על לאומיות וזהות יהודית

ארנסט רנאן

 

הרצאה שנישאה בסורבון ב-11 במרץ, 1882

 

הצבתי לי כמטרה לדון יחד עמכם ברעיון, הנתפס כמוכר וברור, ולמעשה טומן בחובו אי–הבנות מסוכנות. כידוע, צורותיה של החברה האנושית הן מגוונות ביותר. ישנם ביטויים שונים של התקבצויות חברתיות, שהתקיימו בעבר או קיימות כיום. הערבול ביניהן מוביל למשגים חמורים עד מאוד: קיבוצי אדם גדולים כגון סין, מצרים ובבל הקדומה; השבט העברי או הערבי; ערי המדינה כאתונה וספרטה; התאחדויות של ארצות שונות כשל האימפריה האחמנית,24 הרומית או הקרולינגית; קהילות ללא מולדת השורדות בזכות הקשר הדתי, דוגמת היהודים והפארסים;25 הלאומים כצרפת, אנגליה ורוב המסגרות האוטונומיות האירופאיות המודרניות; הקונפדרציות, בנוסח שווייץ וארצות הברית; קרבה כגון זו שהגזע — או נכון יותר, השפה — קובעים בין ענפיהם השונים של הגרמאנים והסלאבים.26 בעידן המהפכה הצרפתית סברו כי ניתן להחיל על האומות הגדולות שלנו, המונות שלושים או ארבעים מיליון איש, את מוסדותיהן של ערים עצמאיות קטנות כספרטה ורומא. בימינו, טועים טעות חמורה עוד יותר: מבלבלים בין גזע ללאום, ומקנים לקבוצות אתנוגרפיות — או נכון יותר, לשוניות — סוג של ריבונות אשר דומה לזו השכיחה בקרב עמים קיימים. הבה נשתדל להגיע לידי דיוק בשאלות מורכבות אלה, שבהן כל שיבוש במובנן של מילים בראשית הטענה עלול להביא לשגיאות הרות אסון בסיומה. אנו עומדים לעסוק בדבר–מה עדין, בביתור גוף חי כמעט. נתייחס לאנשים חיים כפי שנהוג להתייחס למתים. נפעל בקור רוח וללא משוא פנים.

I

 

מאז נפילתה של האימפריה הרומית — או אם תרצו — בעת התפוררות קיסרותו של קרל הגדול, נראה כי אירופה המערבית הולכת ונחלקת ללאומים. בתקופות שונות, שאפו חלקם לשלוט בזולתם, מבלי שיצלח הדבר לאורך זמן. מה שלא הגשימו קרל ה–5, לואי ה–14 ונפוליון ה–1,27 כנראה לא יממש איש בעתיד. ייסודה של אימפריה חדשה, כגון זו של הרומאים או של קרל הגדול, הפך בלתי אפשרי. אירופה מפוצלת במידה כה רבה כך שכל ניסיון השתלטות אוניברסלי יצמיח במהרה קואליציה, אשר תהדוף את האומה השאפתנית לגבולותיה הטבעיים. כך נוסד מעין מאזן כוחות ארוך טווח. על אף המאורעות שיעברו עליהן, צרפת, אנגליה, גרמניה ורוסיה יוסיפו להיות עוד מאות שנים כחיילים בלוח השחמט, שמשבצותיו משתנות ללא הרף בחשיבותן ובשטחן, אך לעולם אינן מתערבבות לחלוטין.

הלאומים, במובן הזה של המילה, מהווים ישויות חדשות בהיסטוריה. העת העתיקה לא ידעה כמותן: מצרים, סין וארץ הכשדים לא היוו אומות כלל וכלל. הן היו עדרים המובלים על ידי בן השמש או בן השמים. לא היו אזרחים מצרים, כפי שלא היו אזרחים סינים. העת העתיקה הקלאסית ידעה רפובליקות וממלכות עירוניות, קונפדרציות של רפובליקות מקומיות, אימפריות. היא לא התוודעה ללאומים במובן שבו אנו מבינים זאת היום. על אף שהיו ערים בעלות שטח מצומצם יחסית, אתונה, ספרטה, צידון וצור לא היו יותר מאשר מרכזים קטנים של פטריוטיות הראויה להערצה. טרם סיפוחן לאימפריה הרומית, גאליה, ספרד ואיטליה היו קבוצות של עממים, תכופות מאוגדים, אולם ללא מוסדות מרכזיים וללא שושלות. האימפריה האשורית, האימפריה הפרסית והאימפריה של אלכסנדר מוקדון — אף הן לא היוו מולדות. מעולם לא קמו פטריוטים אשורים; האימפריה הפרסית לא הייתה אלא פיאודליות רחבה; ואף לא לאום אחד אינו מייחס את מוצאו להרפתקה האדירה של אלכסנדר, שהייתה כה משמעותית להיסטוריה הכללית של הציוויליזציה.

לעומת זאת, האימפריה הרומית הזכירה במידה רבה את המולדת שאנו מכירים. נוכח הברכה הגדולה שהביאה עמה בסיום המלחמות, שליטתה של רומא — שהייתה כה אכזרית בראשיתה — הפכה במהרה לאהובה. הייתה זו התאגדות גדולה, מילה נרדפת לסדר, שלום ותרבות. בשלהי האימפריה, נוצרה בקרב בעלי הנשמות הנעלות, המלומדים והבישופים הנאורים תחושה אמיתית של "השלום הרומי", שעמדה בניגוד לכאוס המאיים של הברברים. אולם האימפריה, שהייתה גדולה פי שניים עשר מצרפת של היום, לא יכלה להוות מדינה במובן המודרני של המילה. הפילוג בין מזרח ומערב היה בלתי נמנע. הניסיונות להקים אימפריה גאלית במאה ה–3 לא צלחו. הכיבוש הגרמאני הוא שהציג לעולם את העיקרון אשר מאוחר יותר שימש יסוד לקיום הלאומים.

אם כן, מה חוללו העמים הגרמאניים מאז הפלישות הגדולות במאה ה–5 ועד הכיבושים הנורמנדיים האחרונים של המאה ה–10?28 הם שינו במקצת את יסודות הגזעים, אך כפו שושלות ואצולה צבאית על חלקים גדולים, פחות או יותר, של האימפריה המערבית הישנה. אזורים אלו אימצו להם את שמות הכובשים — ומכאן — "צרפת", "בורגונדיה", "לומברדיה", ומאוחר יותר, "נורמנדיה". התפשטותה של האימפריה הפרנקית אפשרה שוב לזמן מה את אחדות המערב, אולם אימפריה זו התפרקה סופית בסביבות אמצע המאה ה–9. חוזה ורדן29 קבע גבולות מוגדרים כעיקרון, ומאז צרפת, גרמניה, אנגליה, איטליה וספרד צועדות — תכופות דרך נתיבים עקיפים ומאורעות רבים — לעבר מלוא קיומן הלאומי המשגשג של היום.

מה מאפיין, אם כך, את המדינות השונות הללו? הלוא זה ההיתוך של האוכלוסיות המרכיבות אותן! בארצות אלה, אין המצב דומה לזה שבטורקיה, שבה הטורקי, הסלאבי, היווני, הארמני, הערבי, הסורי והכורדי נבדלים זה מזה היום באותה מידה כביום הכיבוש. שתי נסיבות עיקריות תרמו לתוצאה זו: ראשית, העמים הגרמאניים אימצו את הנצרות מיד עם כינון מגעיהם הקבועים עם העמים היווניים והלטיניים. כאשר למנצח ולמנוצח דת אחת, או נכון יותר, כאשר המנצח מסגל לעצמו את דתו של המנוצח, הרי שהשיטה הטורקית — קרי ההבחנה המוחלטת בין אנשים לפי דתם — אינה יכולה להתקיים עוד. שנית, הגורם הנוסף נעוץ בכך שהכובשים שכחו את שפתם שלהם. בפי נכדיהם של קלוביס, אלאריק, גונדבאו, אלבואין ורולון30 כבר דוברה שפה רומאנית. עובדה זו עצמה נבעה מייחוד חשוב אחר: הפרנקים, הבורגונדים, הגותים, הלומברדים והנורמנים הביאו עמם נשים ספורות בנות אותו גזע. המנהיגים נשאו רק נשים גרמאניות במשך מספר דורות, ואילו הפילגשים והמיניקות היו לטיניות; כל שאר השבט לקח לו נשים לטיניות. הואיל וכך היה, לשפה הפרנקית (lingua francica) ולשפה הגותית (lingua gothica) היה עתיד קצר מאוד מרגע התנחלותם של הפרנקים והגותים31 על אדמה רומית. לא כך אירע באנגליה. שם, כך נראה, התלוו נשים לכיבוש האנגלו–סקסי, האוכלוסייה הבריטונית נסה לה, ומלבד זאת, ללטינית לא היה עוד — או לא היה מעולם — מעמד שליט בבריטניה.32 אילו דיברו גאלית בגאליה של המאה ה–5, קלוביס וקרוביו לא היו נוטשים את הגרמאנית לטובת הגאלית.

מכאן נובעת תוצאה מכרעת זו, שלמרות מנהגיהם האלימים ביותר של הכובשים הגרמאנים, התבנית שכפו הייתה כעבור מאות שנים לתבנית הלאום עצמו. צרפת (France) הייתה באופן לגיטימי מאוד לשמה של ארץ, שאליה חדרו אך מיעוט מבוטל של פרנקים. במאה ה–10, בשירי העלילה הראשונים,33 המהווים אספקלריה כה מושלמת של רוח הזמן ההוא, כל תושבי צרפת היו צרפתים. התפיסה של הבחנה גזעית, הברורה כל כך בכתביו של גריגוריוס מטוּר,34 אינה מופיעה כלל תחת עטם של הסופרים והמשוררים שהופיעו לאחר מלכותו של הוג קאפה.35 הפער בין האציל לאדם הפשוט מובלט ככל האפשר, אולם ההבדל ביניהם אינו, בשום אופן, הבדל אתני. זהו שוני באומץ, במנהגים ובחינוך המועבר מדור לדור. לא יעלה על דעתו של איש כי המקור לכל זאת הוא בכיבוש. השיטה המופרכת — שלפיה מקורה של האצולה בזכות היתר אשר העניק לה המלך כגמול על שירותיה המיוחדים לאומה, כך שכל אציל הועלה לדרגת אצולה על ידי המלך — ניצבה כדוֹגמה מאז המאה ה–13. כך קרה בעקבות כמעט כל הכיבושים הנורמניים. כעבור דור אחד או שניים הפולשים לא נבדלו עוד משאר האוכלוסייה. למרות זאת, השפעתם של הנורמנים הייתה עמוקה — הם הביאו לארץ הכבושה אצולה, הרגלים צבאיים ופטריוטיות, שלא היו נחלתה קודם לכן.

השכחה, ואף הייתי מרחיק לכת ואומר, הטעות ההיסטורית, מהוות גורם יסודי ביצירתו של לאום, ומכאן שההתקדמות בלימודים ההיסטוריים היא לעתים תכופות סכנה לרעיון הלאומי. החקר ההיסטורי חושף את המאורעות האלימים שבבסיס כל מסגרת פוליטית, יהיו תוצאותיה חיוביות ככל שיהיו. האיחוד מתבצע תמיד באלימות. איחודן של צרפת הצפונית והדרומית היה תוצאה של השמדה וטרור שנמתחו כמאה שנה. המלך בצרפת, שתחת שרביטו התגבשה המדינה לאורך מאות שנים, היה, אם אעז לומר זאת, אבטיפוס של מגבש ארצות. המלך שביצע את האיחוד הלאומי המושלם. אותו מלך, אם נתבונן בו במבט בוחן מדי, איבד בסופו של דבר את יוקרתו. הלאום שיצר גינה אותו, וכיום אנשים מלומדים בלבד מעריכים אותו ואת מעשיו.

חוקיה הגדולים של ההיסטוריה האירופית מתבהרים על דרך הניגוד. ארצות רבות כשלו במשימה שאותה השלים בצורה כה מרשימה מלך צרפת, הן ברודנות והן במשפט. תחת כתרו של אישטוון הראשון (הקדוש)36 נותרו המגיארים37 והסלאבים נפרדים כפי שהיו שמונה מאות שנים קודם לכן. במקום למזג את הקבוצות השונות שבשטחיו, הנציח בית הבסבורג את הפער ביניהן ותכופות העמיד אותן אלה למול אלה. בבוהמיה, המרכיב הצ'כי והמרכיב הגרמני נוהגים כשמן ומים בכוס. תוצאותיה של המדיניות הטורקית, המפרידה בין לאומים לפי דת, חמורות עוד יותר: היא הביאה לחורבן המזרח. אם נתבונן בעיר כסלוניקי או כאיזמיר, נבחין בחמש או שש קהילות, שלכל אחת זיכרונות משלה וכמעט שאין יסוד המקשר ביניהן. אולם מהותו של הלאום היא בכך שכל הפרטים בו חולקים דברים רבים במשותף, בדיוק כפי שהם שוכחים לא מעט יחדיו. שום אזרח צרפתי אינו יודע אם מוצאו בורגונדי, אלַני, טאיפלי או ויזיגותי.38 ועדיין, על כל אזרח צרפתי לשכוח את ליל ברתולומאוס הקדוש ואת הטבח בדרום במאה ה–13.39 אין בצרפת אף לא עשר משפחות המסוגלות להוכיח את מוצאן הפרנקי. ולו נמצאה עדות כזו, הרי שהייתה לוקה במהותה בשל שפע נישואי התערובת, המפריכים את שיטתם של חוקרי היוחסין.

הלאום המודרני הוא אפוא תוצאה היסטורית של סדרת עובדות, המובילות לאותו כיוון. לפעמים התבצע האיחוד על ידי שושלת, כבצרפת. לפרקים היה זה מרצונן הישיר של חבלי ארץ, כפי שאירע בהולנד, בשווייץ ובבלגיה. ולעתים, ברוח לאומית כללית המנצחת באיחור את מאוויי הפיאודליות, כבאיטליה ובגרמניה. בכל איחוד טמונה סיבה. העקרונות נחשפים באופן בלתי צפוי. נוכחנו בימינו כיצד איטליה מתאחדת בתבוסותיה ואילו טורקיה נהרסת בניצחונותיה. כל תבוסה קידמה את ענייניה של איטליה ואילו כל ניצחון המיט חורבן על טורקיה. זאת משום שאיטליה הנה אומה, בעוד שטורקיה, מחוץ לאסיה הקטנה, אינה כזאת. תהילתה של צרפת בכך שהכריזה במהפכה הצרפתית כי הלאום קיים בזכות עצמו. אל לנו לגנות את העובדה שמחקים אותנו. עקרון הלאומיות שלנו הוא! אולם מהו לאום? מדוע מהווה הולנד אומה, ואילו הַנוֹבֶר או הדוכסות הגדולה של פרמה אינן כאלה? כיצד מוסיפה צרפת להוות לאום, כאשר העיקרון אשר יצר אותה נעלם ואיננו? באיזה אופן שווייץ, שבקרבה מרצדים שלוש שפות, שתי דתות ושלושה או ארבעה גזעים, הנה אומה, בשעה שטוסקנה, ההומוגנית כל כך, אינה כזאת? מדוע מהווה אוסטריה מדינה ולא לאום? במה שונה עקרון הלאומיות מעקרון הגזע? בסוגיות אלה אדם שקול בדעתו מבקש לגבש לעצמו עמדה ברורה, שעמה יוכל לחיות בשלום. סוגיות העולם אינן נפתרות בטיעונים מסוג זה, אך האדם הנבון יבקש להשליט בהם סדר ולפזר את הערפל שבו שורות הדעות השטחיות.

II

 

לדעת תיאורטיקנים פוליטיים מסוימים, לאום הנו בראש ובראשונה שושלת המייצגת כיבוש עתיק — כיבוש שתחילה השלימו עמו ואשר לבסוף נשכח על ידי המוני העם. לדידם של אלה, קצה של שושלת פירושו סופו של איחוד המחוזות שנוצר על ידיה, במלחמותיה, בנישואיה ובחוזים שעליהם חתמה. נכון הוא הדבר, שרוב הלאומים המודרניים נוצקו על ידי משפחה ממוצא פיאודלי, אשר כרתה ברית נישואין עם הקרקע ושהיוותה מעין גרעין מְרַכֵּז. לא היה בגבולותיה של צרפת מ–1789 משום הכרח או אילוץ מן הטבע. ואמנם, האזור הנרחב, שהשושלת הקפטינגית סיפחה לשוליים הצרים של חוזה ורדן, נרכש כולו על ידי שושלת זו. בתקופה שבה נעשו הסיפוחים, איש לא נתן דעתו על גבולות טבעיים, על זכויות הלאומים או על רצון הפרובינציות. בדומה לכך, איחודן של אנגליה, אירלנד וסקוטלנד נבע מהוויה שושלתית. איטליה בוששה להיות לאום, משום שאף אחת מהשושלות שמלכו בה לא הייתה, לפני המאה שלנו, מוקד מרכזי לאיחוד. באופן מוזר, היא קיבלה את תואר המלוכה שלה מסרדיניה, אי נידח, שכמעט ולא היה איטלקי.40 אפילו הולנד, אשר התגבשה לבדה במעשה של נחישות הרואית, כרתה בסופו של דבר ברית הדוקה עם בית אורנז',41 והיא תעמוד בסכנה של ממש ביום שבו ברית זו תוטל בספק.

האם חוק זה הנו מוחלט? ללא צל של ספק, לא. שווייץ וארצות הברית, שהתלכדו כגושים רציפים ההולכים ומתרחבים, היו נטולות כל בסיס שושלתי. לא אדון בשאלה זו לגבי צרפת. אין בידינו לחזות את העתיד.42 נאמר רק שמלוכה צרפתית זו הייתה כה לאומית, שעל אף נפילתה המשיך הלאום לעמוד בזכות עצמו. זאת ועוד, המאה ה–18 הביאה לתמורה בכל דבר. לאחר מאות שנים של השפלה, האדם שב לרוחה של העת העתיקה, לכבודו העצמי ולתפיסה של זכויותיו. המילים "מולדת" ו"אזרח" שוב נמלאו תוכן. כך יכול היה להתבצע הניתוח הנועז ביותר בהיסטוריה, ניתוח שניתן להשוותו לניסיון השבת חיים לגוף שנכרתו ממנו המוח והלב.

על כן יש להודות, שלאום עשוי להתקיים ללא עקרון שושלתי, ואף כי לאומים אשר נוצרו על ידי בית מלוכה עשויים להיפרד ממנו מבלי לחדול להתקיים. העיקרון הישן, המתחשב אך ורק בזכויותיהם של מלכים, אינו עוד בר תוקף. לדין השושלת נוסף עתה דין הלאום. על איזה קריטריון יש לבסס עקרון לאומי זה? לפי איזה סימן ניתן להכירו? מאיזו עובדה מוחשית ראוי להפיק אותו?

1. אחדים טוענים בבטחה כי יש לגזור אותו מהגזע. החלוקות המלאכותיות, שנבעו מפיאודליות, נישואין נסיכיים וועידות דיפלומטיות — אין בהן שחר. מה שנותר שריר וקיים הוא הגזע של האוכלוסייה. הגזע מעניק את הזכות ואת הלגיטימיות. המשפחה הגרמאנית, למשל, לפי התיאוריה המוצגת כאן, רשאית לקבץ שוב את איבריה המפוזרים של הגרמאניות, אפילו אם אין הם מבקשים לחבור זה לזה. זכות הגרמאניות על חבל ארץ כלשהו גוברת על זכותם של תושבי החבל להכריע את גורלם. כך נוצר מעין דין קדמון, הזהה למלוכה בחסד עליון. למעשה, עקרון הלאומיות מומר בעקרון האתנוגרפיה. זוהי שגיאה חמורה, אשר במידה שתשתרש תביא כליה על הציוויליזציה האירופאית. בה במידה שעקרון הלאומיות צודק ולגיטימי, כך עקרון הזכות הנושנה של הגזע מוגבל וטומן בחובו סכנות לקדמה האמיתית.

אנו מכירים בכך, שבקבוצות השבטיות ובערים הקדומות עוּבדת הגזע הייתה בעלת חשיבות עליונה. אלו, בעת העתיקה, לא היו אלא הרחבה של המשפחה. בספרטה ובאתונה היו כל האזרחים קרובי משפחה בדרגה זו או אחרת. כך גם בקרב בני ישראל. כך היה ועודנו בקרב השבטים הערביים. אם נעבור מאתונה, ספרטה והשבט העברי לאימפריה הרומית, נראה כי המצב שונה בתכלית. גיבוב גדול זה של ערים ופרובינציות שונות לחלוטין, שגובש באלימות והתקיים מתוך עניין משותף, מנחית מכה ניצחת לרעיון הגזע. הנצרות, בעלת האופי האוניברסלי והמוחלט, פועלת אף ביתר יעילות באותה מגמה. היא כורתת ברית אינטימית עם האימפריה הרומית, וכתוצאה משני סוכני אחדות מופלאים אלה, ההיגיון האתנוגרפי הורחק מהעקרונות שיובילו את האנושות במאות השנים הבאות.

פלישות הברברים היוו, למרות מראית העין, צעד נוסף בנתיב זה. גבולותיהן של הממלכות הברבריות אינם אתנוגרפיים כלל, הם נקבעו לפי כוחם או גחמותיהם של הכובשים. הם גילו אדישות גמורה לשאלת גזען של האוכלוסיות המשועבדות. קרל הגדול ביצע בדרכו הוא את אשר עשתה רומא לפניו: אימפריה אחידה, המורכבת מגזעים מגוונים ביותר. בשעה ששרטטו בשוויון נפש את שני הקווים הגדולים מצפון לדרום, החתומים על חוזה ורדן לא גילו כל עניין בגזעם של האנשים הנמצאים בצד זה או אחר. שינויי הגבולות שהתבצעו בהמשך ימי הביניים היו אף הם מחוץ לכל נטייה אתנוגרפית. אם מדיניותה של השושלת הקפטינגית הצליחה לקבץ אט–אט תחת שמה של צרפת את שטחיה של גאליה הקדומה, לא היה זאת משום נטייתן של אותן הארצות להצטרף לבני מינן. דופינה, בראס, פרובנס ופראנש–קונטה43 לא זכרו עוד כל מקור משותף. כל שריד של תודעה גאלית נמוג כבר במאה ה–2 לסה"נ, ורק בראייה למדנית ניתן היה בימינו לשחזר בדיעבד את ייחודו של האופי הגאלי.

השיקול האתנוגרפי לא תרם אפוא במאום להתגבשות הלאומים המודרניים. צרפת היא קלטית, איברית וגרמאנית.44 גרמניה היא גרמאנית, קלטית וסלאבית. איטליה היא הארץ שבה האתנוגרפיה אובדת עצות לחלוטין. גאלים, אטרוסקים, פלאסגים ויוונים45 — שלא לדבר על יסודות רבים אחרים — מתערבבים בבליל שאין לפענחו. האיים הבריטים בכללם מציגים ערבוביה של דם קלטי וגרמאני, ביחס שקשה למדי לקבעו.

האמת היא שאין גזע טהור, ועל כן ביסוס פוליטיקה על הבחנה אתנוגרפית, פירושו להשתיתה על תעתועים. הארצות האצילות ביותר: אנגליה, צרפת, איטליה — הן אלה שבהן הדם מעורב ביותר. האם גרמניה מהווה חריגה מנקודת מבט זו? האם זוהי ארץ גרמאנית טהורה? איזו אשליה! הדרום כולו היה גאלי. כל המזרח, החל מנהר האלבה הוא סלאבי. והאם החלקים, שאותם מתארים כטהורים לחלוטין, הם אכן כאלה? אנו מגיעים כאן לאחת הסוגיות, שלגביהן חשוב ביותר לגבש מושגים ברורים ולמנוע אי–הבנות.

הפולמוס על אודות הגזעים הוא אינסופי, משום שההיסטוריונים, הבלשנים וחוקרי האנתרופולוגיה הפיזית מתייחסים למילה "גזע" באופנים שונים לחלוטין.46 עבור האנתרופולוגים, לגזע יש אותה משמעות כבזואולוגיה. הוא מצביע על קשר משפחתי של ממש, על קרבת דם. ואילו המחקר הבלשני וההיסטורי אינו מוביל לאותן קטגוריות כבמחקר הפיזיולוגי. למונחים כגון בראכיסאפאל או דוליכוסאפל אין מקום בהיסטוריה או בבלשנות.47 בקרב הקבוצה האנושית שיצרה את השפות האריות ואת התרבות הארית, כבר היו בראכיספאלים ודוליכוסאפאלים. כך גם לגבי הקבוצה הקדמונית שיצרה את השפות ואת המוסדות המכונים ֹשֵמִיים. במילים אחרות, מקורותיה הזואולוגיים של האנושות קדמו מאוד להתהוות התרבות, הציוויליזציה והלשון. לקבוצות האריות, השמיות והטוראניות הקדומות48 לא הייתה כל אחידות פיזיולוגית. קיבוצי אדם אלה הם עובדות היסטוריות, שהתגבשו בעידן מסוים, נניח לפני חמש עשרה או עשרים אלף שנים, בעוד שמקורה הביולוגי של האנושות לוט בערפל. מה שמכונה מבחינה בלשנית והיסטורית הגזע הגרמאני הוא לבטח משפחה מובדלת מאוד במין האנושי. אך האם זוהי משפחה במובן האנתרופולוגי? לא ולא. הייחוד הגרמאני הופיע בהיסטוריה אך מאות בודדות של שנים לפנה"ס. הגרמאנים לא צצו מן האדמה בתקופה זאת. לפני כן, כשהם מעורבבים בסלאבים, בהמון הסקיתים הגדול והבלתי מוגדר,49 לא היה להם כל ייחוד משל עצמם. האנגלי אכן מהווה טיפוס בכלל האנושות. אך הטיפוס המכונה, שלא כהלכה, הגזע האנגלו–סקסי,50 איננו הבריטוני מזמנו של יוליוס קיסר, לא האנגלו–סקסי מזמנו של הנגיסט, לא הדֵני מזמנו של קנוט, ולא הנורמנדי מזמנו של ויליאם הכובש.51 הוא סך כל אלה. הצרפתי אינו גאלי, לא פרנקי ולא בורגונדי. הוא תוצר של כור ההיתוך הגדול הזה, שבו תססו הרכיבים המגוונים ביותר, תחת הנהגתו של מלך צרפת. תושב גֶ'רְסי או גֶרְנְזֵי52 אינו נבדל כלל, באשר למוצאו, מהאוכלוסייה הנורמנדית שעל החוף השכן. במאה ה–11, העין החדה ביותר לא יכלה להבחין משני צדי התעלה בכל הבדל. נסיבות פעוטות הן שגרמו לכך שפיליפ אוגוסט לא כבש את האיים האלה יחד עם נורמנדיה כולה.53 לאחר שהופרדו במשך קרוב לשבע מאות שנים, שתי האוכלוסיות הפכו לא רק זרות זו לזו, אלא שונות לחלוטין. הגזע, כפי שאנו ההיסטוריונים מבינים אותו, הוא אפוא דבר–מה שלובש ופושט צורה. חקר הגזע הוא חיוני עבור המלומד העוסק בתולדות האנושות, אולם אין לו כל יישום בפוליטיקה. התודעה האינסטינקטיבית, שעמדה בבסיס היווצרותה של מפת אירופה, לא התחשבה כלל בגזע, והלאומים הראשונים באירופה הם לאומים בעלי דם מעורב בעיקרם.

עוּבדת הגזע, במקורה עובדה מכרעת, הולכת ומאבדת מחשיבותה בהתמדה. ההיסטוריה האנושית נבדלת במהותה מן הזואולוגיה. הגזע אינו חזות הכול, כבקרב המכרסמים או בקרב החתוליים, ולאיש אין זכות להלך בעולם, למשש את גולגולתם של בני אדם, ואז לתפוס אותם בגרונם ולומר להם: "אתה מדמנו; אתה שייך לנו!". מלבד הנתונים האנתרופולוגיים, קיימים התבונה, הצדק, הנכון והיפה, אשר זהים עבור כולם. הרי מדיניות אתנוגרפית זו אינה בטוחה. אתם מנצלים אותה היום כנגד אחרים ואז נוכחים לדעת שהיא מופנית נגדכם. האם בטוח הוא, שהגרמנים, אשר הניפו כה גבוה את נס האתנוגרפיה, לא יראו את הסלאבים באים בתורם לברר את מקור שמות הכפרים בסקסוניה או בלוזציה,54 להתחקות אחר עקבות הווילים והאובוטריטים,55 ולדרוש הסברים על הטבח ועל השעבוד, שביצעו באבותיהם הקיסרים האוטונים?56 לגבי כולם טוב להשכיל ולשכוח.

הנני חסיד גדול של האתנוגרפיה, היא מדע בעל עניין נדיר. אך מכיוון שאני רוצה אותה חופשייה, אני שואף לראותה ללא יישומים פוליטיים. באתנוגרפיה, כבכל שדות המחקר, השיטות משתנות. זהו התנאי לקדמה. האם גבולות המדינות ישתנו בעקבות התנודות במדע?! הפטריוטיות תהיה תלויה מעתה בתפיסה מחקרית, פחות או יותר פרדוקסלית. יאמרו לפטריוט: "טעית; שפכת את דמך למען מטרה מסוימת; חשבת את עצמך קלטי; לא, למעשה הנך גרמאני". ולאחר עשור ייאמר לך כי אתה סלאבי. על מנת שלא לסלף את המדע, הבה נמנע מלהביע דעה על בעיות אלה, שבהן מסובכים אינטרסים כה רבים. היו בטוחים, שאם יטילו על המדע לספק טענות לדיפלומטיה, יתפסו אותו בשעת מעשה שחיתות. חזונו נעלה מכך: הבה נדרוש ממנו, בפשטות, את האמת.

2. מה שנאמר עד כה על הגזע יש להחיל גם על השפה. הלשון מזמנת איחוד, אך היא אינה מאלצת לעשות כן. ארצות הברית ואנגליה, אמריקה הספרדית וספרד — דוברות אותה שפה ואינן מהוות לאום אחד. בניגוד לכך, שווייץ, הבנויה באופן כה מושלם, מכיוון שהתגבשה בהסכמתם של חלקיה השונים, מונה שלוש או ארבע שפות. קיים באדם דבר–מה נעלה מהשפה: זהו הרצון. שאיפתה של שווייץ להיות מאוחדת, על אף גיוון הניבים שבה, היא נתון משמעותי יותר מאשר הדמיון הלשוני שתכופות שהושג באמצעות אילוצים.

לזכותה של צרפת ייאמר כי מעולם לא ניסתה להשיג אחידות לשונית באמצעי כפייה.57 האם לא ניתן לחלוק את אותם הרגשות ולאהוב את אותם הדברים בשפות שונות? דיברנו קודם לכן על החיסרון שבהתניית הפוליטיקה הבינלאומית באתנוגרפיה. בדומה לכך, יהיה זה חיסרון להתנותה בבלשנות משווה. הבה נשאיר למחקרים המעניינים האלה את מלוא חופש הדיון. אל לנו לערב אותם במה שיפגום בשלוותם. החשיבות הפוליטית שמייחסים לשפות נובעת מכך שרואים בהן סימני הכר לגזעים. אין דבר כוזב מזה. פרוסיה, שכבר אין מדברים בה אלא גרמנית, דיברה סלאבית לפני כמה מאות שנים; ויילס דוברת אנגלית; גאליה וספרד דוברות את הניב הקדום של אלבה הארוכה;58 מצרים דוברת ערבית; הדוגמאות רבות מספור. גם מלכתחילה הדמיון הלשוני לא חייב זהות גזעית. הבה נתבונן בשבט הפרוטו–ארי או הפרוטו–שמי; היו בו עבדים, שדיברו בשפת אדוניהם, והעבד השתייך תכופות לגזע שונה מזה של אדונו. יש לחזור ולהדגיש: חלוקות אלה של השפות ההינדו–אירופאיות, שמיות ואחרות, שנוצרו בשנינות כה מופלאה על ידי הבלשנות המשווה, אינן חופפות את החלוקות הנהוגות באנתרופולוגיה. השפות הן יצירות היסטוריות, המצביעות אך מעט על דמם של הדוברים אותן, ובכל אופן אסור שהן יאזקו בשלשלאות את חירות האדם, בבואו לבחור לו את המשפחה שאליה הוא מתלכד לחיים ולמוות.

המשקל הבלעדי הניתן לשפה, כמו תשומת הלב המוגזמת המיוחסת לגזע, טומן בחובו סכנות וחסרונות. ההגזמה מביאה עמה הסתגרות בתרבות מוגדרת, הנחשבת ללאומית. בני אדם מצטמצמים ומגיפים את עצמם בדלת אמותיהם. נוטשים את האוויר הצח שנושמים בשדה הרחב של האנושות על מנת להסתתר תחת המוסכמות של בני המולדת. אין דבר רע מזה לרוח. אין דבר מצער מזה עבור הציוויליזציה. אל לנו לנטוש את העיקרון הבסיסי הזה, לפיו האדם הנו יצור נבון ומוסרי, לפני שהוא מושלך למכלאה של שפה זו או אחרת, טרם השתייכותו לגזע זה או אחר, קודם דבקותו בתרבות זו או אחרת. התרבות האנושית קדמה לתרבות הצרפתית, הגרמנית או האיטלקית. ראו נא את אנשי הרנסנס הגדולים. הם לא היו צרפתים, איטלקים או גרמנים. הם גילו מחדש, באמצעות המגע שלהם עם העת העתיקה, את סוד החינוך האמיתי של רוח האדם, והם התמסרו לו בכל נפשם ומאודם. כמה נפלא שכך פעלו!

3. אף הדת לא תוכל להציע בסיס מספק לייסוד לאום מודרני. בתחילה, הדת הייתה חלק מעצם קיומה של הקבוצה החברתית, שהיוותה הרחבה של המשפחה. הדת והטקסים היו מנהגים משפחתיים. הדת האתונאית הייתה פולחנה של אתונה עצמה, של מייסדיה המיתיים, חוקיה ומנהגיה. היא לא חייבה כל תיאולוגיה דוגמטית. הייתה זו דת–מדינה במלוא מובן המילה. מי שסירב לנהוג לפיה לא היה אתונאי. היה זה בעצם פולחנה של אקרופוליס המואנשת. להישבע על מזבחה של אָגְלָאוּרָה59 פירושו לנדור למות למען המולדת. דת זו שקולה כנגד ההגרלה60 או כנגד פולחן הדגל אצלנו. מיאון להשתתף בפולחן הזה היה כסירוב להתגייס לצבא בחברות המודרניות שלנו. פירושו היה להצהיר "איני אתונאי". אולם ברור שפולחן מעין זה היה נטול משמעות למי שלא היה בן אתונה, כך שלא הפעילו כל לחץ על הזרים לקבלו. העבדים האתונאים לא קיימוהו. כך נהגו גם במספר רפובליקות קטנות בימי הביניים. לא היית ונציאני נאמן אלמלא נשבעת במרקוס הקדוש; לא נחשבת אזרח אמאלפי ראוי, לולא הצבת את אנדראס הקדוש מעל כל קדושי גן העדן.61 בחברות הקטנות האלה, מה שנחשב לימים כרדיפה וכרודנות, היה מקובל ושכיח, ממש כמו האיחולים הנישאים אצלנו לרגל יום ההולדת או ראש השנה.

מה שנכון היה בספרטה ובאתונה כבר לא היה תקף בממלכות שנוצרו מכיבושי אלכסנדר, קל וחומר, באימפריה הרומית. הרדיפות של אנטיוכוס אפיפאנס, שנועדו לאלץ את המזרח לסגוד לפולחנו של יופיטר האולימפי, והגזירות של האימפריה הרומית, שמטרתן הייתה להמשיך ולקיים את דת המדינה לא היו אלא משגה, פשע, שטות אבסורדית. בימינו המצב ברור לחלוטין. אין עוד המון המאמין באופן אחיד. כל אחד מאמין ומקיים מצוות כראות נפשו, כיכולתו וכרצונו. אין עוד דת–מדינה. ניתן להיות צרפתי, אנגלי, גרמני, ובה בעת, קתולי, פרוטסטנטי, יהודי או להימנע מקיום כל פולחן. הדת הפכה לעניין אישי. היא נוגעת למצפונו של כל אדם. חלוקת הלאומים לקתוליים ופרוטסטנטיים אינה קיימת עוד. הדת, אשר הייתה גורם כה נכבד לפני חמישים ושתיים שנה ביסודה של בלגיה, נותרה במלוא חשיבותה בצפונות הלב של כל אחד. אולם היא הודרה כליל מן הגורמים המשרטטים את גבולותיהם של עמים.

4. שיתוף האינטרסים מהווה, ללא ספק, קשר איתן בין בני האדם. אך האם די בשיתוף זה על מנת ליצור לאום? איני סבור כך. שיתוף האינטרסים יוצר את חוזי המסחר. קיים בלאום משהו מן הרגש. הוא גוף ונפש בעת ובעונה אחת. צולפריין איננו מולדת.62

5. לגיאוגרפיה, למה שמכונה הגבולות הטבעיים, יש בוודאי חלק נכבד בחלוקה ללאומים. הגיאוגרפיה מהווה את אחת הסיבות המרכזיות בהתניית ההיסטוריה. הנהרות הובילו את הגזעים. ההרים עצרו אותם. הראשונים הקלו על התנועות ההיסטוריות, בעוד שהאחרונים הגבילו אותן. אולם האם מותר לומר, כפי שמאמינות מספר מפלגות, שגבולותיה של אומה רשומים במפה, ושאומה זאת רשאית לספח לעצמה את הנחוץ לה על מנת לעגל היקפים, במטרה להגיע להר או לנהר מסוים, שאליו מייחסים מלכתחילה מעין סמכות של גבול? איני מכיר תורה שרירותית או הרת אסון יותר מזו. ניתן להצדיק כך כל סוג של אלימות. ראשית, האם ההרים הם היוצרים את הגבולות הטבעיים לכאורה, או שמא הנהרות? אין ספק שההרים מפרידים; אך לרוב, הנהרות מחברים. זאת ועוד, לא כל ההרים עשויים לקבוע מדינות. אלו מביניהם יפרידו ואלו לא? מהעיר ביאריץ שבצרפת עד העיר טורנאה שבפינלנד אין שפך של נהר שאופיו מגביל יותר מחברו. אילו רצתה בכך ההיסטוריה, נהרות הלואר, הסיין, המאז, האלבה והאודר היו נושאים אותם מאפיינים של גבול טבעי, בדומה לריין, אשר מצדו גרם לחריגות כה רבות מהצדק היסודי שאליו שואפים בני האדם. מדברים על סיבות אסטרטגיות. אולם דבר אינו מוחלט. ברור שיש להתפשר רבות עם כורח המציאות. אך אסור להרחיק לכת בכך. ולא, יתבעו כולם את עליונותם הצבאית ולא יהיה קץ למלחמות. לא, האדמה אינה יוצרת יותר לאום מאשר הגזע. האדמה מספקת את התשתית, את השדה למאבק ולעבודה, אך האדם יוצק את הנשמה. האדם הוא הכול ביצירת הדבר הקדוש הזה, המכונה עם. שום גורם חומרי אינו מספיק על מנת לייצרו. לאום הנו עיקרון רוחני, תוצאה של סיבוכיה העמוקים של ההיסטוריה, משפחה רוחנית ולא קבוצה הנקבעת על ידי מתאר הקרקע.

ראינו כעת את מה שאינו מספיק ליצירת עיקרון רוחני מעין זה: הגזע, השפה, האינטרסים, הזיקה הדתית, הגיאוגרפיה, הכורח הצבאי. מה דרוש אפוא בנוסף לאלה? בהמשך לנאמר קודם, לא אדרוש עוד את תשומת לבכם לזמן רב.

III

 

לאום הוא נשמה, עיקרון רוחני. שני דברים, שהם למעשה אחד, מרכיבים נשמה זו ועיקרון רוחני זה: האחד בעבר, האחר בהווה. האחד הנו בעלות משותפת על מורשת עשירה של זיכרונות. האחר טמון בהסכמה העכשווית, בשאיפה לחיות בצוותא, ברצון להוסיף ולקיים את הירושה שקיבלנו בשלמותה. האדם, רבותיי, אינו פרי אלתור. הלאום, כאדם, אינו אלא תוצאה של עבר ארוך עתיר מאמצים, הקרבות ומסירות. מכל הפולחנים, זה של האבות הוא הלגיטימי ביותר, שהרי הם שעשו אותנו כפי שאנו. עבר הרואי, אישים גדולים, תהילה (אני מתכוון לתהילת אמת), זהו ההון החברתי, שעליו יש להשתית רעיון לאומי. תהילות משותפות בעבר, רצון משותף בהווה. זיכרון ביצועם של מעשים גדולים שמומשו יחדיו בעבר, הצימאון להוסיף ולעשות עוד כמותם — אלו הם התנאים העיקריים להיות עם. אהבתנו עומדת ביחס ישיר לקורבנות שבחרנו להקריב ולעוולות שסבלנו. אנחנו אוהבים את הבית שבנינו ושאותו נוריש. השיר הספרטני — "אנו מה שהייתם, ונהיה מה שהנכם" — מהווה בפשטותו ההמנון המקוצר לכל מולדת.

בעבר — מורשת של תהילה ושל צער משותפים. בעתיד — חזון משותף להגשמה. סבל, הנאה ותקווה שנחוו יחדיו — הרי שכל אלה שווים יותר ממכסים משותפים וגבולות אסטרטגיים. אלו התכנים הנוגעים ללבנו, למרות גיוון הגזעים והשפות. קודם לכן ציינתי: "סבל משותף", ואכן, הסבל הקולקטיבי קושר יותר מהשמחה. באשר לזיכרונות לאומיים, גובר האבל על הניצחון, מכיוון שהוא מטיל חובות ומצווה על מאמץ משותף.

לאום הוא אפוא סולידריות גדולה, הנוצרת בתחושת הקורבנות שהעלנו בעבר ואלה שנכונים אנו להקריב בעתיד. היא מניחה עבר ומסתכמת בהווה בעובדה מוחשית: ההסכמה, הרצון המבוטא ברורות להמשיך בחיים זה לצד זה. קיומו של הלאום הוא (סלחו לי על מטפורה זו) משאל עם יומיומי, כפי שקיום הפרט הנו הכרזה תמידית על החיים. אני יודע, זה פחות מטאפיזי מהחסד העליון, זה פחות ברוטלי מיומרת הזכות ההיסטורית. מנקודת המבט שאני מציע, אין ללאום, כפי שאין למלך, הזכות לומר לחבל ארץ: "אתה שייך לי, אני אוחז בך". עבורנו, חבל ארץ הוא תושביו. אם יש לשאול לדעתו של מישהו, הרי שבראש ובראשונה יש לפנות לתושב המקומי. ללאום לעולם אין אינטרס אמיתי לספח או להחזיק חבל ארץ בניגוד לרצונו. בסופו של דבר, רצונם של הלאומים הוא–הוא הקריטריון הלגיטימי היחיד, זה שאליו יש לשוב תמיד.

הוצאנו מהפוליטיקה את ההפשטות המטאפיזיות והתיאולוגיות. מה נותר לאחר מכן? האדם, שאיפותיו וצרכיו. תאמרו לי, כי הפילוגים והתפוררות הלאומים לאורך זמן הם פרי המגמה המוותרת על הגופים הישנים האלה לחסדי שאיפות, תכופות בלתי נאורות. ברור שבתחום זה אין להביא שום עיקרון לכלל הגזמה. אמיתות מסוג זה לא ניתנות ליישום אלא בכללותן ובצורה רחבה ביותר. הרצונות האנושיים משתנים. אך מה אינו בר שינוי בעולם הזה? הלאומים אינם דבר–מה נצחי. הייתה להם ראשית והם יבואו לקצם. הקונפדרציה האירופית תחליף אותם מן הסתם. אולם לא זה הוא חוק המאה שאנו חיים בה. לעת עתה, הישמרותן של האומות היא חיובית ואפילו הכרחית. קיומן הוא הערובה לחירות, אשר תאבד בעולם שבו יש חוק אחד ואדון אחד.

ביכולותיהם המגוונות, המנוגדות תכופות, הלאומים לוקחים חלק במלאכה המשותפת של הציוויליזציה. כולם תורמים תו נוסף לקונצרט הגדול של האנושות, אשר מהווה, ככלות הכול, את המציאות האידיאלית הגבוהה ביותר שאנו עשויים להשיג. מבודדים, כל אחד מהם מבליט את צדדיו החלשים. לעתים קרובות אני חושב לעצמי כי אדם בעל מגרעות, אשר ייזון מתהילת שווא, יהיה קנאי, אנוכי וקנטרן ולא יוכל לשאת דבר בלי לשלוף חרב, אדם כזה יהיה כמובן בלתי נסבל. אולם בקרב הלאומים תכונות אלה נחשבות כיתרון. כל הצרימות האלה נעלמות במכלול. אנושות אומללה! כמה סבלת! כמה מבחנים עדיין מצפים לך! מי ייתן ורוח התבונה תובילך ותגן עליך מפני סכנות אינספור האורבות בדרכך!

רבותיי, אני מסכם. אין האדם עבד לגזעו ולא לשפתו, לא לדתו ולא לאפיקי הנהרות או לכיוונם של הרים. קיבוץ גדול של בני אדם, בריא ברוחו ובעל לב חם, יוצר תודעה מוסרית, הקרויה לאום. כל עוד תודעה מוסרית זו מוכיחה את כוחה באמצעות הקורבנות הנדרשים מהפרט לטובת הכלל, הרי שהיא לגיטימית ויש לה זכות קיום. אם צצים ספקות באשר לגבולות, הרי שיש להיוועץ באוכלוסיות שבאזור המחלוקת. בהחלט יש להן זכות להיות בעלות דעה בנושא. יש בכך בכדי להעלות חיוך על שפתותיהם של הפוליטיקאים הנעלים, הצודקים תמיד, השוגים כל חייהם ואשר ממרום עקרונותיהם העליונים מרחמים עלינו, עם הארץ. "לשאול לדעת האוכלוסיות, בוז! איזו תמימות! הנה הם הרעיונות הצרפתיים הדלים, המתיימרים להחליף את הדיפלומטיה ואת המלחמה באמצעים ילדותיים פשטניים". רבותיי, הבה נמתין. ניתן למלכותם של הנעלים לחלוף. נדע לסבול את יהירותם של החזקים. ייתכן כי לאחר היסוסים עקרים רבים ישובו אל פתרונותינו האמפיריים הצנועים. בעתים מסוימות, להיות צודק בעתיד פירושו לדעת להשלים עם שאבד עליו הכלח.