זוכר כמעט הכל

*
 

בשנת 1977 למניין הנוצרים ישנתי על סיפון אניית נוסעים שעשתה את דרכה בין כרתים לפיראוס. ובחלומי אני עומד בשעת אחר הצהריים בגבעתיים על פסגת הגבעה המכונה גבעת קוזלובסקי, היא גבעת המגדלור המהבהב, והנה אוזני שומעות קול רחש ההולך ומתגבר, עד אשר נעשה לקול רעש נורא, המיה עצומה שאין האוזן יכולה לסבול. ואני מביט אל אופק מערב, אל הים הגדול, ורואה אותו בוער ונחשול אש ענקי עולה מתוך המים ומתפשט במהירות הברק על העיר, שורף ומכלה כל דבר העומד בדרכו, מתקדם לעברי. והחום גובר לבלי נשוא. בעוד שנייה אחת יגיע אלי...

התעוררתי על הסיפון. ליל קסם שלֵו. הלבנה במילואה. רק המיית מנועי האנייה תחתי מזכירה במעט את קול הרעש הנורא ששמעתי בחלומי. ואהיה נרגש ומשתומם על כי זכיתי לראות מראה מופלא כזה. וארד אל מזנון האנייה לשתות כוס קפה חם ובלבי שמחה גדולה.

 

מאז יוצא לי לעלות מדי פעם אל גבעת המגדלור המהבהב ובכל פעם אני מביט מערבה. האם זה בא עכשיו? האם היום הזה הוא היום ההוא?

לא. הכול נראה שקט. שום רחש מדאיג אינו מגיע עם הרוח. דממה מסביב. רק גגות העיר תל אביב מנצנצים, מחזירים את אור החמה מן הקולטים של דודי השמש.

עוד מעט
 

הרוצה שיחכים ידרים

(בבא בתרא כה ע״ב)

 

בחלומי שמעתי קול שירה מגיע מהרחוב, מרחוק, הולך ומתחזק, ממלא את החלל כולו, בוקע חלונֵי רקיע בעוצמה כבירה שכמוה לא שמעתי מימי. היה בו משהו על־אנושי, שלא מהעולם הזה, שעורר בי רעד סתום ויראה רבה מאוד. והשירה הלכה והתקרבה, עד שנעצרה אל מול ביתי, אך לא חדלה מלהישמע, נוקבת עד התהום. הייתכן שהיא באה אלי? האם אפשר שהיא קוראת לי לצאת אליה?

אמרתי לעצמי, אולי זה קולם של עולים מן הקווקז השרים ברחוב עבור כסף, אבל ידעתי שלא. קמתי והצצתי מבעד לשלבי התריס המוגפים למחצה, וראיתי: ברחוב ריק לחלוטין, ללא שום תנועת מכוניות, בשעת צהריים, באור יום מלא, עמדו חמישה גברים, וביניהם אישה צעירה, ששרה שוב ושוב ושוב קינה נשגבת, חמישה צלילים בסך הכול, כמו שדר. ובמשך כל הזמן הזה הגברים והאישה השרה הביטו לעברי, היישר אל תוך עיני.

התעוררתי במיטתי, זעזוע בכל גופי, כאילו נחַתי בחבטה מכוכב אחר, עדיין שומע את השירה מהדהדת בראשי.

לאט לאט הלכו ההדים ונמוגו.

פתחתי את היומן וראיתי לשמחתי שהדף היומי חלק. אין התחייבויות. אם ככה, אמרתי לעצמי, יש לצאת מהבית מיד, בזה הרגע, למסע מחקר קצר, לברר כמה דברים הטעונים בירור, ואולי גם להחליט החלטה או שתיים.

יצאתי אל המרחב הלא מוגן של גוש דן והתחלתי ללכת כרגיל דרומה.

רדיו פתוח מאחד הבתים השמיע שיר ישן ואהוב של מריאן פיית׳פול, ״ציפור קטנה זו״. התחלתי לפזם לעצמי בשקט את השיר. ירדתי מהכביש הראשי אל שביל כורכר שהוביל אל מה שנשאר מהפרדס הענקי של ילדותי, שהריסות בטון של בונקרים, זכר למחנה הצבאי הבריטי שהיה שם בעבר, פזורות בין עצי ההדר. כאן דהרתי שעות על סוס דמיוני אחרי שראיתי מערבון בקולנוע לילי וקראתי חוברות ביל קרטר. כאן בניתי לי בחופש גדול אחד סוכה על ענפי העץ, מקום מסתור סודי לחלומות בהקיץ. וכאן הדלקתי עם חברים את מדורות ל״ג בעומר ויום העצמאות. עכשיו לא נשאר הרבה מהפרדס ההוא, כביש רחב נסלל בתוכו ובניינים רבי קומות צמחו במקום עצי התפוז והקלמנטינה, עשבי הבר והחמציצים הצהובים.

עליתי אל ראש הגבעה ועצרתי ליד בריכת המים העגולה המקושקשת בכתובות פחם. אספתי מעט עצים והדלקתי מדורה קטנה. האוויר היה בהיר וצלול. מנקודת התצפית שלי יכולתי לראות את הים מבצבץ פה ושם בין הבתים וגם משהו מהרי יהודה בכיוון מזרח. היתה לי הרגשה שאני בתורנות שמירה. הבטתי מסביב. לא ראיתי שום סקאד חולף בשמים, רק עננים. לא שמעתי פיצוצים, רק ציוץ עדין של ציפור והמיית העיר הרחוקה־קרובה. זהו, אם כן, רגע של הפוגה. הדלקתי סיגריה, וכשהשלכתי את הגפרור אל האש הבוערת, יצאה בת קול ואמרה:

 

כל העולם כולו בניין גדול מאוד,

מבעד לתריסים האחידים זהב זורח!

 

ולא ידעתי אם רוח נבואה היא או רוח שטות, ואקום ואשא את דברי בכל זאת. ״הו, גוש דן! אתה הגוש הרובץ מעולף על גדות הים הקדמון ואשר תושביך עמלים לפרנסתם מבוקר עד ערב, מנאות אפקה בואכה יד אליהו ועד למערב ראשל״צ.

״עשן עולה השמיימה מתחנת רידינג ד׳ אשר לשפך הנהר הירוק. עשן עולה השמיימה מריבוא אגזוזי אוטובוסיך ומכוניותיך. וקולות הנהי והקינה מתערבבים בתוכניות הבידור, ובין פיצוץ לקיצוץ קטעי קישור. וכל העם רואים את הקולות ערב ערב על כחול המרקע, וכל העם צובאים בהמוניהם על מדפי ההום סנטר והקניונים, מגהצים ויזות, מדביקים סטיקר על טמבון המכונית, ממהרים הביתה לראות את התוכנית. ולכל העם בשגגה, יען כי אבד ספר ההוראות, ואין כרגע אף אחד שיודע מה באמת צריך לעשות.״

עד כאן נאום הגבר. ואוסיף ואומר רק דבר אחד:

 

עסוק גוש דן, כל כך עסוק בענייניו,

ובינתיים עפה הציפור, עפה מעליו.

בצל כנפיה אחסה. חרישית היא ובוטחת.

הדרך ארוכה אבל היא לא שוכחת.

 

דרום גוש דן מושך אותי אליו כמו מבוך בלתי מפוענח. אני קם, שופך קצת עפר על המדורה והולך לכפר שלם. בדרכי אני עובר ליד חצרות שפעם, בגלגול אחר, עבדתי בהן כגנן. כאן, אצל אדון וַרפַחוֹבסקי מוועד הבית שליד קולנוע שביט, וכאן, אצל הגברת הנחמדה אהובה מרחוב לה גארדיה, שהיתה מורידה לי לחצר לימונדה טעימה וצוננת עם ניחוח של מי ורדים. אני מביט מבעד לגדר, בוחן את מצב הדשא, ורואה לרגע אחד, בפלשבק, את עצמי, את מי שהייתי אז, עומד שם מלוכלך, מזיע, חולם על ימים אחרים. ואני אומר לו, לבחור קְשה היום ההוא שמכסח בזעם את הדשא הפרוע, ״אני לא בטוח על מה היה הקרב, אבל נדמה לי שניצחנו.״

הגעתי לכפר שלם. איזה כפר שלם, בקושי חצי כפר. ובכל זאת, אני מתיישב בבית הקפה שבמרכז. אקליפטוסים ברוח. שני אנשים יושבים בשולחן הסמוך, בוררים קטניות ומשוחחים. האחד מבוגר, ממושקף עם זקן לבן וחבוש מגבעת. חברו צעיר יותר, משופם ועם כיפה סרוגה. הצעיר חד למבוגר בענייני תורה ואני שומע את החצי השני של שאלתו:

״מי היה האיש, איזה איש, ואיזו אישה הוא לקח? אתה יכול לענות לי?״

״האיש משה,״ עונה המזוקן, ״בעל אישיות היה. אין כמוהו שליח השם בכלל בכל ההיסטוריה.״

״נכון מאוד. אבל רגע אחד. למה בסוף הוא לא מת?״

״הוא מת.״

״הוא לא מת,״ הצעיר מתעקש, ״אני אומר לך.״

הזקן שותק. הם מתעסקים קצת בקטניות.

״אשאל אותך עוד שאלה קטנה,״ מתחיל שוב הצעיר, ״מי לא נולד ומת?״

״אדם הראשון,״ עונה מיד הזקן ללא היסוס.

״נכון מאוד.״ המשופם מהנהן, חושב קצת ושואל, ״ומי היתה אשתו השנייה של אברהם אבינו?״

״הגר.״

״לא נכון. סרוחה.״

״סרוחה?״ תמה הזקן.

המשופם בעל הכיפה נראה לרגע לא בטוח בעצמו, ואני מרשה לעצמי להתערב ולומר שאולי הכוונה היא לקטורה.

״אבל קטורה היא הגר,״ אומר הזקן.

ושוב שתיקה. רק קול האקליפטוסים ברוח.

לאחר זמן מה הצעיר מביט אלי, איך אני כותב במחברת, ושואל:

״מה אתה כותב שם? תזכיר על כפר שלם?״

״לא ממש. סתם מה שעובר לי עכשיו בראש.״

״זה שאתה גם כותב וגם מקשיב לנו בו זמנית זה פיצול כישורים.״

״פיצול כישורים,״ עונה אחריו הזקן כמו הד.

 

המשכתי ללכת הלאה משם על דרך לוד, לעבר רחוב קיבוץ גלויות, חוצה את הצומת הגדול ההומה בתנועה אינסופית צפופה ועצבנית, מעל לנהר המכוניות הזורם ללא הפסק בנתיבי איילון.

שלושה אנשים ואישה אחת עמדו ליד הרמזורים ולרגע נראו לי כמו המשלחת שהופיעה אצלי בחלום שחלמתי לפנות בוקר. עמדתי והבטתי בהם, עוברים ממכונית למכונית עם קופסאות ביד, הבעת תחינה כנועה בעיניהם, משהו כבוי, נואש, זרות גדולה בבגדים שהם לובשים, ושוב מהדהדת בראשי השירה המצמררת, הנוקבת, ששמעתי הבוקר בחלומי. האם אני באמת לא יודע מה הם מבקשים ממני? וכמו כדי לגרש את הפחד שמתעורר בי שוב, אני מפזם לעצמי בשקט:

 

ציפור קטנה זו

שמישהו שלח

למטה אל האדמה

לחיות על הרוח...

 

מריאן, ציפור קטנה שבאה מארצות הקור אל חלוני, וקולה הצלול, כמו האור שהיה חודר מבעד לשלבי התריס הפתוחים בחדר שלי שבבית הורי כשהייתי נער, מסתנן דרך ענפי העץ בחלון, צלול שבעתיים בשבת בבוקר, מתערבב בריח החמין שעל הפלאטה החשמלית.

 

...היא קלה ושבירה

כנפיה כחול שמים

כה דקה ומלאת חסד

השמש זורחת דרכה,

ציפור קטנה זו שמישהו שלח...

 

הלכתי על דרך קיבוץ גלויות, חלפתי על פני העצים הענקיים שצומחים שם באמצע הכביש, עברתי בשכונת שפירא, ברחוב חובות הלבבות, כשם ספר המוסר שנכתב בערבית לפני כאלף שנה בספרד על ידי הרב בַּחיֵי אִבּן פַּקוּדה. בשמות הרחובות בדרום יש שילוב של קדושה ועבודה; רחוב העמל בצד רחוב בר יוחאי, רחוב הפטיש ליד רחוב רבנו חננאל, רחוב הנגרים ליד ויטאל וקורדבֵירו מקובלי צפת, רחוב המשֹור, הסדנה, רחוב הבעש״ט ורחוב אוריאל אקוסטא, שהיה פרח כמורה מאנוסי פורטוגל וגילה מחדש את יהדותו, והתאבד לאחר מחלוקת קשה וחרם שהטילו עליו רבני קהילת אמסטרדם.

כאן אני אוהב ללכת. בערבוביה הזאת של בתי מלאכה, ארובות חלודות, שטחי הפקר, בתי מסחר קטנים, מסעדות פועלים, מוסכים שופעי פיח וגריז, בתי כנסת ישנים, חדרי חזרות מעושנים, בין הנגריות למסגריות, באזור הפועלים קשי היום הטרודים במלאכתם ומקווים לטוב. כאן זה לא רמת אביב ג׳. כאן אין כסף קטלני. כאן יש חומוס עם פול בהפסקת הצהריים ואיזו תקווה קלושה באוויר בין הערביים.

התיישבתי בקיוסק קטן לשתות משהו. ברדיו הפתוח אמרו שבדרך פתח תקווה פקוק, ושבין ראשון ליבנה עמוס. אחר כך היה ריאיון טלפוני קצר עם שר הקליטה, אבל נאלצו להפסיק את הריאיון באמצע בגלל קשיי קליטה.

יצאתי לרחוב. השמים היו מעוננים. סתיו התגבר באוויר. המשכתי ללכת ברגל על מדרכה מפויחת בתוך עולם של פלדה חלודה. הצצתי חטופות בכותרות העיתונים שראיתי בפתח אחת החנויות, תמונות של ההרוגים בפיצוץ הנורא שהיה ביום הקודם.

 לרוב האנשים שראיתי היתה הבעת מועקה על הפנים, או שהיה רק נדמה לי.

הלכתי לאן שרגלי הוליכו אותי. צילמתי בעיני צילומי קלוז אפ חתוכים של פני האנשים במכוניות שנסעו על דרך קיבוץ גלויות. חלפתי על פני בניין צער בעלי חיים. עברתי בחלקות שדה עזובות בין בתים אפורים מתפוררים. המשכתי הלאה משם אל תוך חורשת אורנים. תוך רגע אחד שאון העיר והמולתה נעלמו כלא היו, ואני נמצאתי בתוך עולם ירוק ושקט, מרבדים של עשב ומחטי אורן. לגמרי לבדי בחורשה. לא היה איש מסביב.

פתאום ראיתי את המקל מונח על העשב. שוב מקל.

כשהרמתי אותו ראיתי פתח שקודם לכן לא הבחנתי בו. כמו במשחקי מחשב, שער סגור שנפתח כתוצאה מאיזו פעולה שהשחקן עושה. היתה זו מנהרה אפלולית וצרה מתחת לכביש סואן. מעברה השני בהק אור.

הלכתי היישר אל הפתח, המקל בידי. עברתי מתחת לגשר. שמעתי את המכוניות חולפות מעל לראשי. לגמרי לבד, לא רואה אף אחד, יצאתי אל תוך שכונת פועלים ישנה; בתים אפורים בני שתי קומות, עם חצרות שבחלקן צומחות פרא ובחלקן מטופלות בצמחי תבלין ופרחי נוי, ובשקט העמוק אפשר לשמוע ציפורים. מוקסם המשכתי פנימה, אל תוך הרחובות. נערה צולעת הלכה לקראתי. שאלתי אותה לשם המקום. היא אמרה, ״קריית שלום קוראים לכל החור הזה.״ והצביעה מסביב בתנועה מתנצלת.

״דווקא מקום יפה,״ אמרתי.

היא המשיכה ללכת ואמרה, ״בסדר.״

היה צר לי שהיא חושבת כך על המקום שבו היא חיה. ובאמת, העזובה וההזנחה ניכרו בכול, העצב של היומיום הקשה ואיזו אזלת יד, כאילו ממילא אין טעם. היה צר לי על כך, משום שעם מעט צבע טרי על הקירות החיצוניים של הבתים יכול לשרור שם משהו מהאופטימיות של הבתים באיי יוון, יכולה להיות שם הרגשה שהיופי לא שמור רק לעשירים.

אבל אני הרגשתי את היופי הטמיר מאחורי כל זה. משהו ממה שקורה שם מילא אותי שמחה. היתה לי תחושה, שהתגברה מרגע לרגע, שאני מתהלך במקום הדומה למקום שבו אני גר, ויחד עם זה אני רואה בו הבזקים מאותה עיר רחוקה־קרובה שחוזרת ומופיעה בחלומותי ושאני תמיד מחפש בה דירה; המקום האחר, שהוא מעל הזמן, שהוא השילוב של כל המקומות כולם, שבו גרים אבות אבותי יחד עם נכדי שעדיין לא נולדו, המקום שמואר לעתים בזוהר סגול עמוק של ספק חשכה ספק אור, שהוא בעצם פרוור גוש־דני רגיל עם הבתים האפורים והתריסים האחידים שלו, אך גם פתוח אל הים, אל גנים עם צמחייה עבותה ואגמי מים, עם מבני אבן עתיקים, גורדי שחקים, בתים משותפים, מנהרות ומסדרונות, שמתקשרים ומסתעפים לכלל בית אחד עצום.

 

עברתי בתוך מגרש גדול שערמות אשפה ושרידי מדורות ל״ג בעומר מגובבים בו, ממש כמו המגרש שחציתי עם אבי כשלושה חודשים לאחר מותו בשעת לילה, כאשר התהלכנו לאט, בהרגשה של התרוממות רוח ושמחה, לעבר בניין גדול ומואר. נוכחותו נדמתה לי אז אוורירית מאוד, מהבהבת. חיבקתי אותו בעדינות, נזהר שלא ללחוץ מדי, שלא ייעלם לי. שאלתי אותו, ״לאן הולכים, אבא?״

הוא חייך ואמר, ״להגיד יתגדל ויתקדש.״

התקרבנו אל הבניין וראינו גבר ואישה עומדים במרפסת המוארת. כל אחד מהם אחז בידו נייר עיתון מגולגל. האישה הכתה את עצמה בקלילות מכות קצובות ומהירות על היד, ליד המרפק. הגבר, שעמד מולה, הביט בה, ומדי פעם טפח בהפתעה על היד שלה טפיחות מהירות בנייר העיתון שבידו. והיא, כאילו מבלי משים, היתה עוברת לטפוח על היד שלו במקום על שלה, עד שכעבור רגע היתה קולטת שבעצם היא מכה אותו ולא את עצמה, ובהבעה של מורת רוח היתה חוזרת להכות את עצמה.

המחזה הזה חזר על עצמו כמה פעמים.

אבא שלי אמר, ״אתה רואה? האישה הזו סובלת מסכיזופרניה.״

״והגבר?״ שאלתי, ״מה אתו?״

״הוא האח שמטפל בה.״

״וזה שגם הוא טופח עם העיתון על היד בא להגיד שהיא לא המשוגעת היחידה כאן?״

אבא שלי צחק. נכנסנו אל הבניין, ואבי, שככל הנראה עבד שם פעם כמנחה חוג דרמטי או משהו כזה, הוקף מיד בצעירים, מטפלים ומטופלים, שקיבלו את פניו באהבה רבה. הוא בעצמו לקח נייר עיתון, גלגל אותו, ועשה קצת מעשי משובה בטפיחות על הראש והיד עם כמה מהמטופלים הצעירים. נערה חיננית אחת לקחה אותנו לסיור והראתה לנו את השינויים והחידושים שנוספו בבניין. ירדנו במדרגות, קירות צבועים לבן. נכנסנו למטבח קטן. ראיתי שם מחבת גדולה על האש ובתוכה, בשמן עמוק ורותח, הרבה ירקות ובעיקר פלפלים.

״בשעה כזאת מטגנים פלפלים?״ שאלתי, ״מה זה כאן, בית משוגעים?״

היא צחקה בקול פעמונים ואני הבנתי מה אבא ביקש ממני. הרי הוא אמר את זה בפירוש, ״להגיד יתגדל ויתקדש.״

 

המשכתי הלאה, מנסה להיזכר במנגינה ששרה האישה בחלומי, חמישה צלילים שחזרו על עצמם. המנגינה עלתה בראשי ושוב חמקה, מתערבבת עם ״ציפור קטנה זו״ של מריאן פיית׳פול. עברתי בגן ציבורי. ארבעה זקנים בוכריים חובשים כיפות שיחקו בקלפים מסביב לשולחן.

יצאתי משם לעמק קטן. אישה צעירה בחצאית ארוכה שעמדה בפתח ביתה עם תינוק בעגלה אמרה לי בתשובה לשאלתי שרגלי דורכות בשכונת שמעון הצדיק. אבל המקום הזכיר לי פרוור כפרי הסמוך לניו יורק, מקום שבו טיילתי פעם בחלום עם בתו הצעירה של הרבי מלובאביץ'. עמדתי להיכנס אליו, אבל הוא היה בדרכו החוצה. הוא לחץ את ידי ואמר, ״אני מצטער אבל אנחנו חייבים ללכת עכשיו, יש כמה עניינים דחופים שלא סובלים דיחוי. בינתיים, אתה יכול להכיר את בתי.״ הוא הלך מהר עם עוזריו ונעלם במורד הרחוב.

 

מתוך הבית יצאה מחייכת צעירה כבת עשרים, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, לא גבוהה, שיער קצר בצבע חום אגוז, לבושה בבגדי קיץ, לשפתיה גוון אדום עז. היא אמרה ששמה שרית. התחלנו ללכת ברגל ולשוחח. היתה שעת לילה והיה קריר במקצת. מעולם לפני כן לא ראיתיה, אבל היא היתה מוכרת לי. הופתעתי למראה כתפיה החשופות, הרי היא בחורה חרדית, ועוד בתו של הרבי. רציתי לשאול אותה איך זה שהיא לבושה באופן כל כך לא מקובל, אך לא שאלתי דבר. קיבלתי את המוזרות של המצב כמובנת מאליה. כל מה שרציתי היה רק להמשיך ולטייל אִתה בשבילים השקטים של הכפר או הפרוור. היה מאוד שקט מסביב. לא ראיתי שם אף אחד חוץ משנינו.

שוחחנו זמן ארוך. מדי פעם היא צחקה צחוק שובה לב של ילדה עצובה, ואני חיבקתי את כתפיה שלא יהיה לה קר מדי. היתה בינינו קרבה ביישנית והתרגשות וניצני אהבה. רציתי לומר לה שבעיני רוחי אנחנו נכנסים לאחד מאותם בתי הפרוור ומגלים שזהו הבית שלנו וילדינו מחכים בו, והיא אמרה פתאום בעצב מסוים, ״לאן נלך עכשיו?״, כאילו ידעה שהיא יצור חלום ושתכף ומיד, לכשאתעורר, ניפרד לנצח.

התחיל לרדת גשם. הלכתי עם המקל, הלוך והירטב, מלקק את הטיפות בשפתי. פשטתי את המעיל וכיסיתי בו את הראש. לא ידעתי לאן לפנות, אבל הלב שלי התמלא שמחה ואמרתי לעצמי שאני במצב נדיר של התעלות. הבחנתי בדירה אחת, בקומה שנייה, שצבעו אותה מבחוץ בצבע חי ובהיר, בעציץ גרניום רענן פורח במרפסת. ישבתי כמה רגעים מול הדירה הזאת, חושב על מי שגר או גרה בה, בשקט, באלמוניות, עם איזושהי הקפדה נוגעת ללב על היופי הצנוע הזה. חציתי מגרש גדול, עברתי בשביל צר, בין בתי אבן ישנים, אולי שריד לכפר ערבי כלשהו שהיה שם פעם. איש זקן בא לקראתי באיטיות, נתמך במקלו, קסקט לבן לראשו.

הוא שאל, ״התפללת כבר מנחה?״

״לא.״

״אז בוא אחרי.״

הלכתי אחריו. הוא עם המקל שלו ואני עם שלי. עלינו במדרגות ונכנסנו אל בית כנסת שנמצא במבנה ישן מאוד בעל תקרה קמורה. הוא הדליק אור צהבהב.

״יש עוד קצת זמן,״ הוא אמר, ״עד שהם יגיעו ויהיה לנו מניין. תעשה לך בינתיים כוס תה.״ הוא הורה על המיחם הגדול שעמד על השולחן בכניסה בפינת החדר.

״מאיפה אתה בא?״ הוא שאל.

״מרמת גן.״

הוא הצביע אל האופק מעבר לדלת הפתוחה ואמר, ״לא רואים את זה מכאן.״

אחר כך הוא לקח ספר תהילים, פרש לפינה והתחיל לקרוא בלחש. גם הוא היה בתורנות שמירה. מצאתי בארון הספרים את ספר המעשיות של רבי נחמן מברסלב. לגמתי מהתה והחילותי קורא את סיפורו של הקבצן בעל הצוואר העקום: תושבי עיר אחת אהבו מאוד לעסוק במוסיקה, ובכל לילה, לאחר שסיימו את מלאכת יומם, היו מתפנים לשירה ולנגינה. לילה אחד קרה משהו מוזר. בכל העיר נשמע קול קינה מסתורי. מאיפה זה בא? הם חשבו שאולי זה חד־פעמי ושזה יחלוף. אך גם בלילה שלאחריו נשמע אותו קול הקינה מהדהד. וכך, בכל לילה ולילה מאז. מועצת זקני העיר ישבה לדון בעניין ונפלה החלטה: יש להיוועץ במומחה. הם פנו אל הקבצן בעל הצוואר העקום אשר היה ידוע כבקי בחכמת הקול והוא גילה את הסיבה לקול הקינה. זוג ציפורים יש, זכר ונקבה, והם ממין אחד שאין עוד כמותו בעולם. עקב תלאות וגָלויות אבדה הנקבה לזכר, ואבד הזכר לנקבה, והם מחפשים זה את זו כבר זמן רב מאוד, אך לשווא. התעייפה הנקבה ובנתה לעצמה קן על אילן אחד גבוה. התעייף הזכר ובנה לעצמו קן על אילן גבוה שני. ובלילות, כשהגעגועים חזקים, הם מתחילים לקונן בקול גדול. והנה, מעל לעירם של חובבי המוסיקה, כך מצא הקבצן בעל הצוואר העקום, מקוננת הציפור־נקבה, ובמרחק אלפי קילומטרים משם, מעל עיר אחרת, מקונן הזכר. ומשום קול הקינה לא יכולים תושבי שתי הערים לנגן ולשיר אלא רק שירי עצב וגעגועים. כי קול הקינה הזה, שלעתים נשמע ולעתים אינו נשמע, שלפעמים מופיע בחלומות ופושט צורה ולובש צורה, שיר התמרורים הזה מחלחל אל תוך נשמתם של אנשי העיר ומשפיע על המוסיקה שהם מנגנים.

הנחתי לרגע את הספר על שולחן העץ. הזקן עם הקסקט הלבן המשיך לקרוא לעצמו בשקט, מדי פעם הגיעו פסוק אחד או שניים לאוזני, ״...גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך...״

...ובכוחו של הקבצן בעל הצוואר העקום לפתור את מצב הביש. כי למרות צווארו העקום, או אולי בזכות צווארו העקום, יש לו קול שיכול לחקות כל צליל שבנמצא. ואף יותר מכך, יש לו היכולת להשמיע את הצליל הזה למרחקים עצומים, וזאת ללא שום אמצעי הגברה או גלי רדיו. הוא יכול לחקות את הקינה של הציפור ולהשליך אותה לכיוונו של קן הציפורה וכך יכול לעשות גם עם הקינה של הציפורה, ובצורה זו להוביל אותם אחד אל השנייה, בעקבות הקולות, עד שייפגשו. וכאשר ייפגשו שיר העצב של תושבי העיר ייהפך לשיר שמחה גדולה שכמותה עוד לא היתה בעולם.

יצאתי מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית. היה כבר חושך כמעט מלא. שמעתי שירה מסולסלת של גבר בסמוך. הלכתי בעקבות הצלילים. כעבור כמה רגעים הגעתי אל חצר גדולה ומוארת. אנשים בכיפות בוכריות צבעוניות ונשים במטפחות ראש ישבו סביב שולחנות ארוכים, ערוכים בשפע של מאכלים, ירקות וקנקני שתייה. אש גדולה בערה בצד. שני אנשים מבוגרים בחשו בקדרה גדולה מלאה באורז ונתחי בשר שעמדה מעליה. איש מבוגר שר למיקרופון פסוקים בארמית בניגון שכמו הגיע מאיזה הר בקווקז או מערבות קזחסטאן. על חוט שהיה מתוח בין הבתים, במרכז החצר, היתה תלויה תמונה של גבר משופם ולא צעיר. זוהי, אם כן, אזכרה. עמדתי כבר להסתובב וללכת משם, אבל אישה אחת הזמינה אותי בתנועת יד ובחיוך להצטרף אל היושבים על הספסלים הארוכים לאורך השולחנות. התיישבתי. הגישו תה חם וחזק. הגישו בצקים ממולאים בכבד קצוץ עם בצל. האש בערה מתחת לקדרה הענקית. החזן סלסל בקולו ההררי את פסוקי הארמית על רבי שמעון בר יוחאי. עוד לפני שהגישו את הבשר והאורז קמתי והלכתי בשדה קוצים חשוך לכיוון האורות והתנועה הזורמת על הכביש הראשי.

יצאתי ליד תחנת הדלק. היה שם טלפון ציבורי. התקשרתי הביתה. אשתי שאלה, ״איפה אתה?״

״אני כאן. ליד האולפן.״

״לא ידעתי שיש לך עבודה היום.״

״אין לי. אני נמצא כאן בעניין אחר.״

״באיזה עניין?״

היה רגע קצר של שתיקה. אמרתי, ״אני אסביר לך בבית. בעצם, אני סתם מסתובב.״

היא אמרה, ״שכחת שהבטחת לילדה שתיקח אותה היום לחוג?״

״אוי, אני מצטער.״

״לא חשוב עכשיו.״

היה עוד רגע קצר של שתיקה. היא שאלה, ״אז מתי אתה מגיע?״

אמרתי, ״עוד מעט.״