אני כותבת את הסיפור הזה כי התאהבתי.
כן, אני אבישג שפריר, מצהירה את ההצהרה הבלתי אפשרית הזאת: התאהבתי.
יותר ממה שקשה לי לכתוב את זה, קשה לי להאמין שדבר כזה קרה לי, כי עד שזה קרה, איכשהו הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. רק לפני איזה שבועיים, אמרתי לאמא שאני לא מסוגלת להבין התאהבויות.
היא חיבקה אותי וצחקה, ושאלה אם זה כולל אותה ואת אבא, כלומר אם אני לא מסוגלת להבין את האהבה שלה אליו.
אמרתי לה שאהבה זה משהו אחר. אהבות אני מסוגלת להבין, אהבות זה סבבה. אבל התאהבויות?
ואז היא אמרה, "אבל הרבה אהבות מתחילות מהתאהבויות."
ואני אמרתי שיש לי הרגשה שלי זה לא יקרה. סתם להתאהב? סתם להשתגע בלי שום בסיס הגיוני?
ואמא אמרה, "כנראה הלב מוביל אותנו אל מי שמתאים לנו, ואחר כך אנחנו מוצאים את הסיבות ההגיוניות."
נשמע לכם הגיוני? לי לא. במשפחה שלנו איתמר אחי לקח איתו כנראה את כל הקופה של ההתאהבויות, והפך למתאהב סדרתי. בשנה שעברה הוא התאהב שלוש פעמים, ובכל פעם היה בטוח שהנאהבת הפעם תהיה יציבה ונצחית. ואני צחקתי עליו והימרתי על שלושה חודשים הכי הרבה, ולא טעיתי בגדול.
אבל הזמניות לא עוררה אצל איתמר סימני שאלה בקשר לבסיס המעורער שעליו עומד הביטחון שלו. בקיצור, ההתנהגות שלו רק חיזקה אצלי את הידיעה שלי אין סיכוי ליפול לתהומות המטורפות האלה.
ופתאום, תראו אותי... עובדה, התאהבתי. אני מאוהבת בו, וכל הזמן אני ממלמלת לעצמי את השם המקסים הזה: דותן, דותן, דותן...
כשאיתמר כתב את השם "שירה" בכל מקום אפשרי בבית, כולל בשירותים, אמיתי, אחי השני, ואני ליגלגנו עליו וחיקינו אותו. היינו מתגרים ומחקים את טון הדיבור שלו בשיחות איתה.
איתמר אמר אז שבעיניו שירה הוא השם הכי יפה שהורים יכולים לתת לבת, ושאל את אמא למה היא העדיפה לקרוא לי בשם טיפשי כמו אבישג.
אבל אחרי שירה, לא תאמינו במי הוא התאהב. הוא התאהב באבישג מזרחי מהכיתה שלו, ופתאום השם שלי הפך להיות מדהים כל כך, עד שבכל הזדמנות הוא ביטא אותו.
אתם קולטים? כשאת מתאהבת במישהו, אפילו השם שלו נראה לך מיוחד כזה. יוצא דופן כזה. מתנגן כזה. ואת בכלל שוכחת שביסודי היה איתך אחד דו-תן והיתה לו נזלת כרונית, וכל הזמן הוא היה מנגב אותה בשרוול. גועל!
אבל עוד לפני שאת מספיקה להתעסק בזיכרון הזה, כבר קופץ לך לראש תירוץ משכנע: נו, טוב, מה את רוצה? ההוא היה דו-תן (במלעיל, נדמה לי שקוראים לזה), וזה של עכשיו הוא דותן (במלרע), ושני השמות ממש לא דומים. וכשאת מדברת ככה, בינך לבין עצמך, את לא יכולה שלא לחשוב על השטויות שאיתמר היה אומר כדי להצדיק את כל התיאוריות המגוחכות שלו.
בלילות, כשאני שוכבת במיטה וכמובן לא מצליחה להירדם, אני מנסה להבין איך זה קרה. אני לא מבינה. אני יכולה לשחזר את התהליך, אבל השחזור לא מספק לי הסבר.
אני זוכרת שבאתי לבית־הספר ביום הראשון ללימודים, ועד שנכנסנו לכיתה אפילו לא הבחנתי בו. היו לי בראש דברים אחרים לגמרי. הייתי בלחץ בגלל הפגישה עם ברק לוי. חוץ מזה, במשך כל חופשת הקיץ פגשתי מעט מאוד אנשים שלמדו איתנו בחטיבה, והייתי סקרנית לדעת מה קרה לכל אחד, מי השתנה ומי לא.
והכי חשוב: ידעתי שירון יגיע רק למחרת. ההופעה של ירון הפחידה אותי, כי לא היה לי מושג איך יגיבו האנשים כשיראו שכל השערות שלו נשרו במהלך הטיפול הכימותרפי שהוא עבר. הרי רובם אפילו לא ידעו שהוא חולה.
כמו על פי איזו החלטה מלמעלה, הראשון שפגשתי היה ברק לוי. ראיתי אותו מרחוק, ועצרתי כדי לתת לו לעבור את השער לפניי ולהתרחק.
אבל הוא דווקא עצר וחיכה לי.
בכיתה ט' סירבתי להיות חברה שלו, ובגלל שהוא נפגע ממני כל כך, הוא ניתק איתי קשר וגם בחופש הגדול לא החלפנו מילה.
אלדד, ששייך לקבוצה שלי בחוג סיירות וגר בבניין של ברק, סיפר לי שברק האשים אותו בסירוב שלי. זו היתה כמובן האשמה מטומטמת. אלדד הוא ידיד טוב שלי, אבל אף פעם לא היינו יותר מזה. ואם ברק בחר להשתמש בשליח כדי לנסות להתקרב אלי, שלא יבוא לאף אחד בטענות על זה שגם התשובה השלילית הועברה אליו על ידי אותו שליח.
אני, שבניגוד לשאר הבנות בשיכבה, לא הייתי מסוגלת להתאהב בדין אלימלך שהיה הכי מקובל בחטיבה, אהיה מסוגלת להתאהב באחד כמו ברק לוי? הרעיון נשמע לי כמו בדיחה. מצד שני ידעתי שיש הרבה בנות שמוכנות להיות חברות של איזשהו בן גם בלי להיות מאוהבות בו, וזה בעיקר כדי שיהיה להן חבר ולא ממש משנה מי. אני חושבת שהבנות האלה משוכנעות שחברות עם בן תשדרג את המעמד החברתי שלהן.
"תגיד לה שכדי להיות חברה שלי, היא לא צריכה להיות מאוהבת,״ את המילים האלה אמר ברק לאלדד, ואלדד העביר אותן אלי, ואני התעצבנתי.
"תגיד לו שאני בכלל לא רוצה חבר,״ אמרתי לאלדד, והוא העביר את דבריי לברק. אבל ברק לא האמין לו. מסיבות לא ברורות ברק היה משוכנע שמי שחיבל בסיכוי שלנו להיות חברים הוא אלדד, כי הוא רצה אותי לעצמו.
תראו, אני לא יודעת מי אתם, ובני כמה אתם, ומה מצב הזוגות אצלכם בשיכבה, אבל אם הרעיון של חברות בלי אהבה נשמע לכם מוזר, אני יכולה לספר לכם שבחטיבה היה אצלנו זוג כזה: תומר ברזילי וגל שרביט. תומר ממש לא היה מי־יודע־מה מקובל. גל היתה המתחרה הראשית של נופר בביוף, שנחשבה להכי מקובלת, ותומר היה החבר הכי טוב של דין שנחשב להכי מקובל.
נופר ודין, שנחשבו ליפים של השיכבה, היו זוג. מסיבות שאני לא מבינה עד היום, כנראה היה להם די משעמם יחד, והם העדיפו לצאת ברביעייה על פני יציאה בשניים. גל, שהיתה מוכנה לעשות הכול כדי להתקרב לדין, נהייתה חברה של תומר, וכך פתרה להם את הבעיות. תומר, שהיה מאוהב בנופר, אבל ידע שאין לו שום סיכוי איתה, הסכים להתפשר על מי ששידרגה אותו, כלומר על גל. אבל כאשר סוג מסוים של בעיות נפתר, צץ סוג אחר. זה משפט של ספיר ולא שלי. לטענתה, השנאה בין גל לנופר הגיעה לממדים כאלה, שבסופו של דבר כל הקטע התפוצץ.
טוב, כל זה היה בשנה שעברה, והזכרתי כאן את הסיפור כדי להסביר לכם שברק, באמצעות אלדד השליח, הציע לי חברות מהסוג של תומר וגל. כמו שאתם מבינים, סירבתי. כמו שאתם כבר יודעים, אחרי הסירוב ברק לא דיבר איתי במשך כל החופש הגדול. לכן, כשראיתי אותו מרחוק ביום הראשון ללימודים, לא ידעתי אם הוא מתכוון להמשיך את החרם עלי או לא, וליתר ביטחון עצרתי.
ברק חיכה לי.
"הַיי,״ הוא אמר.
"הַיי,״ מאוד שמחתי לגלות שהוא כבר לא שונא אותי, "מה שלומך?״
"סבבה,״ הוא התנהג כאילו מעולם לא היתה לו כוונה להיות חבר שלי.
חלפנו על פני המאבטח שניצב בשער, וברק שוב עצר. רק כשהוא הצביע עליו ושאל מה דעתי, שמתי לב שיוסף, השומר המבוגר שלנו מהשנה שעברה, הוחלף. כמה חבל, דווקא אהבתי אותו. אהבתי לדבר איתו. הוא היה מין סבא מדהים כזה, שהתעניין בכל אחד והיה מסוגל לזכור מה כל אחד סיפר לו.
"לא יודעת,״ משכתי בכתפיים, באמת לא היתה לי דעה. בכלל, אני שייכת לאנשים שלא חושבים שצריכה להיות להם דעה על כל דבר, וזה מה שמשותף ביני לבין אלדד מחוג סיירות. אצלו הגישה הזאת אפילו קיצונית. בכל הזדמנות הוא ממש נהנה להגיד, "לא יודע.״
"יש כמה בנות שנדלקו עליו,״ ברק סיפר לי אחרי שהתרחקנו מהמאבטח.
"על מי?״ לרגע לא הבנתי.
"עליו,״ הוא הצביע על המאבטח שנראה בהחלט טוב, אבל לא מעבר לזה.
"כבר?״ התפלאתי, "עוד לא התחיל היום הראשון ללימודים.״
"מה זה קשור?״ ברק צחק, "רואים מישהו ונדלקים.״
"אני ממש לא.״
"אבל הוא דווקא הטיפוס שלך,״ הוא נשמע לי מתגרה.
"טיפוס שלי?״ התפלאתי.
"הוא מזכיר קצת את אלדד, לא?״
לא הגבתי, אבל אמרתי לעצמי שכנראה טעיתי בו. אם הוא דחף כאן את השם של אלדד, הוא כנראה לא סלח ולא שכח. אוקיי, אמרתי לעצמי, שיהיה. אני אחיה עם זה.
בחטיבה, חשוב לי שתדעו, ברק לא היה דמות מרכזית. גם אני לא הייתי, אבל ההבדל בינינו היה שברק מאוד שאף להשתדרג, ואני ממש לא. לפעמים היינו יושבים כזה בשולי המגרש ומדברים. זה היה כמובן לפני שהוא שלח אלי את אלדד.
ברק אמר לי שהוא שונא את רוב הבנות, כי הן סנוביות ומתייחסות אליו בזלזול, ורק אני נותנת לו כבוד.
אני, למרות שתמיד הייתי בצד, לא שנאתי אף אחד. סתם העדפתי להתבודד. לדעתי, שיכבה היא אוסף מקרי של אנשים, שאין להם שום דבר משותף חוץ מאשר הגיל ומקום המגורים. בגלל שהם גרים באותו אזור, הם הולכים לאותו בית־ספר. אם אחד מהם יעבור דירה, כמו דין אלימלך למשל, שבסוף השנה שעברה עבר למעלה־אדומים, הוא יעזוב את השיכבה ויצטרף לשיכבה אחרת ויהיה שייך אליה, וכעבור זמן קצר אף אחד כבר לא יספור אותו, חוץ מאשר החברים האמיתיים שלו.
אז בסדר, נכון שאם לומדים יחד צוברים חוויות משותפות, אבל החוויות האלה הן חיוורות מאוד. אם אני משווה אותן לחוויות שאת צוברת כשאת יוצאת לטיולים עם חוג סיירות, למשל, אני מגיעה למסקנה שאלה של החוג הן החוויות החזקות ואלה של השיכבה הן חוויות עלובות מאוד.
"ברור,״ אלדד אמר לי כששיתפתי אותו בתיאוריה הזאת, "כי בחוגים מתאספים מראש רק אלה שיש להם תחביב משותף.״
אני מבלבלת אתכם? אם כן, סליחה. אנסה לא לבלבל אתכם ואחזור לעניין ההתאהבות, ואת הסיפור על חוג הסיירות נשאיר להמשך.
אז איפה היינו? הגעתי לבית־הספר ופגשתי את ברק לוי, והוא הסביר לי שיש כמה בנות שנדלקו על המאבטח החדש מייד כשראו אותו, ואני אמרתי שאין לי דעה עליו, והוא אמר שהוא מזכיר את אלדד.
"את רואה את זה-״ ברק הצביע על אחד הבנים שלא ראיתי אף פעם, גבוה כזה ודי מרשים.
"נו?״ אמרתי.
"הוא חדש. הוא בכיתה שלנו.״
"אוקיי,״ אני חייבת להדגיש שלא נפלתי מהרגליים.
"קוראים לו נבו,״ ברק הסביר לי.
"סבבה,״ לא היה לי משהו אחר להגיד. מצד שני הבאתי בחשבון את האפשרות שהוא יגיד שגם הנבו הזה מזכיר את אלדד.
"ויש עוד אחד חדש,״ ברק המשיך, ולשמחתי לא הזכיר את אלדד.
"מי?״ סתם כזה עשיתי את עצמי מתעניינת.
"דותן,״ ברק אמר.
"אהה.״
"טיפוס הזוי.״
"הזוי?״
"כשתראי אותו, תביני.״
"אוקיי,״ לא הייתי סקרנית באופן מיוחד.
כמעט התרחקתי ממנו, אבל הוא תפס ביד שלי וממש לא נתן לי ללכת.
"תגידי,״ הוא אמר, "משהו השתנה בי?״
"בך?״ התפלאתי.
"כן,״ הוא הינהן, "את לא שמה לב?״
בחנתי אותו. זזתי מעט הצידה כדי לשנות זווית. זזתי לצד השני, אולי משם אבחין בשינוי. אני חייבת להודות שאני ממש גרועה בדברים האלה. מישהי יכולה להיות חברה שלי ולשנות תסרוקת, וכשניפגש אני לא אשים לב.
"לא יודעת,״ אמרתי.
"רזיתי, את לא שמה לב?״ טון הדיבור שלו העיד שהוא נעלב.
"איזה יופי!״ קראתי.
"שני קילו!״ ברק נשמע גאה.
"כל הכבוד,״ החמאתי לו.
"עשיתי את זה בשבילך,״ הוא אמר.
זזתי שני צעדים לאחור כדי להתרחק ממנו, כי פתאום, אין לי מושג למה בדיוק, פחדתי מפניו. כאילו מין חשש כזה שהוא מין טיפוס שיהיה מסוגל לפגוע בי אם לא אעשה מה שהוא רוצה. גם אלדד הזהיר אותי מפניו, ואמר שיש לו מין התקפי זעם כאלה, שבמהלכם הוא לא שולט בעצמו וצועק על הוריו, והם צועקים עליו חזרה, והצעקות מהדהדות בחדר המדרגות וחודרות לדירות של השכנים.
ואז כשהתרחקתי, קלטתי את החדש השני, ומייד הבנתי למה ברק כינה אותו "טיפוס הזוי". קודם כול השיער. היה לו שיער ארוך ארוך, כאילו הוא מעולם לא הסתפר. אחר כך, המכנסיים. הוא לבש מין שרוואל פרחוני, שבלט מאוד על רקע מכנסי הג'ינס שהאחרים לבשו. אבל יותר מאשר הבגדים, מה שנראה שונה אצלו היה המבט. היה לו מבט מהמם. מין מבט מתבונן. מין מבט חודר. מין... איך להגיד את זה? מין מבט אחר, שונה. מבט שהעיד על חוסר שייכות וגם על עוצמה. מין מבט רנטגן. כאילו העיניים שלו רואות דברים שאחרים לא רואים. כאילו הוא רואה עמוק יותר. כאילו הוא קורא את המחשבות של האנשים.
עוד לפני שהוא הבחין בי, הופיע חיוך בשולי שפתיו, וזה היה החיוך הכי מקסים שראיתי בחיים. הוא חייך לעצמו.
בהתחלה חשבתי שהוא מחייך אל מישהו, והסתובבתי לאחור וחיפשתי את זה שהוא חייך אליו, אבל לא היה שם אף אחד. הוא חייך אל עצמו, כאילו באה לו איזו הברקה בראש. כאילו הוא חי עם עצמו ולא עם הסביבה. כאילו הוא פתר איזו חידה. כאילו הוא הבין משהו חשוב. מה? אין לי מושג, אבל הסקרנות הציתה אותי. נורא רציתי לגשת אליו ולשאול אותו למה הוא מחייך.
בשלב הזה הוא הבחין בי. החיוך היה עדיין בשולי שפתיו, ובגלל זה חייכתי אליו חזרה. אני חושבת שכל בן־אדם אחר היה עושה אותו דבר, חיוך תמורת חיוך. הוא הינהן כמו כדי לאשר שהחיוך שלי התקבל בברכה. גם אני הינהנתי כזה.
אחר כך חשבתי על השם שלו. דותן. איזה שם... כאילו, אם מישהו היה שואל אותי מהו השם שמתאים לו, הייתי אומרת: דותן.
"הֵי,״ אביתר אמר לי כשנכנסתי לכיתה.
"הֵי,״ עניתי לו.
"מחפשת מקום?״ הוא שאל.
"כן,״ אישרתי. האמת היא שחיפשתי את ספיר, כי התכוונתי לשבת לידה.
"אני מוכן לפנות לך את המקום ליד החלון,״ אביתר הצביע על הכיסא הריק לידו.
"תודה,״ אמרתי והנחתי את התיק שלי על הכיסא, כי לא היה לי נעים לפגוע בו. הרגשתי שאם אסרב, זו תהיה פגיעה.
דותן, דותן, דותן... בזמן שהמחנך שלנו, רובי מולכו, הציג את עצמו בפנינו ודיבר על העקרונות החינוכיים שלו, אני חשבתי על השם הזה, דותן, כמה הוא מקסים. הייתי כל כך עסוקה בו, שבכלל לא שמתי לב שספיר נכנסה והתיישבה, וכנראה סימנה לי לבוא לשבת לידה.
מפעם לפעם פזלתי לכיוון שלו. מזווית העין קלטתי את דנה, זו שהיתה איתנו ביסודי, אבל נסעה לאוסטרליה במסגרת השליחות של ההורים שלה.
ספיר, שכנראה נפגעה מההתעלמות שלי, הזמינה אותה לשבת לידה, ודנה נענתה.
בשלב הזה עדיין לא העזתי להודות בפני עצמי שקורה לי משהו. המחשבה היחידה שחלפה במוחי היתה: שיו, איזה כיף שיש בכיתה מישהו יוצא דופן ומסקרן כל כך. סוף סוף תשמחי לקום בבוקר ולבוא לבית־הספר. סוף סוף יש לך איזו שאיפה שקשורה בכיתה, שאיפה להכיר אותו ולהבין מי הוא.
המחנך רובי אמר שמייד הוא יקרא בשמות התלמידים לפי סדר הא"ב, של שמות משפחתם, הסדר שבו הם מופיעים ביומן, ושכל תלמיד ששומע את שמו מתבקש להרים יד.
יעל אבן־טוב היתה הראשונה. דותן אלמגור היה השלישי או הרביעי. הוא הרים יד. דותן אלמגור... כל המבטים הופנו לעברו, ואני שמתי לב שגם אופן הרמת היד שלו היה אחר. הוא הרים את היד לאט. היו לו אצבעות ארוכות וחוט אדום עבה קישט את ידו במקום שעון או צמיד. החוט היה דומה מאוד לחוטים שאנשים שקשורים ל"קבלה" מחלקים בתור ברכה, ואביתר לחש לי:
"ממה שהבנתי, המשפחה שלו שייכת לאיזושהי כת.״
אני מודה: ברגע ההוא זה נשמע מגניב ומסתורי כזה. כת?
משכתי בכתפיי ולא הגבתי על דברי אביתר. תמיד אני נדהמת מחדש לגלות שכולם בשיכבה שלנו יודעים הכול ורק אני מחוץ לעניינים.
תחשבו על זה: היינו בשיעור הראשון של שנת הלימודים החדשה, השנה הראשונה שלנו בכיתה י', כלומר בתיכון. רק אתמול, דקה לפני חצות, הסתיימה חופשת הקיץ. רק בשבע בבוקר פתחו את שערי בית־הספר. ומה השעה עכשיו? שמונה ועשרים. אז אולי מישהו מוכן להסביר לי, איך בזמן כל כך קצר, הספיק אביתר, שאף פעם לא היה מהבולטים בכיתה, לדעת שהמשפחה של דותן אלמגור שייכת לאיזושהי כת?
דותן עקב בעיניו אחרי כל אחד שבשמו רובי קרא ושהרים יד, ורשם משהו במחברת שהיתה פתוחה לפניו. עקבתי אחריו בעיניי. לקראת הסוף, כשרובי הגיע אלי ואמר, "אבישג שפריר,״ היה נדמה לי שדותן שוב מחייך.
חייכתי אליו חזרה.
גם הפעם הוא הינהן.
כשרובי עבר אל גל שרביט, זו שמופיעה מייד אחריי ברשימה, נמחק החיוך מפניו של דותן, מה ששימח אותי מאוד. הרגשתי שהיא כאילו לא מוצאת חן בעיניו כזה. הרחקתי לכת וחשבתי שהוא אפילו ממש לא סובל אותה, כמוני, וזה למרות שהוא חדש ולא אמור להכיר אותה.
"חשבתי שנשב יחד,״ ספיר אמרה לי בהפסקה.
"גם אני חשבתי, אבל אביתר הציע לי לשבת לידו, ולא היה לי נעים,״ עניתי.
"הגיע הזמן שתפסיקי כבר עם הלא־נעים הזה,״ ספיר הטיפה לי.
"מצטערת,״ אמרתי.
"את לא צריכה להצטער,״ היא אמרה, "דווקא יצא בסדר. דנה מתאימה לי.״
"יופי.״ באמת שמחתי.
"אני רואה שאת זורחת,״ אמא אמרה כשחזרתי הביתה.
"זורחת?״ הייתי מופתעת.
"העיניים שלך מאירות,״ היא הסבירה. "וחוץ מזה, שמעתי אותך שרה בחדר המדרגות.״
"שרתי?״
"כן,״ אמא הינהנה, "משהו טוב במיוחד? המחנך נחמד?״
"המחנך?״ צחקתי, "למי אכפת מהמחנך?״
"אז מה גרם לאור בעיניים?״ אמא חיבקה אותי.
"אה,״ אני חושבת שהסמקתי, "סתם. היה מרגש כזה, כיף.״
"מרגש?״ איתמר הופיע, והיה לי ברור שהוא שמע את השיחה שלנו מהחדר שלו, "מי ריגש אותך?״
"זה לא מי,״ מיהרתי להשיב לו, אבל אני מודה שהרגשתי מאוימת, "זה מה.״
"אין בעיה,״ איתמר אמר, "איך קוראים ל'מה' שריגש אותך?״
"קוראים לו 'היום הראשון בתיכון',״ עניתי.
"שם יפה,״ איתמר לא ויתר, "הוא חתיך?״
"מי?״
"היום הראשון בתיכון.״
דחפתי אותו.
"אל תעצבן,״ אמרתי.
"מי מעצבן?״ הוא היתמם, "סך הכול אני מתעניין באחותי.״
"ואחותך, כמו שאתה יודע, היא לא אתה,״ שמתי לב שאני מרימה את הקול, "אחותך מתרגשת מהרבה דברים, לא רק מבנים.״
"אוקיי,״ איתמר הרים את ידיו כמו נכנע, "מתנצל.״ הוא פנה לאחור וחזר אל החדר שלו.
נכנסתי אל החדר שלי ונשכבתי על המיטה. הצמדתי את פניי אל הכר וחייכתי לתוכו, והרגשתי כאילו כל הגוף שלי זורם באופן לא מוכר. והזרימה הזאת היתה מאוד נעימה, עד שלא הייתי מסוגלת לשלוט בעצמי וחייכתי ככה אל התקרה וחשבתי:
'הנה את, אבישג שפריר, מתנהגת בדיוק כמו אחיך שעליו ליגלגת. זה רק אומר שאסור לשפוט אנשים שנמצאים במצבים שאת לא מכירה. חכי שתגיעי למקומם, ואז אולי תביני דברים שקודם לא היית מסוגלת להבין.'
