השקופים - חוק מס. 3 אל תצטיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השקופים - חוק מס. 3 אל תצטיין
הוספה למועדפים

השקופים - חוק מס. 3 אל תצטיין

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גלילה רון-פדר עמית

גלילה רון־פדר-עמית (נולדה ב-12 באוקטובר 1949) היא סופרת ישראלית שפרסמה כארבע מאות ספרים, מרביתם לילדים ולבני נוער. רבים מספריה משתייכים לסוגה הקרויה ספרות בעיה: ספרים ריאליסטיים, המתרחשים כאן ועכשיו, ובמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם הפרטיים או בחיי המשפחה. הספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך גישה חינוכית המבקשת להקנות לקוראים ערכים וכלים להתמודדות פסיכולוגית עם מצוקות ההתבגרות. 

נושאים

תקציר

בספר הזה, השלישי בסדרה, חברי עמשא ואני, שהגענו אליכם מעולם הרוחות, כבר היינו צריכים להתמצא בענייני המאה ה-21. הבעיה היא שאף אחד לא הכין אותנו לאפשרות שכדורגל יידבק לי לרגל, ייבעט בעוצמה אדירה אל השער וייכנס לתוכו. וכאילו לא די בזה, תארו לכם שהופיע על הכדור פה, והפה הזה דיבר אלי!
אם לכם היה קורה דבר כזה, לא הייתם מצטמררים? אם קראתם את שני הספרים הקודמים, אתם בטוח יודעים מי אני ואיך הגעתי אל העולם שלכם. אם לא קראתם אותם, תוכלו להשלים את החסר בעזרת ההקדמה המפורטת שהכנתי לכם. אבל אני לא יכול להבטיח שההיכרות הקודמת שלכם איתי תקל עליכם להבין איך כמעט הפכתי להיות כוכב כדורגל. מזימה נרקמה על ידי שני ספורטאים שלא השלימו עם המעבר שלהם אל עולם הרוחות, ועמשא ואני נבחרנו להיות הקורבנות. מזל שאני לא תמים כמו שאני אולי נראה, וממש בדקה התשעים... מה חשבתם, שאני עומד לגלות לכם הכול? רוצים להיות במתח? רוצים להתפקע מצחוק מקטעים הזויים של ילד מתקופת התנ”ך שצריך להבין את כל התופעות החדשות שקיימות בעולם שלכם? רוצים לדעת איך ולמה מגיעה רוח רפאים למסקנה שאסור לה להצטיין? אם התשובה שלכם חיובית, אחים ואחיות שלי, זה הספר בשבילכם!

פרק ראשון

- 1 -
 
המוררררה לספוררררט
 
הסיפור הזה מתחיל משיעור ספורט. בבתי–הספר של המאה ה-21 (כמו שאתם בטח יודעים, כי אתם שייכים לתקופה הזאת)
 
יש מורה אחד (וגם מורה אחת) שלא מלמדים היסטוריה ולא מלמדים את מצוות הדת. למעשה, הם לא מלמדים כלום. הם בעיקר שורקים ומצווים על התלמידים לרוץ מסביב למגרש, ואחר כך לקפוץ ולעשות כל מיני תנועות מוזרות בידיים.
 
וגם גלגולים.
 
לכם זה אולי נראה טבעי, אבל לי - ממש לא.
 
בתקופה שבה אני חייתי, לא היה צורך במורה שיגיד לך לרוץ ולקפוץ. רצנו וקפצנו בכל הזדמנות, ולא היה צורך במישהו עם משרוקית שיצווה עלינו. בעצם המצב היה בדיוק להיפך. כשרצו לעצור אותנו, ציוו עלינו לעצור.
 
למורֶה הזה שלנו, כלומר של הבנים (כי המורָה היא של הבנות), כלומר זה שמצווה עלינו לרוץ ולקפוץ, קוראים אלכס.
 
בזמן שכל המורים האחרים מגיעים לבית–הספר בבגדים יחסית מכובדים, אלכס מגיע כשהוא לבוש גופייה (גם המורה לספורט שלכם לבוש כך?). יש לו שרירים מאוד מפותחים ובולטים, ומה שמבליט אותם כהוגן אלה כמה קעקועים. בכל הקעקועים נראים מרימי משקולות, ובבית–הספר שלנו מסתובבת שמועה שאומרת שקודם, לפני שאלכס היה מורה, הוא היה מרים משקולות ומאמן של מרימי משקולות, ושהוא אפילו זכה באיזושהי מדליה באולימפיאדה.
 
לא ידעתי מהי אולימפיאדה, אבל בדקתי בגוגל ועכשיו יש לי איזשהו מושג.
 
בתקופה שלי, לבני ישראל היה אסור לעשות קעקועים. אבא שלי הסביר לי שזה איסור מהתורה, כלומר אחד החוקים שאלוהים נתן לבני ישראל באמצעות משה. אז איך זה שלאלכס יש בכל זאת קעקועים? הוא לא יהודי?
 
אני די סקרן לדעת אם האיסור הזה בנוגע לקעקועים התבטל, או שסתם שכחו ממנו במאה ה-21.
 
אלכס לא נושא איתו תיק עם ספרים. הדבר היחיד שממנו הוא לא נפרד הוא משרוקית, שתלויה בשרוך על הצוואר שלו. הוא אוהב כל כך את המשרוקית הזאת, עד שמהרגע שבו מתחיל השיעור, הוא כמעט לא מוציא אותה מהפה. אני חשבתי שאולי יש לה טעם מיוחד, אבל עמשא הסביר לי שלמשרוקיות אין שום טעם. התפקיד היחיד שלהן הוא להשמיע צפצופים.
 
אצלנו לא היו משרוקיות. היו חצוצרות ושופרות, ואם הלוויים שעבדו בבית–המקדש תקעו בשופרות או חיצצרו בחצוצרות, לא היה סיכוי שילדים בגילנו יקפצו ויעשו תנועות מוזרות בידיים. השופרות גרמו לכולם להרגיש חרדת קודש. אף אחד לא קופץ כשהוא מרגיש חרדת קודש.
 
עכשיו נחזור לאלכס. יש עוד כמה קולות שאלכס אוהב להשמיע:
 
1. הוא אוהב להגיד “אפ–אפ–אפ–אפפפפפפ!"
 
2. הוא אוהב להגיד: “קדימה, יא עצלן!"
 
3. הוא אוהב להגיד “אחת, שתיים ו...ש–לוש!"
 
4. הוא אוהב להגיד: “תזיז את עצמך, יא פדלאה!"
 
בכל שיעורי הספורט שלו תמיד תוכלו למצוא כמה תלמידים שמנסים להבריז ולא להשתתף בקפיצות ובריצות. בשביל להבריז אתה צריך להיות מרוכז מאוד, וכל הזמן לעקוב אחרי המבט של אלכס כדי שלא יתפוס אותך.
 
הבולט מבין כל המבריזים הוא עצמון, זה שאותו אני מכנה “עוֹג מלך הבשן”, זה שהיה מאוהב בדניאל ורצה להזמין אותי לדו–קרב (ואם אתם לא זוכרים אותו, כדאי בכל אופן שתקראו שוב את הספר הראשון). כבר בשנייה שהוא שומע עת המשרוקית, הוא מתחיל לצלוע, כאילו הרגע הוא נפל מסוס. לדעתי, לאלכס כבר נמאס ממנו ולכן הוא אומר לו:
 
“בסדררררר, אני יודע. שוב נקעת את הרררררגל. מכיררר אותך. תחזורררר לכיתה.”
 
ועוג עונה:
 
“אבל המורה, אני באמת לא מסוגל להזיז את הרגל."
 
“טוב שאתה עדיין מצליח להזיז את הרררראש!" אלכס אומר לו.
 
“אבל המורה, אני מוכן להישבע לך..." עוג לא מוותר.
 
“לך כברררר!" אלכס מתעצבן וצועק, ומרוב בהלה עוג שוכח שהוא לא מסוגל להזיז את הרגל, ומתחיל לרוץ לכיתה וזה כל הספורט שהוא עושה במשך היום.
 
באחד משיעורי הספורט, קצת אחרי שאלכס סיים לצעוק עלינו:
 
“קדימה! רררוצו! קדימה! ררררוצו!" הוא אמר שהיום הוא מתכוון לבחור שחקן חדש לנבחררררת הכדוררררגל של בית–הספר, שחקן שימלא את מקומו של יררררדן ששבר את הרגל. הוא הוסיף ואמר שבהמשך הוא יבחן גם שחקנים לנבחררררת הכדורררסל.
 
ככה אלכס מדבר. בכל פעם כשהוא מגיע למילה שיש בה אות ר’, הוא מדגיש אותה מאוד.
 
ררררר...
 
“אני עוררררך מבחנים לכל הבנים בשיכבה," אלכס אמר. “אנחנו חייבים להזררררים דם חדש לנבחררררת!"
 
לא היה לי מושג מהי נבחררררת ולכן הייתי קצת במתח. בנוסף, לא היה לי מושג מהו כדוררררגל. מובן שניחשתי שכדוררררגל הוא צירוף של שתי מילים, כדור ורגל, ומזה יכולתי להסיק שהכדוררררגל איכשהו קשור לרגל, אבל אצלנו לא היו כדורים בכלל והרגליים נועדו בעיקר כדי ללכת או לרוץ איתן.
 
אחרי שאלכס אמר את הדברים האלה, עוג, שעדיין לא הספיק להתרחק לכיוון הכיתה, חזר אלי, נעמד מאחוריי ולחש לי באוזן:
 
“יש לי הרגשה שאתה תיבחר."
 
“מאיפה יש לך הרגשה כזאת?" נבהלתי, כי חששתי שלא נזהרתי והתבלטתי יותר מדי.
 
“אתה רב–כישרונות," עוג התחנף אלי.
 
“רב–כישרונות?" לא הבנתי.
 
“לגמרי," הוא הינהן. “אתה אמנם מוזר, אבל אתה רב–כישרונות."
 
הבטתי בו, ומשום שלא ידעתי אם זה טוב בשבילי להיות רב–כישרונות או לא, אמרתי:
 
“פחחחח..."
 
“נתחיל בכידררררוררררים," אלכס אמר וכולם, חוץ ממני, צחקו. כמו שבטח כבר הבנתם, לאלכס יש מבטא מוזר, בעיקר בכל מה שקשור לאות ר’, וזה כנראה מהסיבה שהוא לא גדל כאן בארץ–ישראל. הוא גדל בארץ רחוקה ששמה רוסיה.
 
בתקופה שלנו אף אחד לא שמע על הארץ הזאת, אבל עוג אמר לי:
 
“תדע לך שהוא הגיע מסיביר."
 
“אהה," עניתי, כי לא רציתי להראות לו שאין לי מושג מה זה סיביר.
 
“שם כל הזמן יש קור אימים!" עוג סיפר. “כשמשתינים בקשת, הקשת קופאת ונשארת תלויה באוויר."
 
“וואו!" אמרתי.
 
“והשמש אף פעם לא זורחת שם," עוג הוסיף.
 
“וואו, וואו!" אמרתי.
 
לפני שאני ממשיך, חשוב לי לעדכן אתכם שהמידע הזה שעוג סיפק לי ישר לתוך האוזן, התגלה כמוטעה לחלוטין. זה הוכיח לי שוב שעוג לא חכם מי–יודע–מה. בגוגל גיליתי שבסיביר יש גם קיץ, ואז השמש דווקא כן זורחת ואפילו יותר מדי, ואז חם מאוד ויש המון יתושים. אבל בחורף באמת קר מאוד שם, וגם הסיפור על ההשתנה בקשת נכון.
 
תארו לכם קשתות קשתות של...
 
פחחחח...
 
לעומת זאת, בשום מקום לא מצאתי קשר בין מזג–אוויר קר מאוד לבין אנשים שמצטיינים בקור–רוח.
 
בתקופה שלי, בירושלים, לפעמים ירד שלג בחורף, אבל אף אחד לא מדד את הטמפרטורה שלוש פעמים ביום. אם ירד שלג, ידעו שהיום הוא יום קר. אם לא ירד שלג והשמש חיממה, ידעו שהיום הוא יום חם. אף אחד לא הרגיש שום צורך לדעת איזה מזג–אוויר יהיה מחר או מחרתיים, כי לכולם היתה סבלנות לחכות. אבל אצלכם יש תחזית שבועית כל יום, והיא מה–זה מצחיקה אותי, בעיקר כשאני שומע שלושה חזאים חוזים טמפרטורות שונות למחר ולשבוע הקרוב.
 
בכלל, אצלנו הנביאים ניבאו על דברים קצת יותר חשובים מאשר מזג–האוויר ומהירות הרוח, וכאשר הם עסקו ברוחות או בגשמים, זה היה רק במקרה שהם חזו עונשים לעם, שיבואו בדמות אסונות טבע.
 
אבל נחזור לסיביר:
 
כיוון שאצלנו לא מדדו מעלות, כשקראתי שבסיביר בחורף הטמפרטורה צונחת ל-20 או אפילו ל-30 מעלות מתחת לאפס, לא יכולתי בכלל לדמיין מה זה.
 
הדבר היחיד שיכולתי לדמיין היה: בית–המקדש קבור בשלג וממנו מנסים להיחלץ הכוהנים והלוויים עם השופרות.
 
וגם דימיינתי כמובן את הקשתות האלה שנוצרות בעקבות השתנה. כלומר אלה שעוג סיפר לי עליהן.
 
טוב, נעזוב את הדמיון שלי, שתמיד חוזר אל התקופה שהגעתי ממנה, וזה מאוד טבעי, ונחזור לאלכס שבא מרוסיה. ברוסיה הזאת, שמעולם לא שמעתי עליה, מדברים רוסית, כמו שבאשור דיברו אשורית בתקופה שלנו ובבבל דיברו בבלית. אצלנו למשל, בארמון, היה אחד מארץ מצרים. אל תשאלו אותי איך הוא הגיע אלינו, כנראה המלך שכר אותו למשהו. והוא דיבר מצרית, אבל התאמץ מאוד ללמוד עברית ויצא לו מבטא מה–זה מצחיק. הוא לא הדגיש את ה-ר’ כמו אלכס, אלא בעיקר את ה-ח’. כך, כשהוא רצה להגיד “חמור” הוא היה ממש נוחר ואומר: חחחחחחחמור. וכשהוא רצה להגיד חלב, הוא אמר: חחחחחחלב.
 
מזה הבנתי שכאשר אתה מתרגל לדבר בשפה אחת, אתה מסגל לעצמך מבטא שמתאים לה, וכשאתה גוֹלֶה לארץ אחרת, קשה לך לשנות את המבטא.
 
“גוֹלֶה?" יונתן צחק כשאמרתי לו שזה ממש לא יפה ללעוג למבטא של אלכס, “מה ז’תומרת גולה?"
 
“מה זה?" נבהלתי, כי הבנתי שנפלטה לי מהפה מילה שלא מתאימה למאה ה-21.
 
“אמרת גולה," יונתן ענה לי.
 
“מי אמר גולה?" עשיתי את עצמי כאילו לא אמרתי גולה.
 
“אתה!" יונתן אמר. “הרגע אמרת שזה לא יפה ללעוג לאלכס, כי הוא גולה מארץ אחרת."
 
“כנראה לא שמעת טוב," עניתי.
 
“שמעתי טוב מאוד," יונתן אמר.
 
“פחחחח..." סגרתי את הוויכוח.
 
אתם רוצים לדעת מי זה יונתן?
 
יונתן לומד איתי ועם עמשא ועם דניאל באותה כיתה, והוא אחד מנבחרת הכדורגל של השיכבה. התפקיד שלו הוא חלוץ מרכזי. אני אמנם לא יודע בדיוק מה זה חלוץ מרכזי, אבל אני יכול לנחש. בתקופה שלי היו לוחמים מיוחדים שיצאו לקרב לפני כל האחרים, כדי לבדוק את השטח. קראו להם החלוצים לפני המחנה. הלוחמים האלה נחשבו להכי אמיצים בצבא המלך.
 
ניחשתי שככה זה גם בכדורגל, והסקתי שיונתן אמיץ מאוד ושהוא יוצא למשחק לפני כל האחרים.
 
דרך אגב, החלום של יונתן הוא להיות שחקן בליגת–העל או לפחות בלאומית. בגלל זה הוא מתאמן גם מחוץ לשעות הלימודים. מרוב אימונים נהיו לו רגליים עקומות, זה מה שדניאל הסבירה לי, וכשהיא הסבירה את זה, היא צחקה צחוק מלגלג.
 
עמשא אמר לי שכנראה בגלל זה לא הולך לו עם בנות, אבל אם הוא באמת יגיע ללאומית, ההשקעה היתה כדאית כי בחורות הרוסות על שחקנים מפורסמים.
 
“גם אם יש להם רגליים עקומות?" שאלתי את עמשא.
 
“גם," עמשא ענה.
 
“איך זה?" התפלאתי.
 
“אם אתה מפורסם, זה שווה יותר מרגליים ישרות," עמשא השיב.
 
עד לרגע זה אין לי מושג מהי ה’לאומית’. אני מבין שיש לה קשר לעם שהוא הלאום, אבל אני לא מבין איזה קשר יש לה לכדורגל. ומה זה בכלל ליגת–על? על מה?
 
שמתם לב ששוב התרחקנו מאלכס?
 
איפה היינו?
 
“נתחיל בכידרררוררררים," אלכס אמר, וכמו שאתם כבר יודעים כולם צחקו חוץ ממני, “יונתן ידגים."
 
לאלכס היה יחס מיוחד ליונתן. אולי הוא חשב שאם יונתן באמת יגיע לליגת–העל או ללאומית, וכל הבנות יהיו הרוסות עליו, כדאי לו להיות בקשר איתו. באופן כללי אלכס נראה כמו אחד שבנות די הרוסות עליו, אבל בגלל שהוא מורה, אסור לו לחזר אחרי תלמידות כי זה בניגוד לחוקים.
 
יונתן קיבל כדור והתחיל לכדרר.
 
הוא רץ והעביר את הכדור מרגל ימין לרגל שמאל ובחזרה מרגל שמאל לרגל ימין, ושוב ושוב ושוב הוא כידרר.
 
“אורררררי!" אלכס אמר, “תוררררךָ!"
 
כולם הביטו בי. למעלה, על המדרגות, עמדו גם הבנות של הכיתה, וביניהן עמדה גם דניאל שצעקה בהתלהבות:
 
“או–רי! או–רי!"
 
התחלתי לכדרר. אף פעם לא בעטתי בכדור, אבל בשנייה שבעטתי בו ברגל ימין פעם ראשונה, הרגשתי שהכדור פשוט - איך להסביר לכם את זה? - שהכדור פשוט אוהב את הרגליים שלי.
 
אם זה נשמע לכם מוזר, תכף תשמעו משהו עוד יותר מוזר. איכשהו היה נדמה לי שלכדור יש עיניים ופה ושהוא מחייך אל הרגליים שלי וקורץ להן.
 
“יפה מאוד!" אלכס אמר.
 
“או–רי! או–רי!" הבנות הצטרפו אל דניאל.
 
“אתה ענק!" עוג מלך הבשן צרח בהתלהבות, ושכח שיש לו משהו ברגל ושבעצם הוא צריך להתייסר מכאבים ולחזור לכיתה, “אמרתי לך שאתה רב–כישרונות!"
 
“עצורררר!" אלכס שרק במשרוקית אחרי שסיימתי להקיף את המגרש.
 
רציתי לעצור, אבל משהו מוזר קרה לי. לא הצלחתי. המשכתי לרוץ. הגוף שלי כאילו לא נענה לפקודה שהמוח שלי נתן לו. הגוף שלי המשיך לרוץ כאילו הכדור מפעיל אותו.
 
והכדור המשיך לעבור מרגל ימין שלי לרגל שמאל שלי, וחזרה. והפה של הכדור המשיך לחייך אלי, והעיניים של הכדור המשיכו לקרוץ לי.
 
“אורררררי!" אלכס צעק.
 
“עצור!" צעקתי על הכדור בקול רם.
 
“תבקש יפה," שמעתי את הכדור עונה.
 
“עצור בבקששששששה!" ביקשתי יפה.
 
הכדור עצר, והרגליים שלי עצרו בעקבותיו.
 
וואו! איזה קטע מוזר זה היה. כל הגוף שלי היה רטוב מזיעה והחולצה נדבקה לי לגב.
 
“כל הכבוד לך!" אלכס אמר, “אבל אסורררר להגזים!"
 
“מצטער," אמרתי.
 
“אין דברררר," אלכס הביא לי צ’אפחה, “ייתכן שמהררררר מאוד יתבררררר לי שמצאתי את מה שחיפשתי."
 
“למה אתה מתכוון?" לא הבנתי.
 
“יא אהבל!" עמשא התקרב אלי, “הוא מתכוון שאתה השחקן המצטיין שהוא מחפש לנבחררררת," הוא חיקה את אופן דיבורו של אלכס.
 
“לזה התכוונת?" שאלתי את אלכס, כי רציתי להיות בטוח.
 
“ברררררוררררר, לא?" הוא צחק והביא לי עוד צ’אפחה.

גלילה רון־פדר-עמית (נולדה ב-12 באוקטובר 1949) היא סופרת ישראלית שפרסמה כארבע מאות ספרים, מרביתם לילדים ולבני נוער. רבים מספריה משתייכים לסוגה הקרויה ספרות בעיה: ספרים ריאליסטיים, המתרחשים כאן ועכשיו, ובמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם הפרטיים או בחיי המשפחה. הספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך גישה חינוכית המבקשת להקנות לקוראים ערכים וכלים להתמודדות פסיכולוגית עם מצוקות ההתבגרות. 

עוד על הספר

נושאים

השקופים - חוק מס. 3 אל תצטיין גלילה רון-פדר עמית
- 1 -
 
המוררררה לספוררררט
 
הסיפור הזה מתחיל משיעור ספורט. בבתי–הספר של המאה ה-21 (כמו שאתם בטח יודעים, כי אתם שייכים לתקופה הזאת)
 
יש מורה אחד (וגם מורה אחת) שלא מלמדים היסטוריה ולא מלמדים את מצוות הדת. למעשה, הם לא מלמדים כלום. הם בעיקר שורקים ומצווים על התלמידים לרוץ מסביב למגרש, ואחר כך לקפוץ ולעשות כל מיני תנועות מוזרות בידיים.
 
וגם גלגולים.
 
לכם זה אולי נראה טבעי, אבל לי - ממש לא.
 
בתקופה שבה אני חייתי, לא היה צורך במורה שיגיד לך לרוץ ולקפוץ. רצנו וקפצנו בכל הזדמנות, ולא היה צורך במישהו עם משרוקית שיצווה עלינו. בעצם המצב היה בדיוק להיפך. כשרצו לעצור אותנו, ציוו עלינו לעצור.
 
למורֶה הזה שלנו, כלומר של הבנים (כי המורָה היא של הבנות), כלומר זה שמצווה עלינו לרוץ ולקפוץ, קוראים אלכס.
 
בזמן שכל המורים האחרים מגיעים לבית–הספר בבגדים יחסית מכובדים, אלכס מגיע כשהוא לבוש גופייה (גם המורה לספורט שלכם לבוש כך?). יש לו שרירים מאוד מפותחים ובולטים, ומה שמבליט אותם כהוגן אלה כמה קעקועים. בכל הקעקועים נראים מרימי משקולות, ובבית–הספר שלנו מסתובבת שמועה שאומרת שקודם, לפני שאלכס היה מורה, הוא היה מרים משקולות ומאמן של מרימי משקולות, ושהוא אפילו זכה באיזושהי מדליה באולימפיאדה.
 
לא ידעתי מהי אולימפיאדה, אבל בדקתי בגוגל ועכשיו יש לי איזשהו מושג.
 
בתקופה שלי, לבני ישראל היה אסור לעשות קעקועים. אבא שלי הסביר לי שזה איסור מהתורה, כלומר אחד החוקים שאלוהים נתן לבני ישראל באמצעות משה. אז איך זה שלאלכס יש בכל זאת קעקועים? הוא לא יהודי?
 
אני די סקרן לדעת אם האיסור הזה בנוגע לקעקועים התבטל, או שסתם שכחו ממנו במאה ה-21.
 
אלכס לא נושא איתו תיק עם ספרים. הדבר היחיד שממנו הוא לא נפרד הוא משרוקית, שתלויה בשרוך על הצוואר שלו. הוא אוהב כל כך את המשרוקית הזאת, עד שמהרגע שבו מתחיל השיעור, הוא כמעט לא מוציא אותה מהפה. אני חשבתי שאולי יש לה טעם מיוחד, אבל עמשא הסביר לי שלמשרוקיות אין שום טעם. התפקיד היחיד שלהן הוא להשמיע צפצופים.
 
אצלנו לא היו משרוקיות. היו חצוצרות ושופרות, ואם הלוויים שעבדו בבית–המקדש תקעו בשופרות או חיצצרו בחצוצרות, לא היה סיכוי שילדים בגילנו יקפצו ויעשו תנועות מוזרות בידיים. השופרות גרמו לכולם להרגיש חרדת קודש. אף אחד לא קופץ כשהוא מרגיש חרדת קודש.
 
עכשיו נחזור לאלכס. יש עוד כמה קולות שאלכס אוהב להשמיע:
 
1. הוא אוהב להגיד “אפ–אפ–אפ–אפפפפפפ!"
 
2. הוא אוהב להגיד: “קדימה, יא עצלן!"
 
3. הוא אוהב להגיד “אחת, שתיים ו...ש–לוש!"
 
4. הוא אוהב להגיד: “תזיז את עצמך, יא פדלאה!"
 
בכל שיעורי הספורט שלו תמיד תוכלו למצוא כמה תלמידים שמנסים להבריז ולא להשתתף בקפיצות ובריצות. בשביל להבריז אתה צריך להיות מרוכז מאוד, וכל הזמן לעקוב אחרי המבט של אלכס כדי שלא יתפוס אותך.
 
הבולט מבין כל המבריזים הוא עצמון, זה שאותו אני מכנה “עוֹג מלך הבשן”, זה שהיה מאוהב בדניאל ורצה להזמין אותי לדו–קרב (ואם אתם לא זוכרים אותו, כדאי בכל אופן שתקראו שוב את הספר הראשון). כבר בשנייה שהוא שומע עת המשרוקית, הוא מתחיל לצלוע, כאילו הרגע הוא נפל מסוס. לדעתי, לאלכס כבר נמאס ממנו ולכן הוא אומר לו:
 
“בסדררררר, אני יודע. שוב נקעת את הרררררגל. מכיררר אותך. תחזורררר לכיתה.”
 
ועוג עונה:
 
“אבל המורה, אני באמת לא מסוגל להזיז את הרגל."
 
“טוב שאתה עדיין מצליח להזיז את הרררראש!" אלכס אומר לו.
 
“אבל המורה, אני מוכן להישבע לך..." עוג לא מוותר.
 
“לך כברררר!" אלכס מתעצבן וצועק, ומרוב בהלה עוג שוכח שהוא לא מסוגל להזיז את הרגל, ומתחיל לרוץ לכיתה וזה כל הספורט שהוא עושה במשך היום.
 
באחד משיעורי הספורט, קצת אחרי שאלכס סיים לצעוק עלינו:
 
“קדימה! רררוצו! קדימה! ררררוצו!" הוא אמר שהיום הוא מתכוון לבחור שחקן חדש לנבחררררת הכדוררררגל של בית–הספר, שחקן שימלא את מקומו של יררררדן ששבר את הרגל. הוא הוסיף ואמר שבהמשך הוא יבחן גם שחקנים לנבחררררת הכדורררסל.
 
ככה אלכס מדבר. בכל פעם כשהוא מגיע למילה שיש בה אות ר’, הוא מדגיש אותה מאוד.
 
ררררר...
 
“אני עוררררך מבחנים לכל הבנים בשיכבה," אלכס אמר. “אנחנו חייבים להזררררים דם חדש לנבחררררת!"
 
לא היה לי מושג מהי נבחררררת ולכן הייתי קצת במתח. בנוסף, לא היה לי מושג מהו כדוררררגל. מובן שניחשתי שכדוררררגל הוא צירוף של שתי מילים, כדור ורגל, ומזה יכולתי להסיק שהכדוררררגל איכשהו קשור לרגל, אבל אצלנו לא היו כדורים בכלל והרגליים נועדו בעיקר כדי ללכת או לרוץ איתן.
 
אחרי שאלכס אמר את הדברים האלה, עוג, שעדיין לא הספיק להתרחק לכיוון הכיתה, חזר אלי, נעמד מאחוריי ולחש לי באוזן:
 
“יש לי הרגשה שאתה תיבחר."
 
“מאיפה יש לך הרגשה כזאת?" נבהלתי, כי חששתי שלא נזהרתי והתבלטתי יותר מדי.
 
“אתה רב–כישרונות," עוג התחנף אלי.
 
“רב–כישרונות?" לא הבנתי.
 
“לגמרי," הוא הינהן. “אתה אמנם מוזר, אבל אתה רב–כישרונות."
 
הבטתי בו, ומשום שלא ידעתי אם זה טוב בשבילי להיות רב–כישרונות או לא, אמרתי:
 
“פחחחח..."
 
“נתחיל בכידררררוררררים," אלכס אמר וכולם, חוץ ממני, צחקו. כמו שבטח כבר הבנתם, לאלכס יש מבטא מוזר, בעיקר בכל מה שקשור לאות ר’, וזה כנראה מהסיבה שהוא לא גדל כאן בארץ–ישראל. הוא גדל בארץ רחוקה ששמה רוסיה.
 
בתקופה שלנו אף אחד לא שמע על הארץ הזאת, אבל עוג אמר לי:
 
“תדע לך שהוא הגיע מסיביר."
 
“אהה," עניתי, כי לא רציתי להראות לו שאין לי מושג מה זה סיביר.
 
“שם כל הזמן יש קור אימים!" עוג סיפר. “כשמשתינים בקשת, הקשת קופאת ונשארת תלויה באוויר."
 
“וואו!" אמרתי.
 
“והשמש אף פעם לא זורחת שם," עוג הוסיף.
 
“וואו, וואו!" אמרתי.
 
לפני שאני ממשיך, חשוב לי לעדכן אתכם שהמידע הזה שעוג סיפק לי ישר לתוך האוזן, התגלה כמוטעה לחלוטין. זה הוכיח לי שוב שעוג לא חכם מי–יודע–מה. בגוגל גיליתי שבסיביר יש גם קיץ, ואז השמש דווקא כן זורחת ואפילו יותר מדי, ואז חם מאוד ויש המון יתושים. אבל בחורף באמת קר מאוד שם, וגם הסיפור על ההשתנה בקשת נכון.
 
תארו לכם קשתות קשתות של...
 
פחחחח...
 
לעומת זאת, בשום מקום לא מצאתי קשר בין מזג–אוויר קר מאוד לבין אנשים שמצטיינים בקור–רוח.
 
בתקופה שלי, בירושלים, לפעמים ירד שלג בחורף, אבל אף אחד לא מדד את הטמפרטורה שלוש פעמים ביום. אם ירד שלג, ידעו שהיום הוא יום קר. אם לא ירד שלג והשמש חיממה, ידעו שהיום הוא יום חם. אף אחד לא הרגיש שום צורך לדעת איזה מזג–אוויר יהיה מחר או מחרתיים, כי לכולם היתה סבלנות לחכות. אבל אצלכם יש תחזית שבועית כל יום, והיא מה–זה מצחיקה אותי, בעיקר כשאני שומע שלושה חזאים חוזים טמפרטורות שונות למחר ולשבוע הקרוב.
 
בכלל, אצלנו הנביאים ניבאו על דברים קצת יותר חשובים מאשר מזג–האוויר ומהירות הרוח, וכאשר הם עסקו ברוחות או בגשמים, זה היה רק במקרה שהם חזו עונשים לעם, שיבואו בדמות אסונות טבע.
 
אבל נחזור לסיביר:
 
כיוון שאצלנו לא מדדו מעלות, כשקראתי שבסיביר בחורף הטמפרטורה צונחת ל-20 או אפילו ל-30 מעלות מתחת לאפס, לא יכולתי בכלל לדמיין מה זה.
 
הדבר היחיד שיכולתי לדמיין היה: בית–המקדש קבור בשלג וממנו מנסים להיחלץ הכוהנים והלוויים עם השופרות.
 
וגם דימיינתי כמובן את הקשתות האלה שנוצרות בעקבות השתנה. כלומר אלה שעוג סיפר לי עליהן.
 
טוב, נעזוב את הדמיון שלי, שתמיד חוזר אל התקופה שהגעתי ממנה, וזה מאוד טבעי, ונחזור לאלכס שבא מרוסיה. ברוסיה הזאת, שמעולם לא שמעתי עליה, מדברים רוסית, כמו שבאשור דיברו אשורית בתקופה שלנו ובבבל דיברו בבלית. אצלנו למשל, בארמון, היה אחד מארץ מצרים. אל תשאלו אותי איך הוא הגיע אלינו, כנראה המלך שכר אותו למשהו. והוא דיבר מצרית, אבל התאמץ מאוד ללמוד עברית ויצא לו מבטא מה–זה מצחיק. הוא לא הדגיש את ה-ר’ כמו אלכס, אלא בעיקר את ה-ח’. כך, כשהוא רצה להגיד “חמור” הוא היה ממש נוחר ואומר: חחחחחחחמור. וכשהוא רצה להגיד חלב, הוא אמר: חחחחחחלב.
 
מזה הבנתי שכאשר אתה מתרגל לדבר בשפה אחת, אתה מסגל לעצמך מבטא שמתאים לה, וכשאתה גוֹלֶה לארץ אחרת, קשה לך לשנות את המבטא.
 
“גוֹלֶה?" יונתן צחק כשאמרתי לו שזה ממש לא יפה ללעוג למבטא של אלכס, “מה ז’תומרת גולה?"
 
“מה זה?" נבהלתי, כי הבנתי שנפלטה לי מהפה מילה שלא מתאימה למאה ה-21.
 
“אמרת גולה," יונתן ענה לי.
 
“מי אמר גולה?" עשיתי את עצמי כאילו לא אמרתי גולה.
 
“אתה!" יונתן אמר. “הרגע אמרת שזה לא יפה ללעוג לאלכס, כי הוא גולה מארץ אחרת."
 
“כנראה לא שמעת טוב," עניתי.
 
“שמעתי טוב מאוד," יונתן אמר.
 
“פחחחח..." סגרתי את הוויכוח.
 
אתם רוצים לדעת מי זה יונתן?
 
יונתן לומד איתי ועם עמשא ועם דניאל באותה כיתה, והוא אחד מנבחרת הכדורגל של השיכבה. התפקיד שלו הוא חלוץ מרכזי. אני אמנם לא יודע בדיוק מה זה חלוץ מרכזי, אבל אני יכול לנחש. בתקופה שלי היו לוחמים מיוחדים שיצאו לקרב לפני כל האחרים, כדי לבדוק את השטח. קראו להם החלוצים לפני המחנה. הלוחמים האלה נחשבו להכי אמיצים בצבא המלך.
 
ניחשתי שככה זה גם בכדורגל, והסקתי שיונתן אמיץ מאוד ושהוא יוצא למשחק לפני כל האחרים.
 
דרך אגב, החלום של יונתן הוא להיות שחקן בליגת–העל או לפחות בלאומית. בגלל זה הוא מתאמן גם מחוץ לשעות הלימודים. מרוב אימונים נהיו לו רגליים עקומות, זה מה שדניאל הסבירה לי, וכשהיא הסבירה את זה, היא צחקה צחוק מלגלג.
 
עמשא אמר לי שכנראה בגלל זה לא הולך לו עם בנות, אבל אם הוא באמת יגיע ללאומית, ההשקעה היתה כדאית כי בחורות הרוסות על שחקנים מפורסמים.
 
“גם אם יש להם רגליים עקומות?" שאלתי את עמשא.
 
“גם," עמשא ענה.
 
“איך זה?" התפלאתי.
 
“אם אתה מפורסם, זה שווה יותר מרגליים ישרות," עמשא השיב.
 
עד לרגע זה אין לי מושג מהי ה’לאומית’. אני מבין שיש לה קשר לעם שהוא הלאום, אבל אני לא מבין איזה קשר יש לה לכדורגל. ומה זה בכלל ליגת–על? על מה?
 
שמתם לב ששוב התרחקנו מאלכס?
 
איפה היינו?
 
“נתחיל בכידרררוררררים," אלכס אמר, וכמו שאתם כבר יודעים כולם צחקו חוץ ממני, “יונתן ידגים."
 
לאלכס היה יחס מיוחד ליונתן. אולי הוא חשב שאם יונתן באמת יגיע לליגת–העל או ללאומית, וכל הבנות יהיו הרוסות עליו, כדאי לו להיות בקשר איתו. באופן כללי אלכס נראה כמו אחד שבנות די הרוסות עליו, אבל בגלל שהוא מורה, אסור לו לחזר אחרי תלמידות כי זה בניגוד לחוקים.
 
יונתן קיבל כדור והתחיל לכדרר.
 
הוא רץ והעביר את הכדור מרגל ימין לרגל שמאל ובחזרה מרגל שמאל לרגל ימין, ושוב ושוב ושוב הוא כידרר.
 
“אורררררי!" אלכס אמר, “תוררררךָ!"
 
כולם הביטו בי. למעלה, על המדרגות, עמדו גם הבנות של הכיתה, וביניהן עמדה גם דניאל שצעקה בהתלהבות:
 
“או–רי! או–רי!"
 
התחלתי לכדרר. אף פעם לא בעטתי בכדור, אבל בשנייה שבעטתי בו ברגל ימין פעם ראשונה, הרגשתי שהכדור פשוט - איך להסביר לכם את זה? - שהכדור פשוט אוהב את הרגליים שלי.
 
אם זה נשמע לכם מוזר, תכף תשמעו משהו עוד יותר מוזר. איכשהו היה נדמה לי שלכדור יש עיניים ופה ושהוא מחייך אל הרגליים שלי וקורץ להן.
 
“יפה מאוד!" אלכס אמר.
 
“או–רי! או–רי!" הבנות הצטרפו אל דניאל.
 
“אתה ענק!" עוג מלך הבשן צרח בהתלהבות, ושכח שיש לו משהו ברגל ושבעצם הוא צריך להתייסר מכאבים ולחזור לכיתה, “אמרתי לך שאתה רב–כישרונות!"
 
“עצורררר!" אלכס שרק במשרוקית אחרי שסיימתי להקיף את המגרש.
 
רציתי לעצור, אבל משהו מוזר קרה לי. לא הצלחתי. המשכתי לרוץ. הגוף שלי כאילו לא נענה לפקודה שהמוח שלי נתן לו. הגוף שלי המשיך לרוץ כאילו הכדור מפעיל אותו.
 
והכדור המשיך לעבור מרגל ימין שלי לרגל שמאל שלי, וחזרה. והפה של הכדור המשיך לחייך אלי, והעיניים של הכדור המשיכו לקרוץ לי.
 
“אורררררי!" אלכס צעק.
 
“עצור!" צעקתי על הכדור בקול רם.
 
“תבקש יפה," שמעתי את הכדור עונה.
 
“עצור בבקששששששה!" ביקשתי יפה.
 
הכדור עצר, והרגליים שלי עצרו בעקבותיו.
 
וואו! איזה קטע מוזר זה היה. כל הגוף שלי היה רטוב מזיעה והחולצה נדבקה לי לגב.
 
“כל הכבוד לך!" אלכס אמר, “אבל אסורררר להגזים!"
 
“מצטער," אמרתי.
 
“אין דברררר," אלכס הביא לי צ’אפחה, “ייתכן שמהררררר מאוד יתבררררר לי שמצאתי את מה שחיפשתי."
 
“למה אתה מתכוון?" לא הבנתי.
 
“יא אהבל!" עמשא התקרב אלי, “הוא מתכוון שאתה השחקן המצטיין שהוא מחפש לנבחררררת," הוא חיקה את אופן דיבורו של אלכס.
 
“לזה התכוונת?" שאלתי את אלכס, כי רציתי להיות בטוח.
 
“ברררררוררררר, לא?" הוא צחק והביא לי עוד צ’אפחה.