להיות בחרדה - סיפורה של יעל אבן-טוב- סדרת להתבגר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להיות בחרדה - סיפורה של יעל אבן-טוב- סדרת להתבגר
הוספה למועדפים

להיות בחרדה - סיפורה של יעל אבן-טוב- סדרת להתבגר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גלילה רון־פדר-עמית (נולדה ב-12 באוקטובר 1949) היא סופרת ישראלית שפרסמה כארבע מאות ספרים, מרביתם לילדים ולבני נוער. רבים מספריה משתייכים לסוגה הקרויה ספרות בעיה: ספרים ריאליסטיים, המתרחשים כאן ועכשיו, ובמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם הפרטיים או בחיי המשפחה. הספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך גישה חינוכית המבקשת להקנות לקוראים ערכים וכלים להתמודדות פסיכולוגית עם מצוקות ההתבגרות. 

תקציר

מישהו מפעיל אותי. מישהו מוסר לי מידע כדי שאפיץ אותו. מישהו מושך בחוטים שלי, ואני עושה מה שהוא רוצה. מישהו מצותת לשיחות שלי, עוקב אחרי, שותל לי במוח מידע. מישהו...
אני חייבת לרוץ לרחוץ ידיים. מייד. ושוב. ושוב. כולי מכוסה זיעה, אני בקושי נושמת, אני... אני חייבת להפיץ את המידע הזה. אבל אסור לי להגיד מי זה. אסור לי לחשוף אותו, אחרת הוא יתנקם בי. 
 
הסדרה ‘להתבגר’ מלווה את בני הנוער בבעיות בהן הם נתקלים בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת בכיתה ט’, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.

פרק ראשון

פרק 1
 
“ממה בדיוק את מפחדת?" מימי שואלת אותי.
 
“אני לא יודעת. קצת קשה להסביר," אני אומרת.
 
“תנסי," היא מבקשת.
 
“מהכול."
 
“תנסי לתת לי דוגמה."
 
אני נשענת לאחור על גב הכורסה ומנסה לדלות דוגמה אחת שתיתן לה מושג מה עובר עלי. אני מחפשת משהו מהבית. אני מחפשת משהו שקשור בהורים, משהו שקשור באחים. אני מחפשת משהו ולא מוצאת, ואז אני עוברת לבית־הספר, אולי שם תצוץ לה איזושהי דוגמה טובה.
 
“למשל אני מפחדת שאנשים מהשיכבה ירכלו עלי," אני אומרת.
 
“איזה אנשים?" היא שואלת.
 
“לא משנה מי, בעיקר בנות. איך שאני רואה בנות מדברות, אני בטוחה שהן מדברות עלי, ואז אני חייבת לגשת אליהן ולברר, אחרת אני מרגישה ממש רע."
 
“איך רע?"
 
“לא יודעת בדיוק. מין בחילה כזאת. ואני גם מזיעה. וגם רועדת. לפעמים אני מרגישה שאני ממש הולכת להתעלף מרוב הפחד הזה שהן מרכלות עלי."
 
“למה?" מימי חוקרת.
 
“מה ז'תומרת למה? זה קטע ממש לא נעים שבנות מרכלות עלייך. זה יכול להרוס לך את המעמד בשיכבה. יום אחד תבואי בבוקר, ותהיי לבד. כולם יסתכלו עלייך וילכלכו. ירחמו עלייך שאת מסכנה כזאת. יצחקו עלייך בפָּנים ומאחורי הגב. אפשר להשתגע מדבר כזה. ברור שאני לא אהיה מסוגלת לבוא לבית־הספר."
 
“ואת לא מרכלת על אף אחת?"
 
“ברור שאני מרכלת," אני מודה, “כולם מרכלים. בעיקר הבנות. אין בת שלא מרכלת. על מה יהיה לנו לדבר אם לא נרכל?"
 
“ועל מי אתן מרכלות הכי הרבה?" מימי מתעניינת.
 
“הכי הרבה אנחנו מרכלות על נופר," אני עונה.
 
“מי זאת נופר?"
 
“נופר היא... איך להסביר לך את זה? היא הכי הכי בשיכבה. כל הבנים מאוהבים בה והיא מה־זה שוויצרית. טוב, היא נראית מדהים. לגמרי. כלומר, כל אחת היתה רוצה להיראות כמוה. גם הגוף שלה הורס. ואיך היא מתלבשת... היא חושבת שהיא המלכה. היא מסתובבת בהרגשה שהכול מגיע לה."
 
“ובגלל זה כולן מרכלות עליה?"
 
“היא מעצבנת שחבל על הזמן! סנובית כזאת. כאילו יש בנות שלא נאה לה להגיד להן שלום."
 
“והרכילויות הורסות את המעמד שלה בשיכבה?" מימי שואלת.
 
“לא, ממש לא. אי אפשר להרוס את המעמד שלה בשיכבה, כי הבנים שלנו דפוקים. בעיניהם אם מישהי נראית טוב, זה מספיק. האופי בכלל לא מעסיק אותם. רק המראה. אפילו דין, שהוא מה־זה שווה. הבן־אדם הכי שווה בשיכבה שלנו. כשהוא רואה את נופר, הוא לא עומד בפניה. היא משחקת בו. מכשפת אותו כזה."
 
“כלומר," מימי משלבת רגל על רגל, “הרכילויות לא הורסות את המעמד של נופר. המעמד של נופר לא נפגע בגלל שמרכלים עליה."
 
“לגמרי."
 
“אז למה את חוששת, שאם ירכלו עלייך המעמד שלך ייפגע?"
 
“כי אני לא נופר," אני אומרת.
 
“כלומר, אם אני מבינה נכון את מה שאת אומרת, הרכילויות עלולות להרוס את המעמד של כל אחד, חוץ מאשר את המעמד של נופר?"
 
אני נעה על הכורסה כי קצת לא נוח לי.
 
“תראי," אני מנסה לארגן את כל הפרטים מחדש, “זה קטע לא נעים שמדברים עלייך מאחורי הגב. אני בטוחה שגם לנופר זה לא נעים, אבל היא לא יודעת שמדברים עליה. כאילו, היא כל כך בטוחה בעצמה, שהיא חושבת שאפשר לרכל על כולם חוץ מאשר עליה."
 
“איך את יודעת?" מימי שואלת.
 
“אני יודעת."
 
“דיברת איתה על זה?"
 
“ממש לא. אני כמעט לא מחליפה איתה מילה, אבל אני בטוחה שאם היא היתה יודעת שמרכלים עליה, זה היה לה לא נעים. לכל אחד זה היה לא נעים."
 
“אני בהחלט מסכימה איתך שזה לא נעים," מימי מהנהנת. “אבל להרגיש ממש פאניקה נוראה בגלל שמרכלים עלייך, זה שונה מאשר להרגיש לא נעים."
 
“כן," אני מודה.
 
“ואת בכל זאת מגיבה באופן קיצוני, למרות שאת יודעת שזה בסך הכול לא נעים, ולא שום דבר יותר מזה. ולמרות שאם בנות מדברות, זה לא אומר שהן מדברות עלייך. אולי לפעמים הן מדברות על מישהי אחרת? אולי כשנדמה לך שהן מדברות עלייך, הן מדברות על נופר?"
 
“אולי," אני אומרת, “יכול להיות. אבל התגובות שלי קיצוניות, וזה מה שאני. אין לי שליטה על התגובות שלי. זה מכניס אותי לפאניקה."
 
“מה הכי מבהיל אותך בזה שמרכלים עלייך?"
 
“כבר אמרתי לך, הכי מבהיל אותי המעמד שלי בשיכבה."
 
“ואיך היית מגדירה את המעמד שלך בשיכבה?" היא רוצה לדעת.
 
“אני איפשהו באמצע. אפשר להגיד שאני ראש האופוזיציה."
 
“ומי ראש הקואליציה?"
 
“נופר."
 
“לנופר יש הרבה חברות?"
 
“ממש לא."
 
“ולך?"
 
“לי כן, לי יש הרבה חברות. אני חייבת שיהיו לי הרבה חברות. ביסודי היתה לי חברה הכי טובה, בחטיבה אין לי. איכשהו זה לא יצא."
 
“אם ככה, אולי את ראש הקואליציה? לפי מה שאני יודעת, הקואליציה זה הרוב. האופוזיציה היא המיעוט. כלומר, אם לנופר אין הרבה חברות, ולך יש יותר, היא זו שנמצאת במיעוט, לא את."
 
“נכון, אבל כל הבנים מאוהבים בה."
 
“אוקיי," מימי שותה קצת מכוס המים שעל השולחן, “בואי נחזור לרגע לעניין החברות. למה את חייבת שיהיו לך הרבה חברות?"
 
“אני חייבת להרגיש שאם אחת בוגדת בי, יש לי מספיק חברות אחרות."
 
“מי לדעתך עלולה לבגוד בך?"
 
“לא יודעת בדיוק. אולי... סתיו למשל."
 
“מי זאת סתיו?"
 
“אחת מהשיכבה. היא היתה החברה הכי טובה של גל, אבל בזמן האחרון שמתי לב שהיא מתרחקת. לא יודעת מה קרה ביניהן. בהתחלה חשבתי שזה קשור בתומר, החבר של גל, אבל כנראה זה לא קשור, כי הם חברים כבר יותר משנה. ואם החברות היתה מפריעה לסתיו, כבר מזמן היא היתה מתרחקת מגל. אבל בעצם יכול להיות שזה כן קשור, כי... בעצם אני לא יודעת..."
 
“את מנסה להגיד שאת מפחדת שגל ותומר ייפרדו, ואז סתיו תעדיף את גל על פנייך ותחזור אליה?"
 
“כן, זה די מבהיל אותי."
 
“מי עוד חברה שלך?"
 
“קצת אבישג."
 
“ומי עוד?"
 
“נוי והדס וספיר."
 
“ובנים?"
 
“אני בקשר עם כל הבנים, אבל הכי הכי אני הרוסה על דין."
 
“את אוהבת את דין?"
 
“מהיום הראשון של החטיבה."
 
“ואין עוד איזשהו בן שיש לך קשר שונה איתו?"
 
“יש אחד, אבל אני מעדיפה לא לדבר עליו."
 
“למה?"
 
“לא יודעת. זה משהו... לא רוצה."
 
“טוב, נחזור לבנות. כאשר את מגיעה לבית־הספר, ורואה מרחוק את נוי והדס וספיר משוחחות, את מייד נתקפת בפאניקה, כי את חוששת שהן מרכלות עלייך?"
 
“לגמרי," אני מהנהנת.
 
“טוב," מימי מביטה בשעון, “תני לי עוד דוגמאות של מצבים שבהם את בפאניקה."
 
אני נושמת עמוק.
 
“למשל, כשהנייד של אחת החברות שלי תפוס, או כשהיא לא עונה לי," אני אומרת.
 
“כלומר?" מימי שואלת.
 
“אם למשל אני מטלפנת לסתיו ותפוס, ואחר כך אני מטלפנת לאבישג וגם אצלה תפוס, תמיד יש לי הרגשה שהן מדברות עלי מאחורי הגב. ואם אני מטלפנת, והבת שאני מטלפנת אליה לא עונה לי, תמיד יש לי מין הרגשה כזאת שמסננים אותי, כי היא לא סובלת אותי. כי היא חושבת שאני רכלנית מגעילה."
 
מימי מביטה בשעון.
 
“אנחנו צריכות לסיים," היא אומרת, “אבל יש לי הצעה. אני מציעה שבדרך הביתה תקני מחברת או פנקס, ובכל פעם כשתוקפת אותך מין פאניקה כזאת, מין אימה כזאת, תכתבי מה בדיוק את מרגישה. תכתבי מה קרה ומה את מרגישה בעקבות מה שקרה, ובפגישה הבאה ננסה להבין קצת יותר טוב איך וממה מתפתחת החרדה שלך."
 
אני קמה.
 
“טוב," אני אומרת לה.
 
“ותשמרי על עצמך," היא מחייכת אלי.
 
“אשתדל," אני אומרת.
 
היא מלווה אותי עד הדלת ופותחת לי אותה. אני יוצאת ויורדת במדרגות. בחוץ, בכניסה אל הבית, יש מין מרפסת רחבה כזאת שנפתחת אל המדרכה. שם, ליד המעקה, עומד נער בערך בגיל שלי. הוא חובש כובע מצחייה אדום ולובש טישרט כתומה. כשאני יוצאת, הוא נועץ בי מבט.
 
אני חולפת על פניו וממשיכה ללכת, אבל נעצרת מאחורי מכונית כחולה. לא יודעת למה, אבל משום־מה יש לי הרגשה שהוא מחכה כאן מאותה סיבה שאני מחכה כאן, כשאני מגיעה מוקדם מדי. יש לי הרגשה שהוא עומד לעלות אל הקומה השנייה ולהיכנס אל מימי הפסיכולוגית שלי.
 
לכן אני ממתינה כמה דקות עד שהוא נכנס אל הבניין. בעצם הייתי רוצה ללכת אחריו, להיכנס אל חדר המדרגות ולבדוק אם הוא באמת עלה לקומה השנייה, אבל אין לי אומץ. רק זה חסר לי, שהוא יספר למימי שיעל אבן־טוב עקבה אחריו, ומימי תחליט שאני לא סובלת רק מחרדות אלא שיש לי עוד בעיות פסיכולוגיות קשות.
 
בתחנה, כשאני ממתינה לאוטובוס שיסיע אותי לשכונת בית־הכרם, אני מנסה להתעמק בשאלות של מימי ובתשובות שנתתי לה. במשך שנתיים הייתי בטיפול אצל פסיכולוג אחר, דני אביבי שמו, ולמרות שמאוד השתדלתי לא הצלחתי להסביר לו ממה בדיוק אני כל כך מפחדת. עם מימי זו בסך הכול הפגישה השלישית, אבל כבר אני מתחילה לחשוש שגם לה לא אוכל להסביר. כי כשמדברים על העניינים באופן יבש, זה נשמע די מטומטם.
 
אוקיי, אז מרכלים עלייך. אז מה? מה כבר אפשר להגיד עלייך? שאת רכלנית? שאת מעצבנת? שאת קרצייה? ואם יגידו עלייך את כל הדברים האלה, זה סוף העולם? לא. זה לא סוף העולם. כשאומרים את הדברים האלה על נופר, למשל, או אפילו על נעמה או גל, זה לא סוף העולם ולא כלום, אבל כשאומרים את הדברים האלה עלי, זה בהחלט סוף העולם. לגמרי.
 
כי איך את יכולה לבוא לבית־הספר, ולחשוב שכולם נועצים בך עיניים ומלכלכים עלייך מאחורי הגב? איך את יכולה לנשום, אחרי קטע כזה? מה תעשי בהפסקות? מה תעשי כשמתבטל שיעור? איך תצאי לטיולים שנתיים? עם מי תהיי? עם מי תדברי?
 
הנה האוטובוס. אני עולה עליו ומתיישבת ליד חלון. עכשיו עוברת בי מין מחשבה כזאת: אולי אם הייתי מסבירה למימי מה אני מרגישה כלפי דין, הפחדים שלי היו הרבה יותר ברורים לה? כי כשאת מאוהבת במישהו, החשש הכי גדול שלך הוא שמישהו אחר יבוא ויגיד לו משהו מגעיל עלייך. זה הקטע הכי מבהיל. ואם מימי היתה מבינה עד כמה אני אוהבת את דין, אולי כל הסיפור שלי היה נשמע לה הרבה יותר נורמלי, והיא לא היתה מביטה בי במבטים כאלה, כאילו אני מקרה ממש ממש קשה.
 
אני יורדת מהאוטובוס בתחנה וצועדת הביתה. כשאני ממתינה מול מעבר חצייה להתחלפות האור ברמזור, איש אחד מתעטש ואפילו לא טורח לכסות את הפה שלו בכף ידו. איכס! אני כמעט מסוגלת לראות את החיידקים המתפזרים, איך הם נדבקים לידיים שלי ולבגדים שלי. אני מתרחקת הצידה.
 
האור ברמזור מתחלף לירוק. השעה שש בערב. אני חוצה את הכביש. הפנטהאוז שלנו כרגיל ריק. אבא אף פעם לא מגיע הביתה לפני תשע או עשר בלילה, ואימא בדרך כלל מגיעה בשמונה. לדולב, עד כמה שאני זוכרת, יש היום אימון שחייה ואורן סימס לי שהוא הולך לחבר.
 
אני נכנסת לחדר האמבטיה ושוטפת ידיים כמה פעמים, משפשפת אותן חזק חזק כדי לסלק את כל החיידקים שהמתעטש השפריץ עלי או שנדבקו אלי באוטובוס. אחר כך אני נכנסת למטבח. אני שונאת להיות לבד בבית. אני מדליקה את האורות בכל החדרים, כדי שמבחוץ הבית שלנו ייראה כאילו כולם נמצאים בו. תמיד אני מפחדת, שכאשר אני עולה במעלית, מישהו עוקב אחרי. אז אם מישהו באמת עקב אחרי, עדיף שהוא יחשוב שאני לא לבדי.
 
עכשיו אני מפעילה את הטלוויזיה בפול ווליום. זה לא שאני מכורה לאיזו סדרה מסוימת, כמו סתיו למשל שהרוסה על טלנובלות. ממש לא. אני אפילו לא מתיישבת מול הטלוויזיה. אני מפעילה אותה סתם כדי שבבית יהיו קולות. הקולות מעניקים לי ביטחון. אני שונאת שקט. השקט גורם לי להרגיש שכאילו מישהו זומם משהו נגדי.
 
בחדר האמבטיה אני שוב שוטפת ידיים. משום־מה יש לי הרגשה שלא שיפשפתי אותן כמו שצריך. פעם ראיתי תוכנית בערוץ 8 על וירוסים וחיידקים. פרופסור אמריקאי אחד אמר שאם את באמת רוצה לשמור על הבריאות שלך, לפני שאת בולעת ויטמינים וכל זה, תשטפי ידיים בכל פעם שאת חוזרת הביתה, כי הידיים הן המקור הכי זמין לזיהומים.
 
כל אדם שאת לוחצת את ידו עלול להדביק אותך. ואם את נוגעת במעקה של חדר מדרגות, למשל, קחי בחשבון שאנשים אחרים, אולי חולים, נגעו בו לפנייך. ואם את יושבת באוטובוס ונוגעת בידית שלפנייך, קחי בחשבון שהמון אנשים, וביניהם חולים, נגעו בו לפנייך. בקיצור, כל יציאה החוצה הופכת את הידיים שלך לאכסניה לחיידקים. וכאשר אני אומרת “כל יציאה", אני מתכוונת כמובן גם לבית־הספר. בגלל זה אני הולכת לשירותים בכל הפסקה ושוטפת ידיים לפחות פעמיים, וזה רק אחרי שאני מסבנת אותן היטב בסבון נוזלי שאני מביאה איתי מהבית.
 
במטבח אני מוזגת לעצמי שוקו ומתחברת לאיי־סי־קיו, אבל היחיד מהשיכבה שזמין עכשיו לשיחה הוא אבנר רימון.

גלילה רון־פדר-עמית (נולדה ב-12 באוקטובר 1949) היא סופרת ישראלית שפרסמה כארבע מאות ספרים, מרביתם לילדים ולבני נוער. רבים מספריה משתייכים לסוגה הקרויה ספרות בעיה: ספרים ריאליסטיים, המתרחשים כאן ועכשיו, ובמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם הפרטיים או בחיי המשפחה. הספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך גישה חינוכית המבקשת להקנות לקוראים ערכים וכלים להתמודדות פסיכולוגית עם מצוקות ההתבגרות. 

עוד על הספר

להיות בחרדה - סיפורה של יעל אבן-טוב- סדרת להתבגר גלילה רון-פדר עמית
פרק 1
 
“ממה בדיוק את מפחדת?" מימי שואלת אותי.
 
“אני לא יודעת. קצת קשה להסביר," אני אומרת.
 
“תנסי," היא מבקשת.
 
“מהכול."
 
“תנסי לתת לי דוגמה."
 
אני נשענת לאחור על גב הכורסה ומנסה לדלות דוגמה אחת שתיתן לה מושג מה עובר עלי. אני מחפשת משהו מהבית. אני מחפשת משהו שקשור בהורים, משהו שקשור באחים. אני מחפשת משהו ולא מוצאת, ואז אני עוברת לבית־הספר, אולי שם תצוץ לה איזושהי דוגמה טובה.
 
“למשל אני מפחדת שאנשים מהשיכבה ירכלו עלי," אני אומרת.
 
“איזה אנשים?" היא שואלת.
 
“לא משנה מי, בעיקר בנות. איך שאני רואה בנות מדברות, אני בטוחה שהן מדברות עלי, ואז אני חייבת לגשת אליהן ולברר, אחרת אני מרגישה ממש רע."
 
“איך רע?"
 
“לא יודעת בדיוק. מין בחילה כזאת. ואני גם מזיעה. וגם רועדת. לפעמים אני מרגישה שאני ממש הולכת להתעלף מרוב הפחד הזה שהן מרכלות עלי."
 
“למה?" מימי חוקרת.
 
“מה ז'תומרת למה? זה קטע ממש לא נעים שבנות מרכלות עלייך. זה יכול להרוס לך את המעמד בשיכבה. יום אחד תבואי בבוקר, ותהיי לבד. כולם יסתכלו עלייך וילכלכו. ירחמו עלייך שאת מסכנה כזאת. יצחקו עלייך בפָּנים ומאחורי הגב. אפשר להשתגע מדבר כזה. ברור שאני לא אהיה מסוגלת לבוא לבית־הספר."
 
“ואת לא מרכלת על אף אחת?"
 
“ברור שאני מרכלת," אני מודה, “כולם מרכלים. בעיקר הבנות. אין בת שלא מרכלת. על מה יהיה לנו לדבר אם לא נרכל?"
 
“ועל מי אתן מרכלות הכי הרבה?" מימי מתעניינת.
 
“הכי הרבה אנחנו מרכלות על נופר," אני עונה.
 
“מי זאת נופר?"
 
“נופר היא... איך להסביר לך את זה? היא הכי הכי בשיכבה. כל הבנים מאוהבים בה והיא מה־זה שוויצרית. טוב, היא נראית מדהים. לגמרי. כלומר, כל אחת היתה רוצה להיראות כמוה. גם הגוף שלה הורס. ואיך היא מתלבשת... היא חושבת שהיא המלכה. היא מסתובבת בהרגשה שהכול מגיע לה."
 
“ובגלל זה כולן מרכלות עליה?"
 
“היא מעצבנת שחבל על הזמן! סנובית כזאת. כאילו יש בנות שלא נאה לה להגיד להן שלום."
 
“והרכילויות הורסות את המעמד שלה בשיכבה?" מימי שואלת.
 
“לא, ממש לא. אי אפשר להרוס את המעמד שלה בשיכבה, כי הבנים שלנו דפוקים. בעיניהם אם מישהי נראית טוב, זה מספיק. האופי בכלל לא מעסיק אותם. רק המראה. אפילו דין, שהוא מה־זה שווה. הבן־אדם הכי שווה בשיכבה שלנו. כשהוא רואה את נופר, הוא לא עומד בפניה. היא משחקת בו. מכשפת אותו כזה."
 
“כלומר," מימי משלבת רגל על רגל, “הרכילויות לא הורסות את המעמד של נופר. המעמד של נופר לא נפגע בגלל שמרכלים עליה."
 
“לגמרי."
 
“אז למה את חוששת, שאם ירכלו עלייך המעמד שלך ייפגע?"
 
“כי אני לא נופר," אני אומרת.
 
“כלומר, אם אני מבינה נכון את מה שאת אומרת, הרכילויות עלולות להרוס את המעמד של כל אחד, חוץ מאשר את המעמד של נופר?"
 
אני נעה על הכורסה כי קצת לא נוח לי.
 
“תראי," אני מנסה לארגן את כל הפרטים מחדש, “זה קטע לא נעים שמדברים עלייך מאחורי הגב. אני בטוחה שגם לנופר זה לא נעים, אבל היא לא יודעת שמדברים עליה. כאילו, היא כל כך בטוחה בעצמה, שהיא חושבת שאפשר לרכל על כולם חוץ מאשר עליה."
 
“איך את יודעת?" מימי שואלת.
 
“אני יודעת."
 
“דיברת איתה על זה?"
 
“ממש לא. אני כמעט לא מחליפה איתה מילה, אבל אני בטוחה שאם היא היתה יודעת שמרכלים עליה, זה היה לה לא נעים. לכל אחד זה היה לא נעים."
 
“אני בהחלט מסכימה איתך שזה לא נעים," מימי מהנהנת. “אבל להרגיש ממש פאניקה נוראה בגלל שמרכלים עלייך, זה שונה מאשר להרגיש לא נעים."
 
“כן," אני מודה.
 
“ואת בכל זאת מגיבה באופן קיצוני, למרות שאת יודעת שזה בסך הכול לא נעים, ולא שום דבר יותר מזה. ולמרות שאם בנות מדברות, זה לא אומר שהן מדברות עלייך. אולי לפעמים הן מדברות על מישהי אחרת? אולי כשנדמה לך שהן מדברות עלייך, הן מדברות על נופר?"
 
“אולי," אני אומרת, “יכול להיות. אבל התגובות שלי קיצוניות, וזה מה שאני. אין לי שליטה על התגובות שלי. זה מכניס אותי לפאניקה."
 
“מה הכי מבהיל אותך בזה שמרכלים עלייך?"
 
“כבר אמרתי לך, הכי מבהיל אותי המעמד שלי בשיכבה."
 
“ואיך היית מגדירה את המעמד שלך בשיכבה?" היא רוצה לדעת.
 
“אני איפשהו באמצע. אפשר להגיד שאני ראש האופוזיציה."
 
“ומי ראש הקואליציה?"
 
“נופר."
 
“לנופר יש הרבה חברות?"
 
“ממש לא."
 
“ולך?"
 
“לי כן, לי יש הרבה חברות. אני חייבת שיהיו לי הרבה חברות. ביסודי היתה לי חברה הכי טובה, בחטיבה אין לי. איכשהו זה לא יצא."
 
“אם ככה, אולי את ראש הקואליציה? לפי מה שאני יודעת, הקואליציה זה הרוב. האופוזיציה היא המיעוט. כלומר, אם לנופר אין הרבה חברות, ולך יש יותר, היא זו שנמצאת במיעוט, לא את."
 
“נכון, אבל כל הבנים מאוהבים בה."
 
“אוקיי," מימי שותה קצת מכוס המים שעל השולחן, “בואי נחזור לרגע לעניין החברות. למה את חייבת שיהיו לך הרבה חברות?"
 
“אני חייבת להרגיש שאם אחת בוגדת בי, יש לי מספיק חברות אחרות."
 
“מי לדעתך עלולה לבגוד בך?"
 
“לא יודעת בדיוק. אולי... סתיו למשל."
 
“מי זאת סתיו?"
 
“אחת מהשיכבה. היא היתה החברה הכי טובה של גל, אבל בזמן האחרון שמתי לב שהיא מתרחקת. לא יודעת מה קרה ביניהן. בהתחלה חשבתי שזה קשור בתומר, החבר של גל, אבל כנראה זה לא קשור, כי הם חברים כבר יותר משנה. ואם החברות היתה מפריעה לסתיו, כבר מזמן היא היתה מתרחקת מגל. אבל בעצם יכול להיות שזה כן קשור, כי... בעצם אני לא יודעת..."
 
“את מנסה להגיד שאת מפחדת שגל ותומר ייפרדו, ואז סתיו תעדיף את גל על פנייך ותחזור אליה?"
 
“כן, זה די מבהיל אותי."
 
“מי עוד חברה שלך?"
 
“קצת אבישג."
 
“ומי עוד?"
 
“נוי והדס וספיר."
 
“ובנים?"
 
“אני בקשר עם כל הבנים, אבל הכי הכי אני הרוסה על דין."
 
“את אוהבת את דין?"
 
“מהיום הראשון של החטיבה."
 
“ואין עוד איזשהו בן שיש לך קשר שונה איתו?"
 
“יש אחד, אבל אני מעדיפה לא לדבר עליו."
 
“למה?"
 
“לא יודעת. זה משהו... לא רוצה."
 
“טוב, נחזור לבנות. כאשר את מגיעה לבית־הספר, ורואה מרחוק את נוי והדס וספיר משוחחות, את מייד נתקפת בפאניקה, כי את חוששת שהן מרכלות עלייך?"
 
“לגמרי," אני מהנהנת.
 
“טוב," מימי מביטה בשעון, “תני לי עוד דוגמאות של מצבים שבהם את בפאניקה."
 
אני נושמת עמוק.
 
“למשל, כשהנייד של אחת החברות שלי תפוס, או כשהיא לא עונה לי," אני אומרת.
 
“כלומר?" מימי שואלת.
 
“אם למשל אני מטלפנת לסתיו ותפוס, ואחר כך אני מטלפנת לאבישג וגם אצלה תפוס, תמיד יש לי הרגשה שהן מדברות עלי מאחורי הגב. ואם אני מטלפנת, והבת שאני מטלפנת אליה לא עונה לי, תמיד יש לי מין הרגשה כזאת שמסננים אותי, כי היא לא סובלת אותי. כי היא חושבת שאני רכלנית מגעילה."
 
מימי מביטה בשעון.
 
“אנחנו צריכות לסיים," היא אומרת, “אבל יש לי הצעה. אני מציעה שבדרך הביתה תקני מחברת או פנקס, ובכל פעם כשתוקפת אותך מין פאניקה כזאת, מין אימה כזאת, תכתבי מה בדיוק את מרגישה. תכתבי מה קרה ומה את מרגישה בעקבות מה שקרה, ובפגישה הבאה ננסה להבין קצת יותר טוב איך וממה מתפתחת החרדה שלך."
 
אני קמה.
 
“טוב," אני אומרת לה.
 
“ותשמרי על עצמך," היא מחייכת אלי.
 
“אשתדל," אני אומרת.
 
היא מלווה אותי עד הדלת ופותחת לי אותה. אני יוצאת ויורדת במדרגות. בחוץ, בכניסה אל הבית, יש מין מרפסת רחבה כזאת שנפתחת אל המדרכה. שם, ליד המעקה, עומד נער בערך בגיל שלי. הוא חובש כובע מצחייה אדום ולובש טישרט כתומה. כשאני יוצאת, הוא נועץ בי מבט.
 
אני חולפת על פניו וממשיכה ללכת, אבל נעצרת מאחורי מכונית כחולה. לא יודעת למה, אבל משום־מה יש לי הרגשה שהוא מחכה כאן מאותה סיבה שאני מחכה כאן, כשאני מגיעה מוקדם מדי. יש לי הרגשה שהוא עומד לעלות אל הקומה השנייה ולהיכנס אל מימי הפסיכולוגית שלי.
 
לכן אני ממתינה כמה דקות עד שהוא נכנס אל הבניין. בעצם הייתי רוצה ללכת אחריו, להיכנס אל חדר המדרגות ולבדוק אם הוא באמת עלה לקומה השנייה, אבל אין לי אומץ. רק זה חסר לי, שהוא יספר למימי שיעל אבן־טוב עקבה אחריו, ומימי תחליט שאני לא סובלת רק מחרדות אלא שיש לי עוד בעיות פסיכולוגיות קשות.
 
בתחנה, כשאני ממתינה לאוטובוס שיסיע אותי לשכונת בית־הכרם, אני מנסה להתעמק בשאלות של מימי ובתשובות שנתתי לה. במשך שנתיים הייתי בטיפול אצל פסיכולוג אחר, דני אביבי שמו, ולמרות שמאוד השתדלתי לא הצלחתי להסביר לו ממה בדיוק אני כל כך מפחדת. עם מימי זו בסך הכול הפגישה השלישית, אבל כבר אני מתחילה לחשוש שגם לה לא אוכל להסביר. כי כשמדברים על העניינים באופן יבש, זה נשמע די מטומטם.
 
אוקיי, אז מרכלים עלייך. אז מה? מה כבר אפשר להגיד עלייך? שאת רכלנית? שאת מעצבנת? שאת קרצייה? ואם יגידו עלייך את כל הדברים האלה, זה סוף העולם? לא. זה לא סוף העולם. כשאומרים את הדברים האלה על נופר, למשל, או אפילו על נעמה או גל, זה לא סוף העולם ולא כלום, אבל כשאומרים את הדברים האלה עלי, זה בהחלט סוף העולם. לגמרי.
 
כי איך את יכולה לבוא לבית־הספר, ולחשוב שכולם נועצים בך עיניים ומלכלכים עלייך מאחורי הגב? איך את יכולה לנשום, אחרי קטע כזה? מה תעשי בהפסקות? מה תעשי כשמתבטל שיעור? איך תצאי לטיולים שנתיים? עם מי תהיי? עם מי תדברי?
 
הנה האוטובוס. אני עולה עליו ומתיישבת ליד חלון. עכשיו עוברת בי מין מחשבה כזאת: אולי אם הייתי מסבירה למימי מה אני מרגישה כלפי דין, הפחדים שלי היו הרבה יותר ברורים לה? כי כשאת מאוהבת במישהו, החשש הכי גדול שלך הוא שמישהו אחר יבוא ויגיד לו משהו מגעיל עלייך. זה הקטע הכי מבהיל. ואם מימי היתה מבינה עד כמה אני אוהבת את דין, אולי כל הסיפור שלי היה נשמע לה הרבה יותר נורמלי, והיא לא היתה מביטה בי במבטים כאלה, כאילו אני מקרה ממש ממש קשה.
 
אני יורדת מהאוטובוס בתחנה וצועדת הביתה. כשאני ממתינה מול מעבר חצייה להתחלפות האור ברמזור, איש אחד מתעטש ואפילו לא טורח לכסות את הפה שלו בכף ידו. איכס! אני כמעט מסוגלת לראות את החיידקים המתפזרים, איך הם נדבקים לידיים שלי ולבגדים שלי. אני מתרחקת הצידה.
 
האור ברמזור מתחלף לירוק. השעה שש בערב. אני חוצה את הכביש. הפנטהאוז שלנו כרגיל ריק. אבא אף פעם לא מגיע הביתה לפני תשע או עשר בלילה, ואימא בדרך כלל מגיעה בשמונה. לדולב, עד כמה שאני זוכרת, יש היום אימון שחייה ואורן סימס לי שהוא הולך לחבר.
 
אני נכנסת לחדר האמבטיה ושוטפת ידיים כמה פעמים, משפשפת אותן חזק חזק כדי לסלק את כל החיידקים שהמתעטש השפריץ עלי או שנדבקו אלי באוטובוס. אחר כך אני נכנסת למטבח. אני שונאת להיות לבד בבית. אני מדליקה את האורות בכל החדרים, כדי שמבחוץ הבית שלנו ייראה כאילו כולם נמצאים בו. תמיד אני מפחדת, שכאשר אני עולה במעלית, מישהו עוקב אחרי. אז אם מישהו באמת עקב אחרי, עדיף שהוא יחשוב שאני לא לבדי.
 
עכשיו אני מפעילה את הטלוויזיה בפול ווליום. זה לא שאני מכורה לאיזו סדרה מסוימת, כמו סתיו למשל שהרוסה על טלנובלות. ממש לא. אני אפילו לא מתיישבת מול הטלוויזיה. אני מפעילה אותה סתם כדי שבבית יהיו קולות. הקולות מעניקים לי ביטחון. אני שונאת שקט. השקט גורם לי להרגיש שכאילו מישהו זומם משהו נגדי.
 
בחדר האמבטיה אני שוב שוטפת ידיים. משום־מה יש לי הרגשה שלא שיפשפתי אותן כמו שצריך. פעם ראיתי תוכנית בערוץ 8 על וירוסים וחיידקים. פרופסור אמריקאי אחד אמר שאם את באמת רוצה לשמור על הבריאות שלך, לפני שאת בולעת ויטמינים וכל זה, תשטפי ידיים בכל פעם שאת חוזרת הביתה, כי הידיים הן המקור הכי זמין לזיהומים.
 
כל אדם שאת לוחצת את ידו עלול להדביק אותך. ואם את נוגעת במעקה של חדר מדרגות, למשל, קחי בחשבון שאנשים אחרים, אולי חולים, נגעו בו לפנייך. ואם את יושבת באוטובוס ונוגעת בידית שלפנייך, קחי בחשבון שהמון אנשים, וביניהם חולים, נגעו בו לפנייך. בקיצור, כל יציאה החוצה הופכת את הידיים שלך לאכסניה לחיידקים. וכאשר אני אומרת “כל יציאה", אני מתכוונת כמובן גם לבית־הספר. בגלל זה אני הולכת לשירותים בכל הפסקה ושוטפת ידיים לפחות פעמיים, וזה רק אחרי שאני מסבנת אותן היטב בסבון נוזלי שאני מביאה איתי מהבית.
 
במטבח אני מוזגת לעצמי שוקו ומתחברת לאיי־סי־קיו, אבל היחיד מהשיכבה שזמין עכשיו לשיחה הוא אבנר רימון.