שאיפות הציונות. על יסוד השקפת עולמו של הרצל אין להוציא מכלל אפשרות שהמלחמה על ארץ ישראל לא הייתה שווה בעיניו את מחירה: בארגנטינה זה יכול היה להיות פשוט יותר. הוא היה מודע גם להתנגדות שהרעיון הציוני עורר בעולם הנוצרי והסכים שירושלים לא תיכלל בשטח המדינה היהודית. אפילו הלשון העברית לא הייתה ערך בעיני הרצל. ״מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת״, כתב. הוא העריך כי הכול ידברו בארץ בלשונותיהם. בהקשר זה חשב על שווייץ. מדינת היהודים שלו הצטיירה בדמיונו כמדינת מהגרים יהודים: ״אנו נישאר גם בארץ ישראל מה שהננו עתה, כשם שלעולם לא נחדל לאהוב מתוך צער וגעגועים את ארצות מולדתנו שמהן גורשנו״, כתב. זה בדיוק מה שקרה, למגינת לבם של כמה מאבות הציונות הישראלית.
מנחם בגין כתב כי מדינת היהודים קמה הודות ל״מדינת היהודים״ של הרצל, אך ספר היסוד של התנועה הציונית מבטא ציונות שישראלים רבים לא אימצו להם. רבים מהאבות המייסדים של ישראל טיפחו כאן זן מקומי של ציונות, שונה מאוד מהציונות של הרצל. ההבדל העיקרי בין הציונות שטופחה בארץ ישראל לבין הציונות של הרצל מתבטא בכך שבארץ חדלו בשלב מסוים לראות בהקמת המדינה אמצעי לפתרון הבעיה היהודית העולמית וראו בהקמתה מטרה מקומית בפני עצמה.
בהשוואה לציונות הישראלית, הציונות של הרצל מצטיירת אפוא כהשקפת עולם עמומה משהו, חיוורת, מתונה, פשרנית, לא ממש פטריוטית - כל מה שהימין הפוליטי בישראל מזהה כיום ב״פוםט־ציונות״. הרצל עצמו לא היה, אולי, מתפלא על כך. רוב יריביו היו יהודים: דתיים, ליברלים ומרקסיסטים.

ההתנגדות לציונות בין היהודים איננה אפוא המצאה ישראלית חדשה־, היא מלווה את התנועה הציונית מראשיתה. עד להקמת המדינה - רוב היהודים לא היו ציונים. לאחר הקמתה -הישראלים הסכימו להתפשר על ניסוח עמום למדי, כמעט ״פוסט־ציוני״, להגדרת זהותם הציונית.

*

אויביה הראשונים של הציונות היו היהודים החרדים; רבניהם ראו בציונות כפירה, חששו שהיא מסכנת את היהודים והעריכו שהיא עלולה לערער את מעמדם כמנהיגי הקהילות. ערב הקונגרס הציוני הראשון גינה הארגון הארצי של רבני גרמניה את הציונות וקבע שהיא מנוגדת לייעודים המשיחיים של היהדות כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הקודש ובמקורות הדת. זו הייתה הטענה התיאולוגית העיקרית נגד הציונות: המאמץ המדיני להשיב את היהודים מגלותם ״דוחק את הקץ״, כלומר יוצר תחליף מלאכותי לגאולה האמיתית, בניגוד לשבועת האמונים שנשבעו היהודים, להמתין באורך רוח לגאולה השלמה התלויה כולה ברצון אלוהים ועתידה להתחולל בימי המשיח. הגלות קיבלה בתוך כך הילה של מעין קדושה. הרבנים הרבו להזכיר ״משיחי שקר״ שהופיעו בעבר. בכתבי הרבנים תוארה הציונות כביטוי ל״מלחמת היצר״, שכולה כזב: ״הלילה לנו להלך בעקבות האנשים החוטאים הללו״, הזהירו בלהט שהיה שמור אתם עד אז רק ליהודים שהמירו את דתם.
לצד השבועה שלא ״לעלות בחומה״, כלומר, כנראה, שלא לארגן הגירה המונית לארץ ישראל, הזכירו מנהיגי היהדות החרדית גם את השבועה האלוהית שלא למרוד באומות העולם, כלומר שלא להפר כל חוק בארצות הפזורה היהודית. הדרישה להמתנה פסיווית, תוך הקפדה על פרופיל ציבורי נמוך, הייתה

מעוגנת אפוא לא רק בתפיסתם הדתית של הרבנים, כי אם גם באחריותם לשלומו של מיעוט דתי קטן וחלש, הצפוי בכל מקום ובכל זמן לאפליה, לגירוש ולמעשי אלימות. הציונות עלולה הייתה להערכת הרבנים להתפרש כמגמה מרדנית ובחתירה לאומית תחת הסמכות העליונה של מדינות התפוצה היהודית ובכך עלולה הייתה לסכן את הציבור היהודי כולו, על תומכי הציונות ושולליה כאחד.
אך הציונות נתפסה גם כתחרות לדת, ובחתירה תחת סמכות ההנהגה הרבנית, מפני שטיפחה סוג חדש של זהות יהודית, הזהות היהדות החילונית. הציונות לא המציאה את החילוניות היהודית הלאומית! זו נולדה כחלק מתהליך שהתחולל באירופה. הזהות היהודית שטיפחה התנועה הציונית גם לא שללה בהכרח את עיקרי הדת, אך הפעילות הארגונית הפוליטית של התנועה הציונית סיכנה את המונופול של הממסד הדתי. לימים הצליחו כמה רבנים להתגבר על הניגוד לכאורה בין היהדות הדתית לציונות וגיבשו את הציונות הדתית.

*

הציונות שייצג תיאודור הרצל הייתה מעוגנת בלאומיות הליברלית שפרחה באירופה ומטבע הדברים משכה גם יהודים רבים. אך השקפת העולם הזאת גם הביאה יהודים רבים להאמין שאם רק ידעו להשתלב בחברה הלאומית הליברלית שהייתה מתגבשת סביבם - יזכו להכרה כאזרחים שווי זכויות. הליברליזם היהודי הציע אפוא פתרון משלו לבעיה היהודית, מנוגד לפתרון הציוני. הרצון להשתלב בארצות הפזורה כאזרחים שווי זכויות, מבלי לוותר על הזהות היהודית הדתית, עודד את גיבושה של ״רפורמה״ שהתבטאה בעיקר

בסגנון הפולחן. גם יהודים רפורמים רבים ראו בציונות איום על השתייכותם לארצות מושבם.
בשנת 1841 אמר אחד הנואמים בטקס חנוכתו של בית הכנסת הרפורמי בעיר צ׳רלסטון שבדרום קרוליינה: ״ארצות הברית היא ארץ ישראל שלנו, עיר זאת היא ירושלים שלנו, בית אלוהים זה הוא בית מקדשנו״. היו שוויתרו לחלוטין על הדת, או אף קיבלו עליהם את הדת הנוצרית. כל מטרתם הייתה לטשטש את שונותם ולהיטמע בחברה הסובבת אותם. האידיאולוגיה הציונית כפתה עליהם את שונותם כיהודים לאומיים. על כן ראו בה איום על מעמדם האזרחי והתנגדו לה. אחד משיאיה של המחלוקת הזאת בא בוויכוח שהתחולל בין שני שרים בממשלת בריטניה, שניהם יהודים: הרברט סמואל, ציוני, ואדווין מונטגיו, בן דודו.
סמואל, שר הדואר ואחר כך שר הפנים והנציב העליון הראשון בארץ, היה ב־1917 בין יוזמיה של הצהרת התמיכה בתנועה הציונית הידועה כ״הצהרת בלפור״. מונטגיו, שר החימוש ואחר כך מזכיר המדינה לענייני הודו, עשה כמיטב יכולתו כדי למנוע את ההצהרה. הוא שלל את התפיסה שהיהודים הם אומה. התביעה להכיר בזהותם כאומה נפרדת סיכנה לדבריו את מאבקם להיות לאזרחים שווי זכויות בארצותיהם. במכתב נרגש ונוגע ללב ששלח מונטגיו לראש ממשלתו, דייוויד לויד־ג׳ורג׳, הוא כתב שאם תוכרז ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, ישאל כל ארגון וכל עיתון אנטישמי באיזו זכות יהודי מכהן כשר בממשלת בריטניה.
״אנגליה, הארץ שלמענה עבדתי מאז עזבתי את האוניברסיטה״, כתב מונטגיו, ״אנגליה, הארץ שלמענה נלחמה משפחתי, אומרת לי שהבית הלאומי שלי, הבית הטבעי שלי, הוא בארץ ישראל״. מונטגיו הניח שהעולם הלא־

יהודי יתמוך בציונות בתקווה להיפטר מהיהודים. גם תיאודור הרצל חשב על אפשרות כזו, אך בניגוד למונטגיו ראה בה חיוב: ״האנטישמים יהיו לידידינו הנאמנים ביותר, הארצות האנטישמיות יהיו לנו בעלות ברית״, רשם ביומנו. היו שכפרו בזהותם של היהודים כעם, והיו שייחסו ליהודים שליחות היסטורית כגולים וראו בפיזורם בין העמים אידיאל תרבותי ומוסרי.
החילוניות החדשה הביאה יהודים רבים להאמין שבעיית היהודים תיפתר במסגרת סדר חדש, ברוח האידיאולוגיה המרקסיסטית. התנועה הציונית לא שללה את עיקרי הסוציאליזם; תנועת העבודה הציונית הובילה את הציבור היהודי בארץ ישראל לניצחונו. אך יהודים ולא־יהודים רבים סברו שיש סתירה מהותית בין המרקסיזם לבין הציונות, כשם שראו סתירה בין הזהות המעמדית של האדם לבין זהותו הלאומית. תנועות מרקסיסטיות באירופה אפשרו ליהודים לפעול בשורותיהן ואף להתבלט בתפקידי הנהגה. יהודים בלטו בין מנהיגי המהפכה הבולשוויקית ברוסיה ובכמה מפלגות סוציאל־דמוקרטיות. גם קמה תנועה יהודית מרקסיסטית, ה ״בונד״, יריבה רבת השפעה לתנועה הציונית.
לצד הביקורת מבחוץ נתבעה התנועה הציונית להתמודד גם עם חילוקי הדעות בין חבריה. בתוך כך קמו מפלגות יריבות, שייצגו לא רק אינטרסים ומאבקי כוח, כי אם גם השקפות עולם אשר נעו מהקצה הימני לקצה השמאלי. מלכתחילה נחלקו הדעות לא רק על הטקטיקה הנכונה שיש לנקוט בה, כי אם גם על שאלות מהותיות, לרבות מטרות התנועה ודרכה. כבר בראשית פעילותה התווכחו על השאלה מי יהודי ומי ציוני. אחד העם סבר כי די להקים בארץ ישראל ״מרכז רוחני״ ושלל את הכוונה להקים בה מדינה ריבונית. היו שסברו כי תפקידה של הציונות להיאבק על זכויות היהודים בארצות מושבם,

אחרים סברו כי אין זה מתפקידה. התווכחו אם יכול אדם להיות ציוני מבלי שהוא עוזב את ארצו ועוקר לארץ ישראל או שמא רק זה המתיישב בארץ ישראל הוא ציוני אמיתי.
בניגוד לרושם הרווח כיום בישראל - יריביה העיקריים של התנועה הציונית היו אפוא יהודים; התנועה לא הצליחה לשכנע את רובם בצדקתה והיה זה כישלונה הגדול. עד שנוצר הרושם שרוב היהודים בעולם מזדהים עם מטרותיה - נחלה התנועה הציונית שורה של מכות קשות.

*

רוב היהודים שהתיישבו בארץ לא באו מפני שהיו ציונים; הם באו כפליטים, למרות שלא היו ציונים. זה נכון במידה מסוימת גם לגבי הבאים בעליות הראשונות. התנועה הציונית יכלה לומר לעצמה שהנה הוכחה צדקתה: ארץ ישראל מתגלה כארץ מקלט ליהודים במצוקה. זה היה נכון, אך לא היה בכך לשנות את העובדה שרוב המתיישבים בארץ ישראל באו באי רצון. רובם התקשו לנתק את עצמם מעברם ב״גולה״. תשעה מתוך כל עשרה חלוצי העלייה השנייה עזבו את הארץ.
כעשר שנים לאחר שקבע את מושבו בארץ ישראל, נהג הסופר מרדכי בן הלל הכהן, ציר הקונגרס הציוני הראשון וחתנו של אחד העם, לקרוא את ״יידישע רונדשאו״, ביטאונם של יהודי גרמניה, והוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה כשהזדמן לו לעיין בעיתונים רוסיים שדיווחו על אירועי המהפכה הקומוניסטית. ״מה הן הפלאות הנעשות עתה שם בארץ ההיא, במולדתנו הקרובה־הרחוקה!״ רשם ביומנו. הוא חשש שעם מתן שוויון זכויות ליהודים ברוסיה - לא יבואו להתיישב בארץ ישראל, כי שוב לא תהיה להם סיבה לעזוב, אך כשקרא שהצאר הרוסי ויתר על כתרו וקמה ממשלה זמנית,

כתב: ״גאולתנו קרובה, גאולתנו השלמה!״ כאילו לא בתל אביב שלו ישב, על שפת הירקון, כי אם על גדות הדנייפר.
בשנות העשרים באו פליטי המשבר הכלכלי מפולין, אנשי העלייה הרביעית. רבים מהם, אולי רובם, התיישבו בארץ ישראל מפני שארצות הברית נסגרה בפניהם. בשנות השלושים באו פליטי המשטר הנאצי בגרמניה. גם הם, אנשי העלייה החמישית, היו מעדיפים ברובם להישאר בארצם, או להגר לארץ אחרת. דורם נשאר דור מהגרים? רבים מהם התקשו להשתחרר מתחושת אובדן והחמצה. יעקב שבתאי שם בפי שושנה, בעלת מסעדה קטנה ב״נמר חברבורות״, את המילים האלה: ״אם הייתי נשארת שם והייתי הולכת לאקדמיה כבר מזמן הייתי באופרה״. בהוראות הבימוי שהשאיר המחזאי הוא תיאר את הזמרת המתוסכלת כשהיא עוטה פרווה של שועל על כתפיה. החום התל־אביבי כמו לא היה שלה.
הגעגועים אל ״ת^רץ הישנה״, כפי שאומרים באמריקה, גברו ככל שהחיים בארץ ישראל היו קשים יותר, תובעניים יותר, וככל שהפער בין המציאות לציפיות היה עמוק יותר. רבים הורישו את התחושה הזאת לילדיהם ואלה הפנימו אותה, אף מבלי שהיו מודעים תמיד למקורה. זו משמעות המטען הכבד הרובץ על המונח ״חוצלארץ״: רוב תושבי העולם נתונים למשטרי רודנות וחיים בתנאים של נחשלות, אך כשאומרים בישראל ״חוצלארץ״ מתכוונים בדרך כלל לרמת חיים טובה יותר וגם לאיכות חיים ולתרבות שרמתן גבוהה מאלה שבישראל. זמן רב לפני שמישהו דיבר על ״פוסט־ציונות״, בשנות העשרים והשלושים, החמישים והשישים, עזבו ישראלים רבים את הארץ או ״ירדו״, כפי שכונתה הגירתם. זה לא קרה בדרך כלל כתוצאה מספר פוסט־ ציוני שפרסם פרופסור זה או אחר, אלא בגלל קשיי החיים בארץ. רבים מהעוזבים את ישראל המשיכו לראות עצמם כישראלים ובציונים בחו״ל.

חלק מהאידיאולוגים של התנועה הציונית, בעיקר אנשי תנועת העבודה, ייחסו לציונות ייעוד מוסרי. בדומה לכמה סופרים יהודים, לאו דווקא ציונים, ובהשראתם, תיארו האידיאולוגים הציונים את חיי היהודים בגולה כחיי ניוון פרזיטיים, חיי רוכלות, תיווך והלוואה בריבית, וזיהו את הגשמת האידיאולוגיה הציונית עם מהפכה ערכית. בניגוד לציונות של הרצל, הציונות בארץ ישראל טיפחה בתוך כך בוז עמוק, אף איבה, אל אורח החיים היהודי ב״גולה״, אל ההווי היהודי ואל התרבות היהודית. זה פשר הדברים שנכתבו בעיתון אחד, לאחר שכבר נודע על השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה: ״אילו הצליח האויב (הנאצי) להכות אותנו במקום הזה, הייתה זו מכה במקום שבו הנשמה יוצאת. החורבן הזה היה ודאי קטן בהרבה בכמותו מן החורבן של מרכזי היהודים באירופה, אבל באיכותו ומבחינת משמעותו ההיסטורית היה זה החורבן הגדול ביותר״. במפגש סופרים עם ראש הממשלה דוד בךגוריון, זמן לא רב לאחר הקמת המדינה, אמרה המשוררת לאה גולדברג: ״העם הזה מכוער, דל, מעורער מבחינה מוסרית וקשה לאהוב אותו״.
״שלילת הגולה״ הביאה את האידיאולוגים של תנועת העבודה הציונית לעצב את החלום על ״היהודי החדש״, או ״האדם החדש״ שביקשו לברוא בארץ ישראל, לא פעם באמצעי כפייה. אהרון אפלפלד כתב על נער, עולה חדש מפולניה, שחבריו היו מתעללים בו ואף מכים אותו מפני שלא השתזף כמוהם. הוא הבטיח להם שהוא מנסה בכל כוחו להשחים את עורו, אך הם אמרו לו שאילו באמת רצה, היה משתנה מזמן. בחיוורונו כמו כפה עליהם את הגולה ואת השואה. על כן הכו אותו. במחנות העולים ניסו לכפות על ילדים מתימן זהות ישראלית חילונית ואילצו אותם לקצץ את הפאות שלהם.

החלום על ״האדם החדש״ נלקח בהשאלה מרעיונות דומים שהילכו בברית המועצות, בגרמניה הוויימרית ובאיטליה הפשיסטית. היו שדיברו על ״גזע יהודי חדש״, זאב ז׳בוטינסקי דיבר על ״גזע פסיכולוגי חדש של יהודים״. לעתים קרובות לא השתמשו בהקשר זה במונח ״יהודי״ ובמקום זאת אמרו ״עברי״. העברי החדש, היפוכו של היהודי הגלותי, אמור היה לדלג על אלפיים שנות הקיום ב״גולה״ ולהתחבר ישירות אל גיבורי התנ״ך. בכרזות ציירו אותו ובכמה צילומים הנציחו אותו כצעיר שרירי, בהיר שיער ומאושר. לצעיר בארץ ישראל יש יתרונות חשובים על פני הצעיר היהודי בגולה, כתב אחד מראשי מערכת החינוך המקומית ופירט אותם בזה אחר זה: ״הוא זקוף קומה, אמיץ לב, נאה, מפותח יפה מצדו הגופני, אוהב עבודה, ספורט ומשחקים, הוא חופשי בתנועותיו, מסור לעמו ולקנייניו״. לעתים קרובות תיארו אותו כחקלאי; הקשר לאדמה נחשב לקשר הציוני האמיתי, בניגוד לחיים בעיר ולעתים קרובות גם בניגוד ללימודים תיאורטיים, לרבות לימודים באוניברסיטה.
עבודת האדמה אמורה הייתה לבצר את כוחו של ״היישוב״, כפי שכינו את הקהילה היהודית בארץ ישראל, ונחשבה גם למחויבות מוסרית, ברוחה של ״דת העבודה״, כפי שאמרו לא פעם. במאמר שפורסם בהארץ נאמר על בוגרי בית הספר החקלאי בבן שמן: ״הם יכניסו דם טהור ונקי אל העבודה הלאומית שלנו, עבודת האדמה״. ילדי המושבות החקלאיות ייצגו בעיני חיים וייצמן את ״החיים העבריים המקוריים״. עבודת האדמה תוארה לא פעם במונחים כמעט ארוטיים, בין היתר בפי חיים נחמן ביאליק. עובדים חקלאיים, כתב, ״מוכנים להריק את כל כוח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה״. משה סמילנסקי תיאר את החיים בתל אביב כבית מלון ענקי והזהיר כי ״דרך החנוונות״ תביא את תושביה

ל״צועניות, לטמיעה ולשמד, לא לתחייה לאומית״. ״חנות על גבי חנות״, קבל גם בעל דעה אחר, ״מלון על גבי מלון, פנסיונים, מספרות, אוהלי גזוז, קיוסקים״. מוכרי הגזוז היו לסמל פופולרי בזוי לעולים שהעדיפו את נוחות החיים בעיר במקום להיות לחקלאים. סופר אחד ציין בהארץ את ״הנגע הנורא״ של מתן הלוואות בריבית ״ושאר מיני עלוקות אחרות מוצצות דם״. כשרצו לומר את הנורא מכול - התנבאו שביום מן הימים עוד תקום בתל אביב בורסה לניירות ערך. המטרה הייתה ״להשכיח את העיר״.
החברה שקמה בישראל היא חברה עירונית מובהקת, דומה לחברה שאפיינה את חיי היהודים בארצות פזורתם. רובם לא עסקו גם בארץ בעבודה יצרנית, כי אם במסחר, בתיווך ובשאר פרנסות שאפיינו את היהודים גם בחו״ל. זה היה תהליך גובר: במחצית שנות החמישים עוד עבדו בחקלאות שישה עשר מכל מאה ישראלים: במחצית שנות התשעים רק שלושה מכל מאה עשו זאת. הקיבוצים התיימרו לייצג את האליטה הציונית, עד מלחמת ששת הימים פעלו כשומרי האחוזה הציונית, במידה רבה קבעו את גבולותיה, אך מוקד העשייה הציונית היה בתל אביב, לא בקיבוצים.

*

המפעל הציוני בארץ ישראל היה מותנה באפשרות לכונן בארץ רוב יהודי, וזה חייב תוספת אוכלוסין. כבר בראשית 1921, בעקבות ההתנגשויות הרציניות הראשונות בין יהודים לערבים, פנה הארץ בקריאה נרגשת אל יהודי העולם: ״אל תעזבונו בודדים בחזית. אל תעמדו על דם חלוציכם אשר שלחתם לפני העם י בואו אלינו בהמוניכם, בואו אלינו בגדוליכם לחזק את העבודה העברית, להוסיף לנו ידיים לעבודה, ידיים להגנה!״

מרדכי בן הלל הכהן כתב בעקבות אחת ההתקפות הראשונות על יהודים בארץ: ״אם הערבים מדמים שיתגרו בנו מלחמה, בנו, יהודי ארץ ישראל בלבד, ואנו המעט, ועל כן ינצחונו בנקל, טועים הם טעות גדולה. במערכותינו יעמדו כל שלושה עשר מיליון היהודים שבכל ארצות תבל. והכול יודעים כמה אנשי מדינה, כמה יוצרי דעת קהל, כמה גדולי החוכמה וגדולי העושר ורבי ההשפעה יש לנו באירופה ובאמריקה״. היה זה אחד הגילויים הראשונים של היפוך שחל אחר כך בציונות של ארץ ישראל: במקום לראות את מדינת היהודים כאמצעי להצלת יהודי העולם דרשו מיהודי העולם להגן על היהודים בארץ.
ההתחייבות התיאורטית נשארה לכאורה ללא שינוי. כשדרשו מיהודי העולם לחזק את הציבור היהודי באp ישראל ולממן את המפעל הציוני, פעלו ראשי התנועה הציונית על יסוד ההנחה שהמתיישבים בארץ פועלים כחלוצים לפני המחנה ובונים את המדינה אשר תקלוט עם הזמן את העם היהודי כולו. ביוני 1938 כתב בךגוריון: ״התעודה שלשמה תקום מדינה יהודית (היא) לקלוט מקסימום עולים יהודיים ולסייע בכך לפתרון שאלת העם היהודי בעולם (...)״. המדינה נועדה גם ״לגאול״ את יהודי העולם ולממש את זכות השיבה שלהם. בךגוריון אף אמר פעם שאינו מתנגד להצלת יהודים בארצות אחרות, ״למרות האידיאולוגיה הציונית שלנו״. למעשה נטה לראות בניסיונות לסייע ליהודים במקומות אחרים תחרות מזיקה. בין היתר תקף בהקשר זה את הג׳וינט, ארגון הסעד היהודי שפעל בארצות רבות בעולם ולא היה כפוף לתנועה הציונית. זה פשר הדברים שאמר בן־גוריון על ועידה בינלאומית שהתכנסה באוויאן, צרפת, כדי לדון בבעיית הפליטים היהודים: הוא הזהיר שפתיחת ארצות אחרות להגירת היהודים עלולה לפגוע בדרישת הציונים להפנות אותם לארץ ישראל.

התנועה הציונית קיבלה מהשלטונות הבריטיים יד חופשית כמעט לבחור את אלה מהיהודים שהורשו להתיישב בארץ. נציגי התנועה הקפידו על בחירת המועמדים: תחילה העדיפו גברים צעירים. גם בעתות המצוקה הקשות ביותר באירופה, נטו ראשי הסוכנות למנוע את בואם של זקנים וחולים, ובמקרים מעטים אף החזירו אנשים לגרמניה הנאצית, מפני שנפלו לנטל על הציבור בארץ.
המפעל הציוני היה מותנה במידה רבה גם בנכונותם של יהודים, רבים מהם לא ציונים, לממן אותו. בן־גוריון הביע חשש גם להשפעת הרדיפה באירופה על יכולתה של התנועה הציונית לגייס כספים לצורכי הפיתוח הציוני בארץ ישראל: ״כשרבבות פליטים יהודים כלים ונדרסים במחנות הסגר - גם הציונים לא ייענו לצורכי ארץ ישראל״, כתב. פחות משבועיים לפני המלחמה קבע דוד בן־גוריון: ״על כפות המאזניים מונח גורל ארץ ישראל״. הפער בין הציבור היהודי בארץ לבין העולם היהודי, הפער בין הציונות של הרצל לציונות המקומית, כבר היה אז עמוק מאוד.
כי רדיפת היהודים קודם למלחמת העולם השנייה חשפה את התנועה הציונית לאמת שעד אז ניסתה להדחיק. ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים באירופה. זה קרה ככל שגברה התנגדות הערבים למפעל הציוני. לפחות שניים מראשי התנועה הציונית, מקס נורדאו וזאב ז׳בוטינסקי, הציעו להעביר יהודים לארץ במבצעי הצלה המוניים. לא הייתה אפשרות מעשית לעשות זאת, לא רק מפני שהבריטים אסרו עלייה המונית, אלא מפני שארץ ישראל לא יכלה לקלוט אותם במהירות כזאת. ב־1934 אמר דוד בן־גוריון שיש בארץ מקום לארבעה מיליון יהודים. שנתיים לאחר מכן דיבר על שמונה מיליון ״לכל הפחות״. יש שדיבר על קצב של חמישים אלף עולים בשנה ויש שדיבר על מאה אלף. בקצב זה התהליך היה

נמשך בין חמישים למאה שנה, ועל פי החשבון הזה גם אז היו יושבים בארץ ישראל לכל היותר כמחצית מכלל יהודי העולם. ב־1937 דיבר בךגוריון על אפשרות להעלות מיליון וחצי יהודים והסביר כי הדבר נחוץ כדי ליצור בארץ רוב יהודי. הדבר היה מצריך חמש עשרה שנה. לקראת סיום המלחמה דיבר בן־גוריון על הצורך להעלות ״מיד״ מיליון יהודים.
כל זה לא יכול להושיע את רוב היהודים שנרדפו באירופה החל בשנות השלושים. הנה תמצית הטרגדיה הציונית: היא היטיבה אולי לחזות את האסון, אך הפתרון שהציעה לא היה רלוונטי. עד להקמת המדינה התנועה הציונית גם לא שלטה ביכולת מעשית לארגן מבצעי הצלה המוניים. מבצע ההצלה הראשון שארגנה בעקבות עליית הנאצים לשלטון התבטא בהסכם בינה לבין שלטונות ״הרייך השלישי״ ולפיו יהודי גרמניה שיבואו להתיישב בארץ ישראל יורשו לקחת אתם חלק ניכר מרכושם.
לימים התגבשה הדעה שאילו קמה מדינת ישראל ב־1937, בהתאם לתוכנית החלוקה שהעלו הבריטים, היא הייתה מונעת את השואה. אין כל יסוד להנחה הזו. גם חמישים שנה לאחר הקמתה עוד לא העלתה מדינת ישראל שישה מיליון יהודים. התנועה חילצה מאירופה הכבושה כמה אלפי יהודים. אולי יכלה להציל יותר. הציונים לא יכלו להציל מיליונים, ואכן רק חלק קטן יחסית מניצולי השואה חבו את חייהם למאמצי ההצלה של התנועה הציונית. סיפורה של התנועה הציונית בתקופת השואה הוא סיפור של חוסר ישע.
אי שם באחד הפרוטוקולים נשמרו דבריו של אחד משליחי ההצלה של הסוכנות באיסטנבול. הם הצילו רק מספר מועט של אנשים בהשוואה לגודל האסון, העריך האיש, אך הניצולים יצאו מהתופת כציונים ונשאו את עיניהם לארץ ישראל: ״הצלנו את נפשם״, התנחם גם שליח אחר. ברוח זו טענה התנועה

הציונית שרוב גדול מבין ניצולי השואה שישבו במחנות העקורים מבקשים לעלות לארץ ישראל. גם זו הייתה הנחה מפוקפקת. הבחירה שעמדה בפני העקורים הייתה בין ארץ ישראל לבין שיבה לארצות מוצאם במזרח אירופה ובמרכזה, אל ערים הרוסות, מוכות רעב, קומוניזם ואנטישמיות. למעט במקרים בודדים לא הציגו בפני הניצולים את הבחירה בין הגירה לארץ ישראל לבין הגירה לארצות הברית. מטבע הדברים בחרו בארץ ישראל. רובם ככולם היו רחוקים מאוד ממה שמנהיגי הציבור היהודי בארץ ישראל קיוו לקבל, אנשים הרוסים מבחינה גופנית ומנטלית: ״בהתחלה חשבתי שהם חיות״, כתב אחד השליחים הראשונים מארץ ישראל, אך השאלה שהטרידה את בן־גוריון הייתה: ״מנין ניקח אנשים בשביל ארץ ישראל״.
המבוכה האידיאולוגית והבושה על מחדלי ההצלה אכן ביטאו רק את החלק הקל יותר בעוצמת המכה שהנחיתה השואה על התנועה הציונית. האסון האמיתי התבטא באובדן האוכלוסייה שנועדה ליצור את הרוב היהודי בארץ ישראל, זו אוכלוסיית היהודים באירופה.

התנועה הציונית קמה באירופה, שאבה ממנה את השראתה והייתה חלק מתולדותיה. הלאומיות והרומנטיקה בציונות, הליברליזם והסוציאליזם - הכול בא מאירופה. אבות התנועה הציונית ייחסו לה שליחות תרבותית: מדינת היהודים בארץ ישראל, כתב תיאודור הרצל, תשרת את אירופה כחומת מגן מפני אסיה: ״אנו עשויים לספק את משמר החלוץ נגד הברבריות״. מקם נורדאו קבע שהיהודים לא יאבדו בארץ ישראל את תרבותם האירופית ולא יאמצו את תרבותה הנחותה

של אסיה, כשם שהבריטים לא היו לאינדיאנים באמריקה, להוטנטוטים באפריקה או לבני שבט פפואה באוסטרליה. ״אנו נתאמץ לעשות באסיה הקדמית מה שעשו האנגלים בהודו(...) בדעתנו לבוא לארץ ישראל כשליחי התרבות ולהרחיב את הגבולות המוסריים של אירופה עד נהר פרת״, אמר נורדאו באחד הקונגרסים הציוניים. במגעיהם עם ממשלת בריטניה הרבו ראשי התנועה הציונית להדגיש כי אירופה תמצא במדינת ישראל מאחז תרבותי; תרבות אירופה נועדה להוות חלק מההוויה של העברי החדש.
מבחינה מעשית לא היה בכוחה של התנועה הציונית להניח את יסודות המדינה בכוחות עצמה, ועל כן היה עליה לקשור את גורלה באחת האימפריות; החסות שקיבלה מהאימפריה הבריטית יצרה את הרושם שהציונים מתיישבים בארץ ישראל כסוכני הקולוניאליזם. בהקשר זה יש הרבה אירוניה בכך שראשי התנועה הציונית בארץ ישראל כעסו על אנשי המנהל הבריטים כשאלה הגדירו אותם כ״ילידים״. זה היה ביטוי קולוניאלי מעליב; הציונים אמרו כי בארץ ישראל ה״ילידים״ הם הערבים. הם, הציונים, מייצגים את תרבות אירופה.
הציונים הגדירו את דימוים העצמי האירופי לא רק מול הדימוי שייחסו לערבים, כי אם גם מול הדימוי שייחסו ליהודים יוצאי ארצות ערב; בשלבים המוקדמים עוד דיברו בהקשר זה בעיקר על יהודי תימן. עד שהגיעו הידיעות על השמדת היהודים באירופה מיעטה התנועה הציונית להתעניין ביהודי ארצות ערב. ״רגילים היינו לראות ביהודי המזרח בעיקר עניין לחקירות היסטוריות ואנתרופולוגיות״, אמר אחד מראשיה. לדברי בן־גוריון הם ״לא שמו לב״ ליהודי ערב. ״באנו הנה כבני אירופה״, אמר בן־גוריון: ״שורשינו במזרח ואנו שבים למזרח, אך אנו נושאים את תרבות אירופה אתנו״.
השואה כפתה על הציונות להביא יהודים מארצות ערב. זו

הייתה מכה קשה לדימויה העצמי ולשאיפותיה התרבותיות. לא הביאו אותם ברצון; הביאו אותם מחוסר ברירה. ״ישראל נזקקת לידיים עובדות ולוחמות״, אמר אחד משרי הממשלה הראשונים; על כן הקפידו גם בראשית שנות החמישים על ה״םלקציה״, כפי שאמרו אז, כלומר על בחירת עולים שיועילו למדינה, או בלשון התנועה הציונית - ״חומר אנושי טוב״: גם את קצב העלייה (״רגולציה״) קבעו בהתאם לצורכי הארץ, לאו דווקא בהתאם לצורכי היהודים בחו״ל.
לא קל לקבוע אל נכון מי מיהודי ערב באו לארץ ישראל מפני שרצו לעזוב את ארצותיהם ומי אולצו לעשות זאת בכורח הנסיבות; חלקם נדבקו מן הסתם בסוג כזה או אחר של משיחיות דתית או פוליטית, או בשילוב כזה או אחר בין השתיים. רבים הצטרפו מן הסתם אל היוצאים כי חששו להישאר לבדם במקומות מושבם. רובם לא יכלו לבחור בין עלייה לארץ ישראל לבין הגירה לארץ אחרת. רבים מהם עזבו את ארצותיהם מפני שהמאבק הציוני על ארץ ישראל לא אפשר להם להישאר בארצותיהם, שם זיהו אותם בעל כורחם עם הציונות. בפרק הזה של תולדותיה התנועה הציונית לא פעלה אפוא לפתרונה של בעיה יהודית, כי אם להפך: מאבקה הביא לעקירתן של קהילות יהודיות שלמות.
לצד הצורך לקלוט את ניצולי השואה ואת היהודים מארצות ערב, נדרשה מדינת ישראל להתפשר גם עם ״הציונות החדשה״ כפי שנוסחה בעיקר בארצות הברית. בראשית שנות המדינה ניסה בן־גוריון לייצג את העמדה כי מי שרואה עצמו כחלק מהעם האמריקני, ואינו חש שהוא חי בגלות - איננו ציוני. גולדה מאיר שאלה: ״מדוע אין אנו רשאים לומר שציוני הוא רק זה שאורז את מיטלטליו ועולה לישראל?״. לדבריה, ״אסור להשלים עם המחשבה״ כי ״הגולה היהודית״ תהיה קיימת לתמיד. באמריקה דחו את הגישה הזאת.

ישראל נאלצה להתפשר עם יהודי ארצות הברית כי נזקקה לתמיכתם. בן־גוריון הסכים על כן שההחלטה אם לעלות לארץ ישראל תהיה פרי שיקוליו החופשיים של כל אדם ואדם. ישראל והתנועה הציונית השקיעו מאמצים וכסף כדי לשכנע יהודים לעלות, אך לאחר ויכוח ממושך הסכימה ישראל לוותר על הקביעה שמטרת הציונות היא לקבץ את ״כל הגלויות״ ובמקום זאת כתבו שמטרתה ״קיבוץ גלויות״. עם הזמן חדלו לדבר על ״הגולה״ והחלו להשתמש במונח נייטרלי יותר - ״תפוצה״. בארצות הברית ניסחו בינתיים מחדש את הזהות הציונית, תוך הכרה במעמדה המרכזי של מדינת ישראל והחובה לסייע לה, אך מבלי לוותר על צורכי הקיום היהודי בחו״ל. ככל שיצאו השנים הפרישו מהתרומות שאספו חלקים גדלים והולכים לטובת מפעלים יהודיים באמריקה, במקום להעביר את הכסף לישראל.
זמן מה לאחר שברית המועצות ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, התייצבה ישראל בראשו של מאבק עולמי נגד ההגבלות שהטילו הסובייטים על יציאת היהודים. זה היה מאבק על זכותם של יהודי ברית המועצות לעלות לישראל, אך כשהותר להם לצאת, בעקבות הסדקים הראשונים במשטר הקומוניסטי - התברר שרובם ככולם מעדיפים להתיישב בארצות הברית, וכך עשו. ״הנשירה״ - כפי שכינו זאת בישראל - הנחיתה מכה קשה מאוד על דימויה העצמי ועל יוקרתה של הציונות. משנשארה כמעט ללא עולים, עשתה ישראל מה שעשתה התנועה הציונית אחרי השואה: היא ״גילתה״ יהודים שעד אז עוררו בה לכל היותר עניין פולקלוריסטי - יהודי אתיופיה. עד לשנות השמונים סירבה ישראל להעלותם. הם התקבלו תחילה בהתלהבות גדולה, כמו בישרו את הצלת המפעל הציוני, אך נתקלו בתוך זמן קצר מאוד ביחס מסויג עד עוין. בינתיים התמוטטה האימפריה

הקומוניסטית כליל, ואז דרשה ישראל מארצות הברית שלא תתיר עוד כניסה חופשית של יהודים מברית המועצות לשעבר, שהרי שוב לא ניתן לומר עליהם שהם פליטים מדיניים. מכאן ואילך רוב היהודים היוצאים ממדינות חבר העמים מתיישבים בישראל. עשרות אלפים מנצלים את האפשרות להתיישב במדינה היחידה לבד מישראל המפלה לטובה מהגרים יהודים: גרמניה.
הנה כי כן, מאבקים, סדקים, פשרות ושורה של מכות שהתנועה הציונית נאלצה לספוג עם השנים; אף לא אחת מהן נבעה כתוצאה מהתעוררות אידיאולוגית ״פוסט־ציונית״. על אלה יש להוסיף את העימותים עם הערבים ושורה של גילויים ביקורתיים, חלקם אנטי־ציוניים, שהצמיחה התרבות העברית.

התנגדות הערבים העמידה את התנועה הציונית בפני שורה של בעיות, רעיוניות, מעשיות ופוליטיות. הציונים לא הסתפקו מעולם בכוחם: הם עמדו גם על צדקתם; הם לא רצו להשתלט על ארץ ישראל בכוח, הם רצו לקבל אותה בזכות. במאמציהם להיות צודקים, בעיני עצמם ובעיני זולתם כאחד, גם הרבו הציונים להדגיש שהם מביאים אתם ברכה ושגשוג לכל תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד. בתוך כך חשבו מלכתחילה על אפשרויות שונות לרכוש את הארץ בכסף, וחלק מאדמותיה אכן רכשו כחוק מידי בעליהן.
אך המלחמה על ארץ ישראל הייתה בלתי נמנעת. אלף פעמים בחנו הישראלים את עצמם במבט לאחור בניסיון לברר היכן שגו, ומה יש לעשות כדי שלא יחזרו שוב על השגיאות שעשו. אין נושא שהעסיק אותם יותר מזה. הם עשו שגיאות נקודתיות, לא כל צעד שנקטו בו היה נכון, לא כל עמדה שאחזו

בה הייתה חיונית. אך הדרך היחידה להסכם עם הערבים חייבה ויתור על החלום הציוני עצמו. עד להתבססותה של מדינת ישראל כמעצמה צבאית שקיומה מובטח, לא היה מה שיכול להביא את הערבים להסכים לכך שהתנועה הציונית תיצור רוב יהודי אפילו בחלק מהארץ. לא הייתה זו מחלוקת טריטוריאלית: לא ויכוח על סימון הגבולות מנע הסכם, אף לא ויכוח על הסדרי השלטון וחלוקתו, לא סירובם של הציונים להשתלב בתרבות המזרח מנע את ההסכם, כי אם סירובם העקרוני המוחלט של הערבים להסכים למפעל הציוני עצמו. הכרעה ניתן היה להשיג רק בכוח.
התנועה הציונית נטתה לא פעם להציג את היהודים כעם ללא ארץ השב לארץ ללא עם. ההיסטוריוגרפיה הציונית טיפחה את התזה שהציונים הוכו בתדהמה כשהתברר להם שהארץ מיושבת בערבים. האמת היא שראשי התנועה הציונית ידעו היטב שיש ערבים בארץ והם מתנגדים לציונים. מלכתחילה ידעו הציונים שמפעלם כרוך בעימות עם האוכלוסייה המקומית.
בתוך כך אמרו הערבים כבר בראשית המאה כמעט כל מה שאמרו גם במאה השנים הבאות. אחד מראשי הציבור הערבי בירושלים כתב לתיאודור הרצל: ״העולם גדול די הצורך, יש עוד ארצות לא מיושבות שבהן אפשר להושיב מיליוני יהודים עניים (...) בשם אלוהים הניחו לארץ ישראל״. זה היה ב־1899. כעבור שנתיים חתמו כמה מראשי הציבור הערבי על עצומה ובה דרישה להגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל ולאסור עליהם לרכוש קרקעות. בכך הניחו את היסוד למאבק הערבי בציונות. בשנת 1905 יצא בפאריס ספרו של אחד ממבשרי הלאומיות הערבית, נג׳יב עזורי. התעוררות העם הערבי, כתב עזורי, מתחוללת בד בבד עם ניסיונם של היהודים להקים מחדש את מלכות ישראל הקדומה. שתי התנועות נועדו

להילחם זו בזו במלחמת תמיד עד שהאחת תגבר על האחרת. גורלו של העולם כולו תלוי בתוצאות המאבק הזה.
אחד העם פרסם את ״אמת מארץ ישראל״ עוד ב־ 1891. מתיישבים יהודים, כתב, ״מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת ומתפארים עוד כי כך יעשו״. הוא נתץ לתופעה הסבר פסיכולוגי: ״עבדים היו בארץ גלותם ופתאום הם מוצאים את עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ בתורכיה״. השוני הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לרודנות מדכאת, כאשר יקרה תמיד ל״עבד כי ימלוך״, כתב אחד העם והזהיר: ״רגילים אנו להאמין בחו״ל כי הערבים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה סביב להם. אבל (...) אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה את רגלי עם הארץ - אז לא על נקלה יניח זה את מקומו (...)״
גם אחרים כתבו על ״הבעיה הערבית״. לא בנקל הסבירו הציונים לעצמם ולאחרים שלעתים הסכסוך על ארץ ישראל מסכן את ביטחונם של יושביה היהודים אף במידה רבה יותר מאשר ישיבתם בתפוצות. רבים מהציונים גם התקשו ליישב את הסתירה בין מחויבותה של התנועה הציונית לערכי הדמוקרטיה וזכות ההגדרה העצמית לבין המגמה לכפות על רוב יושבי הארץ משטר שלא רצו בו. רובם לא היו ציניקנים; הם האמינו בצדקתם והם היו שותפים לערכי הליברליזם האירופי. על כן אמרו הציונים שהיהודים בארץ ישראל מדברים בשם 17 מיליוני היהודים בעולם כולו, וכי מעמדם כמיעוט בארץ הוא זמני בלבד, עד לבואם של שאר יהודי העולם. ארץ ישראל היא ארצם היחידה של היהודים, אמרו שוב ושוב, לערבים ארצות רבות. בתוך כך בחנה התנועה הציונית אפשרויות לממן את

העברת האוכלוסייה הערבית או לפחות חלק ממנה אל מחוץ לגבולות הארץ, במסגרת תוכנית של ״טרנספר מרצון״, כפי שאמרו, גם זאת כדי ליצור בארץ רוב יהודי ולשמור אמונים לעקרונות הדמוקרטיה.

שיגרת הקיום בארץ ישראל, במשך מאה שנים ויותר, עברה בין טרור למלחמה, ובין מלחמה לטרור. העימותים בתקופת המנדט הבשילו שנאה, חרדה, גם תפיסה שהקמת המדינה מחייבת את הרחקת הערבים. זה קרה ב־1948: מאות אלפי ערבים עזבו, ברחו וגורשו מבתיהם והיו לפליטים חסרי כול. רובם לא הורשו לחזור. חלק ניכר מאדמותיהם ומבתיהם הופקעו. אלה שנשארו היו לאזרחי המדינה, ובין היתר הורשו לבחור ולהיבחר לכנסת. בפועל רובם לא הורשו לפתח פעילות פוליטית חופשית. זה היה אחד מתפקידיו של הממשל הצבאי שהוחל עליהם בשנים הראשונות לקיום המדינה. הממשל הצבאי בוטל בהדרגה, אך גם לאחר ביטולו נשארו בתוקפם שורה של חוקים והסדרים המפלים לרעה את ערביי ישראל.
המלחמה כמצב של קבע הייתה הדלק שהניע את הישראלים והמלט שליכד אותם לחברה אחת, מגויסת, מחושלת, מחושקת בחישוקי הפטריוטיזם הציוני. היא קבעה במידה רבה את מבנה המשק הציוני והייתה לגורם מרכזי במודעות העצמית ובפוליטיקה. אך באותו הזמן נשמעו בארץ גם קולות שהציבו סימני שאלה על שאיפת היסוד של התנועה הציונית. לצד החרדים, ציבור לא מבוטל, בלטה בתקופת המנדט שורה של אינטלקטואלים חשובים בתחומם, בהם מרטין בובר, שניסו לקדם חלופות שונות לרעיון הציוני, כגון שילוב בפדרציה ערבית וגם הקמת מדינה משותפת ליהודים ולערבים.

במדינה הדו־לאומית לא אמור היה להיות רוב ליהודים ובכך חרג הרעיון מעקרונות היסוד של המצע הציוני. אך בין התומכים ברעיון הדו־לאומי הייתה גם תנועת ״השומר הצעיר״, מאבני היסוד של השמאל הציוני בישראל. גם באחת ממפלגות המרכז, ״עלייה חדשה״, שרוב תומכיה באו מגרמניה ושיעור כוחה כעשרה אחוז מקולות הבוחרים, התרוצצו דעות דו־לאומיות והסתייגויות אחרות מדרכה של התנועה הציונית.

באחת השבתות, בסוף שנות העשרים, ישבו שלושה צעירים על ספסל ברחוב אלנבי שבתל אביב, שוחחו ביניהם ועישנו. יהודי שומר מצוות שעבר במקום העיר להם על כך. ״אבל אני אינני יהודי״, השיב אחד מהם. זה היה אוריאל הלפרין, שהתפרסם לימים כיונתן רטוש, המשורר, נביאה של תנועת ״הכנענים״. רטוש ו״הנוער העברי״ שלו, או ״הכנענים״ כפי שכונו תחילה בפני מתנגדיהם ואחר כך גם בפיהם, ראו עצמם עברים, לא יהודים, אך הם נאבקו לא רק בדת היהודית כי אם גם בציונות. הם שללו את קיומו של עם יהודי, האמינו כי בני ״הלאום העברי״ יכולים להיות גם מוסלמים, דרוזים או נוצרים. השוביניזם העברי שלהם הכיל יסודות פשיסטיים מובהקים? התנועה לא מצאה מנהיג פוליטי, לא פיתחה עצמה ארגונית ומשכה רק מעטים.
אך השקפת העולם הכנענית שפיתחה הייתה יותר מקוריוז אינטלקטואלי; היא פרנסה מצב רוח שחלקו מעוגן בעבריות החדשה שטיפחה גם התנועה הציונית וחלקו השפיע על דור שלם של בני נוער שחיפשו חלופה עברית לציונות עצמה. זו הייתה הישראליות החדשה שייצגו כמה סופרים ואמנים, ואחד

מנציגיהם המובהקים היה עיתונאי צעיר יליד גרמניה ושמו אורי אבנרי.
שמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות פרסם אבנרי בהארץ את ״וידויו של צעיר עברי״ ובו מחידושי הסלנג של הימים ההם: המונח ציונות בהוראה של פראזה ללא תוכן, או ״ציונות במרכאות״, כפי שאמרו אז. ״גדולתו (של דור הפלמ״ח)״ -כתב אבנרי - ״הייתה במעשיותו. ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידיאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין״. אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו, בהשפעת מצב רוח דומה שהילך בין חיילים באירופה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. כעבור זמן רכש אבנרי את השבועון העולם הזה והיה לעורכו.
העולם הזה היה יותר מעיתון: הוא ידע לאחד את קוראיו לקבוצת השתייכות אליטיסטית ולהעניק להם דימוי מחניף מאין כמוהו. הוא אמר להם שעצם העובדה שעיינו בו משייכת אותם אל הטובים והצודקים, החכמים והנועזים. הוא ביצר אותם בתחושה שהם כוחות האור של המחר העומדים מול כוחות החושך של האתמול, מעטים מול רבים. בתוך כך ייצר עם השנים מכלול שלם של מיתוסים ודימויים שהיו קיימים רק בין דפיו, בלשון ובסגנון שהיו קיימים רק בין דפיו, הווי דמיוני של גיבורים ומנוולים, מושא להערצה ולתיעוב, לחיבה ולחרדה.
באורח פרדוקסלי זיהה אבנרי את הציונות עם הגלותיות המאוסה, היפוכה של ישראליות עברית, צברית, משוחררת. זה התבטא יותר מכול בטיפול שנתן העולם הזה בראשית שנות החמישים לפרשת קםטנר. רדו קסטנר, ממנהיגיה של יהדות בודפשט ועסקן מפא״י, היה העד המרכזי במשפט דיבה

שראשיתו בטענה שהוא שיתף פעולה עם הנאצים. אבנרי הציג את הפרשה כמאבק בין גלותיות יהודית, זקנה, כנועה ומתרפסת לבין עבריות צעירה, זקופת קומה ומרדנית: מרדכי היהודי מול יהודה המכבי.
לצד סגירתו לצה״ל, הצבא העברי, קרא אבנרי לברית עם הערבים, שביקש להשתית על הזהות ״השמית״ המשותפת לעמי המזרח התיכון, אף זאת תוך סטייה מובהקת מיסודות הזהות הציונית. אבנרי היה בין ראשוני הקוראים להקמתה של מדינה ערבית בארץ ישראל, לצד מדינת ישראל.
העולם הזה סיקר בהרחבה, ואף קידם שורה ארוכה של תנועות מחאה, בהן ״שורת המתנדבים״, ״הפנתרים השחורים״, ״מצפן״ ואחרות. חלקן ביטאו רק מחאה פוליטית וחברתית, לרבות ביקורת על מדיניות הביטחון של ישראל. אחדות מהתנועות שעודד אבנרי ייצגו אלטרנטיוות תרבותיות, כמה מהן ניסו להציב אתגר לרעיון הציוני עצמו. לימים המציא אבנרי גם את המונח ״פוסט־ציונות״. בתוך כך עודד אבנרי גילויים היסטוריים חדשים וערעור על אמיתות היסטוריות מקובלות. זה קרה לעתים קרובות.
בראשית שנות החמישים סערה הארץ בשל גילויים על פשעי מלחמה שביצעו חיילי צה״ל במלחמת העצמאות. הייתה שערורייה שהתחוללה סביב מה שתואר אז כ״גילויי ארזי״: יהודה ארזי היה אחד החוקרים את רצח ארלוזורוב. בערוב ימיו טען שמפא״י ידעה כבר בשנות השלושים כי לא הרוויזיוניסטים אשמים ברצח וכי העלימה את הידוע לה מסיבות פוליטיות. ספר על רצח ארלוזורוב שחיבר שבתי טבת הוביל להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. בשנות השישים סערה הארץ סביב תוכנית רדיו של יוסי גודארד ונקדימון רוגל: ״מרדף״ גילתה שאנשי ״השומר״ ניסו לרצוח את איש ניל״י, יוסף לישנסקי. שלמה נקדימון הוכיח לימים שאחד מאנשי ה״הגנה״ רצח את

יעקב דה האץ. היה ספרו של יואל בראנד על פרשת המשא ומתן עם אייכמן, והיה ספר שחיבר מורה אחד ושמו ש״ב בית צבי, על היישוב בתקופת השואה. היה ספר שחיבר קלמן כצנלסון ושמו המהפכה האשכנזית, והיה ספר שחיבר שלמה סבירסקי על אפליית עולים מארצות ערב. היו ספרים שחיברו אהרון כהן וישראל בר ובהם ערעור על תפיסות היסוד הביטחוניות של ישראל. דוד הורוביץ חשף אמת מביכה על מאיר יערי, הגורו מביתניה - ובכלל זה על דיוני הלילה רוויי הארוטיקה של החלוצים הפוריטניים - והיה ספרו של דב יוסף שחשף מחדלים קשים בהגנת ירושלים במלחמת העצמאות. היו יומניו האישיים של ראש הממשלה משה שרת, והיה פנקס שירות של יצחק רבץ ובו בין היתר פרק שצונזר על גירוש ערבים במלחמת העצמאות. האלוף במילואים יהושפט הרכבי תקף את בר כוכבא: לא גיבור היה, כתב הרכבי, כי אם מטורף. המרד שחולל המיט על העם היהודי אסון שממדיו משתווים לממדי השואה. בראשית שנת 2000 פרסם ההיסטוריון יגאל עילם ספר שכותרתו - ומסקנתו העיקרית - קץ היהדות. החרדים ייעלמו, הציונות החילונית תנצח. החרדים פרסמו לא מעט ספרים פרובוקטיוויים. ביקורת עצמית וספקנות, יש אומרים ״חולשת חזון״ עד תבוסתנות וייאוש, היו אפוא חלק בלתי נפרד מתולדות התנועה הציונית.
הרבה לפני שמישהו המציא את ה״פוסט־ציונות״ הייתה התנועה חלשה בהרבה, השפעתה פחותה בהרבה מכפי שנדמה כיום לישראלים רבים; מאז ומתמיד היה עליה להתמודד עם דעות שכרםמו באידיאולוגיה ובמיתולוגיה כאחת.